פרולוג
קלסי
"קֶלסי, ידוע שגברים ונשים לא יכולים לשמור על יחסים מקצועיים ולהיות חברים בו־זמנית."
ג'יי־פי קיין נשען על קצה השולחן בחדר הישיבות, משלב זוג זרועות מקועקעות על גבי חזה שרירי להחריד. השרוולים של החולצה המכופתרת שלו מופשלים עד מרפקיו, והחיוך הזחוח על פניו לא מקסים אותי ולו במקצת, אלא מרגיז אותי יותר.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" אני שואלת. אני יושבת על כיסא ורוכנת על ערימה של תוכניות עיצוב.
בלי לשנות תנוחה, הוא מנמיך את ידיו באגביות ואוחז בקצה השולחן. הוא אומר, "בלילה ההוא, כשאכלנו עם האקסלי ולוטי, אמרת שנוכל להיות חברים."
לוטי היא אחותי הבכורה — הגדולה ממני בשנים־עשר חודשים — וחברתי הטובה ביותר. היא מאורסת לאחד והיחיד, האקסלי קיין, הבוס שלנו ואחיו של העול הקיומי שעומד ומדבר איתי כרגע.
בכל זאת, תולדות היכרותנו הן משל מרתק ויוצא דופן על מזל. לפי הגרסה המקוצרת והגסה, לוטי חיפשה בעל עשיר כדי למנוע את השפלתה מול האויבת המושבעת שלה, בעוד האקסלי חיפש ארוסה מזויפת כדי להבטיח הסדר עסקי. הם נתקלו זה בזה על מדרכה, וטוו עסקה שתעזור לשניהם. השניים חתמו על חוזה, והיא עברה לגור באחוזה שלו. הסיפור מאוד דומה לאישה יפה, רק בלי הזנות. ולוטי התקשתה לעמוד בחיזוריו של האקסלי.
בעודה מגלמת ארוסה נלהבת ומאוהבת מעל הראש, לוטי עזרה לי עם העסק שלי, "בת־קיימא". כך הועסקנו על ידי קיין תעשיות, וכך מצאתי את עצמי עובדת לצד ג'יי־פי, שמונה להשתתף בפרויקטים שלי.
כפי שאמרתי, זו הייתה מערבולת. אני עדיין לא מאמינה שככה הכול התרחש.
"יש לך טיעון נגד?" שואל ג'יי־פי, קוטע את רצף המחשבות שלי.
כשמתברר לי שהפגישה הזאת לא תתקדם לשום מקום, אני משליכה את העט שלי על השולחן ונעמדת זקוף. "קודם כול, לא אכלנו יחד עם האקסלי ולוטי. זה לא היה דייט כפול —"
"אלוהים. אני יודע," הוא אומר בייאוש. "הבהרת את זה היטב שלוש וחצי פעמים." הוא מונה את התקריות באצבעות שלו. "כשצלצלנו יחד בפעמון כי שנינו הגענו במקרה באותו הזמן. כשהיינו במטבח ושנינו לקחנו את בקבוק השמפניה. מחוץ לבריכה, כשאיכשהו נשארנו לשבת יחד סביב השולחן. גם בסלון, בזמן שהסברת לי שאנחנו לא בדייט כפול, כשלוטי הפריעה לך כדי להראות לך את ה'צעצוע' החדש שהיא קיבלה." הוא מחייך, וחושף את השיניים הישרות והמעצבנות שלו. "אני עדיין ממתין לפרטים על הצעצוע."
"דבר שני..." אני ממשיכה. אין שום סיכוי שאני אספר לו על ה... מכשיר שהאקסלי קנה ללוטי. לא. אני מסמיקה רק מעצם המחשבה עליו. "למה שלא נוכל להיות חברים?"
"זה לא ברור?"
אני מביטה סביב החדר, מנסה לראות אם פספסתי כמה רמזים, אבל אני לא מבחינה בשום דבר. אני מביטה בו שוב ואומרת, "לא. לא, זה לא ברור."
הוא מניד בראשו ומתהלך סביב שולחן הישיבות ואז מתיישב עליו, ממש לידי. "הסיבה לכך, קלסי, היא שיש משיכה אמיתית בינינו."
אני נוחרת כל כך חזק, שאני בטוחה שהשפרצתי נזלת על תוכניות העיצוב מולי. אני מנגבת את הטיפות באגביות. משיכה?
כלומר... כן, ג'יי־פי הוא גבר נאה מאוד. נאה באופן חד־משמעי, למי שנמשכת לקו הלסת המסותת שלו, שמכוסה בזקן סמיך וכהה. לתלתלים הפרועים שגולשים מעט על המצח שלו, כנגד השיער המגולח בצידי הראש שלו. לקעקועים שמבצבצים ממקום המסתור שלהם רק כשהוא מרגיש בנוח בחברתך. כן, הוא סקסי, וגם נאה, שזו מילה שהשתמשתי בה פעם או פעמיים.
אבל משיכה פיזית היא לא הדבר היחיד החשוב בבן אדם, לפחות עבורי. אני מסוגלת להימשך רק לאדם בעל לב טוב, אישיות נעימה, והיכולת להצחיק אותי.
אני לא בטוחה שלג'יי־פי יש לב, והאישיות שלו מזכירה לי ילד סנדוויץ' שמשתוקק לתשומת לב, שלעולם לא מתייחס לשום דבר ברצינות. אולי הוא זורק שורות מחץ פה ושם, אבל הנטייה שלו להרגיז, לעצבן ולהקניט מאפילה על כל השאר.
המשרד שלו הוא כנראה מהמבולגנים ביותר שראיתי מימיי, ובהיותי אדם ששם לב לפרטים, זה מרתיע אותי מאוד. איך אני יכולה לראות מישהו באור מיני, כשהשולחן שלו מבולגן מניירות וכוסות קפה, וכל העטים שלו מכוסים בפקקים בצבע הלא נכון?
האם אני נמשכת לג'יי־פי? התשובה היא חד־משמעית, לא.
"אתה באמת חושב שיש משיכה בינינו?" אני שואלת.
"מותק, אני יכול להריח את הכימיה בינינו. בגלל שהיא כל כך מוחשית, כל כך גדולה, כל כך... גולמית —"
"איכס, היא לא גולמית."
על מה אני מדברת? היא לא שום דבר. אין שום משיכה. שום דבר לא מוחשי. שום דבר לא גדול. שום דבר.
נוסף לכול, אין שום דבר גולמי בינינו. מי בכלל מתאר כימיה כגולמית?
אבל הוא מתעלם ממני, וממשיך להוציא לפועל את ההתקפה נגדי.
"לא נוכל להיות בקשר קולגיאלי כי המשיכה בינינו תמיד תגרום לנו לחשוב על מין."
הפעם אני לא נוחרת, אלא נותנת לדממה למלא את האוויר לכמה רגעים, לפני שאני סוגרת את הפער בינינו עד שפנינו במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. על אף שהוא גבוה ממני כמעט בשלושים סנטימטרים, אני מצליחה להביט לו בעיניים ולשאול, "יש לך חום? זה מה שקורה כאן? חלית במשהו וככה אתה מתנהג?"
"אני הבריאות בהתגלמותה. את אמורה לדעת את זה, בהתחשב בתדירות שבה את מתבוננת בי."
"לא נכון."
אני לא מתבוננת בו.
היה לי חשוב להבהיר. זה ממש לא נכון.
הוא משמיע גיחוך, והצליל כל כך מעצבן אותי שאני חורקת שיניים. "למה את חושבת שהפשלתי שרוולים?"
אני מעיפה מבט באמות המקועקעות שלו. טוב, נכון. הן סקסיות. הן כנראה המעלה הגדולה ביותר בגבר הזה. אבל זהו זה, רק האמות. מותר לאישה להתענג על זוג אמות יפות. נכון, בנות?
הוא רוכן אליי. "כי אני יודע כמה שזה מדליק אותך."
אני מצמידה את ידי לפנים שלו, קוטעת את מה שהוא עמד לעשות. "ההתנהגות שלך היא בלתי הולמת לחלוטין. אתה מודע לזה? אתה המעסיק שלי."
"עקרונית, האקסלי הוא המעסיק שלך. אני רק מפקח על דברים."
"זה המונח המקצועי?"
הוא משיב בחיוך המרגיז שלו. "כן." הוא מרטיב את שפתיו, אבל אני מתמקדת בעיניים שלו. אין שום סיכוי שאני אגשים את משאלתו ואביט בפה שלו. "לא ברור לי למה את מתרגשת, או למה הפנים שלך מאדימות."
"אני לא מתרגשת." אני מיישרת את זרועותיי לצידי הגוף שלי.
"אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ולהסביר לך למה לא נוכל להיות חברים. את אמורה להרעיף עליי שבחים, לא לזלזל בי ולהתנשא עליי." לפני שאני מספיקה להגיב, הוא ממשיך במסע ההסברה שלו. "גבר ואישה שנמשכים זה לזה ושעובדים יחד לעולם לא יוכלו להיות חברים. תמיד יהיה פיל ענק בחדר, ולפיל הזה קוראים סקס. זו מתמטיקה אנושית בסיסית, קלסי. כולנו זקוקים לפורקן, וכשאנחנו מוצאים אדם מושך, אנחנו רוצים שהאדם הזה יעזור לנו להגיע לפורקן."
מישהו אחר מקשיב לשיחה הזאת?
אלוהים. איזו הוזלה בוטה של יחסי מין. האם האגו שלי נהנה מכך שג'יי־פי חושב שאני מושכת? כן. אבל לאן נעלמה הרומנטיקה?
איפה החיזורים?
איפה הספונטניות?
אפילו לוטי והאקסלי מודים שלא היה שום דבר רומנטי בתחילת מערכת היחסים שלהם. הכול נראה עקר בימינו.
כרומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת את כל מה שקשור באהבה, אני לא יכולה שלא לתהות אם קיים הגבר שעונה על כל הדרישות שהצבתי לעצמי מצפייה בקומדיות רומנטיות.
לא. היום אנחנו צריכות להתמודד עם קאטפישינג, ואז לקבל תמונות זין בלתי רצויות, ולסיום לקנח בגוסטינג.
אני מניחה את ידיי על הירכיים שלי, פונה אליו ושואלת, "מה לעזאזל קרה לך שנהיית אדם כזה? שאלתי מה דעתך על ארונות מטבח מבמבוק, והשיחה הפכה לוויכוח על כך שאנחנו לא יכולים להיות חברים. אני לא מבינה איך הדיון הזה קשור לשאלה שלי."
"הוא קשור." הוא אומר ומתקרב אליי. הנעל שלו נצמדת לעקב שלי. "כי כשאת לוטשת בי עיניים רעבתניות מהצד השני של חדר הישיבות, אבל את עדיין מנסה להתייחס אליי כאילו אני ידיד, אני לא יכול שלא לציין את זה. אמרת שאת רוצה שנהיה חברים, אבל זה לא עומד לקרות."
הוא שוגה באשליות. זה מה שקורה כאן. ומישהו צריך להעמיד אותו במקומו.
אני מניחה את האצבע שלי על החזה שלו ואומרת, "סמוך עליי, ג'יי־פי. אם הייתי נמשכת אליך ולו במקצת, היית יודע מזה. אתה אולי חושב שהמבט הרעב שלי מופנה אליך, אבל הוא שייך לאישה רעבה שאכלה רק ופל אחד עם חמאת בוטנים בשעה שש בבוקר. התחלתי להזות מרוב רעב, והראש שלי הפך את הגוף הצנום שלך —"
"צנום? נו, באמת."
"— לכריך קציצות ענקי. זה מה שקרה. אתה מוזמן לשכנע את עצמך שמדובר במשיכה כלפיך, אבל אני מקווה שהמוח העיקש שלך יאמין לי כשאני אומרת בפה מלא, שאתה מבחיל בעיניי."
הגבות שלו נוסקות למעלה בהפתעה. למען הכנות, גם אני הפתעתי קצת את עצמי. "מבחיל" זו לא המילה הנכונה, אבל אני כבר על הגל.
"ואילו הייתי חשה איזושהי משיכה רומנטית כלפיך, לא הייתי לובשת את החולצה הפשוטה והביתית הזאת, שלא עושה שום חסד עם השדיים הזקורים והמושלמים שלי."
הוא מרטיב את שפתיו ומעיף מבט בחזה שלי, ואז מרים אותו לעיניי.
"וגם לא הייתי לובשת תחתונים, בגלל הסיכוי הקלוש שתרים אותי לשולחן הישיבות הזה ותפשק את הרגליים שלי כדי לטעום אותי."
הגרגרת שלו נעה.
"וכמובן שלא הייתי מתפללת שהשיחה הזאת תיגמר, כדי שאוכל לשוב לדירת הסטודיו שלי, לאכול את ארוחת הערב שלי בנחת, חופשייה מנוכחותו של אידיוט כמוך, שלא מפסיק לקשקש על מערכות יחסים בעבודה. ג'יי־פי, אילו הייתי רוצה אותך, הייתי חומדת, צורכת ונוצרת כל שנייה שהייתה לי איתך."
בדיוק כשהוא מושיט לי את ידו, אני מסתובבת כדי לאסוף את הניירות שלי. "אבל זה לא המצב." אני מחייכת אליו. "אני משתוקקת להתרחק ממך כמה שיותר מהר." אישה אנוכי! שמע שאגתי!
הנחיריים שלו מתרחבים.
הלסת שלו מתהדקת.
הוא תוחב את ידיו במכנסיו המחויטים. יופי, זה מקומן.
"עכשיו כשהבהרנו את העניינים, וכיוון שנראה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום ופתאום מתחשק לי כריך קציצות בשר, אני הולכת הביתה. אני מניחה שאתה מאשר את ארונות הבמבוק." אני אוספת את הניירות ומניחה אותם על השולחן, שיהפכו לערימה אחידה ומסודרת.
"עדיין לא נוכל להיות חברים." הוא אומר, קולו חנוק.
אלוהים. הוא עדיין עסוק בזה? בואו נוסיף "אינטליגנציה רגשית של יתוש" לרשימת התכונות הבלתי נסבלות שלו.
"יופי. כשאמרתי את זה בערב ההוא, רק פעלתי מתוך נימוס, אתה יודע, כי החברה שלך העסיקה את החברה שלי. אבל עכשיו כשהכול על השולחן, נוכל לחיות את חיינו ללא החברות המזויפת הזאת." בעדינות, אני תוחבת את הניירות בתיקייה ומכניסה אותה לתיק יחד עם העטים שלי, שכמובן, מסודרים לפי צבעים. "עכשיו, אם לא אכפת לך, יש לי פגישה חשובה עם כריך קציצות."
אני חולפת על פניו, והכתף שלי נתקעת בשלו. אבל הוא מניח את ידו על הירך שלי וגורם לי לעצור במקומי. אני בקושי מרגישה את המגע שלו דרך הבגדים, ובכל זאת, אני רועדת באי־רצון. הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו, צד לצד, וכשאני מביטה קדימה בניסיון להימנע מקשר עין איתו, הוא רוכן קדימה ולוחש באוזניי, כשהשפתיים שלו במרחק סנטימטרים ספורים ממני.
"הדבר המזויף היחיד בינינו הוא הנאום שנשאת כרגע. את מוזמנת להכחיש כאוות נפשך, אבל שנינו יודעים שאת רוצה אותי. ככל שתשלימי עם זה מהר יותר, כך תרגישי טוב יותר."
על אף שליבי הולם בחוזקה, אני יודעת שעכשיו תורי להפנות את מבטי אליו. כשאני עושה את זה, האפים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. אני מגייסת את כל הביטחון שיש בי כדי להגיד, "ככל שתמהר לקבל את העובדה שאתה לא לרמה שלי... כך אתה תרגיש טוב יותר."
היחסים בינינו לא תמיד היו כאלה. כשפגשתי אותו לראשונה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה נאה הוא היה בעיניי, באופן אמיתי ועוצר נשימה. עם עיניים בצבע ירוק־אזוב והילה שחצנית שאפפה אותו, שדרשה ממני לשים אליו לב. הוא היה חלומה של כל אישה. לרגע קט, חשתי שאולי היה סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שיהיה בינינו משהו. שאם הוא היה מזמין אותי לצאת, הייתי נענית בחיוב. אבל כשהעסק שלי עמד לפרוץ ולהצליח תחת הנהגתו, ידעתי שלא כדאי לי לערבב בין עסקים ובין עונג, בהתחשב בעבודה הקשה שהשקעתי כדי להגיע לכאן.
אז התעלמתי מהרושם הראשוני שלי, ולמרבה הצער, התרגלתי לראות אותו באור אחר.
הוא נוהג להתהלך לתוך פגישות עבודה בעודו מדיף את הריח של הבושם מאתמול. דעתו מוסחת בקלות על ידי הטלפון הנייד שלו, ובכל פעם שהגנבתי מבט, על המסך היה שם של אישה אחרת. הוא פלרטטן, בבירור לא מישהו שמעוניין בקשר ארוך טווח. הוא מלגלג על אהבה, מתבדח על אושר ועושר עד עצם היום הזה, ולא מתייחס לשום דבר ברצינות. אלה לא דברים שאני רוצה, על אף המשיכה הראשונית שלי כלפיו.
בגב זקוף אני חולפת על פניו, יוצאת מהדלת של חדר הישיבות ומתקדמת למעליות. אין לי שום מושג למה ג'יי־פי דש בעניין המשיכה בינינו. הרי מעולם לא הולכתי אותו שולל. אני מאמינה אדוקה באהבה. לכן אני מחפשת אהבה. לא רומן מזדמן, לא סטוץ ללילה. אני מחפשת את הנפש התאומה שלי, כמו הנשמות התאומות בפודקאסט הפופולרי (יחסית) שלי. אני רוצה אהבה לנצח נצחים.
ג'יי־פי קיין מוזמן להאמין במה שהוא רוצה. בתוך השממה הרומנטית של חיי, יש דבר אחד שידוע לי בוודאות: הוא ואני ממש לא שידוך משמיים.
ג'יי־פי
תנו לי לנחש... קלסי בדיוק אמרה לכם שאנחנו ממש לא שידוך משמיים, נכון?
*מגלגל עיניים*
כמובן שזה מה שהיא אמרה. לא שאני מחפש אהבה לנצח נצחים, כי אני ממש לא. אני רק מחפש ריגושים.
חוויתי יותר מדי אובדן בחיים מכדי להתחייב למישהו. כן, אני בחור כזה. אתם מוזמנים לבצע בי כמה ניתוחים פסיכולוגיים שתרצו, אבל הם לא ישנו את העובדה שהפחד שלי ממחויבות הוא אמיתי לגמרי.
אך אומר זאת כך — אם ישנה מישהי שתוכל לשנות את דעתי בעניין, זו קלסי.
היא... לעזאזל. היא מיוחדת מכל בחינה.
מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה במהלך נאום המכירות שלה, נדהמתי. אך כשעבדתי צמוד אליה, התאהבתי. החיוך שלה, הגישה החיובית שלה לחיים, העיניים המהממות שלה. היא גורמת לליבי להחסיר פעימה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי הארורים שבאמת חשבתי לעצמי... היא תוכל להיות שלי לנצח נצחים.
הבהלתי את עצמי בטירוף. כמו בריזה קפואה שנשבה ישירות על התחת שלי. מצמרר לחלוטין.
אסור לי לחשוב ככה.
אסור לי לחשוב על *השתנקות* הנצח.
אז בהיותי האדם בוגר שאני, החלטתי לעקוץ. להרגיז. להרחיק אותה ממני ככל האפשר. והנה, זה עבד. עצבנתי אותה כהוגן. בכל פעם שהיא מביטה בי, היא רוצה לרצוח אותי. בכל פעם שאני מביט בה, אני חושב... וואו, היא שווה, אבל היא רוצה לרצוח אותי, אז אני צריך להתרחק ממנה.
וכפי שאמרתי, זה עבד. זה עבד מצוין, עד ש... זה הפסיק.
אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה קרה בהמשך.
הספר ממש מהנה ומצחיק וגם הסמאט לא רע בכלל. לא ברור למה ירדו עליו בביקורות, לדעתי היה יותר טוב מהראשון אפילו. המשבר היה קצת מוגזם אבל לא ממש העיב על ההנאה הכללית
הראשון היה מעולה השני מעולה פלוסססס וואוו כמה צחקתי והיונים?? תקראו תבינו
איזה ספר כיפי!! אהבתי ממש, גם את הספר על האקסלי ממש אהבתי. ממליצה בחום ❤️🔥❤️🔥❤️🔥
וואו, הספר היה כל כך טוב ואני ממש אוהבת את איך שתי הדמויות הראשיות נפגשו בכללי כל הסדרה ממש טובה והסופרת פשוט וואו
איזה ספר כיפי ומצחיק! לא הפסקתי לצחוק ממנו... מהמם! מאוד אהבתי
פעם שנייה שאני קוראת את הסדרה הזאת (ועכשיו עוברת סוף סוף לשלישי). הספר הזה בעיניי יותר טוב מהראשון! בול הסגנון שאני אוהבת, סלואו ברן, סמאט בול במידה, דרמה קלילה לקראת הסוף והכי חשוב - סוף טוב 😍 ובונוס מהמם... צחקתי בקול רם יותר מפעם אחת במהלך הקריאה של הספר הזה👌🏽😂
אווי כל כך נהנתי, ג'יי פיי כל כך נהנתי לקרוא עליו, צחקתי , התרגשתי, הרבה מתח מיני ומקווה מאוד שיהיה חלק על האח השלישי.
הספר כתוב מצויין, הוא שונה מסיפורים "רגילים" בז'אנר, אני לא רגילה לגבר רגיש כלכך, אבל יש בזה קסם. כתוב שנון ומומלץ בחום.
מעולה!!! רומנטי, נוגע ללב ומצחיק באותה מידה. וכמובן, סקסי בטירוף !! איזה כיף של ספר לסופשבוע. מומלץ💕
ספר מרגש מאוד , סיפור אהבה יפיפה ומקסים. ג'י. פי. וקלסי זוג עם מלא רגישות , שניהם הפכים שהצליחו להתחבר ביחד. סיפור מלא הומור וגם מלא ברגש. תודה רבה מחכה לספר על ברייקר האח השלישי. ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
ספר מהמם מדהים מעורר הזדהות קורע מצחוק לא קצר מידי קראתי אותו ביום ספר מממש יפה ומרגש אני ממליצה לכולם לקרוא הוא אפילו טוב יותר מהראשון ספר באמת מושלם❤️❤️
אמאלה ואבאלה אפילו יותר טוב מהראשון🤩🤩 ג׳יי-פי וקלסי היו זוג מושלם אני כבר לא יכולה לחכות שיצא הספר על ברייקר❤️❤️❤️
כמו הספר הקודם, גם את הספר הזה אהבתי מאוד. אהבתי את ג'י.פי, המחוספס אך רגיש להפליא, וקלסי, המחושבת וחסרת הביטחון. דווקא מהמקום בו אף אחד לא מושלם וה"פגמים" והפחדים של כל אחד מהם מנהל אותם וגורם להם לטעויות גרם לי להתחבר אליהם. מחכה לספר הבא בסדרה.
נהניתי כל כך!!!! אולי אפילו יותר מהספר הראשון בסדרה, שנון, מצחיק, קולח, מותח, מבדר, קליל, רומנטי, מרגש. ספר מקסים ממש!
כלכך מקסיםםםםם זה פשוט סיפור אהבה כלכך יוצא דופן כיפי מצחיק ושנון תענוג פשוט
ספר מקסים קלסי וג'ונה מרגשים ג'ונה גבר אלפא אבל כזה שגם מראה צדדים רגישים וזה מקסים
נהניתי מאוד מהספר ובעיקר מהדמויות שהרגישו לי אמיתיות, מנוהלות מחששות וחוסר בטחון אמינים של אנשים רגילים, הסמאט בהחלט מספק ובעיקר החברות והקשר שמתפתח ביניהם ❤️
מקסים, ספר ממש חמוד כייף גם שממשיכים עם לוטי והאקסלי מהספר הראשון מקווה שיהיה גם המשך עם ברייקר. מומלץ בחום
ספר מעולה, כמו הראשון. דמויות מורכבות וגבר לוהט ורגיש שאי אפשר שלא להתאהב בו.
אמאלה ואבאלה, מושלם פשוט. צחקתי בכיתי התרגשתי וגיליתי יותר מידי מידע לא חיוני על יונים. בקיצור, מומלץ בטירוף!!! אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון.
ספר מקסים היו קטעים שפשוט התפוצצתי מצחוק🤣 מאוד נהנתי להעביר איתו את הזמן.... מחכה לספר על האח השלישי ברייקר. ממליצה בכיףףףףף
ספר מהמם מצחיק כייפי ספר שכיף להעביר איתו את הזמן נהנתי מאד מאד מחכה לספר על ברייקר מקווה שיצא בקרוב
הספר הזה היה רכבת הרים מטורפת!! הסופרת הזו מפתיעה כל פעם מחדש. כל כך הרבה פעמים התייאשתי ואמרתי די אני פורשת ואז היא העיפה אותי מחדש.. ואחרי כל זה.. עם סיפור אהבה מהסרטים. דמויות מעניינות וסוחפות אהבתי את ג׳יפי, אוייש איזה חתיך מהמם הוא!! פתאום בסוף שוב הפילה אותי עם המייל השטותי הזה והמיותר ואז כשסיכמה את הסיפור בצורה כל כך מושלמת, הבנתי כמה מוכשרת היא!קיצור, הפתעה גדולה הספר הזה! יותר נהנתי מהראשון! ממליצה לכם.ן לעלות לרכבת, היא שווה!
טוב טוב טוב מה קראתי עכשיו????? ג׳יי פי פשוט הגיבור המושלם! רכבת הרים בבטן שלי😭😭😭 הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מפחד מדחייה,הוא רגיש בצורה בלתי רגילה וזה מה שגרם לי כל כך לאהוב אותו. קלסי מצד אחר…בהתחלה שנאתי אותה,היא עצבנה אותי וגרמה לי לזרוק כמה פעמים את הספר על הקיר… אבל, קלסי מהספר הראשון התחילה להופיע והתחלתי להבין את המניע שלה. ספר קסום עם מלא אהבה,הומור והכי חשוב- צחוק!!!! מחכה לספר על ברייקר וליה❤️❤️❤️❤️
טוב אני פשוט מאוהבת בסופרת הזאת הדיאלוגים בין הדמויות ההומור השנינות הרגש לא עזבתי תספר לשניה מעולה כמו הקודם ! כל דבר שלה שיתרגמו אני אקרא
טוב זה ספר מהמם מכל הספרים קראתי אני הכי התחברתי לגי פי איזה נסיך הוא אמאלה כמה רגש ממש יכולתי להתבחר אליו בראש ממליצה לקרוא את הספר הראשון לפני חד משמעית לא לוותר עליו !! הוא נותן מלא על לוטי ואקסל זה פעם ראשונה שספר גרם לי לבכות פרק 18 שבר אותי בקיצור תרוצו לקרוא בהתחלה לא הבנתי מה קורה אבל לזרום עם הספר הוא שווה את זה
הציפייה השתלמה ובגדול! ספר מעולה לא פחות מהראשון, אם לא יותר! צחקתי, התרגשתי ונהניתי. מושלם!
ספר קליל ומשעשע. יחד עם זאת, היה ארוךךךך והרגשתי במקומות שנמרחחחח. קלסי היתה מאד חזקה ועומדת על שלה וברגע אחד הפכה לחלשה וחסרת ביטחון. מאפס למאה באפס זמן. פחותתתתת לדעתי הראשון היה הרבה יותר טוב.
הקטעים של הפודקסט לא נחוצים וקצת מעיקים .תיאור הדמויות לא מפותח כראוי רק באמצע הספר מוזכר שלגיבור יש זקן לאחר כמה דפים מוזכרים קעקועים כלאחר יד אין בזה צורך כי לא עושים עם המידע כלום ולקראת סוף הספר מוזכר שלגיבורה יש תלתלים... קצת מוזר... המבנה של הספר בעייתי כי הסיבוך הרציני מגיע 50 עמודים לפני סוף הספר מה שגורם לעומס ופתרון מאולץ לסיפור בגדול הספר חביב ומעביר את הזמן לא יותר מזה
מצד אחד אחלה ספר קליל זורם וכו ',מצד שני הגיבורה הראשית קצת מעייפת ,בגלל טעות קטנה שהבחור עשה היא ישר בראש שלה זהו הוא לא רוצה אותי הוא לא נמשך אליי ,יותר מדי חוסר ביטחון לא פרופורציונלי לסיטואציה , אבל סה"כ ספר חמוד מאוד
חמוד. לא טוב כמו הראשון. אני אוהבת את הנשים חזקות יותר וטיפה פחות מתוסבכות. אבל בסהכ היה כיף. מחכה לשלישי ולראות מה קורה עם ברייקר
חביב אבל קצת נמרח. זה היה מרענן שהגבר תופס את הצד של מי שמודע לרגשותיו ונותן לזה להשפיע על התפקוד שלו, אבל אפשר היה לקצר קצת את החלק של ״מאויבים״. הראשון היה יותר מוצלח, אם כי גם מזה נהנתי.
נחמד קליל משעשע, הראשון היה יותר טוב, אבל, אני כן מחכה לספר השלישי על האח הבא..
נתחיל מזה, שהספר פשוט קורע מצחוק. וואו בכיתי מצחוק. אני מאוהבת בג׳יי פי!! קלסי, פחות. היא בגדול בחורה קרובה לגיל 30 יותר מאשר לגיל 20, דיי בלתי נסבלת שמעולם לא התגברה על בעיות גיל ההתבגרות שלה. לא מסוגלת לשבת ולנהל שיחה רצינית ולהבין שלכולם יש לפעמים בעיות והיא לא איזה חד קרן מיוחד בעולם הזה.
האמת היה נחמד ולא מעבר, ההתחלה מנותקת ומרגיש שהסיפור מתחיל מהאמצע, לפי הנושאים והתקציר חשבתי שיהיה דומה למשחק השנאה שאני נורא אוהבת אבל היה שונה מאוד, לדעתי וו מאץ מילים מיותרות, הסוף הפוך מההתחלה. יותר מידייייי נמרחחחח היו עמודים שלים שדפדפתי. נתתי 4 כי אמצע הספר חמוד וכיפי
קצת ארוך מידי, אבל קליל, מהנה והדמויות לא שטוחות. המשבר בעיני טיפה בעייתי ולא יורד בגרון אבל סהכ אחלה ספר
פחות טוב מהראשון אבל אהבתי סיפור טוב של שני אנשים המתמודדים עם משהו לא כ"כ מדובר ומוצאים האחד את השניה ❤️
ספר חמוד היו חלקים שדילגתי הזמנתי גם את הספר השני וגם הוא היה חמוד לא יותר מזה.
ברגשות מעורבים… הספר התחיל מעולה - היו קטעים כל כך טובים צחקתי בקול. הכימיה בינהם הייתה נהדרת והיה ממש כיף לקרוא - באיזה שהוא שלב ג׳יי פי הפך ליבבני מדי וקלאסי תלותית מדי עם חוסר ביטחון מאולץ… המשבר בינהם הרגיש מאולץ והחצי השני של הספר פחות מוצלח. עדיין נתתי ארבעה כוכבים על החצי הראשון שממש שיעשע אותי 🧚♀️
ספר מקסים! יש כמה דברים לא הגיוניים במיוחד בהתנהלות שלה אבל ממש ספר חמוד.
אז ככה, פחות טוב מהראשון. אבל עדיין טוב. קצת נמרח בעקשנות של הבחורה ובקרירות עד שקורה משהו, וגם קצת לא ברור למה הוא כל כך מאוהב בה למרות שהיא קרירה רצח, חסר עוד סמאט. *אבל* לא הנחתי את הספר, הוא היה ממש סלואו ברן והיה כיף.
חמוד, מצחיק ומרגש. אבל- הראשון היה הרבה יותר טוב בעיני... יש פה הרבה סמאט ופחות צחוקים אז היה לי קשה לאהוב כמו שהיה עם הספר הראשון
היו פה קטעים שנקרעתי מצחוק בקולי קולות! אחלה דיאלוגים ואחלה דמויות. כתיבה טובה. אכן קצת ארוך אבל נהניתי מהספר!
ספר חמוד, רומנטי וקליל שגם משלים קצת את הסיפור של לוטי והאקסלי מהספר הקודם. יש נסיון חמוד להכניס קצת עומק ושיח על חוסר ביטחון אבל הכל מאד מסטיקי ושטחי. חלק מהסצנות האירוטיות מרגישות קצת מאולצות, יותר מידי שיחות על בי3ים קריאה מהנה סך הכל
חיכיתי לספר הזה, לצערי הוא פחות טוב מהראשון, לא כל כך ברור מה פשר יחסי השנאה בינהם, הדמות הנשית די מרגיזה ובנאלית, בעוד לדמותו של ג'י פי יש הבלחות מצחיקות המזכירות את הקסם של הספר הראשון. לסיכום, חביב, לא הצלחתי לסיים את ה15 דפים האחרונים. ציפיתי ליותר
שני הספרים האלו הם ההוכחה שלא תמיד משתלם להקשיב להמלצות 🙈 מכיוון שקניתי אותם קראתי את שניהם עד הסוף, למזלי הם קלילים לגמרי אז זה לא גזל ממני זמן רב, אבל אף אחד, בשום המלצה, לא טרח לציין שמעבר לקומדיה רומנטית קיטשית להחריד, עם אנשים יפים מדיי, גורל מזלי מדיי ושפה בוטה מדיי, יש גם פורנו רך 🤷♀️ שילוב של סרט חג מולד עם 50 גוונים של אפור.. פחות התחברתי אבל היי, על טעם ועל ריח.
פחות זורם ומעניין מהקודם. הדמות הנשית פשוט מעצבנת, מקובעת ולא מודעת בעליל, אז קשה להתחבר אליה. עצרתי ב79% ולא היתה לי מוטיביה להמשיך...
לא התחברתי.. קלסי ממש מעצבנת! את הספר הראשון סיימתי תוך יומיים זה נמרח שבועיים :(
ספר נחמד, אבל הראשון יותר טוב. ג'יי פי חמוד ממש, קלסי מעצבנת והמשבר הרגיש מאולץ ולא הגיוני. בכל מקרה הספר קליל ונקרא בכמה שעות.
הספר היה יכול להיות יפיפה אם היה מתקצר בחצי. לא אהבתי שהסופרת פשוט חזרה על כל המבנה של הספר הראשון, מאויבים לאוהבים. סלואו ברן מטורף, ה״משבר״ בסוף הספר עד שסוף סוף הם יחד, החזרה הצפויה והמרוחה.,,. היה לי ממש קשה לסיים וכסיימתי התאכזבתי הספר הפך למביך וחבל, כי הזוג הזה היה הרבה יותר מתוק וסוחף …
ספר קליל ונחמד, לא טוב כמו הראשון וקלסי היא דמות מעצבנת ממש! אישה טרחנית וחסרת ביטחון, כבדה ודרמטית, פחות התחברתי.
את הראשון אהבתי יותר. ספר חמוד וקריא, אבל פחות מצחיק מהראשון והרגיש לי קצת מאולץ בחלק מהזמן.
הגעי אליו עם ציפיות בשמיים אחרי שעפתי על הראשון והתאכזבתי קשות. רשום בטרופים זוגיות מזוייפת ואין כאן שום זוגיות מזוייפת. לא צחקתי מהספר אפילו פעם אחת והוא היה ארוך מאוד. מריחה מיותרת. מבאס מאוד!
לא סוחף כמו הראשון לא הצלחתי להתחבר לשני הגיבורים..התישו אותי
לא משהו, יש מלא שגיאות כתיב ועריכה בספר. הדמות הנשית ככ מעצבנת שזה מטורף, הם רבים ומשלימים ככ הרבה פעמים וזה לא אמין בכלל לא טוב כמו הספר הראשון וחבל כי יש מלא פוטנציאל. הדמות הגברית מעניינת בסהכ
הרבה פחות מוצלח מהראשון, פחות מצחיק, פחות מרגש. הדמות הנשית די מעצבנת, ג'י.פי מהמם! העברתי את הרבע האחרון בהרבה חלקים כי הסוף סתם נמרח.
חמוד מאוד. אהבתי את השילוב של הדמויות מהספר הקוד, נותן עומק לסיפור שקצת נוטה לכיוון החוסר עלילה. המשבר הצפוי לקראת הסוף הרגיש ממש מאולץ. הדמות של ג׳יי פי חריגה בנוף גברי האלפא ההחלטיים, יש לו מנעד רגשי יותר רחב, מעט נוירוטי וזה הפך אותו להרבה יותר אנושי ומושך.
ספר טוב, אבל לא מושלם. כתיבה טובה אבל ממוצעת. הדמות הראשית מתנהגת טיפה שונה מאיך שהתנהגה בספר הקודם.
הספר חביב, לא יותר. דמות נשית מאד מעייפת עם ההפרעות סדר שלה, חוסר הבטחון שלה וחוסר הומור שלה. היו שלבים בספר שהיו ממש מייגעים. הראשון היה יותר מוצלח.
ספר חמוד, יש קטעים ממש מצחיקים והדמות הגברית מתוקה מאד! לעומת זאת הדמות הנשית מעצבנת, המשבר ביניהם לא מובן והספר נמרח מידי….
ספר קריא וזורם, על אף שהוא צפוי לגמרי 🙂. עניין אחד שהציק לי לכל אורך הספר - לא יודעת אם ככה נכתב או שזה עניין של התרגום - שימוש מוגזם במונח הדפוק "תבע בעלות". למה??? למה שמישהו יכתוב ככה בעולם המודרני? בעיני זה מגוחך, מיותר ומעצבן
הספר נחמד וקליל לקריאה, אך אני נותנת לו 3 כוכבים עבור ג'יי.פי שהיה מקסים, רגיש וקשוב לרצונותיה של קלסי. הוא עשה מעל ומעבר בשבילה. לעומת זאת, קלסי הייתה מתישה ושפטה אותו באופן לא הוגן. היא התייחסה אליו בצורה נוראית ללא סיבה מוצדקת. נהניתי מהסוף והזוג אכן חמוד יחד, אך היה יותר מדי דרמה מצד קלסי וחוסר ביטחון שלה לאורך כל הספר ובהחלט היה אפשר לקצר את הספר משמעותית.
הספר פחות מוצלח מקודמו אם כי גם הוא כתוב היטב. יחד עם זאת, הדמות הנשית (קלסי) מתישה, טרחנית ונוירוטית ברמה שכבר מאבדת את הטוויסט הקומי ומתחילה לעצבן. בתחילת הספר היא מתנהגת כלפיו באופן גועלי במיוחד, בצורה ילדותית ולא הגיונית. כשכבר מתפתח קשר רומנטי עמוק ביניהם היא ממהרת לוותר עליו מסיבה טיפשית. הוא מצידו עסוק בלהתרפס בפניה ולהוכיח שהקיום שלו לא מיותר.. סיימתי (ברפרוף) כי לא רציתי לנטוש. נתתי שלושה כוכבים כי למרות האכזבה, היו בספר גם רגעים מצחיקים ושנונים.
לא נהנתי מהספר, מצד אחד מצחיק ומשעשע מצד שני לא הצלחתי להתחבר לכתיבה, עיצוב הדמויות לא עורר הזדהות. הדמות הנשית עצבנה אותי עם חוסר הביטחון שהפגינה. מה גם.שהספר כתוב באותו השטנץ בדיוק כמו לא אהבה ממבט ראשון, הכל אותו הדבר,אפילו הסקס. בקיצור דיס המלצה.
הסקס מוצלח ברובו. התרגום לא טוב. הסיפור נמרח. הדמויות קצת יותר מדי. היו חלקים שדילגתי, כי די. ובכל זאת קראתי עד הסוף.
ווואו זה היה גרוע. כל הדמויות פלקטיות ומעצבנות, אותם שמות תואר חוזרים כל הזמן, אין רגע אמין אחד כי השפה כל כך לא טבעית. כדאי להגיד למתרגמים שיש הבדל משמעותי בין הורות יחידנית לבין הורות חד הורית למרות שזה לא חלק קריטי.
סיפור מעצבן. הוא ממש חמו והיא דמות מעצבנת נורא והרבה את כל הסיפור ממש קראתי בכוח וה מבאס כי הספר הראשון היה קורע מצחוק..ממשיכה להבא בתקווה שהוא טוב יותר
אכזבה. הספר הראשון היה כל כך נחמד, וזה... נמרח, סצנות לא הגיוניות, (איך הם בכלל הגיעו למצב הזה 😒 ) פרשתי לקראת הסוף.
לא אהבתי למרות שאת הראשון מאוד אהבתי. פשוט לקח מעל חודש עד שהכרחתי את עצמי לסיים.
דמויות מעצבנות. הסיפור נמרח וחוזר על עצמו אכזבה אחרי הספר הראשון המצחיק
הספר הראשון היה הרבה יותר טוב, פה הכתיבה נמרחה והרצון להציג גבר רגיש וחסר ביטחון כבר היה מוגזם. אפשר לוותר עליו
ואוווו איזה סיוט של סםר לא הצלחתי למרות שדפדפתי המון לסיים שליש גיבורה מעצבנת ברמות , שיחות מיותרות. עמודים של אין סוף מריחה כדי להגיע למספר עמודים גדול
לא מצליחה לקרוא את ספר,נמוך ,לא סוחף אני כבר בחצי ספר ומרגישה שאני בכוח מנסה לסיים אותו
סיפור ללא תוכן. משעמם להחריד. לקראת האמצע דילגתי לסוף,רק כדי לגלות שזה הסתיים באופן נדוש. לא ממליצה!!
ספר משעמם, הכרחתי עצמי לקרוא עד הסוף סוף. כלומר מעט לרצח קר ורה כרגע כלום וה בחיים לא מבינה צפוי. הדמויות צפויות, והצגת הצד הנשי גובל בזלזול. היא מוצגת שטחית, חלשה ותלותית. הרבה אפיזודות פשוט מביכות.
נטשתי בשליש הראשון. איזה שעמום. בעצם, שעמום זו מחמאה לספר הזה. לא מצאתי בו טיפת עניין או ריגוש. הדמויות לא מצחיקות, לא בוגרות, רמת דיאלוגים של כיתה ב'2. איזו אכזבה.
וואי ספר כל כך ארוך ומשעמם ומשמים. כמה חפירות על כלום. באמת שרפרפתי על רובו ורק חיכיתי שיסתיים. אפילו יותר גרוע מהראשון. לוותר לוותר לוותר!
מאכזב! הדיאלוגים מזכירים יחסים של בני טיפש עשרה. המילים בהן משתמשת דמות הגיבור לקוחים מהתקופה של לפני MeToo. והדמות הראשית הנשית מקבלת את השפה הבלתי נסבלת, כאילו זה דבר חיובי ומחמיא. דמויות לא מוצלחות בעליל, חבל להשקיע את הזמן בספר הזה...
ארוך מידי, משעמם מידי, ממש לא כמו הקודם שהיה מצחיק, שנון וחמוד… לא הצלחתי לסיים אותו, הכרחתי את עצמי להמשיך אבל פשוט פרשתי באמצע אחרי שהוא פשוט כלום עם שום דבר.
הספר הראשון היה מוצלח מאוד זרם הספר השני נמרח יותר מידי הגיבורים מעצבנים אכזבה בעיני ציפיתי ליותר
פרולוג
קלסי
"קֶלסי, ידוע שגברים ונשים לא יכולים לשמור על יחסים מקצועיים ולהיות חברים בו־זמנית."
ג'יי־פי קיין נשען על קצה השולחן בחדר הישיבות, משלב זוג זרועות מקועקעות על גבי חזה שרירי להחריד. השרוולים של החולצה המכופתרת שלו מופשלים עד מרפקיו, והחיוך הזחוח על פניו לא מקסים אותי ולו במקצת, אלא מרגיז אותי יותר.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" אני שואלת. אני יושבת על כיסא ורוכנת על ערימה של תוכניות עיצוב.
בלי לשנות תנוחה, הוא מנמיך את ידיו באגביות ואוחז בקצה השולחן. הוא אומר, "בלילה ההוא, כשאכלנו עם האקסלי ולוטי, אמרת שנוכל להיות חברים."
לוטי היא אחותי הבכורה — הגדולה ממני בשנים־עשר חודשים — וחברתי הטובה ביותר. היא מאורסת לאחד והיחיד, האקסלי קיין, הבוס שלנו ואחיו של העול הקיומי שעומד ומדבר איתי כרגע.
בכל זאת, תולדות היכרותנו הן משל מרתק ויוצא דופן על מזל. לפי הגרסה המקוצרת והגסה, לוטי חיפשה בעל עשיר כדי למנוע את השפלתה מול האויבת המושבעת שלה, בעוד האקסלי חיפש ארוסה מזויפת כדי להבטיח הסדר עסקי. הם נתקלו זה בזה על מדרכה, וטוו עסקה שתעזור לשניהם. השניים חתמו על חוזה, והיא עברה לגור באחוזה שלו. הסיפור מאוד דומה לאישה יפה, רק בלי הזנות. ולוטי התקשתה לעמוד בחיזוריו של האקסלי.
בעודה מגלמת ארוסה נלהבת ומאוהבת מעל הראש, לוטי עזרה לי עם העסק שלי, "בת־קיימא". כך הועסקנו על ידי קיין תעשיות, וכך מצאתי את עצמי עובדת לצד ג'יי־פי, שמונה להשתתף בפרויקטים שלי.
כפי שאמרתי, זו הייתה מערבולת. אני עדיין לא מאמינה שככה הכול התרחש.
"יש לך טיעון נגד?" שואל ג'יי־פי, קוטע את רצף המחשבות שלי.
כשמתברר לי שהפגישה הזאת לא תתקדם לשום מקום, אני משליכה את העט שלי על השולחן ונעמדת זקוף. "קודם כול, לא אכלנו יחד עם האקסלי ולוטי. זה לא היה דייט כפול —"
"אלוהים. אני יודע," הוא אומר בייאוש. "הבהרת את זה היטב שלוש וחצי פעמים." הוא מונה את התקריות באצבעות שלו. "כשצלצלנו יחד בפעמון כי שנינו הגענו במקרה באותו הזמן. כשהיינו במטבח ושנינו לקחנו את בקבוק השמפניה. מחוץ לבריכה, כשאיכשהו נשארנו לשבת יחד סביב השולחן. גם בסלון, בזמן שהסברת לי שאנחנו לא בדייט כפול, כשלוטי הפריעה לך כדי להראות לך את ה'צעצוע' החדש שהיא קיבלה." הוא מחייך, וחושף את השיניים הישרות והמעצבנות שלו. "אני עדיין ממתין לפרטים על הצעצוע."
"דבר שני..." אני ממשיכה. אין שום סיכוי שאני אספר לו על ה... מכשיר שהאקסלי קנה ללוטי. לא. אני מסמיקה רק מעצם המחשבה עליו. "למה שלא נוכל להיות חברים?"
"זה לא ברור?"
אני מביטה סביב החדר, מנסה לראות אם פספסתי כמה רמזים, אבל אני לא מבחינה בשום דבר. אני מביטה בו שוב ואומרת, "לא. לא, זה לא ברור."
הוא מניד בראשו ומתהלך סביב שולחן הישיבות ואז מתיישב עליו, ממש לידי. "הסיבה לכך, קלסי, היא שיש משיכה אמיתית בינינו."
אני נוחרת כל כך חזק, שאני בטוחה שהשפרצתי נזלת על תוכניות העיצוב מולי. אני מנגבת את הטיפות באגביות. משיכה?
כלומר... כן, ג'יי־פי הוא גבר נאה מאוד. נאה באופן חד־משמעי, למי שנמשכת לקו הלסת המסותת שלו, שמכוסה בזקן סמיך וכהה. לתלתלים הפרועים שגולשים מעט על המצח שלו, כנגד השיער המגולח בצידי הראש שלו. לקעקועים שמבצבצים ממקום המסתור שלהם רק כשהוא מרגיש בנוח בחברתך. כן, הוא סקסי, וגם נאה, שזו מילה שהשתמשתי בה פעם או פעמיים.
אבל משיכה פיזית היא לא הדבר היחיד החשוב בבן אדם, לפחות עבורי. אני מסוגלת להימשך רק לאדם בעל לב טוב, אישיות נעימה, והיכולת להצחיק אותי.
אני לא בטוחה שלג'יי־פי יש לב, והאישיות שלו מזכירה לי ילד סנדוויץ' שמשתוקק לתשומת לב, שלעולם לא מתייחס לשום דבר ברצינות. אולי הוא זורק שורות מחץ פה ושם, אבל הנטייה שלו להרגיז, לעצבן ולהקניט מאפילה על כל השאר.
המשרד שלו הוא כנראה מהמבולגנים ביותר שראיתי מימיי, ובהיותי אדם ששם לב לפרטים, זה מרתיע אותי מאוד. איך אני יכולה לראות מישהו באור מיני, כשהשולחן שלו מבולגן מניירות וכוסות קפה, וכל העטים שלו מכוסים בפקקים בצבע הלא נכון?
האם אני נמשכת לג'יי־פי? התשובה היא חד־משמעית, לא.
"אתה באמת חושב שיש משיכה בינינו?" אני שואלת.
"מותק, אני יכול להריח את הכימיה בינינו. בגלל שהיא כל כך מוחשית, כל כך גדולה, כל כך... גולמית —"
"איכס, היא לא גולמית."
על מה אני מדברת? היא לא שום דבר. אין שום משיכה. שום דבר לא מוחשי. שום דבר לא גדול. שום דבר.
נוסף לכול, אין שום דבר גולמי בינינו. מי בכלל מתאר כימיה כגולמית?
אבל הוא מתעלם ממני, וממשיך להוציא לפועל את ההתקפה נגדי.
"לא נוכל להיות בקשר קולגיאלי כי המשיכה בינינו תמיד תגרום לנו לחשוב על מין."
הפעם אני לא נוחרת, אלא נותנת לדממה למלא את האוויר לכמה רגעים, לפני שאני סוגרת את הפער בינינו עד שפנינו במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה. על אף שהוא גבוה ממני כמעט בשלושים סנטימטרים, אני מצליחה להביט לו בעיניים ולשאול, "יש לך חום? זה מה שקורה כאן? חלית במשהו וככה אתה מתנהג?"
"אני הבריאות בהתגלמותה. את אמורה לדעת את זה, בהתחשב בתדירות שבה את מתבוננת בי."
"לא נכון."
אני לא מתבוננת בו.
היה לי חשוב להבהיר. זה ממש לא נכון.
הוא משמיע גיחוך, והצליל כל כך מעצבן אותי שאני חורקת שיניים. "למה את חושבת שהפשלתי שרוולים?"
אני מעיפה מבט באמות המקועקעות שלו. טוב, נכון. הן סקסיות. הן כנראה המעלה הגדולה ביותר בגבר הזה. אבל זהו זה, רק האמות. מותר לאישה להתענג על זוג אמות יפות. נכון, בנות?
הוא רוכן אליי. "כי אני יודע כמה שזה מדליק אותך."
אני מצמידה את ידי לפנים שלו, קוטעת את מה שהוא עמד לעשות. "ההתנהגות שלך היא בלתי הולמת לחלוטין. אתה מודע לזה? אתה המעסיק שלי."
"עקרונית, האקסלי הוא המעסיק שלך. אני רק מפקח על דברים."
"זה המונח המקצועי?"
הוא משיב בחיוך המרגיז שלו. "כן." הוא מרטיב את שפתיו, אבל אני מתמקדת בעיניים שלו. אין שום סיכוי שאני אגשים את משאלתו ואביט בפה שלו. "לא ברור לי למה את מתרגשת, או למה הפנים שלך מאדימות."
"אני לא מתרגשת." אני מיישרת את זרועותיי לצידי הגוף שלי.
"אני מנסה לעשות את הדבר הנכון ולהסביר לך למה לא נוכל להיות חברים. את אמורה להרעיף עליי שבחים, לא לזלזל בי ולהתנשא עליי." לפני שאני מספיקה להגיב, הוא ממשיך במסע ההסברה שלו. "גבר ואישה שנמשכים זה לזה ושעובדים יחד לעולם לא יוכלו להיות חברים. תמיד יהיה פיל ענק בחדר, ולפיל הזה קוראים סקס. זו מתמטיקה אנושית בסיסית, קלסי. כולנו זקוקים לפורקן, וכשאנחנו מוצאים אדם מושך, אנחנו רוצים שהאדם הזה יעזור לנו להגיע לפורקן."
מישהו אחר מקשיב לשיחה הזאת?
אלוהים. איזו הוזלה בוטה של יחסי מין. האם האגו שלי נהנה מכך שג'יי־פי חושב שאני מושכת? כן. אבל לאן נעלמה הרומנטיקה?
איפה החיזורים?
איפה הספונטניות?
אפילו לוטי והאקסלי מודים שלא היה שום דבר רומנטי בתחילת מערכת היחסים שלהם. הכול נראה עקר בימינו.
כרומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת את כל מה שקשור באהבה, אני לא יכולה שלא לתהות אם קיים הגבר שעונה על כל הדרישות שהצבתי לעצמי מצפייה בקומדיות רומנטיות.
לא. היום אנחנו צריכות להתמודד עם קאטפישינג, ואז לקבל תמונות זין בלתי רצויות, ולסיום לקנח בגוסטינג.
אני מניחה את ידיי על הירכיים שלי, פונה אליו ושואלת, "מה לעזאזל קרה לך שנהיית אדם כזה? שאלתי מה דעתך על ארונות מטבח מבמבוק, והשיחה הפכה לוויכוח על כך שאנחנו לא יכולים להיות חברים. אני לא מבינה איך הדיון הזה קשור לשאלה שלי."
"הוא קשור." הוא אומר ומתקרב אליי. הנעל שלו נצמדת לעקב שלי. "כי כשאת לוטשת בי עיניים רעבתניות מהצד השני של חדר הישיבות, אבל את עדיין מנסה להתייחס אליי כאילו אני ידיד, אני לא יכול שלא לציין את זה. אמרת שאת רוצה שנהיה חברים, אבל זה לא עומד לקרות."
הוא שוגה באשליות. זה מה שקורה כאן. ומישהו צריך להעמיד אותו במקומו.
אני מניחה את האצבע שלי על החזה שלו ואומרת, "סמוך עליי, ג'יי־פי. אם הייתי נמשכת אליך ולו במקצת, היית יודע מזה. אתה אולי חושב שהמבט הרעב שלי מופנה אליך, אבל הוא שייך לאישה רעבה שאכלה רק ופל אחד עם חמאת בוטנים בשעה שש בבוקר. התחלתי להזות מרוב רעב, והראש שלי הפך את הגוף הצנום שלך —"
"צנום? נו, באמת."
"— לכריך קציצות ענקי. זה מה שקרה. אתה מוזמן לשכנע את עצמך שמדובר במשיכה כלפיך, אבל אני מקווה שהמוח העיקש שלך יאמין לי כשאני אומרת בפה מלא, שאתה מבחיל בעיניי."
הגבות שלו נוסקות למעלה בהפתעה. למען הכנות, גם אני הפתעתי קצת את עצמי. "מבחיל" זו לא המילה הנכונה, אבל אני כבר על הגל.
"ואילו הייתי חשה איזושהי משיכה רומנטית כלפיך, לא הייתי לובשת את החולצה הפשוטה והביתית הזאת, שלא עושה שום חסד עם השדיים הזקורים והמושלמים שלי."
הוא מרטיב את שפתיו ומעיף מבט בחזה שלי, ואז מרים אותו לעיניי.
"וגם לא הייתי לובשת תחתונים, בגלל הסיכוי הקלוש שתרים אותי לשולחן הישיבות הזה ותפשק את הרגליים שלי כדי לטעום אותי."
הגרגרת שלו נעה.
"וכמובן שלא הייתי מתפללת שהשיחה הזאת תיגמר, כדי שאוכל לשוב לדירת הסטודיו שלי, לאכול את ארוחת הערב שלי בנחת, חופשייה מנוכחותו של אידיוט כמוך, שלא מפסיק לקשקש על מערכות יחסים בעבודה. ג'יי־פי, אילו הייתי רוצה אותך, הייתי חומדת, צורכת ונוצרת כל שנייה שהייתה לי איתך."
בדיוק כשהוא מושיט לי את ידו, אני מסתובבת כדי לאסוף את הניירות שלי. "אבל זה לא המצב." אני מחייכת אליו. "אני משתוקקת להתרחק ממך כמה שיותר מהר." אישה אנוכי! שמע שאגתי!
הנחיריים שלו מתרחבים.
הלסת שלו מתהדקת.
הוא תוחב את ידיו במכנסיו המחויטים. יופי, זה מקומן.
"עכשיו כשהבהרנו את העניינים, וכיוון שנראה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום ופתאום מתחשק לי כריך קציצות בשר, אני הולכת הביתה. אני מניחה שאתה מאשר את ארונות הבמבוק." אני אוספת את הניירות ומניחה אותם על השולחן, שיהפכו לערימה אחידה ומסודרת.
"עדיין לא נוכל להיות חברים." הוא אומר, קולו חנוק.
אלוהים. הוא עדיין עסוק בזה? בואו נוסיף "אינטליגנציה רגשית של יתוש" לרשימת התכונות הבלתי נסבלות שלו.
"יופי. כשאמרתי את זה בערב ההוא, רק פעלתי מתוך נימוס, אתה יודע, כי החברה שלך העסיקה את החברה שלי. אבל עכשיו כשהכול על השולחן, נוכל לחיות את חיינו ללא החברות המזויפת הזאת." בעדינות, אני תוחבת את הניירות בתיקייה ומכניסה אותה לתיק יחד עם העטים שלי, שכמובן, מסודרים לפי צבעים. "עכשיו, אם לא אכפת לך, יש לי פגישה חשובה עם כריך קציצות."
אני חולפת על פניו, והכתף שלי נתקעת בשלו. אבל הוא מניח את ידו על הירך שלי וגורם לי לעצור במקומי. אני בקושי מרגישה את המגע שלו דרך הבגדים, ובכל זאת, אני רועדת באי־רצון. הכתפיים שלנו נוגעות זו בזו, צד לצד, וכשאני מביטה קדימה בניסיון להימנע מקשר עין איתו, הוא רוכן קדימה ולוחש באוזניי, כשהשפתיים שלו במרחק סנטימטרים ספורים ממני.
"הדבר המזויף היחיד בינינו הוא הנאום שנשאת כרגע. את מוזמנת להכחיש כאוות נפשך, אבל שנינו יודעים שאת רוצה אותי. ככל שתשלימי עם זה מהר יותר, כך תרגישי טוב יותר."
על אף שליבי הולם בחוזקה, אני יודעת שעכשיו תורי להפנות את מבטי אליו. כשאני עושה את זה, האפים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. אני מגייסת את כל הביטחון שיש בי כדי להגיד, "ככל שתמהר לקבל את העובדה שאתה לא לרמה שלי... כך אתה תרגיש טוב יותר."
היחסים בינינו לא תמיד היו כאלה. כשפגשתי אותו לראשונה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה נאה הוא היה בעיניי, באופן אמיתי ועוצר נשימה. עם עיניים בצבע ירוק־אזוב והילה שחצנית שאפפה אותו, שדרשה ממני לשים אליו לב. הוא היה חלומה של כל אישה. לרגע קט, חשתי שאולי היה סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שיהיה בינינו משהו. שאם הוא היה מזמין אותי לצאת, הייתי נענית בחיוב. אבל כשהעסק שלי עמד לפרוץ ולהצליח תחת הנהגתו, ידעתי שלא כדאי לי לערבב בין עסקים ובין עונג, בהתחשב בעבודה הקשה שהשקעתי כדי להגיע לכאן.
אז התעלמתי מהרושם הראשוני שלי, ולמרבה הצער, התרגלתי לראות אותו באור אחר.
הוא נוהג להתהלך לתוך פגישות עבודה בעודו מדיף את הריח של הבושם מאתמול. דעתו מוסחת בקלות על ידי הטלפון הנייד שלו, ובכל פעם שהגנבתי מבט, על המסך היה שם של אישה אחרת. הוא פלרטטן, בבירור לא מישהו שמעוניין בקשר ארוך טווח. הוא מלגלג על אהבה, מתבדח על אושר ועושר עד עצם היום הזה, ולא מתייחס לשום דבר ברצינות. אלה לא דברים שאני רוצה, על אף המשיכה הראשונית שלי כלפיו.
בגב זקוף אני חולפת על פניו, יוצאת מהדלת של חדר הישיבות ומתקדמת למעליות. אין לי שום מושג למה ג'יי־פי דש בעניין המשיכה בינינו. הרי מעולם לא הולכתי אותו שולל. אני מאמינה אדוקה באהבה. לכן אני מחפשת אהבה. לא רומן מזדמן, לא סטוץ ללילה. אני מחפשת את הנפש התאומה שלי, כמו הנשמות התאומות בפודקאסט הפופולרי (יחסית) שלי. אני רוצה אהבה לנצח נצחים.
ג'יי־פי קיין מוזמן להאמין במה שהוא רוצה. בתוך השממה הרומנטית של חיי, יש דבר אחד שידוע לי בוודאות: הוא ואני ממש לא שידוך משמיים.
ג'יי־פי
תנו לי לנחש... קלסי בדיוק אמרה לכם שאנחנו ממש לא שידוך משמיים, נכון?
*מגלגל עיניים*
כמובן שזה מה שהיא אמרה. לא שאני מחפש אהבה לנצח נצחים, כי אני ממש לא. אני רק מחפש ריגושים.
חוויתי יותר מדי אובדן בחיים מכדי להתחייב למישהו. כן, אני בחור כזה. אתם מוזמנים לבצע בי כמה ניתוחים פסיכולוגיים שתרצו, אבל הם לא ישנו את העובדה שהפחד שלי ממחויבות הוא אמיתי לגמרי.
אך אומר זאת כך — אם ישנה מישהי שתוכל לשנות את דעתי בעניין, זו קלסי.
היא... לעזאזל. היא מיוחדת מכל בחינה.
מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה במהלך נאום המכירות שלה, נדהמתי. אך כשעבדתי צמוד אליה, התאהבתי. החיוך שלה, הגישה החיובית שלה לחיים, העיניים המהממות שלה. היא גורמת לליבי להחסיר פעימה, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי הארורים שבאמת חשבתי לעצמי... היא תוכל להיות שלי לנצח נצחים.
הבהלתי את עצמי בטירוף. כמו בריזה קפואה שנשבה ישירות על התחת שלי. מצמרר לחלוטין.
אסור לי לחשוב ככה.
אסור לי לחשוב על *השתנקות* הנצח.
אז בהיותי האדם בוגר שאני, החלטתי לעקוץ. להרגיז. להרחיק אותה ממני ככל האפשר. והנה, זה עבד. עצבנתי אותה כהוגן. בכל פעם שהיא מביטה בי, היא רוצה לרצוח אותי. בכל פעם שאני מביט בה, אני חושב... וואו, היא שווה, אבל היא רוצה לרצוח אותי, אז אני צריך להתרחק ממנה.
וכפי שאמרתי, זה עבד. זה עבד מצוין, עד ש... זה הפסיק.
אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה קרה בהמשך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
