הצעת הקיץ

פרק 1

ג'ורג'יה

"מה אני יכול להציע לך?" הברמן הניח מולי מפית.

"הממ... אני אמורה לפגוש מישהו, אז עדיף שאחכה."

הוא תופף על הבר בפרקי אצבעותיו. "בסדר גמור. אני אפקח עין ואקפוץ לביקור ברגע שאראה שמישהו הצטרף אלייך."

אבל בזמן שהוא החל להתרחק, לפתע בחנתי את החלטתי מחדש. "בעצם..." הרמתי את ידי כמו תלמידה בבית ספר.

הוא הסתובב בחיוך והביט בי בגבה מורמת. "שינית את דעתך?"

הנהנתי בראשי. "אני עומדת לפגוש פה מישהו לבליינד־דייט אז רציתי להיות מנומסת, אבל אני חושבת שלא יזיק לי איזה משהו שיעזור לי לשחרר קצת לחץ."

"נראה שאת צודקת. מה את שותה?"

"אני אשמח לפינו גריג'ו. תודה."

לאחר מספר דקות הוא חזר עם כוס גדושה ביין ונשען עם המרפק על הבר. "אז, בליינד־דייט, אה?"

לגמתי מהיין שלי ונאנחתי בעודי מהנהנת אליו בראשי. "בניסיון לרצות את אימא שלי, הסכמתי שהחברה שלה בת השבעים וארבע תשדך לי את הנכד שלה." היא תיארה אותו כ'טיפ טיפה שגרתי, אבל נחמד'. אנחנו אמורים להיפגש פה בחמש וחצי. הקדמתי בכמה דקות."

"זאת הפעם הראשונה שאת נותנת למישהו לארגן לך דייט?"

"הפעם השנייה, האמת. הפעם הראשונה הייתה לפני שבע שנים. לקח לי זמן להתאושש ממנו, כמו שאתה מבין."

הברמן פרץ בצחוק. "היה נורא עד כדי כך?"

"אמרו לי שהוא קומיקאי, אז חשבתי לעצמי כמה נורא כבר יכול להיות לצאת עם מישהו שמרוויח כסף מלהצחיק אנשים? הבחור הגיע לדייט עם בובה. מתברר שהכישרון שלו היה לדבר מהבטן. הוא סירב לדבר איתי ישירות — הוא רצה שאדבר אך ורק עם הבובה שלו. דרך אגב, קראו לבובה 'דייב פה מלוכלך', והוא לא הפסיק לנבל את הפה. אה, והפה של הדייט שלי כל הזמן זז, ככה שהוא אפילו לא היה פיתום מוכשר במיוחד."

"לעזאזל." הברמן צחקק. "אחרי חוויה כזאת, אני לא בטוח שהייתי מסכים לצאת לפגישה עיוורת נוספת. גם לא לאחר כמה שנים."

נאנחתי בכבדות. "אני כבר מתחילה להתחרט על זה."

"ובכן, אם יגיע מישהו עם בובה, אני איחלץ לעזרתך." הוא החווה לעבר המסדרון שמאחוריו. "אני מכיר את כל יציאות החירום, ככה שאוכל להבריח אותך החוצה."

חייכתי אליו. "תודה."

זוג התיישב בקצה השני של הבר, אז הברמן ניגש אליהם בזמן שהמשכתי לבהות בכניסה. בכוונה התיישבתי בפינה האחורית, ככה שאוכל להשקיף על דלת הכניסה, בתקווה שאזכה להעיף מבט בדייט שלי לפני שהוא יראה אותי. לא שתכננתי להתחפף אם הוא לא חתיך מספיק לטעמי, אבל לא רציתי שהוא יראה את האכזבה בפנים שלי. מעולם לא הייתי טובה בהסתרת הרגשות שלי.

לאחר מספר דקות נפתחה דלת המסעדה, ולמקום נכנס בחור חתיך מפיל לסתות. הוא נראה כאילו שלפו אותו מתוך פרסומת למי קולון, ככל הנראה היישר מתוך המים הצלולים של האיים הקריביים. התרגשתי, עד שהבנתי שלא ייתכן שמדובר בדייט שלי.

פראני תיארה את אדם כ'חנון מחשבים', ועל כל שאלה ששאלתי אותה, היא השיבה, פחות או יותר, 'ממוצע בערך'.

מה הגובה שלו? ממוצע בערך.

הוא חתיך? ממוצע בערך.

מבנה גוף? ממוצע בערך.

הבחור הזה היה גבוה, עם כתפיים רחבות, עם עיניים כחולות וגדולות, עם לסת מסותתת ועם שיער שחור שנראה מעט מדובלל, אך שהחמיא לו לגמרי. ולמרות שהוא לבש חולצה מכופתרת ומכנסיים פשוטים, ראו עליו שהם מסתירים את מבנה גופו החסון. נראה שפראני הייתה משוגעת אם היא חשבה שיש בו משהו ממוצע.

אה.

אה!

טוב, היא באמת הייתה קצת... שונה. בפעם האחרונה שנסעתי לבקר את אימא בפלורידה, יצאנו עם פראני לארוחת צהריים והיא בהקה בגוון כתום זרחני משימוש מופרז במכשיר לשיזוף בֵּיתי שהיא קנתה בערוץ הקניות. היא גם סיפרה לנו כל אחר הצהריים על הנסיעה שלה לניו מקסיקו בשביל להשתתף בכנס בנושא עב"מים ברוזוול.

אבל גם בהתחשב בכל הנתונים האלה, הבחור הזה עדיין ממש לא נראה כמו חנון מחשבים. ולמרות זאת, הוא סקר את החדר במבטו, ושפתיו התעקלו לחיוך ברגע שעיניו פגשו בעיניי.

גומות חן.

עמוקות.

הו, אלוהים. הלב שלי החסיר פעימה.

האם ייתכן שהתמזל מזלי עד כדי כך?

התברר שכן כי הבחור עשה את דרכו היישר אליי. נראה שהייתי צריכה לשחק אותה קרת רוח ולהסיט את מבטי, אבל לא יכולתי שלא לנעוץ בו מבטים.

"אדם?"

הוא משך בכתפיו. "בטח."

חשבתי שזו תגובה קצת מוזרה, אבל חיוכו הלך והתרחב, והרגשתי שגומות החן העמוקות שלו הופכות את המוח שלי לפירה.

"נעים להכיר אותך. אני פראני. אימא שלי חברה של ג'ורג'יה." הנדתי בראשי. "סליחה. זאת אומרת, אני ג'ורג'יה. אימא שלי חברה של פראני."

"נעים להכיר אותך, ג'ורג'יה."

הוא הושיט את ידו, וכשהנחתי בתוכה את ידי, הרגשתי שהיד שלי ממש קטנטנה.

"אני חייבת להודות, אתה בהחלט לא מה שציפיתי לפגוש פה. התיאור של פראני לא היה מדויק במיוחד."

"הוא היה טוב יותר או גרוע יותר?"

הוא התלוצץ איתי? "ייתכן שהיא תיארה אותך כחנון."

הוא התיישב על כיסא הבר הסמוך אליי. "בדרך כלל אני לא מודה בזה בפעם הראשונה שאני פוגש מישהי, אבל יש לי אוסף בובות של מלחמת הכוכבים." הוא טמן את ידו בכיס והוציא משהו. "למעשה, אני כמעט תמיד מסתובב עם אחת הבובות שלי. יש לי נטייה קלה לאמונות תפלות, והן מביאות לי מזל."

אדם פתח את כף ידו הגדולה וחשף יודה קטנטן. הוא רכן לפנים והניח אותו על הבר מולי, ובאפי עלה מעט מריח מי הקולון שנישא באוויר. הריח שלו מרשים לא פחות מהמראה שלו. נראה שיש בו איזשהו פגם רציני.

"משום מה נשים לא אוהבות את מלחמת הכוכבים," הוא אמר, "או גברים בוגרים שמסתובבים עם בובה."

"האמת היא שאני אוהבת את מלחמת הכוכבים."

הוא הניח יד על ליבו. "אישה יפה שאוהבת את מלחמת הכוכבים? שנדלג על כל הגינונים הרשמיים ופשוט נתפוס טיסה לווגאס ונתחתן?"

פרצתי בצחוק. "אולי, אבל לפני זה תבטיח לי שאתה לא בקטע של דיבור מהבטן."

הוא הצמיד את היד ללב, כאילו הוא נשבע. "מלחמת הכוכבים זה החלק הכי נורא בי."

הברמן ניגש לקחת הזמנה מאדם. הופתעתי כשהוא הזמין דיאט קולה.

"אתה לא מתכוון להצטרף אליי לקוקטייל או לכוס יין?"

הוא הניד בראשו. "הלוואי שיכולתי, אבל אני צריך לעבוד מאוחר יותר."

"הערב?"

הוא הנהן בראשו. "כן. הלוואי שלא הייתי צריך לעבוד. אבל האמת שבקרוב אצטרך ללכת מפה."

חשבתי שאנחנו נפגשים למשקאות ולארוחת ערב, אבל אולי פראני הבינה אותו לא נכון.

"אה, טוב." העליתי על שפתיי חיוך מעושה.

אבל אדם קרא אותי כמו ספר פתוח.

"אני נשבע שאני לא ממציא את זה. אני באמת צריך לעבוד, אבל בהחלט הייתי שמח להישאר. מאחר שאני לא יכול, האם מוקדם מדי לומר לך שאשמח שניפגש שוב?"

לגמתי מהיין שלי. "הממ... אני לא בטוחה. בדרך כלל בדייט הראשון אני אוהבת להכיר את האדם שמולי, ככה שאוכל לסנן את כל המטורללים ואת הרוצחים הסדרתיים. אם תלך מפה, איך אדע שאתה לא הטד באנדי הבא?"

אדם ליטף את זיפי זקנו והציץ בשעון שלו. "נותרה לי רבע שעה בערך. מה דעתך שנפסיק ללכת סחור־סחור, ככה שתוכלי לשאול אותי כל מה שבא לך?"

"כל מה שבא לי?"

הוא משך בכתפיו. "אני ספר פתוח. את מוזמנת לנסות כמיטב יכולתך."

בלעתי את היין שלי והסתובבתי לעברו בכיסא שלי. "בסדר, אבל אני רוצה להתבונן בפנים שלך בזמן שאני חוקרת אותך. אם אני מנסה לשקר ישר קולטים את זה על הפנים שלי, אבל אני די טובה בקליטת שקרים של אחרים."

הוא חייך והסתובב, ממקד בי את כל תשומת ליבו. "לכי על זה."

"טוב. אתה גר עם אימא שלך?"

"לא, גבירתי. אנחנו אפילו לא גרים באותה המדינה. אבל אני מקפיד להתקשר אליה בכל יום ראשון."

"נעצרת מתישהו?"

"התערטלות בפומבי בקולג'. הייתי מועמד לאחוות הסטודנטים, ואני וכמה חבר'ה נוספים נאלצנו לחצות את מרכז העיר בעירום. כמה בנות עצרו אותנו ושאלו אם אנחנו יודעים לסובב חישוק. כל השאר המשיכו ללכת. אני חשבתי שהם היו פחדנים מדי, אז עצרתי. מתברר ששאר החבר'ה לא פחדו, פשוט אני הייתי היחיד שלא קלט את השוטר שיצא מהחנות הסמוכה."

פרצתי בצחוק. "אתה באמת יודע לסובב חישוק?"

הוא קרץ אליי. "רק בעירום. רוצה לראות?"

שפתיי נמתחו לחיוך רחב. "אני מאמינה לך."

"חבל."

"מתי הייתה הפעם האחרונה שעשית סקס?"

בפעם הראשונה החיוך נמוג מפניו. "לפני שבועיים. את תשתמשי בזה נגדי?"

הנדתי בראשי. "לא בהכרח. אני מעריכה את הכנות. היית יכול לשקר ולומר שמזמן."

"טוב, בסדר. אילו שאלות נוספות יש לך?"

"היית מתישהו במערכת יחסים?"

"פעמיים. פעם אחת בקולג', למשך שנה, ואחר כך יצאתי עם מישהי במשך שנה וחצי, ונפרדנו לפני שנתיים."

"למה לא נשארת איתן?"

"בקולג' זה נגמר כי הייתי בן עשרים ו... זאת הייתה תקופה מטורפת בחיים שלי. ועם הבחורה שאיתה יצאתי לפני כמה שנים, זה נגמר כי היא רצתה להתחתן ולהקים משפחה, ואני לא הייתי מוכן."

טפחתי עם האצבע על שפתי התחתונה. "הממ... ובכל זאת הרגע הצעת לי לנסוע להתחתן בווגאס."

הוא חייך בעליזות. "היא לא אהבה את מלחמת הכוכבים."

שנינו צחקנו חזק כל־כך, שלא הבחנו בבחור שניגש אלינו. הנחתי שהוא בוודאי מכיר את אדם, אז הסבתי אליו את מבטי וחייכתי אליו, אבל הבחור פנה אליי.

"מצטער להפריע, אבל קוראים לך ג'ורג'יה דילייני?"

"כן?"

הוא חייך. "קוראים לי אדם פוסטר. פראני הראתה לי תמונה שלך, אבל זאת הייתה תמונה ממסיבת תחפושות." הוא החווה באצבע שלו לעבר צד ראשו וסובב אותה במעגלים. "היית לבושה בתור הנסיכה ליה, והשיער שלך היה אסוף למעלה בצדדים, ככה שנראית קצת שונה."

הבטתי בו בגבה מורמת. "אתה... אדם?"

הבחור נראה מבולבל לא פחות ממני. "כן."

עכשיו הגבר הזה תאם את הציפיות שלי — ז'קט זמש חום ובלוי, שיער קצוץ המוסט לצד אחד — נראה פחות או יותר כמו הברנש הממוצע שעובד במחלקת טכנולוגיית מידע במשרד שבו אתה עובד. אבל...

אם הוא היה אדם, מי זה הבחור השני?

הבטתי בבחור שישב לצידי בחיפוש אחר תשובה, אבל זה לא מה שקיבלתי.

"באמת התחפשת לנסיכה ליה כשהלכת למסיבת ליל כל הקדושים?"

"כן, אבל..."

אדם, או איך שלא קוראים לבחור הזה שישב לצידי, הניח את האצבע שלו על שפתיי ופנה אל הגבר שהתברר שהיה הדייט שלי, "אתה יכול לתת לנו רגע?" הוא שאל.

"הממ... בטח."

ברגע שאדם הממוצע הלך, תכף ומייד התנפלתי על אדם. "מי אתה, לכל הרוחות?"

"מצטער. קוראים לי מקס."

"אתה תמיד נוהג להעמיד פנים שאתה מישהו אחר?"

הוא הניד בראשו. "פשוט... בזמן שעברתי בחוץ, ראיתי אותך דרך החלון יושבת בבר, והיה לך חיוך יפה כל־כך. נכנסתי כדי להציג את עצמי, ואז הבנתי שאת מחכה לדייט שלך. אני מניח שפשוט פחדתי שלא תדברי איתי מפני שאני לא אדם, אז פשוט זרמתי עם זה."

"ומה אם הדייט שלי לא היה מופיע? גם בדייט השני היית ממשיך להעמיד פנים שאתה אדם?"

מקס שזר יד בשערו. "לא חשבתי רחוק עד כדי כך."

בדרך כלל אם הייתי תופסת דייט בשקר זה היה מרתיח את דמי, אבל האמת שהגילוי שמקס איננו אדם הותיר אותי מאוכזבת. הייתה בינינו כימיה מצוינת, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי ככה עם מישהו שרק הכרתי.

"כל מה שאמרת היה שקר? אתה בכלל אוהב את מלחמת הכוכבים?"

הוא הרים את שתי ידיו. "נשבע. השקר היחיד שלי היה שקוראים לי אדם."

נאנחתי בכבדות. "טוב, מקס, אני מודה לך על הבידור, אבל אני לא רוצה לייבש את הדייט האמיתי שלי."

הוא כיווץ את מצחו, אך הנהן בראשו וקם ממקומו. "היה נעים להכיר אותך. אני מניח שעכשיו זה יהיה מטופש מצידי לבקש ממך את המספר שלך?"

נעצתי בו מבט נוקב. "כן, בהחלט. שיהיה לך לילה טוב, מקס."

הוא התבונן בי במשך מספר שניות, ואז הוא שלף שטר של מאה דולר מהארנק שלו והשליך אותו על הדלפק. "גם לך, ג'ורג'יה. היה לי ממש נעים להכיר אותך."

מקס החל להתרחק מהבר, אך לפתע הוא נעצר וניגש אליי. הוא שוב הוציא את צרור השטרות שלו, רק שהפעם הוא קילף מתוכו משהו שנראה כמו כרטיס והניח אותו על הבר מולי. "אני ממש אשמח לראות אותך שוב. אם יתברר שהדייט האמיתי שלך משעמם, או שתשני את דעתך, אני מבטיח לך שלעולם לא אשקר לך שוב." הוא הצביע על הכרטיס. "אני אהיה במשחק הוקי בגארדן בשעה שבע וחצי, אם תהיי מוכנה לשקול לתת לי הזדמנות נוספת."

נשמע שהוא דיבר מליבו, אבל הגעתי לשם במטרה לפגוש גבר אחר. וחוץ מזה, פשוט הייתי ממש מאוכזבת. הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא חושבת."

בפנים חמוצות מקס הנהן אליי פעם אחת אחרונה והלך. לא היה לי זמן לעכל הכול, אבל עלתה בי תחושה מוזרה של אובדן בעת שהתבוננתי בו יוצא מהבר. ברגע שהוא נעלם משדה הראייה שלי, הדייט האמיתי שלי כבר היה לצידי.

העליתי על שפתיי חיוך מעושה. "מצטערת בקשר לזה. אנחנו, הממ... פשוט היינו צריכים לדון בכמה עניינים."

"הכול טוב," הוא חייך. "אני פשוט שמח שהבחור הזה לא התחיל איתך, ושלא הייתי צריך להגן על כבודך. הוא היה ענק." אדם האמיתי התיישב לצידי. "אני יכול להזמין לך עוד יין?"

"אני אשמח, תודה."

"אז... אני מניח שאת מעריצה שרופה של מלחמת הכוכבים?"

"הממ? אה, בגלל התחפושת."

אדם הצביע על הבר. "והיודה הקטן."

הרכנתי את מבטי. מקס שכח את בובת היודה שלו. בהתחשב בזה שהוא הסתובב עם בובה בכיס, אני מניחה שהוא לא שיקר, והוא באמת מעריץ של מלחמת הכוכבים. קיוויתי שזה לא סתם אביזר ששימש אותו בשביל לספר מעשיות לנשים זרות בברים ולשקר לגבי השם שלו.

אדם האמיתי דיבר על אינטליגנציה מלאכותית — ללא הפסקה.

ניסיתי להתאושש מהאכזבה שלי בעקבות מקס, אבל עוד לפני שאני והדייט האמיתי שלי סיימנו את המשקה שלנו בבר, היה לי ברור שלא יֵצֵא מזה דייט נוסף. אדם היה בחור חביב, בסך הכול, פשוט לא הרגשתי איתו שום חיבור, לא גופני ולא רגשי. לא התעניינתי במחשבים או בביטקוין, תחומים שנשמע שתפסו נתח גדול מחייו. והוא לא התעניין באף־אחד מהתחביבים שלי, כגון טיולים בחיק הטבע, חופשות וצפייה בסרטים ישנים בשחור־לבן. הוא אפילו לא אהב ללכת לקולנוע. מי לא אוהב לזלול פופקורן וללגום ליטרים של משקאות קלים בעודו צופה במסך גדול? ואם זה לא היה מספיק, כשסיפרתי לו על העבודה שלי, הוא אמר שהוא אלרגי לפרחים.

לכן סירבתי בנימוס כשהמלצר ניגש אלינו עם תפריט קינוחים.

"את בטוחה שלא תרצי לשתות קפה או משהו?" שאל אדם.

הנדתי בראשי. "אני חייבת לעבוד בבוקר. אם אני שותה קפה אחר הצהריים, אני לא מצליחה להירדם כל הלילה, אבל תודה."

הוא הנהן, על אף שיכולתי לראות את האכזבה בפניו.

לאחר שיצאנו מהמסעדה הוא הציע שנחלוק מונית, אבל הדירה שלי הייתה במרחק מספר רחובות בודדים משם. הושטתי אליו את ידי כדי לחרוץ את גורלו של הערב שלנו.

"היה נעים מאוד להכיר אותך, אדם."

"גם אותך. אולי נוכל... לעשות את זה שוב מתישהו?"

כשמדובר בשמוק, הרבה יותר קל לומר לבחור שלא יהיה דייט שני. אבל תמיד התקשיתי מול הבחורים הנחמדים. משכתי בכתפיי. "כן, אולי. תשמור על עצמך, אדם."

היה זה שלהי חודש אפריל, אבל מזג האוויר הקריר פשוט סירב להיעלם ולאפשר את בוא האביב, ומשב רוח צונן חלף בפניי בזמן שהמתנתי ליד המסעדה. תחבתי את כפות ידיי לכיסים בניסיון להתחמם, ומשהו חד דקר את אצבעותיי. שלפתי את ידיי כדי לראות במה מדובר.

יודה.

אוזני הפלסטיק שלו התחדדו עד לכדי נקודות, והאוזן השמאלית הייתה מעט סדוקה. שכחתי שתחבתי אותו לתוך הכיס שלי לאחר שאני ואדם עברנו מהבר לשולחן. הרכנתי אליו את מבטי ונאנחתי בכבדות. אלוהים, למה לא יכולת לדאוג שהבעלים שלך יהיה הדייט שלי הערב?

חלף זמן רב מאז שגבר עורר בבטני תחושות חמימות ונעימות כאלה — זה לא קרה מאז שפגשתי את גבריאל. אז אולי זה שמצאתי את יודה בכיס שלי היה אות משמיים? המשכתי לצעוד לאורך מספר רחובות נוספים, שקועה במחשבות.

האם זה באמת שינה מבחינתי שמקס העמיד פנים שהוא אדם? זאת אומרת, אם הוא אמר את האמת, הוא עשה זאת רק בשביל ההזדמנות לדבר איתי. בואו נודה באמת, אם הוא היה ניגש אליי ומציג את עצמו בתור מקס, לא הייתי מזמינה אותו לשבת, למרות שהוא חתיך בטירוף. הייתי מגיבה אליו בנימוס ואומרת לו שאני מחכה לדייט שלי, ככה שלא ממש יכולתי לומר שהאשמתי אותו... אני מניחה.

עצרתי ברמזור אדום נוסף במעבר החצייה ברחוב 29 פינת רחוב שבע, בזמן שעשיתי את דרכי לשדרה השנייה, שם גרתי. בזמן שהמתנתי, הרמתי מעט את מבטי, ואורות הנאון של אחד השלטים הצליפו בפניי — מדיסון סקוור גארדן. זה בהחלט היה סימן מלמעלה. ובהתחשב ביודה שנשכח איתי, ובעובדה שחלפתי ממש על פני המקום שבו אדם המזויף אמר שהוא יהיה, אולי היה זה יותר מסימן מלמעלה.

הצצתי בשעון בטלפון שלי. שמונה ועשרים. הוא אמר שהוא יהיה פה בשבע וחצי, אבל הייתי בטוחה שהמשחק יימשך לפחות עוד כמה שעות. האם כדאי שאלך על זה?

נעצתי את שיניי בשפתי שעה שהרמזור שמולי התחלף לירוק. אנשים משני צִדַּי החלו ללכת, אבל אני פשוט עמדתי שם ובהיתי ביודה.

אה, לכל הרוחות.

למה לא?

מה יש לי להפסיד?

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהחיבור הראשוני שהיה בינינו יתמוסס, או שיתברר שאדם המזויף משקר בדרך קבע, או שהניצוץ שהיה בינינו עשוי להוביל להסחת הדעת שחיפשתי. אם לא אנסה, לעולם לא אדע.

רוב חיי הייתי די שמרנית בבחירת הגברים שלי, ותראו לאן זה הביא אותי. הייתי בחורה בת עשרים ושמונה שמכורה לעבודה ויוצאת לפגישות עיוורות עם קרובי המשפחה של החברות של אימא שלי. אז לעזאזל עם הכול — התכוונתי ללכת על זה.

ברגע שקיבלתי את ההחלטה, כבר הייתי להוטה להגיע לשם. על אף נעלי העקב שלי, כמעט רצתי למדיסון סקוור גארדן. לאחר שנכנסתי, הצגתי את הכרטיס שלי בפני הסדרן שעמד בכניסה ליציע והוא כיוון אותי אל המושב שלי.

בזמן שירדתי במדרגות האצטדיון, הבטתי סביב ושמתי לב שהבגדים שלי מהודרים מדי. רוב האנשים פה לבשו חולצות של קבוצות ומכנסי ג'ינס. היו אפילו כמה בחורים בלי חולצה שצבעו את גופם. אני, לעומת זאת, לבשתי חולצת קטיפה בגוון שמנת, חצאית עיפרון אדומה ונעלתי את נעלי הסירה האהובות עליי של המותג ולנטינו. לפחות מקס היה גם לבוש בבגדים מהודרים יחסית.

לא הבחנתי במספר השורה שעל הכרטיס לפני שהגשתי אותו לסדרן, אבל הנחתי שמדובר במושבים טובים, מאחר שפשוט המשכנו לרדת עוד ועוד לעבר הקרח. כשהגענו לשורה הראשונה, הסדרן הושיט אליי את ידו. "זה המקום שלך. כיסא מספר שתיים."

"וואו, שורה ראשונה, ממש באמצע, על קו החמישים יארד."

הבחור חייך. "בהוקי אנחנו קוראים לזה 'קו אמצע המגרש'."

"אה, טוב." אבל המושב הסמוך למושב שהוא הראה לי היה ריק, ולא היה כל זכר למקס. "יצא לך לראות במקרה את האדם שישב במושב שבקצה?" שאלתי.

הסדרן משך בכתפיו. "אני לא בטוח, אבל נראה לי שהוא עוד לא הגיע. תיהני מהמשחק, מיס."

לאחר שהוא הלך, עמדתי והתבוננתי בשני המושבים הריקים. הייתה אפשרות אחת שלא עלתה בדעתי — ייתכן שהוא יבריז לי. למעשה, האם אפשר בכלל להחשיב את זה כהברזה אם האדם השני לא ידע שאתה מגיע? לא הייתי בטוחה, אבל הייתי פה, ככה שהחלטתי שכבר מוטב שאחכה ואראה אם מקס יראה את הפנים שלו. הוא אמר שהוא חייב לעבוד, ככה שאולי הוא מאחר. או שאולי הוא כבר פה — בשירותי הגברים או בתור לקנות בירה.

בצידי השני התיישבה אישה. היא חייכה בעודה תופסת את מקומה. "היי. באת לצפות ביירווד? הוא לוהט הערב, וכבר הבקיע שני שערים. חבל שהם כנראה לא יצליחו להשאיר אותו אצלם גם בעונה הבאה."

הנדתי בראשי. "אה, לא. האמת היא שאני אמורה לפגוש פה מישהו. מעולם לא הייתי במשחק הוקי." בדיוק ברגע שהמילים בקעו מהפה שלי, שני שחקנים הוטחו בקיר הזכוכית שניצב ממש מולי. זינקתי בבהלה, והאישה שלידי צחקה בזמן שהשחקנים המשיכו להחליק על הקרח.

"זה קורה הרבה, את תתרגלי לזה." היא הושיטה את ידה. "אני ג'נה, דרך אגב. אני נשואה לתומאסו." היא הצביעה על המגרש. "מספר שתים־עשרה."

"אה, וואו. נראה שלא יכולתי לשבת ליד מישהי מתאימה יותר למשחק הראשון שלי." הנחתי את היד על החזה שלי. "אני ג'ורג'יה."

"כל מה שלא ברור לך, ג'ורג'יה, רק תשאלי."

במשך עשרים הדקות הבאות ניסיתי לצפות במשחק, אבל כל הזמן הבטתי סביב ובדקתי האם מקס עושה את דרכו במורד המדרגות. למרבה הצער, לא ראיתי אותו. בשעה תשע כבר היה לי די ברור שאני מבזבזת את הזמן שלי. מאחר שלמחרת בבוקר ציפו לי מספר פגישות מוקדמות, החלטתי לפרוש מוקדם. שעון המשחק הראה שנותרה פחות מדקה עד תום המחצית השנייה, אז הנחתי שמוטב שאחכה עד אז, ככה שלא אפריע לאנשים לצפות במשחק בזמן שאעלה במדרגות בדרכי אל היציאה. נדמה שמעריצי ההוקי האלה די מרוכזים במשחק.

כשהשעון הראה שנותרו תשע שניות, אחד השחקנים הבקיע שער והאוהדים שוב נכנסו לאמוק. כולם זינקו ממושביהם, אז גם אני זינקתי ממושבי, רק שאני ניצלתי את ההזדמנות בשביל ללבוש את הז'קט שלי. רכנתי לעבר האישה שישבה לידי וצעקתי, "לא נראה לי שהדייט שלי מתכוון להגיע, אז אני זזה. שיהיה לך לילה טוב."

אבל בזמן שפניתי ללכת, משהו במסך הווידאו הענקי שָׁבָה את תשומת ליבי. השחקן שהבקיע שער החזיק את המקל שלו באוויר בעודו חוגג את השער, וכמה מחברי הקבוצה שלו חבטו בראשו. הקסדה שלו הסתירה את רוב פניו, אבל העיניים האלה... הכרתי את העיניים האלה. השחקן הוציא את מגן השיניים שלו, נופף בו באוויר והבזיק חיוך היישר אל המצלמה.

גומות חן.

גדולות.

עיניי נפערו לרווחה.

לא, לא ייתכן.

המשכתי לבהות במסך בפה פעור, עד שהפנים של הבחור נעלמו.

האישה לידי סיימה להריע ולצהול. "רואה? אמרתי לך שהוא לוהט. אם זה המשחק הראשון שלך, בחרת משחק טוב. נדיר שזוכים לראות הרבה שלושערים במחצית אחת. זאת אחת העונות הכי טובות בקריירה של יירווד. חבל שזה לא נכון גם לגבי שאר חברי הקבוצה."

"יירווד? זה השם של השחקן שהבקיע הרגע?"

ג'נה צחקה בתגובה לשאלה שלי. "כן. הוא קפטן הקבוצה וכנראה השחקן הכי טוב ב־NHL כרגע. מכנים אותו 'יפיוף', ובצדק."

"מה שמו הפרטי?"

"מקס. הנחתי שאת מכירה אותו, מאחר שאת יושבת במושבים שלו."

"היי, יפיוף. אתה מחפש מישהו?"

מקס יצא מחדר ההלבשה. הוא הביט ימינה ואחר כך שמאלה, אך לא הבחין בי יושבת על הספסל מול הכניסה.

הוא חייך בעת שעיניו הביטו בי, ופניו אוֹרוּ שעה שהוא ניגש אליי. הוא ידע שהגעתי לצפות במשחק. ממש לקראת ההפסקה לפני המחצית השנייה, הוא החליק מול המושב שלי וחבט בזכוכית. אבל הוא לא ידע שהאישה שישבה לצידי נתנה לי את הכרטיס שלה, שכלל גישה מלאה לכל מקום, ככה שיכולתי לרדת במדרגות אל חדר ההלבשה ולפגוש אותו לאחר המשחק.

"חיכית..."

טמנתי את ידי בכיס שלי, שלפתי את יודה והחזקתי אותו בכף ידי. "הייתי חייבת להחזיר לך את זה. אמרת שאתה מאמין באמונות תפלות."

הוא לקח את הבובה מידי והחליק אותה בחזרה לתוך כיס הז'קט שלי, ואז הוא שזר את אצבעותיו באצבעותיי. "נכון. הרגע חוויתי את המשחק הכי מוצלח בקריירה שלי, אז תנחשי איפה יודה צריך להיות בכל משחק מעתה והלאה?"

"איפה?"

"בכיס הז'קט של הבחורה שלי, בזמן שהיא יושבת במושב שלי."

"אז עכשיו אני הבחורה שלך, אה?"

הוא נופף בכפות ידינו השלובות. "אולי עדיין לא, אבל הלילה עוד צעיר."

"הממ... כמעט אחת־עשרה, ואני צריכה לעבוד בבוקר."

מקס התבונן לתוך עיניי. בטני התהפכה בקרבי. הוא הרים את כפות ידינו השלובות אל שפתיו ונשק לחלק העליון של כף ידי.

"אני שמח שבאת," הוא אמר. "לא הייתי בטוח שתבואי."

"באמת?" הטיתי את ראשי. "כי משום מה יש לי תחושה שבדרך כלל אתה מקבל את מה שאתה רוצה."

"זה דבר רע? אולי אני לא גבר שמוותר בקלות. אין לי בעיה לעבוד קשה בשביל להשיג את מבוקשי."

"תאמר לי, נאלצת לעבוד קשה בשביל להשיג את האישה שאיתה שכבת לפני כמה שבועות?"

מקס צחקק והניד בראשו. "את לא נחה לרגע, אה?"

"מה אם הייתי אומרת לך שאני לא אשכב איתך רק כי אתה יודע לדבר יפה?"

הוא הרים גבה. "אף־פעם?"

פרצתי בצחוק. "אתה יודע למה אני מתכוונת."

"זה בסדר, אני לא ממהר. לפחות תסכימי לשתות איתי משהו?"

חייכתי. "משקה אחד, כי אני באמת חייבת לקום מחר מוקדם."

"סגור. אני אקח את כל מה שתיתני לי." הוא כרך זרוע סביב הכתף שלי והחל להוביל אותנו קדימה. "אבל כדאי שאזהיר אותך. לא משנה מאיזו יציאה אצא, נראה שניתקל בכמה אנשים שאחתום להם. לא נעים לי פשוט להתעלם מהם, כך שאולי ייקח קצת זמן עד שנצליח להיחלץ מפה."

מצא חן בעיניי שהוא אדם מהסוג שמואיל בטובו להיענות למעריצים שלו. "בסדר."

ברגע שיצאנו החוצה, אנשים החלו לצעוק את השם שלו, ובהחלט היו שם יותר מכמה אנשים. מאבטחים איגפו אותנו משני הצדדים בזמן שהוא חתם את שמו שוב ושוב. כמה ביקשו להצטלם איתו, והוא רכן אליהם וחייך אל המצלמה. גומות החן האלו בהחלט עבדו שעות נוספות. חלק מהאנשים הצהירו בפניו על אהבתם האינסופית אליו, בעוד שאחרים שאלו אותו שאלות על המשחק. מקס התייחס לכולם בסבלנות והשיב על כל השאלות שלהם. רק לאחר חצי שעה התור החל להתדלדל. כשהגענו לאנשים האחרונים שנותרו, נער כבן שמונה־עשרה החווה לעברי בסנטרו בזמן שמקס חתם לו.

"זאת החברה שלך? היא שווה."

מקס קטע את החתימה שלו ונעץ בנער מבט מאיים. "היי, תרגיע. תִּלמד להתייחס לנשים בכבוד, ובמיוחד לאישה הזאת. ייתכן שמדובר בגברת יירווד העתידית." עיניו נישאו לפגוש בעיניי. "היא פשוט עוד לא יודעת את זה."