גרפיטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

תקציר

זהו ספר הגרפיטי הישראלי הראשון. דרור גרין צילם ותיעד בשנת 1990 את כתובות-הקיר ברחבי ישראל, ותיעד את התרבות העברית, את המתחים הלאומיים, הדתיים והפוליטיים של סוף המאה-העשרים, ואת התהליכים שרידדו את השפה העברית. 
לצילומים צירף המחבר טקסטים ביקורתיים-משועשעים עם נופך ביקורתי-פוליטי, אך מסיבות מסחריות בחר המו"ל, עודד מודן, למחוק את הצילומים ולמכור את הספר כספר צילומים בלבד. המהדורה החדשה החזירה לקורא את הטקסט המקורי. 
ד"ר דרור גרין פרסם כארבעים ספרים לילדים, למבוגרים וגם לאנשי מקצוע בתחום הטיפול הנפשי,  וביניהם 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'אימון רגשי', 'בחזרה לצוות 4' וגם סדרת 'הקוסמת הקטנה' לילדים. הוא ניהל את 'קוגיטו', בית-ספר לפסיכותרפיה, והוא מנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, שם הוא עורך סדנאות לקבוצות, לזוגות ולהלומי-קרב. 

פרק ראשון

גרפיטי

בניין נטוש, כביש עכו־חיפה.

אל תדאג

"אל תדאג, היה שמח," כדברי השיר, הוא הביטוי השגור בפי ילדינו, ופירושו: "נמאס לנו מהכל. תעזבו אותנו בשקט. בעוד שנתיים אנחנו מתגייסים לצבא, אז תנו לנו ליהנות מכל רגע."

גדר תיכון עירוני טז', בן־יהודה 193, תל־אביב.

אחת 2 כזה

זר לא יבין זאת, אבל כך דיברו בתל־אביב והסביבה. בעצם, גם בירושלים, ובכל מקום אחר בישראל, דיברו כך, אלא שכולם ידעו שמדובר במין גמגום ששומר שפתו ירחק ממנו. התל־אביבים, לעומת זאת, הפכו את התועבה הזאת לשפתם הרשמית והיו גאים להתהדר בה בציבור.

דוגמאות? בבקשה: "בא לי כזה לרדת לים כזה" (והמהדרים יאמרו: "כאילו").

נערי תל־אביב, שרשמו את הכתובת על הקיר, רצו להתגרות: "זוהי שפתנו (כזה)". זר יטעה לראות כאן מחאה נגד חילול הלשון העברית.

הכובשים 17, כרם־התימנים, תל־אביב.

דרור גרין

דרור גרין (נולד ב-12 ביולי 1954) הוא ד"ר לפסיכותרפיה וסופר עברי המתגורר בבולגריה. חיבר כחמישים ספרים לילדים ולמבוגרים, וכן ספרים בתחום הפסיכותרפיה. פיתח את גישת "האימון הרגשי".

עם סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה התמנה למנכ"ל 'הוצאת המוזיקה הישראלית', והיה אחראי להוצאה לאור של יצירות המלחינים הישראלים. באותם ימים החל לערוך את כתב-העת 'פיוט' לשירה עברית, אותו הוציא לאור במשך שבע שנים.

ספרי הילדים הראשונים שלו, עם איוריו של רוני אורן, יצאו לאור בשנת 1987, והפכו לרבי-מכר. גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, לגיל הרך, לילדים ולנוער. ביניהם, 'פרפר הזהב והאפונית', 'הקוסמת הקטנה', 'פרופסור גולדמיינד וחבורות המוחות'. למבוגרים כתב, בין היתר, את: צוות 4, 'מסיבת הריקודים של קסיופיאה'.

בשנת 1989 יצא לאור ספרו 'אגדות האינתיפאדה'. ספריו 'פרות קדושות', ו'אחד-העם וחזון המדינה הדו-לאומית', יצאו לאור בשנת 2005. 

בשנת 2011 יצא לאור, בעברית ובאנגלית, ספרו 'אימון רגשי'. מאז הוציא עוד ספרים רבים, ביניהם: השאון הפעוט הזה(2015);  זה השיר, (2017); אור מן ההפקר (2022).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4y5kzwme

גרפיטי דרור גרין

גרפיטי

בניין נטוש, כביש עכו־חיפה.

אל תדאג

"אל תדאג, היה שמח," כדברי השיר, הוא הביטוי השגור בפי ילדינו, ופירושו: "נמאס לנו מהכל. תעזבו אותנו בשקט. בעוד שנתיים אנחנו מתגייסים לצבא, אז תנו לנו ליהנות מכל רגע."

גדר תיכון עירוני טז', בן־יהודה 193, תל־אביב.

אחת 2 כזה

זר לא יבין זאת, אבל כך דיברו בתל־אביב והסביבה. בעצם, גם בירושלים, ובכל מקום אחר בישראל, דיברו כך, אלא שכולם ידעו שמדובר במין גמגום ששומר שפתו ירחק ממנו. התל־אביבים, לעומת זאת, הפכו את התועבה הזאת לשפתם הרשמית והיו גאים להתהדר בה בציבור.

דוגמאות? בבקשה: "בא לי כזה לרדת לים כזה" (והמהדרים יאמרו: "כאילו").

נערי תל־אביב, שרשמו את הכתובת על הקיר, רצו להתגרות: "זוהי שפתנו (כזה)". זר יטעה לראות כאן מחאה נגד חילול הלשון העברית.

הכובשים 17, כרם־התימנים, תל־אביב.