ממש לא שידוך משמיים

פרולוג

קלסי

"קֶלסי, ידוע שגברים ונשים לא יכולים לשמור על יחסים מקצועיים ולהיות חברים בו־זמנית."

ג'יי־פי קיין נשען על קצה השולחן בחדר הישיבות, משלב זוג זרועות מקועקעות על גבי חזה שרירי להחריד. השרוולים של החולצה המכופתרת שלו מופשלים עד מרפקיו, והחיוך הזחוח על פניו לא מקסים אותי ולו במקצת, אלא מרגיז אותי יותר.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" אני שואלת. אני יושבת על כיסא ורוכנת על ערימה של תוכניות עיצוב.

בלי לשנות תנוחה, הוא מנמיך את ידיו באגביות ואוחז בקצה השולחן. הוא אומר, "בלילה ההוא, כשאכלנו עם האקסלי ולוטי, אמרת שנוכל להיות חברים."

לוטי היא אחותי הבכורה — הגדולה ממני בשנים־עשר חודשים — וחברתי הטובה ביותר. היא מאורסת לאחד והיחיד, האקסלי קיין, הבוס שלנו ואחיו של העול הקיומי שעומד ומדבר איתי כרגע.

בכל זאת, תולדות היכרותנו הן משל מרתק ויוצא דופן על מזל. לפי הגרסה המקוצרת והגסה, לוטי חיפשה בעל עשיר כדי למנוע את השפלתה מול האויבת המושבעת שלה, בעוד האקסלי חיפש ארוסה מזויפת כדי להבטיח הסדר עסקי. הם נתקלו זה בזה על מדרכה, וטוו עסקה שתעזור לשניהם. השניים חתמו על חוזה, והיא עברה לגור באחוזה שלו. הסיפור מאוד דומה לאישה יפה, רק בלי הזנות. ולוטי התקשתה לעמוד בחיזוריו של האקסלי.

בעודה מגלמת ארוסה נלהבת ומאוהבת מעל הראש, לוטי עזרה לי עם העסק שלי, "בת־קיימא". כך הועסקנו על ידי קיין תעשיות, וכך מצאתי את עצמי עובדת לצד ג'יי־פי, שמונה להשתתף בפרויקטים שלי.

כפי שאמרתי, זו הייתה מערבולת. אני עדיין לא מאמינה שככה הכול התרחש.

"יש לך טיעון נגד?" שואל ג'יי־פי, קוטע את רצף המחשבות שלי.

כשמתברר לי שהפגישה הזאת לא תתקדם לשום מקום, אני משליכה את העט שלי על השולחן ונעמדת זקוף. "קודם כול, לא אכלנו יחד עם האקסלי ולוטי. זה לא היה דייט כפול —"

"אלוהים. אני יודע," הוא אומר בייאוש. "הבהרת את זה היטב שלוש וחצי פעמים." הוא מונה את התקריות באצבעות שלו. "כשצלצלנו יחד בפעמון כי שנינו הגענו במקרה באותו הזמן. כשהיינו במטבח ושנינו לקחנו את בקבוק השמפניה. מחוץ לבריכה, כשאיכשהו נשארנו לשבת יחד סביב השולחן. גם בסלון, בזמן שהסברת לי שאנחנו לא בדייט כפול, כשלוטי הפריעה לך כדי להראות לך את ה'צעצוע' החדש שהיא קיבלה." הוא מחייך, וחושף את השיניים הישרות והמעצבנות שלו. "אני עדיין ממתין לפרטים על הצעצוע."

"דבר שני..." אני ממשיכה. אין שום סיכוי שאני אספר לו על ה... מכשיר שהאקסלי קנה ללוטי. לא. אני מסמיקה רק מעצם המחשבה עליו. "למה שלא נוכל להיות חברים?"

"זה לא ברור?"

אני מביטה סביב החדר, מנסה לראות אם פספסתי כמה רמזים, אבל אני לא מבחינה בשום דבר. אני מביטה בו שוב ואומרת, "לא. לא, זה לא ברור."

הוא מניד בראשו ומתהלך סביב שולחן הישיבות ואז מתיישב עליו, ממש לידי. "הסיבה לכך, קלסי, היא שיש משיכה אמיתית בינינו."

אני נוחרת כל כך חזק, שאני בטוחה שהשפרצתי נזלת על תוכניות העיצוב מולי. אני מנגבת את הטיפות באגביות. משיכה?

כלומר... כן, ג'יי־פי הוא גבר נאה מאוד. נאה באופן חד־משמעי, למי שנמשכת לקו הלסת המסותת שלו, שמכוסה בזקן סמיך וכהה. לתלתלים הפרועים שגולשים מעט על המצח שלו, כנגד השיער המגולח בצידי הראש שלו. לקעקועים שמבצבצים ממקום המסתור שלהם רק כשהוא מרגיש בנוח בחברתך. כן, הוא סקסי, וגם נאה, שזו מילה שהשתמשתי בה פעם או פעמיים.

אבל משיכה פיזית היא לא הדבר היחיד החשוב בבן אדם, לפחות עבורי. אני מסוגלת להימשך רק לאדם בעל לב טוב, אישיות נעימה, והיכולת להצחיק אותי.

אני לא בטוחה שלג'יי־פי יש לב, והאישיות שלו מזכירה לי ילד סנדוויץ' שמשתוקק לתשומת לב, שלעולם לא מתייחס לשום דבר ברצינות. אולי הוא זורק שורות מחץ פה ושם, אבל הנטייה שלו להרגיז, לעצבן ולהקניט מאפילה על כל השאר.

המשרד שלו הוא כנראה מהמבולגנים ביותר שראיתי מימיי, ובהיותי אדם ששם לב לפרטים, זה מרתיע אותי מאוד. איך אני יכולה לראות מישהו באור מיני, כשהשולחן שלו מבולגן מניירות וכוסות קפה, וכל העטים שלו מכוסים בפקקים בצבע הלא נכון?

האם אני נמשכת לג'יי־פי? התשובה היא חד־משמעית, לא.

"אתה באמת חושב שיש משיכה בינינו?" אני שואלת.

"מותק, אני יכול להריח את הכימיה בינינו. בגלל שהיא כל כך מוחשית, כל כך גדולה, כל כך... גולמית —"

"איכס, היא לא גולמית."

על מה אני מדברת? היא לא שום דבר. אין שום משיכה. שום דבר לא מוחשי. שום דבר לא גדול. שום דבר.

נוסף לכול, אין שום דבר גולמי בינינו. מי בכלל מתאר כימיה כגולמית?

אבל הוא מתעלם ממני, וממשיך להוציא לפועל את ההתקפה נגדי.

"לא נוכל להיות בקשר קולגיאלי כי המשיכה בינינו תמיד תגרום לנו לחשוב על מין."

הפעם אני לא נוחרת, אלא נותנת לדממה למלא את האוויר לכמה רגעים, לפני שאני סוגרת את הפער בינינו עד שפנינו במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. על אף שהוא גבוה ממני כמעט בשלושים סנטימטרים, אני מצליחה להביט לו בעיניים ולשאול, "יש לך חום? זה מה שקורה כאן? חלית במשהו וככה אתה מתנהג?"

"אני הבריאות בהתגלמותה. את אמורה לדעת את זה, בהתחשב בתדירות שבה את מתבוננת בי."

"לא נכון."

אני לא מתבוננת בו.

היה לי חשוב להבהיר. זה ממש לא נכון.

הוא משמיע גיחוך, והצליל כל כך מעצבן אותי שאני חורקת שיניים. "למה את חושבת שהפשלתי שרוולים?"

אני מעיפה מבט באמות המקועקעות שלו. טוב, נכון. הן סקסיות. הן כנראה המעלה הגדולה ביותר בגבר הזה. אבל זהו זה, רק האמות. מותר לאישה להתענג על זוג אמות יפות. נכון, בנות?

הוא רוכן אליי. "כי אני יודע כמה שזה מדליק אותך."

אני מצמידה את ידי לפנים שלו, קוטעת את מה שהוא עמד לעשות. "ההתנהגות שלך היא בלתי הולמת לחלוטין. אתה מודע לזה? אתה המעסיק שלי."

"עקרונית, האקסלי הוא המעסיק שלך. אני רק מפקח על דברים."

"זה המונח המקצועי?"

הוא משיב בחיוך המרגיז שלו. "כן." הוא מרטיב את שפתיו, אבל אני מתמקדת בעיניים שלו. אין שום סיכוי שאני אגשים את משאלתו ואביט בפה שלו. "לא ברור לי למה את מתרגשת, או למה הפנים שלך מאדימות."

"אני לא מתרגשת." אני מיישרת את זרועותיי לצידי הגוף שלי.

"אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ולהסביר לך למה לא נוכל להיות חברים. את אמורה להרעיף עליי שבחים, לא לזלזל בי ולהתנשא עליי." לפני שאני מספיקה להגיב, הוא ממשיך במסע ההסברה שלו. "גבר ואישה שנמשכים זה לזה ושעובדים יחד לעולם לא יוכלו להיות חברים. תמיד יהיה פיל ענק בחדר, ולפיל הזה קוראים סקס. זו מתמטיקה אנושית בסיסית, קלסי. כולנו זקוקים לפורקן, וכשאנחנו מוצאים אדם מושך, אנחנו רוצים שהאדם הזה יעזור לנו להגיע לפורקן."

מישהו אחר מקשיב לשיחה הזאת?

אלוהים. איזו הוזלה בוטה של יחסי מין. האם האגו שלי נהנה מכך שג'יי־פי חושב שאני מושכת? כן. אבל לאן נעלמה הרומנטיקה?

איפה החיזורים?

איפה הספונטניות?

אפילו לוטי והאקסלי מודים שלא היה שום דבר רומנטי בתחילת מערכת היחסים שלהם. הכול נראה עקר בימינו.

כרומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת את כל מה שקשור באהבה, אני לא יכולה שלא לתהות אם קיים הגבר שעונה על כל הדרישות שהצבתי לעצמי מצפייה בקומדיות רומנטיות.

לא. היום אנחנו צריכות להתמודד עם קאטפישינג, ואז לקבל תמונות זין בלתי רצויות, ולסיום לקנח בגוסטינג.

אני מניחה את ידיי על הירכיים שלי, פונה אליו ושואלת, "מה לעזאזל קרה לך שנהיית אדם כזה? שאלתי מה דעתך על ארונות מטבח מבמבוק, והשיחה הפכה לוויכוח על כך שאנחנו לא יכולים להיות חברים. אני לא מבינה איך הדיון הזה קשור לשאלה שלי."

"הוא קשור." הוא אומר ומתקרב אליי. הנעל שלו נצמדת לעקב שלי. "כי כשאת לוטשת בי עיניים רעבתניות מהצד השני של חדר הישיבות, אבל את עדיין מנסה להתייחס אליי כאילו אני ידיד, אני לא יכול שלא לציין את זה. אמרת שאת רוצה שנהיה חברים, אבל זה לא עומד לקרות."

הוא שוגה באשליות. זה מה שקורה כאן. ומישהו צריך להעמיד אותו במקומו.

אני מניחה את האצבע שלי על החזה שלו ואומרת, "סמוך עליי, ג'יי־פי. אם הייתי נמשכת אליך ולו במקצת, היית יודע מזה. אתה אולי חושב שהמבט הרעב שלי מופנה אליך, אבל הוא שייך לאישה רעבה שאכלה רק ופל אחד עם חמאת בוטנים בשעה שש בבוקר. התחלתי להזות מרוב רעב, והראש שלי הפך את הגוף הצנום שלך —"

"צנום? נו, באמת."

"— לכריך קציצות ענקי. זה מה שקרה. אתה מוזמן לשכנע את עצמך שמדובר במשיכה כלפיך, אבל אני מקווה שהמוח העיקש שלך יאמין לי כשאני אומרת בפה מלא, שאתה מבחיל בעיניי."

הגבות שלו נוסקות למעלה בהפתעה. למען הכנות, גם אני הפתעתי קצת את עצמי. "מבחיל" זו לא המילה הנכונה, אבל אני כבר על הגל.

"ואילו הייתי חשה איזושהי משיכה רומנטית כלפיך, לא הייתי לובשת את החולצה הפשוטה והביתית הזאת, שלא עושה שום חסד עם השדיים הזקורים והמושלמים שלי."

הוא מרטיב את שפתיו ומעיף מבט בחזה שלי, ואז מרים אותו לעיניי.

"וגם לא הייתי לובשת תחתונים, בגלל הסיכוי הקלוש שתרים אותי לשולחן הישיבות הזה ותפשק את הרגליים שלי כדי לטעום אותי."

הגרגרת שלו נעה.

"וכמובן שלא הייתי מתפללת שהשיחה הזאת תיגמר, כדי שאוכל לשוב לדירת הסטודיו שלי, לאכול את ארוחת הערב שלי בנחת, חופשייה מנוכחותו של אידיוט כמוך, שלא מפסיק לקשקש על מערכות יחסים בעבודה. ג'יי־פי, אילו הייתי רוצה אותך, הייתי חומדת, צורכת ונוצרת כל שנייה שהייתה לי איתך."

בדיוק כשהוא מושיט לי את ידו, אני מסתובבת כדי לאסוף את הניירות שלי. "אבל זה לא המצב." אני מחייכת אליו. "אני משתוקקת להתרחק ממך כמה שיותר מהר." אישה אנוכי! שמע שאגתי!

הנחיריים שלו מתרחבים.

הלסת שלו מתהדקת.

הוא תוחב את ידיו במכנסיו המחויטים. יופי, זה מקומן.

"עכשיו כשהבהרנו את העניינים, וכיוון שנראה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום ופתאום מתחשק לי כריך קציצות בשר, אני הולכת הביתה. אני מניחה שאתה מאשר את ארונות הבמבוק." אני אוספת את הניירות ומניחה אותם על השולחן, שיהפכו לערימה אחידה ומסודרת.

"עדיין לא נוכל להיות חברים." הוא אומר, קולו חנוק.

אלוהים. הוא עדיין עסוק בזה? בואו נוסיף "אינטליגנציה רגשית של יתוש" לרשימת התכונות הבלתי נסבלות שלו.

"יופי. כשאמרתי את זה בערב ההוא, רק פעלתי מתוך נימוס, אתה יודע, כי החברה שלך העסיקה את החברה שלי. אבל עכשיו כשהכול על השולחן, נוכל לחיות את חיינו ללא החברות המזויפת הזאת." בעדינות, אני תוחבת את הניירות בתיקייה ומכניסה אותה לתיק יחד עם העטים שלי, שכמובן, מסודרים לפי צבעים. "עכשיו, אם לא אכפת לך, יש לי פגישה חשובה עם כריך קציצות."

אני חולפת על פניו, והכתף שלי נתקעת בשלו. אבל הוא מניח את ידו על הירך שלי וגורם לי לעצור במקומי. אני בקושי מרגישה את המגע שלו דרך הבגדים, ובכל זאת, אני רועדת באי־רצון. הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו, צד לצד, וכשאני מביטה קדימה בניסיון להימנע מקשר עין איתו, הוא רוכן קדימה ולוחש באוזניי, כשהשפתיים שלו במרחק סנטימטרים ספורים ממני.

"הדבר המזויף היחיד בינינו הוא הנאום שנשאת כרגע. את מוזמנת להכחיש כאוות נפשך, אבל שנינו יודעים שאת רוצה אותי. ככל שתשלימי עם זה מהר יותר, כך תרגישי טוב יותר."

על אף שליבי הולם בחוזקה, אני יודעת שעכשיו תורי להפנות את מבטי אליו. כשאני עושה את זה, האפים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. אני מגייסת את כל הביטחון שיש בי כדי להגיד, "ככל שתמהר לקבל את העובדה שאתה לא לרמה שלי... כך אתה תרגיש טוב יותר."

היחסים בינינו לא תמיד היו כאלה. כשפגשתי אותו לראשונה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה נאה הוא היה בעיניי, באופן אמיתי ועוצר נשימה. עם עיניים בצבע ירוק־אזוב והילה שחצנית שאפפה אותו, שדרשה ממני לשים אליו לב. הוא היה חלומה של כל אישה. לרגע קט, חשתי שאולי היה סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שיהיה בינינו משהו. שאם הוא היה מזמין אותי לצאת, הייתי נענית בחיוב. אבל כשהעסק שלי עמד לפרוץ ולהצליח תחת הנהגתו, ידעתי שלא כדאי לי לערבב בין עסקים ובין עונג, בהתחשב בעבודה הקשה שהשקעתי כדי להגיע לכאן.

אז התעלמתי מהרושם הראשוני שלי, ולמרבה הצער, התרגלתי לראות אותו באור אחר.

הוא נוהג להתהלך לתוך פגישות עבודה בעודו מדיף את הריח של הבושם מאתמול. דעתו מוסחת בקלות על ידי הטלפון הנייד שלו, ובכל פעם שהגנבתי מבט, על המסך היה שם של אישה אחרת. הוא פלרטטן, בבירור לא מישהו שמעוניין בקשר ארוך טווח. הוא מלגלג על אהבה, מתבדח על אושר ועושר עד עצם היום הזה, ולא מתייחס לשום דבר ברצינות. אלה לא דברים שאני רוצה, על אף המשיכה הראשונית שלי כלפיו.

בגב זקוף אני חולפת על פניו, יוצאת מהדלת של חדר הישיבות ומתקדמת למעליות. אין לי שום מושג למה ג'יי־פי דש בעניין המשיכה בינינו. הרי מעולם לא הולכתי אותו שולל. אני מאמינה אדוקה באהבה. לכן אני מחפשת אהבה. לא רומן מזדמן, לא סטוץ ללילה. אני מחפשת את הנפש התאומה שלי, כמו הנשמות התאומות בפודקאסט הפופולרי (יחסית) שלי. אני רוצה אהבה לנצח נצחים.

ג'יי־פי קיין מוזמן להאמין במה שהוא רוצה. בתוך השממה הרומנטית של חיי, יש דבר אחד שידוע לי בוודאות: הוא ואני ממש לא שידוך משמיים.

ג'יי־פי

תנו לי לנחש... קלסי בדיוק אמרה לכם שאנחנו ממש לא שידוך משמיים, נכון?

*מגלגל עיניים*

כמובן שזה מה שהיא אמרה. לא שאני מחפש אהבה לנצח נצחים, כי אני ממש לא. אני רק מחפש ריגושים.

חוויתי יותר מדי אובדן בחיים מכדי להתחייב למישהו. כן, אני בחור כזה. אתם מוזמנים לבצע בי כמה ניתוחים פסיכולוגיים שתרצו, אבל הם לא ישנו את העובדה שהפחד שלי ממחויבות הוא אמיתי לגמרי.

אך אומר זאת כך — אם ישנה מישהי שתוכל לשנות את דעתי בעניין, זו קלסי.

היא... לעזאזל. היא מיוחדת מכל בחינה.

מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה במהלך נאום המכירות שלה, נדהמתי. אך כשעבדתי צמוד אליה, התאהבתי. החיוך שלה, הגישה החיובית שלה לחיים, העיניים המהממות שלה. היא גורמת לליבי להחסיר פעימה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי הארורים שבאמת חשבתי לעצמי... היא תוכל להיות שלי לנצח נצחים.

הבהלתי את עצמי בטירוף. כמו בריזה קפואה שנשבה ישירות על התחת שלי. מצמרר לחלוטין.

אסור לי לחשוב ככה.

אסור לי לחשוב על *השתנקות* הנצח.

אז בהיותי האדם בוגר שאני, החלטתי לעקוץ. להרגיז. להרחיק אותה ממני ככל האפשר. והנה, זה עבד. עצבנתי אותה כהוגן. בכל פעם שהיא מביטה בי, היא רוצה לרצוח אותי. בכל פעם שאני מביט בה, אני חושב... וואו, היא שווה, אבל היא רוצה לרצוח אותי, אז אני צריך להתרחק ממנה.

וכפי שאמרתי, זה עבד. זה עבד מצוין, עד ש... זה הפסיק.

אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה קרה בהמשך.