עד עצם היום הזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד עצם היום הזה
מכר
מאות
עותקים
עד עצם היום הזה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עד עצם היום הזה

3.7 כוכבים (38 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: טל אלעד
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
סילבי סטיוארט מככבת בראש רשימת רבי־המכר של יו־אס־איי טודיי, מכורה לקומדיות רומנטיות ולרומנים מודרניים והיא לא ממהרת להיגמל. היא מתגוררת בצפון קרוליינה, כך שאין זה מפתיע שרוב סיפוריה מתרחשים במדינה הזאת. היא אשתו של בחור מצחיק ואמא לתאומים בני עשר, שדומים לאביהם בכל מובן. סילבי תוהה לעיתים קרובות אם הם באמת הבנים שלה, אבל אז היא נזכרת שהיא הייתה אינקובטור אנושי במשך המון חודשים. אה, הזמנים הטובים.
 
סילבי החלה לפרסם ספרים כשילדיה התחילו ללמוד בבית הספר היסודי והיא אוהבת לחלוק את הסיפורים שלה עם הקוראים, בתקווה להצחיק אותם ועל הדרך גם לרגש. כשהיא לא יושבת על כיסא הכתיבה הירוק שלה, היא עסוקה בקמפינג או שטה בקיאק עם משפחתה, או שהיא עושה בינג' עם כוס יין ביד. או שהיא נחטפה. אז מה אתם יושבים פה בחיבוק ידיים?!

תקציר

מקום מגורים חדש, עבודה חדשה, שכן חדש... התאהבות חדשה.
 
מאז שהייתי קטנה, תמיד הייתה לי חולשה לחיות פצועות, לכן לא מפתיע שבחרתי להיות וטרינרית, והחבר הכי טוב שלי הוא טאנק, כלב נלהב בעל שלוש רגליים שגורר אותי לסיטואציות הכי מביכות והזויות.
 
הפעם הראשונה שבה הצלחתי להחליף כמה מילים עם טד ג'ונס, השכן החתיך וחובב גיבורי־העל שלי, הייתה לאחר שנקלענו לסיטואציה מסריחה ביותר, תרתי משמע.
 
כבר זמן־מה שאני צופה בטד מרחוק ומתכננת איך לכבוש את לבו, ואני לא אתן למפגש שהפך לקומדיה של טעויות לקלקל לי את התוכניות. אל תתבלבלו, אני ממש לא מתכוונת להסתפק במבטים חפוזים ומבוישים ובשיחות קצרות במעלית. טד ג'ונס יהיה שלי, גם אם הוא עדיין לא יודע את זה!
 
"עד עצם היום הזה" הוא קומדיה רומנטית שנונה, משעשעת ולוהטת שלא מפסיקה לרגש ולהצחיק. ספר יחיד עם סוף סגור שישאיר לכן חיוך על הפנים עד המילה האחרונה.
 
 
סילבי סטיוארט זכתה בפרס National Indie Excellence Award בקטגוריית הקומדיה הרומנטית לשנת 2017.

פרק ראשון

פרק 1
היילי
 
"אתה חושב שאני מגזימה?" אני מחישה את צעדיי ומדביקה את הקצב. "כלומר, זה לא שהוא ניסה לגעת בי או משהו כזה, אבל היה משהו דוחה באוויר. אתה מבין למה אני מתכוונת?" האף שלי מתקמט רק מעצם המחשבה על הלקוח האחרון של היום, או שאולי אני צריכה להגיד, הבעלים של הלקוח האחרון של היום.
 
"אתה בכלל מקשיב?" אני עוצרת בפתאומיות וזה מאלץ גם את טאנק לעצור. הוא מביט בי בעיניו החומות וקמט קטן מופיע בין גבותיו. ראשו נוטה הצדה ואני מתכופפת ומלטפת אותו. "ברור שהקשבת. סליחה שפקפקתי בך."
 
אני מזדקפת ומעיפה מבט חטוף סביבי, כדי לוודא שאף אחד לא עד לשיחה על ברנשים מבחילים, המתנהלת בין הגברת המשוגעת לכלב שלה, אבל אין אף אחד בשביל הולכי הרגל שלצד הרחוב, חוץ ממני ומהכלבלב שלי. האוויר דביק ואני מרגישה את הזיעה שנקווית מתחת לציצים שלי, אבל גם טאנק וגם אני זקוקים לפעילות גופנית ואני חוזרת לצעוד לאורך הרחוב. העצים נטועים בשורה משני צדי השביל והופכים את הסביבה למקום נעים הרבה יותר מהמדרכות המפויחות של ריצ'מונד, שלאורכן נהגנו לצעוד כשעוד הייתי סטודנטית. טאנק ואני מעדיפים בהרבה את ביתנו החדש בווילמינגטון. הפארק נמצא במרחק של כמה דקות הליכה מהדירה שלנו, והקרבה לחוף האוקיינוס היא בכלל יתרון עצום. עכשיו כל מה שנותר לנו הוא להכיר כמה חברים.
 
"אבל לא את מר נֵמֶת!" אני אומרת לטאנק, כאילו הציע שאנסה להתיידד עם הלקוח המבחיל מאחר הצהריים.
 
כעובדת חדשה במרפאה הווטרינרית, אני נאלצת לקחת את משמרת שבת. זה לא מפריע לי בדרך כלל, אבל כשהסוטה נוסף למשוואה, התחלתי להצטער שלא מצאתי מישהו אחר שיוכל לעבוד במקומי בסוף השבוע.
 
הרמז הראשון לכך שיש לי עסק עם טיפוס נאלח, מהסוג הישן, היה המקום אליו כיוון את מבטו. כשנכנסתי לחדר הטיפולים, בחיוך מלבב, האיש ישב על הספסל, נעץ את עיניו היישר בציצים שלי וליטף את חתול הקליקו שלו.
 
גם לאחר שבירכתי אותו לשלום והצגתי את עצמי, עבר הרבה זמן עד שהוא הרים את הראש. איכס. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד החברים הפרוותיים שלנו, אבל כאשר ברור כשמש שמישהו מדמיין אותך עירומה ומעביר את אצבעותיו בקצב אחיד על פרוותו של בעל חיים, זה הזמן לתפוס מרחק. למרבה הצער, העבודה שלי לא מאפשרת לי את זה. לחתולה שלו היה קלקול קיבה ואני הייתי ממונה על הטיפול באריאנה גרנדה לאטה המסכנה. כן, זהו שמה של החתולה.
 
"אז מה, נראה שלחתולה שלך יש בעיות בבטן." הנחתי את התיק הרפואי שלה על הדלפק הגבוה וסימנתי לבחור שיניח את החתולה על המשטח הרך.
 
הוא קם וכחכח בגרונו, המשיך ללטף את החתולה, ולי לא הייתה כל ברירה אלא לחרוק בשיניים כדי שלא אפלוט הערה שאיננה במקומה. הוא התקרב ורכן אל הדלפק, הרבה מעבר לנחוץ, והפקיד בידיי את החתולה. הכרחתי את עצמי לא לקפוץ לאחור או לחבוט בראשו.
 
"אה, כן. נראה שהיא לא מצליחה לעכל את האוכל שלה." הוא סוף־סוף שחרר את החתולה ואני חיכיתי שיזדקף, ורק אז רכנתי וליטפתי את ראשה הקטן והרך. היא הייתה מזן אמריקאי קצר־שיער, טריקולורית יפהפייה, עם עיניים כחולות בהירות וזנב קצת עקום, שבעיניי רק הוסיף ליופייה. אני מתה על תכונות מיוחדות ומוזרויות שהופכות כל בעל חיים למיוחד.
 
"שלום לך, מתוקה. שמעתי שאת מרגישה לא טוב." הפכתי אותה על גבה ולחצתי לה בעדינות על הבטן. "הבחנת במקרה אם היא אכלה משהו מקולקל? אני רואה שאין לה ציפורניים, אז אני משערת שהיא חתולת בית." כשתשובתו בוששה לבוא, הרמתי את מבטי וראיתי שעיניו מצועפות ועוקבות אחר ידיי המלטפות את חיית המחמד שלו. אוי, איכס. "אולי משהו בחניה המקורה?"
 
האיש נענע בראשו ולבסוף הרים את מבטו. "לא שאני זוכר..." הוא נעצר ותר בעיניו בהפגנתיות אחר תג השם שלי, שבמקרה נח לו מעל הציץ הימני שלי. "הֵיילי."
 
רציתי לגלגל עיניים ולהתקלח באקונומיקה רותחת. אני לא חושבת שהוא מכוער, אך הוא גם לא מושך בצורה יוצאת דופן. גובה ממוצע, גוף שרירי, עיניים רחוקות זו מזו ושיער בלונדיני מוסתר מתחת לכובע בייסבול. ובכל זאת, היה כתוב לו "סוטה" על המצח. אפשר לקרוא לזה תחושת בטן. ותחושת הבטן שלי אמרה לי לסיים את הבדיקה הדפוקה, ויפה שעה אחת קודם.
 
הוא הסתכל עליי כשבדקתי את החניכיים של החתולה והקשבתי לנשימות שלה בעזרת הסטטוסקופ. אבל לא יכולתי לאבחן שום דבר מבלי לערוך כמה בדיקות. כרכתי את הסטטוסקופ מסביב לצווארי וצעדתי צעד אחד לאחור, הכנסתי את ידיי לכיסי החלוק הלבן, הרחק מעיניו הבוחנות. הוא ליקק את שפתו התחתונה ולי זה ה־ס־פ־י־ק, אבל לגמרי.
 
"טוב, מר נמת, נצטרך לקחת דגימת צואה. אתה חושב שתוכל לשכנע את החתולה לייצר מעט צואה בשבילנו?"
 
ראשו צנח למטה, אל אריאנה גרנדה לאטה. כן. זה עבד.
 
טאנק ואני עוצרים על שפת הכביש החוצה את הפארק. הוא יושב על אחוריו ומחקה אותי. גם הוא, כמוני, מסתכל לשני הכיוונים לפני שאנחנו חוצים לצד השני. הוא כזה כלב טוב. עצי האלון והשיחים הפורחים שוב מקיפים אותנו כמו בחממה קטנה, בצל ובאוויר מתוק וריחני, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה ולהחליט מה להכין לארוחת הערב. הכלבלב שלי עוד לא עשה את העניינים שלו, אבל אני מרימה ידיים. יש לו הרגל לחכות עד לרגע האחרון ואני חושדת שזה חלק מהמזימה שלו, כדי להאריך את הטיול. ההליכה לא תזיק לישבן שלי אבל אני מותשת מיום העבודה.
 
"קדימה, חבר, הולכים הביתה." אני נשבעת ששמעתי אנקה יוצאת מגרונו, אבל הוא הולך בעקבותיי, בדרך הקיצור, על שביל עפר שחוק מעט, לצד המדרכה. ענף שרט את זרועי, טאנק העיף אבק לכל עבר והפך את האמבטיה להכרחית בשביל שנינו. בדיוק ברגע שאני מתכוונת לנזוף בכלבלב שלי על כל הבלגן שעשה, אנחנו מגיעים אל מתחם הדירות ואני קופאת במקומי.
 
לבניין שלנו מתקרבת מכונית מזדה, מדגם חדיש, בצבע כחול כהה ובתוכה... מושא תשוקתי? האובססיה שלי? נטיות המציצנות הקלות שלי? אלוהים. מי הסוטָה עכשיו? המכונית נעצרת במקום פנוי ליד המדרכה, וכמה רגעים לאחר מכן נפתחת דלת הנהג וממנה יוצא טד ג'ונס. טד ג'ונס שלי. טוב, הוא יהיה שלי, אם זה יהיה תלוי רק בי.
 
אני מטה את ראשי הצדה ומתפעלת ממנו לרגע או שניים. הנה ההוכחה שגבר יכול ללבוש ז'קט עם טלאים במרפקים ועדיין להיראות טוב. אוווו, כן. אני לא יודעת מה מיוחד בחנוניות של טד ג'ונס, אבל אני כן יודעת שזה סקסי בטירוף. ערכתי חקירה קטנה, אם אפשר לקרוא לזה כך, וגיליתי שהוא מלמד בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת וילמינגטון בצפון קרוליינה, אז אני יודעת שהוא חכם מאוד. הוא גם מרכיב משקפיים סקסיים בעלי מסגרת שחורה, עיניו הכחולות מבהיקות, יש לו יחסי חיבה־שנאה עם סכין הגילוח שלו, ובתור תחביב הוא מעביר את ידיו על שׂערו כדי לרסן את תלתליו הסוררים. לשמחתי, השיער אף פעם לא סר למרותו ומשווה לו מראה של "הרגע יצאתי מהמיטה".
 
לעומת זאת הוא תמיד לבוש בקפידה, לעיתים קרובות בז'קט טוויד קלאסי עם טלאים במרפקים, שתואם את מכנסי הג'ינס שמחמיאים לישבנו בצורה מופלאה. משהו בשילוב הזה של הטוויד, העור ובד הג'ינס גורם לרחם שלי לפעול על פי התניה שאני לא יכולה להסביר את מקורה. ואם זה לא מספיק, הוא גם אוהב לרוץ. ראיתי את שרירי הרגליים שלו משתרגים מרוב מאמץ במהלך ריצת הערב, שמשאירה אותו מכוסה בזיעה ואותי עם הרבה חומר למחשבה כשראשי נח על הכר, בלילה, לפני השינה.
 
אפשר לומר בביטחון מלא שאני דלוקה על טד ג'ונס.
 
הבעיה היחידה היא שלא שוחחנו, אף לא פעם אחת.
 
האמת היא שבעצם כן דיברנו זה עם זה, בכמה הזדמנויות. אבל אי־אפשר ממש לקרוא לזה שיחות. למיטב זיכרוני, המילה הראשונה שאמרתי לו הייתה הַיי. אבל לא זכיתי לשום תגובה.
 
זה היה באותו אחר הצהריים שבו עברתי לדירה החדשה שלי. מזג האוויר היה קר מהרגיל לעונה והקפיא לי את האצבעות עד כאב. בדיוק החזרתי את העגלה ששאלתי מאנשי התחזוקה וניסיתי להיזכר איזה שביל יוביל אותי בחזרה אל הבניין שלי, כשראיתי לראשונה את חברי לעתיד (מומלץ תמיד לפתח חשיבה חיובית). אבל אם להיות כנה, זו הייתה דווקא הנערה שדיברה איתו שמשכה את תשומת לבי וגרמה לי לתת בו עוד מבט.
 
השניים עמדו על המדרכה באוויר הקריר של ראשית האביב, שהכריח את כולנו עדיין ללבוש מעילים. כשראיתי את הבחורה לראשונה, יכולתי להישבע שעל ראשה מונחת שקית מלאה בענני שערות סבתא, כאלה שמגיעים באריזה חצי כחולה וחצי ורודה. אבל לא, זה לא היה הממתק, אלא רק השיער שלה, ולכן חזרתי במהירות להתמקד בגבר שעמד לצדה.
 
הוא לבש מעיל צמר כהה ויכולתי לראות את הבל נשימתו נישא באוויר, כשצחק ממשהו שהראתה לו הנערה. זה היה איזה מגזין או חוברת קומיקס בשם איש מזג האוויר, שמעולם לא שמעתי עליה. גם הנערה וגם הגבר נראו מוקסמים ואף אחד מהם לא הבחין בי, עומדת בצד ונמסה מבפנים. קול צחוקו התגלגל לעברי והבטן שלי התהפכה. כל זה קרה עוד לפני שאפילו ראיתי את השילוב המנצח והמגרה של ז'קט הטוויד, מכנסי הג'ינס וטלאי המרפק.
 
שניהם נראו כמו דמויות מסרט מצויר. הנערה הניפה את זרועותיה בתנועות גדולות, ושיער הצמר גפן המתוק שלה התנדנד משני צדי פניה. הוא עלעל בדפי המגזין עד שמצא את מה שחיפש ושניהם שקעו בקריאה.
 
באופן מוזר הרגשתי דחויה, אף על פי שלא ראיתי את האנשים האלה מימיי. לאחר כמה רגעים הגנבתי מבט אחרון לעברם ופניתי בביטחון מלא אל עבר הבניין, שחשבתי שהוא הבניין שלי.
 
לא מפתיע, אם כן, שכמעט נחנקתי כשנתקלתי במעלית הבניין שלי באותו גבר שראיתי רק שעתיים קודם לכן, רק שהפעם הוא היה בלי הנערה. כלומר, מה הסיכוי שמבין כל הבניינים במתחם הענק הזה, הוא יגור דווקא בבניין שלי? היה ברור לי שזה סימן, כמו גם העלייה בקצב פעימות הלב שלי, כשהבטתי בו בפעם הראשונה מקרוב. אזרתי אומץ והגיתי את המילה הראשונה שלי.
 
"הַיי." כן, אם מישהו זקוק לעצות מבריקות בענייני פלרטוט, אני מעבירה שיעורים פרטיים.
 
הוא אפילו לא זרק מבט לכיוון שלי. כך מצאתי את עצמי בחלל סגור עם בחור כלבבי, שלחץ לי על כל הכפתורים הנכונים, עד כדי כך שרציתי ללחוץ על כפתור החירום במעלית ולהתמזמז איתו מזמוז מלוכלך, אבל הוא לא הראה שום סימן שהוא מכיר בקיומי.
 
אף פעם לא הייתה לי הצלחה מסחררת עם גברים, אבל הולך לי לא רע, יחסית. בטח שטוב מספיק כדי לנהל סמול טוק במעלית. כשהוא השאיר את ה"היי" שלי ללא מענה, הכתה בי ההבנה שהבחור הזה, שהיה נחמד לנערות שמתעניינות בחוברות קומיקס על חזאים ושהיה הטיפוס שלי בכל מובן, הוא למעשה דביל גס רוח. כך חשבתי עד שהבחנתי שיש לו אוזניות אלחוטיות. הגילוי הזה גרר בעקבותיו הקלה, אך עדיין הרגשתי נבוכה עד לקומה השלישית, שבה יצאתי מהמעלית.
 
מתוך סירוב להודות בתבוסה, חיכיתי עד שדלתות המעלית החלו להיסגר מאחוריי ואז הסתובבתי וחייכתי אליו חיוך ידידותי ונופפתי לשלום. לדאבוני, פספסתי פרט קטן ולא שמתי לב שגם הוא יצא מהמעלית, אחריי. כך קרה שכשהסתובבתי, המצח שלי נתקל בעוצמה בלחי המסותתת שלו ושנינו מעדנו לאחור.
 
"אני ממש מצטערת!" הנחתי יד אחת על ראשי ואת השנייה הנפתי מולו, כאילו היו ליד שלי כוחות קסם, המסוגלים להקל על הכאב שהגיע עם המכה.
 
הוא הניח את ידו על הלחי הכואבת שלו ומצמץ בעיניו מספר פעמים, פתח וסגר את פיו כדי לבדוק את מידת הנזק שנגרם לו. אחר כך הוציא את האוזנייה מהאוזן, ניער את ראשו והוריד את עיניו אל הרצפה.
 
קולו היה עמוק ורועם מעט, כשדיבר. "הכול בסדר."
 
ואז הוא מיהר להוציא את צרור המפתחות שלו מהכיס, כאילו חשב שאני עלולה לתקוף אותו שוב, והכניס במהירות את המפתח לחור המנעול של דירה 3-סי. הדירה הצמודה לשלי, 3-בי. אוי לא!
 
"זה קורה כל הזמן," מלמל לפני שנעלם מאחורי הדלת. המשכתי לעמוד במסדרון, תהיתי אם כל זה קרה באמת ואם עליי לרוץ לחנות ולקנות לו שקית אפונה קפואה או משהו כזה. אך הייתה לי תחושה שזה יהיה מביך אפילו יותר.
 
באותו רגע לא ידעתי שהמבוכה תלווה אותנו גם בפגישות הבאות שלנו.
 
כמו בפעם ההיא כשהשקית עם המצרכים נקרעה לי, ולמרגלותיו נפלו בקבוק יין, קופסה שלמה של עוגיות שוקולד צ'יפס וקופסה של מגיני תחתון. במקום לאסוף הכול, כמו בן אדם נורמלי, אני, מסיבה לא ברורה, חשתי צורך לשתף אותו שאני במחזור.
 
כי זה כמובן בדיוק הנושא שיגרום לבחור שנדלקת עליו להתוודות על אהבתו הנצחית כלפייך. אוי, היילי, אין דבר סקסי יותר מאשר לדמיין אותך דוחפת מוצרים מכותנה לתחתונים שלך, לפני מרתון של שתייה ותקיעת עוגיות לפה. בואי, תביאי חיבוק!
 
כן. כך פחות או יותר, התנהלו הדברים מאותו רגע ואילך.
 
אבל לא היום! היום אני הולכת לנהל עם טד ג'ונס שיחה אמיתית.
 
אני מזדקפת ומעבירה מבט על בגדיי. הטישרט הישנה ומכנסי הטייץ לא יוסיפו לי נקודות. אני מרחרחת קלות את בית השחי ומחליטה שבזמן הדו־שיח המסעיר שלנו אצמיד את זרועותיי לצדי הגוף. לעזאזל, הוא אוהב לרוץ. הוא בטוח יודע להעריך בחורות שמזיעות.
 
אני צועדת קדימה, מושכת את טאנק אחריי ורואה שטד עוצר ליד תיבות הדואר שעל המדשאה. הוא עומד בגבו אליי, רגליו המפוסקות עטופות בבד הג'ינס המוכר.
 
אני מסוגלת לעשות את זה. אני אפגין ביטחון וקסם אישי ואני בטוחה שהוא לא יחשוב שאני מוזרה, אפילו לא טיפ־טיפה. כך לפחות אני חושבת, עד שאני ממש קרובה לתיבות הדואר ויכולה להריח את הניחוח של טד. נשבעת שיש לו ריח של חידודי עיפרון ועור. אני רוצה לנשוך את אגרופי ואז ללקק את צווארו. במקום זה, אני מעמידה פנים שאני מחפשת את המפתח לתיבת הדואר שלי, אבל יודעת שהוא מונח בזה הרגע בתוך הקערה שעל השולחן בכניסה לדירה שלי.
 
טד לא מסובב את ראשו או מתייחס אליי בשום צורה. הוא סוגר את תיבת הדואר שלו ומוציא את המפתח ואז נובר בערימה של מעטפות לבנות ועלונים של קופונים.
 
עכשיו או לעולם לא. אני נושמת עמוק ופונה אליו, יד אחת מונחת על המותן והשנייה אוחזת בידית הפלסטיק של הרצועה של טאנק. "ערב נעים, אה?"
 
לעזאזל! מזג האוויר? ברצינות? אני קלישאה מהלכת, אבל כבר מאוחר מדי, אז אני מחייכת חיוך רחב. טד מסתובב אליי, אך במקום להצטרף לחיוך המתלהב שלי, הוא צועד צעד לאחור.
 
היישר לתוך תלולית הצואה שהכלב שלי הרגע השאיר מאחוריו.
סילבי סטיוארט מככבת בראש רשימת רבי־המכר של יו־אס־איי טודיי, מכורה לקומדיות רומנטיות ולרומנים מודרניים והיא לא ממהרת להיגמל. היא מתגוררת בצפון קרוליינה, כך שאין זה מפתיע שרוב סיפוריה מתרחשים במדינה הזאת. היא אשתו של בחור מצחיק ואמא לתאומים בני עשר, שדומים לאביהם בכל מובן. סילבי תוהה לעיתים קרובות אם הם באמת הבנים שלה, אבל אז היא נזכרת שהיא הייתה אינקובטור אנושי במשך המון חודשים. אה, הזמנים הטובים.
 
סילבי החלה לפרסם ספרים כשילדיה התחילו ללמוד בבית הספר היסודי והיא אוהבת לחלוק את הסיפורים שלה עם הקוראים, בתקווה להצחיק אותם ועל הדרך גם לרגש. כשהיא לא יושבת על כיסא הכתיבה הירוק שלה, היא עסוקה בקמפינג או שטה בקיאק עם משפחתה, או שהיא עושה בינג' עם כוס יין ביד. או שהיא נחטפה. אז מה אתם יושבים פה בחיבוק ידיים?!

עוד על הספר

  • תרגום: טל אלעד
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
עד עצם היום הזה סילבי סטיוארט
פרק 1
היילי
 
"אתה חושב שאני מגזימה?" אני מחישה את צעדיי ומדביקה את הקצב. "כלומר, זה לא שהוא ניסה לגעת בי או משהו כזה, אבל היה משהו דוחה באוויר. אתה מבין למה אני מתכוונת?" האף שלי מתקמט רק מעצם המחשבה על הלקוח האחרון של היום, או שאולי אני צריכה להגיד, הבעלים של הלקוח האחרון של היום.
 
"אתה בכלל מקשיב?" אני עוצרת בפתאומיות וזה מאלץ גם את טאנק לעצור. הוא מביט בי בעיניו החומות וקמט קטן מופיע בין גבותיו. ראשו נוטה הצדה ואני מתכופפת ומלטפת אותו. "ברור שהקשבת. סליחה שפקפקתי בך."
 
אני מזדקפת ומעיפה מבט חטוף סביבי, כדי לוודא שאף אחד לא עד לשיחה על ברנשים מבחילים, המתנהלת בין הגברת המשוגעת לכלב שלה, אבל אין אף אחד בשביל הולכי הרגל שלצד הרחוב, חוץ ממני ומהכלבלב שלי. האוויר דביק ואני מרגישה את הזיעה שנקווית מתחת לציצים שלי, אבל גם טאנק וגם אני זקוקים לפעילות גופנית ואני חוזרת לצעוד לאורך הרחוב. העצים נטועים בשורה משני צדי השביל והופכים את הסביבה למקום נעים הרבה יותר מהמדרכות המפויחות של ריצ'מונד, שלאורכן נהגנו לצעוד כשעוד הייתי סטודנטית. טאנק ואני מעדיפים בהרבה את ביתנו החדש בווילמינגטון. הפארק נמצא במרחק של כמה דקות הליכה מהדירה שלנו, והקרבה לחוף האוקיינוס היא בכלל יתרון עצום. עכשיו כל מה שנותר לנו הוא להכיר כמה חברים.
 
"אבל לא את מר נֵמֶת!" אני אומרת לטאנק, כאילו הציע שאנסה להתיידד עם הלקוח המבחיל מאחר הצהריים.
 
כעובדת חדשה במרפאה הווטרינרית, אני נאלצת לקחת את משמרת שבת. זה לא מפריע לי בדרך כלל, אבל כשהסוטה נוסף למשוואה, התחלתי להצטער שלא מצאתי מישהו אחר שיוכל לעבוד במקומי בסוף השבוע.
 
הרמז הראשון לכך שיש לי עסק עם טיפוס נאלח, מהסוג הישן, היה המקום אליו כיוון את מבטו. כשנכנסתי לחדר הטיפולים, בחיוך מלבב, האיש ישב על הספסל, נעץ את עיניו היישר בציצים שלי וליטף את חתול הקליקו שלו.
 
גם לאחר שבירכתי אותו לשלום והצגתי את עצמי, עבר הרבה זמן עד שהוא הרים את הראש. איכס. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד החברים הפרוותיים שלנו, אבל כאשר ברור כשמש שמישהו מדמיין אותך עירומה ומעביר את אצבעותיו בקצב אחיד על פרוותו של בעל חיים, זה הזמן לתפוס מרחק. למרבה הצער, העבודה שלי לא מאפשרת לי את זה. לחתולה שלו היה קלקול קיבה ואני הייתי ממונה על הטיפול באריאנה גרנדה לאטה המסכנה. כן, זהו שמה של החתולה.
 
"אז מה, נראה שלחתולה שלך יש בעיות בבטן." הנחתי את התיק הרפואי שלה על הדלפק הגבוה וסימנתי לבחור שיניח את החתולה על המשטח הרך.
 
הוא קם וכחכח בגרונו, המשיך ללטף את החתולה, ולי לא הייתה כל ברירה אלא לחרוק בשיניים כדי שלא אפלוט הערה שאיננה במקומה. הוא התקרב ורכן אל הדלפק, הרבה מעבר לנחוץ, והפקיד בידיי את החתולה. הכרחתי את עצמי לא לקפוץ לאחור או לחבוט בראשו.
 
"אה, כן. נראה שהיא לא מצליחה לעכל את האוכל שלה." הוא סוף־סוף שחרר את החתולה ואני חיכיתי שיזדקף, ורק אז רכנתי וליטפתי את ראשה הקטן והרך. היא הייתה מזן אמריקאי קצר־שיער, טריקולורית יפהפייה, עם עיניים כחולות בהירות וזנב קצת עקום, שבעיניי רק הוסיף ליופייה. אני מתה על תכונות מיוחדות ומוזרויות שהופכות כל בעל חיים למיוחד.
 
"שלום לך, מתוקה. שמעתי שאת מרגישה לא טוב." הפכתי אותה על גבה ולחצתי לה בעדינות על הבטן. "הבחנת במקרה אם היא אכלה משהו מקולקל? אני רואה שאין לה ציפורניים, אז אני משערת שהיא חתולת בית." כשתשובתו בוששה לבוא, הרמתי את מבטי וראיתי שעיניו מצועפות ועוקבות אחר ידיי המלטפות את חיית המחמד שלו. אוי, איכס. "אולי משהו בחניה המקורה?"
 
האיש נענע בראשו ולבסוף הרים את מבטו. "לא שאני זוכר..." הוא נעצר ותר בעיניו בהפגנתיות אחר תג השם שלי, שבמקרה נח לו מעל הציץ הימני שלי. "הֵיילי."
 
רציתי לגלגל עיניים ולהתקלח באקונומיקה רותחת. אני לא חושבת שהוא מכוער, אך הוא גם לא מושך בצורה יוצאת דופן. גובה ממוצע, גוף שרירי, עיניים רחוקות זו מזו ושיער בלונדיני מוסתר מתחת לכובע בייסבול. ובכל זאת, היה כתוב לו "סוטה" על המצח. אפשר לקרוא לזה תחושת בטן. ותחושת הבטן שלי אמרה לי לסיים את הבדיקה הדפוקה, ויפה שעה אחת קודם.
 
הוא הסתכל עליי כשבדקתי את החניכיים של החתולה והקשבתי לנשימות שלה בעזרת הסטטוסקופ. אבל לא יכולתי לאבחן שום דבר מבלי לערוך כמה בדיקות. כרכתי את הסטטוסקופ מסביב לצווארי וצעדתי צעד אחד לאחור, הכנסתי את ידיי לכיסי החלוק הלבן, הרחק מעיניו הבוחנות. הוא ליקק את שפתו התחתונה ולי זה ה־ס־פ־י־ק, אבל לגמרי.
 
"טוב, מר נמת, נצטרך לקחת דגימת צואה. אתה חושב שתוכל לשכנע את החתולה לייצר מעט צואה בשבילנו?"
 
ראשו צנח למטה, אל אריאנה גרנדה לאטה. כן. זה עבד.
 
טאנק ואני עוצרים על שפת הכביש החוצה את הפארק. הוא יושב על אחוריו ומחקה אותי. גם הוא, כמוני, מסתכל לשני הכיוונים לפני שאנחנו חוצים לצד השני. הוא כזה כלב טוב. עצי האלון והשיחים הפורחים שוב מקיפים אותנו כמו בחממה קטנה, בצל ובאוויר מתוק וריחני, אבל הגיע הזמן לחזור הביתה ולהחליט מה להכין לארוחת הערב. הכלבלב שלי עוד לא עשה את העניינים שלו, אבל אני מרימה ידיים. יש לו הרגל לחכות עד לרגע האחרון ואני חושדת שזה חלק מהמזימה שלו, כדי להאריך את הטיול. ההליכה לא תזיק לישבן שלי אבל אני מותשת מיום העבודה.
 
"קדימה, חבר, הולכים הביתה." אני נשבעת ששמעתי אנקה יוצאת מגרונו, אבל הוא הולך בעקבותיי, בדרך הקיצור, על שביל עפר שחוק מעט, לצד המדרכה. ענף שרט את זרועי, טאנק העיף אבק לכל עבר והפך את האמבטיה להכרחית בשביל שנינו. בדיוק ברגע שאני מתכוונת לנזוף בכלבלב שלי על כל הבלגן שעשה, אנחנו מגיעים אל מתחם הדירות ואני קופאת במקומי.
 
לבניין שלנו מתקרבת מכונית מזדה, מדגם חדיש, בצבע כחול כהה ובתוכה... מושא תשוקתי? האובססיה שלי? נטיות המציצנות הקלות שלי? אלוהים. מי הסוטָה עכשיו? המכונית נעצרת במקום פנוי ליד המדרכה, וכמה רגעים לאחר מכן נפתחת דלת הנהג וממנה יוצא טד ג'ונס. טד ג'ונס שלי. טוב, הוא יהיה שלי, אם זה יהיה תלוי רק בי.
 
אני מטה את ראשי הצדה ומתפעלת ממנו לרגע או שניים. הנה ההוכחה שגבר יכול ללבוש ז'קט עם טלאים במרפקים ועדיין להיראות טוב. אוווו, כן. אני לא יודעת מה מיוחד בחנוניות של טד ג'ונס, אבל אני כן יודעת שזה סקסי בטירוף. ערכתי חקירה קטנה, אם אפשר לקרוא לזה כך, וגיליתי שהוא מלמד בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת וילמינגטון בצפון קרוליינה, אז אני יודעת שהוא חכם מאוד. הוא גם מרכיב משקפיים סקסיים בעלי מסגרת שחורה, עיניו הכחולות מבהיקות, יש לו יחסי חיבה־שנאה עם סכין הגילוח שלו, ובתור תחביב הוא מעביר את ידיו על שׂערו כדי לרסן את תלתליו הסוררים. לשמחתי, השיער אף פעם לא סר למרותו ומשווה לו מראה של "הרגע יצאתי מהמיטה".
 
לעומת זאת הוא תמיד לבוש בקפידה, לעיתים קרובות בז'קט טוויד קלאסי עם טלאים במרפקים, שתואם את מכנסי הג'ינס שמחמיאים לישבנו בצורה מופלאה. משהו בשילוב הזה של הטוויד, העור ובד הג'ינס גורם לרחם שלי לפעול על פי התניה שאני לא יכולה להסביר את מקורה. ואם זה לא מספיק, הוא גם אוהב לרוץ. ראיתי את שרירי הרגליים שלו משתרגים מרוב מאמץ במהלך ריצת הערב, שמשאירה אותו מכוסה בזיעה ואותי עם הרבה חומר למחשבה כשראשי נח על הכר, בלילה, לפני השינה.
 
אפשר לומר בביטחון מלא שאני דלוקה על טד ג'ונס.
 
הבעיה היחידה היא שלא שוחחנו, אף לא פעם אחת.
 
האמת היא שבעצם כן דיברנו זה עם זה, בכמה הזדמנויות. אבל אי־אפשר ממש לקרוא לזה שיחות. למיטב זיכרוני, המילה הראשונה שאמרתי לו הייתה הַיי. אבל לא זכיתי לשום תגובה.
 
זה היה באותו אחר הצהריים שבו עברתי לדירה החדשה שלי. מזג האוויר היה קר מהרגיל לעונה והקפיא לי את האצבעות עד כאב. בדיוק החזרתי את העגלה ששאלתי מאנשי התחזוקה וניסיתי להיזכר איזה שביל יוביל אותי בחזרה אל הבניין שלי, כשראיתי לראשונה את חברי לעתיד (מומלץ תמיד לפתח חשיבה חיובית). אבל אם להיות כנה, זו הייתה דווקא הנערה שדיברה איתו שמשכה את תשומת לבי וגרמה לי לתת בו עוד מבט.
 
השניים עמדו על המדרכה באוויר הקריר של ראשית האביב, שהכריח את כולנו עדיין ללבוש מעילים. כשראיתי את הבחורה לראשונה, יכולתי להישבע שעל ראשה מונחת שקית מלאה בענני שערות סבתא, כאלה שמגיעים באריזה חצי כחולה וחצי ורודה. אבל לא, זה לא היה הממתק, אלא רק השיער שלה, ולכן חזרתי במהירות להתמקד בגבר שעמד לצדה.
 
הוא לבש מעיל צמר כהה ויכולתי לראות את הבל נשימתו נישא באוויר, כשצחק ממשהו שהראתה לו הנערה. זה היה איזה מגזין או חוברת קומיקס בשם איש מזג האוויר, שמעולם לא שמעתי עליה. גם הנערה וגם הגבר נראו מוקסמים ואף אחד מהם לא הבחין בי, עומדת בצד ונמסה מבפנים. קול צחוקו התגלגל לעברי והבטן שלי התהפכה. כל זה קרה עוד לפני שאפילו ראיתי את השילוב המנצח והמגרה של ז'קט הטוויד, מכנסי הג'ינס וטלאי המרפק.
 
שניהם נראו כמו דמויות מסרט מצויר. הנערה הניפה את זרועותיה בתנועות גדולות, ושיער הצמר גפן המתוק שלה התנדנד משני צדי פניה. הוא עלעל בדפי המגזין עד שמצא את מה שחיפש ושניהם שקעו בקריאה.
 
באופן מוזר הרגשתי דחויה, אף על פי שלא ראיתי את האנשים האלה מימיי. לאחר כמה רגעים הגנבתי מבט אחרון לעברם ופניתי בביטחון מלא אל עבר הבניין, שחשבתי שהוא הבניין שלי.
 
לא מפתיע, אם כן, שכמעט נחנקתי כשנתקלתי במעלית הבניין שלי באותו גבר שראיתי רק שעתיים קודם לכן, רק שהפעם הוא היה בלי הנערה. כלומר, מה הסיכוי שמבין כל הבניינים במתחם הענק הזה, הוא יגור דווקא בבניין שלי? היה ברור לי שזה סימן, כמו גם העלייה בקצב פעימות הלב שלי, כשהבטתי בו בפעם הראשונה מקרוב. אזרתי אומץ והגיתי את המילה הראשונה שלי.
 
"הַיי." כן, אם מישהו זקוק לעצות מבריקות בענייני פלרטוט, אני מעבירה שיעורים פרטיים.
 
הוא אפילו לא זרק מבט לכיוון שלי. כך מצאתי את עצמי בחלל סגור עם בחור כלבבי, שלחץ לי על כל הכפתורים הנכונים, עד כדי כך שרציתי ללחוץ על כפתור החירום במעלית ולהתמזמז איתו מזמוז מלוכלך, אבל הוא לא הראה שום סימן שהוא מכיר בקיומי.
 
אף פעם לא הייתה לי הצלחה מסחררת עם גברים, אבל הולך לי לא רע, יחסית. בטח שטוב מספיק כדי לנהל סמול טוק במעלית. כשהוא השאיר את ה"היי" שלי ללא מענה, הכתה בי ההבנה שהבחור הזה, שהיה נחמד לנערות שמתעניינות בחוברות קומיקס על חזאים ושהיה הטיפוס שלי בכל מובן, הוא למעשה דביל גס רוח. כך חשבתי עד שהבחנתי שיש לו אוזניות אלחוטיות. הגילוי הזה גרר בעקבותיו הקלה, אך עדיין הרגשתי נבוכה עד לקומה השלישית, שבה יצאתי מהמעלית.
 
מתוך סירוב להודות בתבוסה, חיכיתי עד שדלתות המעלית החלו להיסגר מאחוריי ואז הסתובבתי וחייכתי אליו חיוך ידידותי ונופפתי לשלום. לדאבוני, פספסתי פרט קטן ולא שמתי לב שגם הוא יצא מהמעלית, אחריי. כך קרה שכשהסתובבתי, המצח שלי נתקל בעוצמה בלחי המסותתת שלו ושנינו מעדנו לאחור.
 
"אני ממש מצטערת!" הנחתי יד אחת על ראשי ואת השנייה הנפתי מולו, כאילו היו ליד שלי כוחות קסם, המסוגלים להקל על הכאב שהגיע עם המכה.
 
הוא הניח את ידו על הלחי הכואבת שלו ומצמץ בעיניו מספר פעמים, פתח וסגר את פיו כדי לבדוק את מידת הנזק שנגרם לו. אחר כך הוציא את האוזנייה מהאוזן, ניער את ראשו והוריד את עיניו אל הרצפה.
 
קולו היה עמוק ורועם מעט, כשדיבר. "הכול בסדר."
 
ואז הוא מיהר להוציא את צרור המפתחות שלו מהכיס, כאילו חשב שאני עלולה לתקוף אותו שוב, והכניס במהירות את המפתח לחור המנעול של דירה 3-סי. הדירה הצמודה לשלי, 3-בי. אוי לא!
 
"זה קורה כל הזמן," מלמל לפני שנעלם מאחורי הדלת. המשכתי לעמוד במסדרון, תהיתי אם כל זה קרה באמת ואם עליי לרוץ לחנות ולקנות לו שקית אפונה קפואה או משהו כזה. אך הייתה לי תחושה שזה יהיה מביך אפילו יותר.
 
באותו רגע לא ידעתי שהמבוכה תלווה אותנו גם בפגישות הבאות שלנו.
 
כמו בפעם ההיא כשהשקית עם המצרכים נקרעה לי, ולמרגלותיו נפלו בקבוק יין, קופסה שלמה של עוגיות שוקולד צ'יפס וקופסה של מגיני תחתון. במקום לאסוף הכול, כמו בן אדם נורמלי, אני, מסיבה לא ברורה, חשתי צורך לשתף אותו שאני במחזור.
 
כי זה כמובן בדיוק הנושא שיגרום לבחור שנדלקת עליו להתוודות על אהבתו הנצחית כלפייך. אוי, היילי, אין דבר סקסי יותר מאשר לדמיין אותך דוחפת מוצרים מכותנה לתחתונים שלך, לפני מרתון של שתייה ותקיעת עוגיות לפה. בואי, תביאי חיבוק!
 
כן. כך פחות או יותר, התנהלו הדברים מאותו רגע ואילך.
 
אבל לא היום! היום אני הולכת לנהל עם טד ג'ונס שיחה אמיתית.
 
אני מזדקפת ומעבירה מבט על בגדיי. הטישרט הישנה ומכנסי הטייץ לא יוסיפו לי נקודות. אני מרחרחת קלות את בית השחי ומחליטה שבזמן הדו־שיח המסעיר שלנו אצמיד את זרועותיי לצדי הגוף. לעזאזל, הוא אוהב לרוץ. הוא בטוח יודע להעריך בחורות שמזיעות.
 
אני צועדת קדימה, מושכת את טאנק אחריי ורואה שטד עוצר ליד תיבות הדואר שעל המדשאה. הוא עומד בגבו אליי, רגליו המפוסקות עטופות בבד הג'ינס המוכר.
 
אני מסוגלת לעשות את זה. אני אפגין ביטחון וקסם אישי ואני בטוחה שהוא לא יחשוב שאני מוזרה, אפילו לא טיפ־טיפה. כך לפחות אני חושבת, עד שאני ממש קרובה לתיבות הדואר ויכולה להריח את הניחוח של טד. נשבעת שיש לו ריח של חידודי עיפרון ועור. אני רוצה לנשוך את אגרופי ואז ללקק את צווארו. במקום זה, אני מעמידה פנים שאני מחפשת את המפתח לתיבת הדואר שלי, אבל יודעת שהוא מונח בזה הרגע בתוך הקערה שעל השולחן בכניסה לדירה שלי.
 
טד לא מסובב את ראשו או מתייחס אליי בשום צורה. הוא סוגר את תיבת הדואר שלו ומוציא את המפתח ואז נובר בערימה של מעטפות לבנות ועלונים של קופונים.
 
עכשיו או לעולם לא. אני נושמת עמוק ופונה אליו, יד אחת מונחת על המותן והשנייה אוחזת בידית הפלסטיק של הרצועה של טאנק. "ערב נעים, אה?"
 
לעזאזל! מזג האוויר? ברצינות? אני קלישאה מהלכת, אבל כבר מאוחר מדי, אז אני מחייכת חיוך רחב. טד מסתובב אליי, אך במקום להצטרף לחיוך המתלהב שלי, הוא צועד צעד לאחור.
 
היישר לתוך תלולית הצואה שהכלב שלי הרגע השאיר מאחוריו.