מארז מייגן קווין

פרולוג

לוטי
 

"הֵי, אחותי."

המממ, אני לא אוהבת את העליזות בקול שלה.

את הגיחוך על שפתיה.

את השימוש המופרז שלה בבושם הרעיל שחונק אותי.

"הי, אנג'לה," אני עונה בחשש זהיר כשאני מתיישבת ליד השולחן במשרד שלה.

היא מניפה את שערה הבלונדיני הבוהק מעל כתפה, מצמידה את ידיה ושפת הגוף שלה משדרת עניין, כשהיא רוכנת קדימה ושואלת, "מה שלומך?"

אני מעבירה את ידיי על החצאית האדומה הצרה שלי ועונה, "הכול טוב. תודה."

"נהדר לשמוע." היא נשענת לאחור ומחייכת אליי, אבל לא אומרת מילה נוספת.

אוווקייי, מה לעזאזל קורה כאן?

אני מביטה לאחור אל שורת הגברים בחליפות שיושבים זקופים בכיסאות עם קלסרים בחיקם, ומביטים באינטראקציה בינינו. אני מכירה את אנג'לה מאז חטיבת הביניים. החברות בינינו התנהלה לסירוגין, כשאני הקורבן למפגני הרעוּת הלא רציפים שלה. יום אחד הייתי הבסטי שלה, ולמחרת זו הייתה בלייר — שעובדת בפיננסים, או לורן — שעובדת במכירות, ואז החברות הייתה חוזרת אליי. היא כל הזמן מחליפה בינינו. מי הבסטי של השבוע? אני תמיד תוהה, ובצורה חולנית ומעוותת משהו, אני חשה שיהוק של התרגשות כשקלף הבסטי נוחת עליי.

למה להישאר בחברות רעילה, אתן שואלות?

יש לזה שלוש תשובות.

האחת — כשפגשתי את אנג'לה לראשונה, הייתי צעירה. לא היה לי מושג מה לעזאזל עושים ברכבת הרים מיטלטלת כזאת. פשוט נאחזתי בידיות כאילו חיי תלויים בהן, כי האמת היא שהיה מלהיב לבלות עם אנג'לה. שונה. לפעמים אפילו נועז.

הסיבה השנייה — כשהיא הייתה נחמדה אליי, כשהיינו חברות הרבה זמן, אלה היו התקופות היפות בחיי. כיוון שגדלתי בבוורלי הילס בתור "הענייה", לא זכיתי בהרפתקאות רבות, אבל בזכות החברה העשירה שהסתכלה מעבר לארנק הריק שלי וקיבלה אותי בברכה אל עולמה — כן, היה לי כיף. בטח תגידו שאני רדודה, אבל היה לי כיף בתיכון למרות העליות והמורדות.

הסיבה השלישית — אני חלשת אופי. אני שונאת עימותים ובורחת מהם בכל הזדמנות, לכן — הנה אני, השטיחון, לשירותכן.

"אנג'לה?" אני לוחשת.

"הממ?" היא מחייכת אליי.

"אפשר לשאול למה קראת לי לכאן ולמה האף־בי־איי יושב מאחוריי?"

אנג'לה מניפה את ראשה לאחור ופורצת בצחוק מעומק הלב בשעה שהיא מניחה את ידה על ידי. "אוי, לוטי. בחיי, כמה שאני אתגעגע להומור שלך."

"תתגעגעי?" אני שואלת וגווי מתאבן. "מה זאת אומרת, תתגעגעי? את יוצאת לחופשה?"

הלוואי שזה נכון. הלוואי שזה נכון. אסור לי לאבד את העבודה הזאת.

"נכון."

אוי, תודה לאל.

"קן ואני נוסעים לבורה בורה. קבעתי שיזוף בהתזה בעוד עשר דקות ולכן אנחנו צריכות להתקדם פה."

רגע, מה?

"להתקדם עם מה?" אני שואלת.

פניה העליזות מרצינות, מרצינות בצורה שאני לא רואה לעיתים קרובות אצל אנג'לה. כי, כן, היא אולי המנהלת של בלוג הלייף סטייל שלה, אבל היא לא באמת עושה את העבודה — כל השאר עושים אותה. לכן היא אף פעם לא צריכה להיות רצינית.

היא מזדקפת והלסת שלה נחשקת, ומבעד לריסים המלאכותיים העבים, היא אומרת, "לוטי, את חלוצה אמיתית של אנג'לופ. לאף אחד בחברה אין שליטה מאחורי המקלדת כמו שיש לך, וההומור שאת מביאה לבלוג הלייף סטייל המשגשג והרווחי שלי, הפך את הנסיעה לבורה בורה למציאות."

שמעתי נכון? בזכותי היא יכולה לצאת לחופשה?

"אבל לצערי, נצטרך לפטר אותך."

רגע... מה?

לפטר אותי?

כאילו, אין לי עבודה יותר?

כמו מכת ברק, שלושה מהגברים מופיעים מאחוריי ומאגפים אותי כמו מאבטחים. כשהכתפיים הכבדות שלהם חוסמות אותי, אחד מהם שומט קלסר על השולחן לפניי ופותח אותו כך שהוא חושף דף נייר. עיניי לא ממוקדות ואני לא מצליחה להעלות על הדעת לקרוא מה כתוב בו, אבל מניחוש פשוט, לדעתי מדובר במכתב פיטורים.

"תחתמי פה." האיש מושיט לי עט.

"רגע, מה?" אני מזיזה את ידו של האיש, אבל זו חוזרת מייד למקומה. "את מפטרת אותי?"

אנג'לה מתכווצת. "לוטי, בבקשה אל תעשי מזה סיפור. את בטח מבינה כמה זה קשה לי." היא נוקשת באצבעותיה ועוזרת מופיעה באורח פלא. אנג'לה משפשפת את צווארה ואומרת, "השיחה הזאת באמת התישה אותי. מים, בבקשה. בטמפרטורת החדר. לימון וליים, אבל תוציאי אותם לפני שאת מגישה לי." ובן רגע, העוזרת נעלמת. כשאנג'לה מסתובבת, היא רואה אותי ולופתת את חזה. "אוי, את עדיין כאן."

אה...

כן.

אני ממצמצת כמה פעמים ושואלת, "אנג'לה, מה קורה? הרגע אמרת שבזכותי את מרוויחה המון כסף —"

"באמת? אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה. בנים, אמרתי משהו כזה?"

כולם מנענעים את הראש.

"רואה? לא אמרתי דבר כזה."

אני חושבת... כן, מממ־הממ, מריחים את זה? המוח שלי עולה בעשן ועובד שעות נוספות בניסיון לא לאבד שפיות!

בנחת, ואני מתכוונת... בנחת, אני שואלת, "אנג'לה, את מוכנה בבקשה להסביר לי למה את מפטרת אותי?"

"אה," היא צוחקת, "תמיד היית כזאת חטטנית קטנה." העוזרת מביאה לאנג'לה את המים ואז ממהרת לדרכה. אנג'לה יונקת מקשית מיותרת, לוגמת ארוכות ואז אומרת, "ביום שישי תעבדי כאן בדיוק שנה."

"כן. נכון מאוד."

"ובכן, לפי החוזה שלך, כתוב שאחרי שנה, את כבר לא מקבלת משכורת מוגבלת, אלא את המשכורת המלאה שלך." היא מושכת בכתפיה. "למה לשלם לך יותר כשאני יכולה למצוא מישהי שתעשה את העבודה שלך בפחות? חישוב כלכלי פשוט. את מבינה."

"לא, אני לא מבינה." קולי גובר ושתי ידיים גדולות מונחות על כתפיי באזהרה.

אוי, בשם אלוהים.

"אנג'לה, אלה החיים שלי, זה לא סתם משחק. כשהתחננת בפניי שאעבוד אצלך אמרת לי שהעבודה הזאת תשנה את החיים שלי."

"וזה לא קרה?" היא פורשת את זרועותיה. "אנג'לופ משנה את החיים של כולם." היא מציצה בשעונה. "אוי, אני צריכה להתפשט בעוד חמש דקות. התור לשיזוף בהתזה לא יחכה." היא מסובבת את אצבעותיה אל הבחורים שמאחוריי.

"לסגור עניין, בנים."

ידיים לופתות אותי ומרימות אותי מהכיסא.

"את לא רצינית," אני אומרת ועדיין לא קולטת מה קורה. "את מורה לאבטחה לגרור אותי מהמשרד שלך?"

"זו לא בחירה שלי," אנג'לה אומרת בהיתממות מושלמת. "ההתנהגות העוינת שלך מאלצת אותי להשתמש במאבטחים."

"עוינת?" אני שואלת. "אני עוינת כי את מפטרת אותי בלי סיבה."

"אוי, מתוקה, אני לא מאמינה שאת מסתכלת על זה ככה," היא אומרת בקול מתנשא. "אין כאן משהו אישי. את יודעת שאני אוהבת אותך ומתכוונת להיפגש איתך מדי חודש לבראנץ'. זה פשוט ביזנס." היא מפריחה אליי נשיקה. "את עדיין הבסטי שלי."

היא יצאה מדעתה.

גוררים אותי אל הדלת אבל אני נועצת ברצפה את נעלי הג'ימי צ'ו שלי מלפני שתי עונות. "אנג'לה, באמת. את לא יכולה לפטר אותי."

היא נושאת אליי את מבטה, מטה את ראשה הצידה ומניחה את ידה על ליבה. "אוי, תראו אותך, נלחמת על התפקיד שלך. בחיי, את תמיד היית אגרסיבית," היא מפריחה אליי עוד נשיקה, מנופפת וקוראת, "אתקשר אלייך. תספרי לי על הבוסית האיומה שלך אחר כך. אה... ואל תשכחי לאשר הגעה למפגש המחזור של התיכון. בעוד חודשיים. אנחנו צריכים לדעת מי מגיע."

ובן רגע, התבוסה נוחתת עליי, רגליי קורסות בהלם מוחלט וגופי מתרפה. אני נגררת מבית השחי ברחבי המשרדים של אנג'לופ, בלוג הלייף סטייל המטומטם והמגוחך ביותר באינטרנט, מקום שבו בכלל לא רציתי לעבוד מלכתחילה.

עמיתים לעבודה מסתכלים עליי.

המאבטחים לא מנידים עפעף כשהם גוררים אותי עד לדלת הכניסה הגבוהה מזכוכית.

ולפני שאני מספיקה לנשום, אני מביטה בשלט הגדול מדי של אנג'לופ מחוץ למשרד, עם ארגז של החפצים שלי בידיים.

איך לעזאזל כל זה קרה?

פרק 1

האקסלי

"אני הולך פאקינג לרצוח מישהו," אני צועק כשאני זורק את ז'קט החליפה שלי לצד השני של המשרד וטורק את הדלת.

"נשמע שהפגישה הייתה מוצלחת," אומר ג'יי־פי, שנשען על קיר הזכוכית הרחב במשרד שלי.

"נשמע שהיא הייתה ממש מוצלחת," ברייקר תורם מספת העור עליה הוא שוכב.

אני מתעלם מהעוקצנות של האחים שלי, לופת את שערי ומסתובב אל הנוף של לוס אנג'לס. היום בהיר, הגשם מליל אמש מאיר חלק מהערפיח באוויר. עצי דקל מיתמרים אל השמיים ומעטרים את הכבישים, אבל הם נראים קטנים מהמשרד שלי, שמתנשא מעל הכול.

"רוצה לדבר על זה?" שואל ג'יי־פי ומתיישב בכיסא.

אני מסתובב אל האחים שלי, שני המטומטמים שעומדים לצידי בטוב וברע. שעברו איתי את העליות והמורדות לאורך חיי. שעזבו הכול כדי להצטרף אליי לרעיון המטורף של השתלטות על שוק הנדל"ן בלוס אנג'לס בעזרת הכסף שאבא הוריש לנו כשנפטר. הקמנו את האימפריה הזאת יחד.

אבל המבטים הזחוחים על פניהם מעוררים בי רצון להעיף אותם מהמשרד שלי.

"נראה לך שאני רוצה לדבר על זה?"

"לא." מגחך ברייקר. "אבל אנחנו רוצים לשמוע על זה."

ברור שהם רוצים.

כי הם אמרו שאני לא אמור להיפגש עם דייב טוני.

הם אלה שאמרו שמדובר בבזבוז זמן.

הם צחקו כשאמרתי שיש לי פגישה איתו היום.

והם היו אלה שאיחלו לי בציניות בהצלחה כשיצאתי.

אבל רציתי להוכיח להם שהם טעו.

רציתי להוכיח להם שאני יכול לשכנע את דייב טוני שהוא צריך לעבוד עם קיין תעשיות.

אזהרת ספוילר — לא שכנעתי אותו.

נכנעתי למבטים של האחים שלי, התיישבתי כמותם ונאנחתי ארוכות. "פאק," מלמלתי.

"תן לי לנחש, הוא לא נכבש בקסם שלך?" אומר ברייקר. "אבל אתה ידידותי כל כך!"

"החרא הזה לא אמור להיות חשוב." אני מטיח את אצבעי במשענת היד של כיסא העור המרופד שלי. "זה ביזנס, לא מצעד מחורבן של טיפוח קשרי חברות והתלקקות."

"אני חושב שהוא פספס משהו בלימודי מנהל עסקים," אומר ג'יי־פי לברייקר. "לא היה קורס שלם על טיפוח קשרים עסקיים?" העוקצנות שלו מורטת לי את העצבים.

"נדמה לי שכן," אומר ברייקר.

"הלכתי לשם ונישקתי לו את התחת — מה עוד הוא רוצה?"

"שמת שפתון? לא בטוח שהחברה שלו תאהב את זה, לראות עוד זוג שפתיים על הישבן של הגבר שלה." מגחך ברייקר.

"אני שונא אתכם. אני פאקינג שונא אתכם."

ברייקר פורץ בצחוק בזמן שג'יי־פי אומר, "לא נעים לי להגיד, אבל... אמרנו לך, אחי. דייב טוני לא עובד עם כל אחד. הוא שונה מכל מי שבעיר הזאת. הרבה אנשים ניסו לקבל נתח מאימפריית הנדל"ן העצומה שהוא מחזיק ברשותו. רבים נכשלו. למה חשבת שאצלך זה יהיה שונה?"

"כי אנחנו קיין תעשיות," אני צועק. "כולם רוצים לעבוד איתנו. כי יש לנו את תיק הנדל"ן הכי גדול בלוס אנג'לס. כי אנחנו יכולים להפוך בניין מט ליפול לעסק ששווה מיליון דולר בשנה. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, ודייב טוני, אף על פי שהוא מצליח, מחזיק כמה חלקות אדמה מתות ברשותו והן פוגעות בעסק שלו. הוא יודע את זה, אני פאקינג יודע את זה, ואני רוצה להוציא ממנו את החלקות האלה."

ג'יי־פי לופת את הסנטר שלו ושואל, "מה בדיוק אמרת לו? אני מקווה שלא אמרת את זה? כי למרות שהנאום שלך הקשה לי את הפטמות, לא נראה לי שהטון היה מוצא חן בעיניו."

אני מגלגל עיניים. "אמרתי משהו בסגנון הזה."

"אתה מבין שדייב טוני הוא אדם גאה, נכון?" שואל ברייקר. "אם תעליב אותו, הוא לא ירצה לעבוד איתך."

"לא העלבתי אותו," אני צועק. "ניסיתי לדבר איתו בגובה העיניים, אתה מבין, להוכיח לו שאני בחור נורמלי."

שני האחים שלי מגחכים.

"אני בחור רגיל."

ג'יי־פי וברייקר מחליפים מבטים ואז רוכנים קדימה ואני יודע מה עומד לקרות: רגע קלאסי של אהבה והכלה. הם אוהבים לעשות לי את זה מפעם לפעם.

"אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך?" שואל ברייקר. וככה זה מתחיל.

"אנחנו כאן בשבילך, מתי שתצטרך אותנו," מוסיף ג'יי־פי.

אני מעביר יד על פניי. "פשוט דברו כבר."

"אתה לא רגיל. אתה ההפך מרגיל. אף אחד מאיתנו לא רגיל. אנחנו גרים בבוורלי הילס, מזמינים אותנו כל הזמן לפרמיירות ולמסיבות עם סלבס והופענו בכותרות של מדורי הרכילות הרבה פעמים. אין בנו שום דבר רגיל. אבל דייב טוני... הוא רגיל."

"למה?" אני שואל. "כי לא מזמינים אותו למסיבות של מפורסמים?"

ברייקר מניד בראשו. "לא, כי הוא עם הרגליים על הקרקע. הוא בחור נגיש. אפשר לשתות איתו בירה בבר בלי להרגיש מאוים. אתה ההפך הגמור. אתה ראוותני."

"אני לא ראוותני."

ג'יי־פי מניד בראשו אל השעון שלי. "מובאדו יפה — חדש?"

אני מביט אליו. "קניתי אותו בשבוע שעבר —" אני מרים את עיניי ונתקל במבטים הידעניים של האחים שלי. "אסור לי לבזבז את הכסף שאני מרוויח בעבודה קשה?"

"מותר לך," אומר ג'יי־פי. "אורח החיים שלך מקובל לחלוטין. הבית, המכונית... השעון, את הכול הרווחת בזכות, אבל אם אתה רוצה להתחבר לדייב טוני, תצטרך לבוא בגישה אחרת. וזה לא אומר להתלבש אחרת, כי הוא יקלוט את זה. הוא כבר יודע שאתה ראוותני. אבל הוא צריך לראות אותך באור חדש."

"אוי, זה מוצא חן בעיניי," אומר ברייקר. "אור חדש. זה מה שהוא צריך." הוא טופח על הסנטר. "אבל איזה אור זה יהיה?"

אני מתרגז, קם מהכיסא ולוקח את ז'קט החליפה שלי מהמקום שאליו השלכתי אותו. "בזמן ששניכם חושבים על זה, סתומים, אני הולך לאכול צהריים."

"חבל שטוני לא רואה את הרגע הזה, שבו האקסלי קיין לא מבקש מהעוזרת שלו להביא לו צהריים אלא כמו איכר פשוט, יוצא אל רחובות לוס אנג'לס להביא לעצמו אוכל." אומר ג'יי־פי.

אני לובש את הז'קט שלי, למרות החום בחוץ, מתעלם מהם וניגש אל הדלת.

"תוכל להביא לנו משהו?" קורא ברייקר.

אני נאנח וקורא בתגובה, "תסמסו לי מה אתם רוצים מהמעדנייה."

"חמוצים. כל סוגי החמוצים," ג'יי־פי צועק כשאני פוסע במסדרון המשרד אל המעלית. למרבה המזל, הדלתות נפתחות ולכן אני נכנס, לוחץ על הכפתור ללובי ואז נשען על הקיר, כשידיי תחובות בכיסי המכנסיים.

שיראה אותי באור חדש. אני בכלל לא מבין מה זה אומר. ואני יודע שכאיש עסקים אני סוגר עסקאות עם אנשים שהסתדרתי איתם, אבל גם סגרתי עסקאות עם אנשים שאני מתעב לחלוטין. ההבדל ביני ובין דייב טוני — אותי לא מעניין מי לוקח את הכסף שלי או למי אני מוכר. ביזנס זה ביזנס, ואם זו עסקה טובה אני אקח אותה.

הצעתי לדייב עסקה מעולה היום, טובה יותר ממה שמגיע לו למען האמת. ובמקום ללחוץ לי את היד ולהסכים לה, הוא ישב בכיסא שלו, גירד את לחיו ואמר, "אני לא יודע. אצטרך לחשוב על זה."

לחשוב על זה.

לחשוב על העסקה המחורבנת שלי.

אף אחד לא חושב על העסקאות שלי. הם מסכימים להן ומודים לאלוהים שבשמיים על הזכות לעשות ביזנס עם קיין תעשיות.

אני יוצא דרך דלתות המעלית כשהן נפתחות, מפלס את דרכי בלובי העמוס ויוצא מבניין המשרדים אל המעדנייה שבהמשך הרחוב. אני לא שולח את העוזרת שלי, קרלה, להביא לי אוכל, כי אז אני מרגיש כמו מניאק — למרות מה שאנשים חושבים עליי — ואני גם נהנה מהאפשרות לצאת החוצה ולנשום מעט אוויר צח. טוב, אנחנו באל־איי, אז "אוויר צח" זה קצת הגזמה. אבל זה נותן לי רגע להתאפס על עצמי לפני שאני מתיישב מאחורי השולחן, שם אני מנהל את חברת המיליארדים שלנו בעזרת המקלדת שלי.

הטלפון שלי מצפצף בכיס ואני לא טורח להביט בו כי אני יודע שאלה ההזמנות של ג'יי־פי וברייקר. אני לא יודע בכלל למה אמרתי להם לסמס לי, כי הם מזמינים אותו דבר בכל פעם. כמוני. כריך רוסטביף עם פטריות. וכמובן חמוצים. זה הכריך הקבוע שלנו. משהו שאנחנו לא אוכלים לעיתים קרובות, אבל כשאנחנו הולכים למעדנייה זו הבחירה הקבועה שלנו.

המדרכה עמוסה יותר מהרגיל. הקיץ הגיע ללוס אנג'לס ופירוש הדבר שהתיירים כאן בהמוניהם, אוטובוסים לסיורים בין בתי מפורסמים עמוסים להתפקע, והנהיגה בכביש המהיר תהיה סיוט מהגיהינום. למזלי אני גר במרחק חצי שעה בלבד מהמשרד.

כשאני מגיע למעדנייה, ג'יפ שחור מוכר עוצר בחזית. כשהדלת נפתחת, אני רואה את דייב טוני — חבל שלא דיברתי על מיליון דולר — יוצא מהרכב. מי היה מאמין?

המזל משחק לטובתי. אין כמו שיחת פולו־אפ מוצלחת לסגירת העסקה. אולי ג'יי־פי צודק ודייב טוני עלול לשנות את דעתו כשיראה אותי קונה כריך לצהריים. זה ללא ספק יציג אותי באור חדש.

אני מכפתר את ז'קט החליפה ומאיץ את הקצב. לא מפספסים הזדמנויות בעסקים. לעולם לא. כשאני מתקרב אני מופתע כשאני רואה יד נשית מגיחה מהרכב מאחורי דייב. אני מאט ומתמקד ביד... היד הקטנה שעליה טבעת אירוסים גדולה במיוחד.

אלוהים. דייב מאורס?

אני מניח שכן, כי הוא מחזיק את ידה של האישה.

אבל מאורס... איך פספסתי את זה לעזאזל?

בדרך כלל אני מודע ל...

המחשבות שלי בולמות ואני ממצמץ כמה פעמים כשהארוסה שלו מסתובבת ואני רואה אותה מהצד.

אלוהים... ישמור.

נראה שהאירוסים הם לא ההפתעה הכי גדולה שנתקלתי בה היום.

בזכות השמלה הצמודה והגזרה הדקה, אין ספק שהארוסה של דייב טוני בהיריון.

דייב טוני, מאורס ועם תינוק בדרך. איך... מתי?

הוא מנופף אל הנהג, סוגר את הדלת ואז מביט סביבו כך שאנחנו יוצרים קשר עין. גבותיו מתרוממות בהפתעה כשהוא מסתובב עם כל הגוף ומנופף אליי. "קיין, לא ציפיתי לראות אותך ברחובות."

כן, אף אחד מאיתנו לא ציפה לראות את השני, אבל אני לא מתכוון לתת להלם מההתפתחות החדשה הזאת לערער אותי.

ההצגה מתחילה.

אני עוטה חיוך על פניי.

"סתם נהנה מהשמש החמה של קליפורניה בדרך לקנות ארוחת צהריים לי ולאחים שלי," אני ניגש אליו ומושיט לו יד. הוא לוחץ אותה בקצרה. "זו המעדנייה האהובה עלינו."

"באמת?" דייב שואל בהפתעה. "גם על אלי. אף פעם לא הייתי כאן, אבל היא סיפרה לי שיש להם את החמוצים הכי טובים."

"האחים שלי גם מתים על החמוצים," אני מושיט יד לארוסתו, "את בטח אלי."

"שיט, איזו חוצפה מצידי," אומר דייב בצחוק נבוך, "כן, זאת אלי. אלי, זה האקסלי קיין."

"לעונג להכיר אותך," אלי אומרת במבטא דרומי מקסים שכמוהו שמעתי בעבר.

אני לוחץ את ידה ואז מרפה כדי לומר, "תני לי לנחש, את מג'ורג'יה?"

החיוך שלה מתרחב. "נכון. איך ידעת?"

כן, המזל בהחלט משחק לי.

"סבתא שלי היא בת ג'ורג'יה מבטן ומלידה. ביליתי הרבה ימי קיץ לחים ולוהטים מתחת לסככה במרפסת, ישבתי איתה בכיסא נדנדה ושמעתי את הרכילות העדכנית בעיר."

"באמת? מאיפה היא בדיוק?"

"פִּיצ'טְרי סיטי."

עיניה נפערות בהנאה. היא מצמידה את ידה אל חזה. "גדלתי בפאייטוויל, ממש ממזרח לפיצ'טרי. וואו, איזה עולם קטן."

כן. כן, בהחלט. בעיקר כי סבתא שלי גרה בסן דייגו ומעולם לא ביקרתי בג'ורג'יה, האמת, אבל הם לא צריכים לדעת את זה. הם גם לא צריכים לדעת שאני מזהה את המבטא שלה כי יצאתי באוניברסיטה עם בחורה מפיצ'טרי סיטי. פרטים זניחים.

אני מאושר על החיבור הקטן שמצאתי לעולמו של דייב, מסתובב אליו ונתקל בגבר מאוד טריטוריאלי. אוי לא. לסת חשוקה, גבות מכווצות, עיניים שלא משתעשעות כלל מהעולם הקטן שמצאנו.

דייב מסמן טריטוריה בנהמה כעוסה. לא אופתע אם הוא יתחיל לחוג סביב אלי ולהשתין כדי לסמן את גבולות הגזרה.

בהתחשב במה שהוא יודע עליי, פלרטטן ראוותן שמככב במדורי הרכילות — לא לאחרונה, תודה לאל — הוא ודאי חושב שאני איום. ואני לא. זאת אומרת, כן, אלי היא בלונדינית חמודה. יפה, עם עיניים כחולות. אבל היא גם בהיריון — סיוט מוחלט — ומאורסת, כך שהיא מחוץ לתחום.

אבל בהתחשב במה שאמרו האחים שלי, דייב לא חושב ככה בנוגע אליי.

וזאת אומרת שאני צריך להציל את המצב ומהר.

אבל איך...

איך אוכל לשפר...

*נורה נדלקת*

ראיתם את הבזק האור הזה? כן, עלה בי רעיון. אולי הוא לא חכם. הוא ממש לא הדבר הכי מבריק שהעליתי בדעתי, אבל נראה שדייב נדרך יותר ויותר מרגע לרגע ולכן...

על החיים ועל המוות.

בבקשה שהמילים האלה לא יחזרו להתנקם בי — תחינה אחרונה.

"פאייטוויל, מה?" אני מלקק את שפתיי. הנה זה בא. "וואו, מטורף. אני חושב שההורים של ארוסתי מפַּלמֶטו. זה לא צפונית לשם?"

כן, ארוסה. אמרתי לכם שזה לא גאוני, אבל זה הכי טוב שמצאתי.

"כן, פלמטו נמצאת ממש צפונית לשם," אומרת אלי באושר עצום בשעה שדייב מניח את ידו על מותניה בחיבוק מגונן.

"ארוסה?" הוא שואל אחרי שהוא מכחכח בגרונו. "אתה מאורס, קיין?"

יש עניין כן בעיניו, והמתח שהצטבר בכתפיו מתרפה לאיטו.

"כן."

"הא, אני מופתע."

אני לא מצליח לפענח אותו. הוא מאמין לי? הוא בוחן אותי? אני מחמיר את המצב מרגע לרגע? אני מקווה מאוד שלא. אני לא רוצה להפסיד את העסקה הזאת.

אני מסרב לתת לה לחמוק מבין אצבעותיי, לא כשאני קרוב כל כך. הנכסים האלה ישפרו מאוד את תיק ההשקעות שלנו, בעיקר לאור התוכניות שלנו לגביהם. ולהשיג עסקה עם דייב טוני החמקמק תהפוך אותי למנצח בלתי מעורער. המוח העסקי שלי משתלט והשכל הישר מתפוגג.

לכן, לפני שאני מספיק לשנות את דעתי לגבי מה שעומד לצאת לי מהפה, אני בולע את הרוק ואומר, "כן, מאורסים ו... מצפים לילד."

ברגע שהשקר יוצא מפי, תחושה מגעילה מציפה אותי כי פאק, אני יודע כמה קשה לנשים מסוימות להיכנס להיריון, ולשקר על דבר כזה... בחיי, אני מרגיש שזה לא בסדר. אבל כמו שאמרתי, השכל הישר התפוגג כרגע. אני פועל מתוך אינסטינקט מטומטם צרוף.

"באמת?" מריעה אלי, "אלוהים." היא משפשפת את הבטן שלה. "גם אנחנו. דייב, נכון שזה מרגש?"

"ממש מרגש," פניו של דייב משתנות מפרצוף של חבר מגונן ומהוסס למבט שלא ראיתי אצלו קודם. חמלה.

הבנה.

ואולי אפילו — שותפות גורל?

אני תוחב את ידיי לכיסי המכנסיים ומנסה למנוע מהן לזוז כשאני מספר את השקר הכי ענק בחיי.

"כן, סבתא שלי הכירה לי אותה בפיצ'טרי. זה היה מין מפגש מתוק כזה של אהבה ממבט ראשון."

אלי מצמידה את ידיה זו לזו. "אוי, איזה יופי!"

אני מושך בכתפיי. "כן, נדלקנו אחד על השני מהר." אני מנסה להביט אל השמיים בזמן שאני חושב על הארוסה ההריונית הדמיונית שלי וכמה אני *בולע רוק* אוהב אותה. "עשינו את זה קצת הפוך כשנכנסנו קודם להיריון, אבל אני מניח שלא עשינו שום דבר לפי הסדר המקובל."

"גם אנחנו," אומר דייב ואני רואה את זה בעיניים שלו. הערכה מחודשת כלפיי. על זה דיברו האחים שלי. זה מה שדייב היה צריך, לראות אותי בתור "בן אדם".

עכשיו דייב רואה אותי באור חדש. מתחבר אליי ברמה אחרת. כרגע, הוא לא חושב שאני איש עסקים ראוותני שלא לוקח שבויים, אלא מישהו שהוא יכול להזמין לבירה ולדבר איתו על החששות שבדרך להיות אבא.

אולי זה בדיוק המפתח שהייתי צריך. שיחה קצרצרה, שקר לבן שלא יפגע באף אחד. הוא לא צריך ממש לפגוש את הבחורה הדמיונית הזאת. הוא אפילו לא צריך לדעת עליה הרבה. עצם קיומה (הדמיוני) הוא מספיק בשביל לשדרג אותי בעיניו.

חה, אולי זה לא כזה רעיון גרוע בסופו של דבר.

אולי זו הייתה גאונות צרופה במיטבה.

תקשיבו למה שאני אומר לכם — עד מחר בשעה הזאת, הוא יתקשר אליי וכבר לא יחשוב יותר על ההצעה שלי — הוא ייקח אותה בשתי ידיים.

האקסלי קיין, אתה פשוט גאון.

"דייב, נכון שזה יהיה נפלא אם האקסלי והארוסה שלו יבואו לארוחת ערב?"

אה... מה היא אמרה?

ארוחת ערב?

אלי סופקת את כפיה וממשיכה, "זה יהיה נהדר לדבר עם אנשים במצב כמו שלנו." אלי רוכנת קדימה ואומרת, "המשפחה פחות התלהבה מהעובדה שנחכה עם החתונה עד אחרי שהתינוק ייוולד. ההורים שלי אנשים מסורתיים."

זיעה מתפשטת מעל שפתיי כשאני מנסה לשמור על פנים חתומות.

פגישה בארוחת ערב.

עם "הארוסה" שלי.

אוי... פאק.

תברח, קיין, תברח!

"זה יהיה נפלא," אומר דייב בחיוך מאושר.

פאק!

"מה דעתך על שבת?" הוא ממשיך.

שבת בערב?

דאבל פאק!

זה בעוד ארבעה ימים.

ארבעה ימים למצוא ארוסה, ועוד בהיריון!

האקסלי קיין, אתה לא גאון בכלל, אתה מטומטם!

"אה, תן לו רגע לדבר על זה עם החברה שלו," אומרת אלי. הייתי אומר תודה לאל על אלי, אבל ארוחת הערב המלחיצה הייתה הרעיון שלה. "למה שלא תחזור לדייב אחרי שתבדוק אם זה מסתדר. אני אוהבת לבשל. אוּכל להכין לנו ארוחה דרומית אמיתית אם תרצה."

המוח שלי כבר מנסח תירוצים למה הארוסה שלי ואני לא נצליח להגיע בשבת.

"אולי נוכל להמשיך לדבר על העסקה," אומר דייב בחיוך כן.

פאק.

פאק. פאק. פאק.

אני לא יכול לסרב עכשיו. אחרת אסכן את העסקה.

אלוהים.

אף על פי שהפה שלי מִדְבר צחיח, אני בולע את הרוק ומהנהן, "כן," קולי נסדק. "שבת נשמע מצוין."

"נהדר." אלי מוחאת כפיים. "אני כבר מחכה בקוצר רוח. אני אכין פאי אפרסקים ועלי קולרד. דייב יחליף איתך מידע."

"מושלם," אני אומר בחיוך רועד. למה לעזאזל אני מכניס את עצמי?

"הי, חמודה. אנחנו נאחר. בואי נעצור ליד המעדנייה אחרי הקורס — בסדר?" שואל דייב.

"כל עוד אוכל לקבל כפול חמוצים," אומרת אלי ומצמידה נשיקה לשפתיו של דייב.

מפגן החיבה הפומבי ביניהם הופך לי את הקרביים. זה לא שאני חושב שהם מגעילים, זו פשוט תזכורת לבור שחפרתי לעצמי.

"אוקיי, אנחנו הולכים לקורס הכנה ללידה. נדבר בקרוב," אומר דייב ומנופף בידו.

אני מנופף אליהם בחזרה ומקווה שהיד שלי לא נראית רועדת. אני לא נכנס למעדנייה, אלא מסתובב וחוזר למשרד.

המוח שלי מסתחרר בניסיון להיחלץ מהמצב הדפוק הזה.

האקסלי קיין, אתה אידיוט מטומטם לחלוטין.