ההצעה

פרק 1

בלייקלי

"אתם יכולים למות בשקט?" אלה נאנחת, מושכת את משקפי השמש שלה מטה ומצמצמת את עיניה לאור השמש. "ואולי תעשו את זה שם בבקשה?"

שני נערים, בבירור נערי אחווה — תווית שאני מוכנה להמר עליה בחיי למרות שאני מרגישה שאני עושה עוול לאחוות ברחבי העולם — מפסיקים את התלונות הבלתי פוסקות שלהם על כך שיש להם הנגאובר. ההתבכיינות שלהם היא הצגה, ניסיון פתטי להרוויח תשומת לב, ואחת שנמאס לנו ממנה — במיוחד לאלה.

הם יורים מבט כועס אל החברה הכי טובה שלי. היא מרימה גבה, מאתגרת אותם בחזרה, ומחכה.

אני שוכבת על השזלונג לידה ומגחכת. כמה שניות ייקח להם להבין שהם נוצחו על ידי אקדח בגובה מטר ושישים סנטימטרים עם ציפורניים בצבע ורוד מסטיק?

שמונה... תשע... עשר...

הם אוספים את חפציהם בשקט, מתבוננים באלה כאילו היא עלולה לזרוק אותם לבריכה, אם הם לא יפעלו מהר מספיק.

גם אני לא אהיה בהלם אם זה יקרה.

אלה סיינט ג'יימס כבר לא מפתיעה אותי הרבה. היא נשאה מגש של עוגיות סניקרדודל שנאפו באותו הרגע, כשהיא צלצלה בפעמון הדלת שלי לפני שלוש שנים. היא הייתה מקסימה, לבושה בסינר עם דובדבנים רקומים וסרט משי לבן בשערה כשקיבלה את פניי לשכונת נאשוויל. זה היווה ניגוד מוחלט לסוף השבוע שהגיע אחריו, כשהיא לקחה אותי לבלות כדי שאוכל להכיר את העיר. אותו הלילה הסתיים בכך שאלה חבטה בלסת של איזה בחור על כך שניסה לחפון אותי על רחבת הריקודים, ואני אספתי אותה מתחנת המשטרה באוּבּר בשעה שלוש לפנות בוקר.

"תודה," היא אומרת, מחליקה את המשקפיים במעלה אפה וחוזרת לספר שלה.

לאס וגאס לוהטת מחום. מים כחולים מנצנצים במרחק סנטימטרים מהרגליים שלנו, ואני נשבעת שזה רק מכפיל את קרני השמש. אנחנו כנראה צריכות ללכת לעיסוי או לקניות כדי לברוח מהחום הבלתי נסבל, אבל לא טסתי כמעט ארבע שעות כדי להישאר במזגן.

יכולתי לחגוג את העבודה החדשה ואת יום ההולדת שלי בצורה הזאת גם בטנסי.

"איך את חושבת שאני איראה עם שיער אדום?" אני שואלת ומותחת את רגליי. "לא אדום דובדבן בוהק, אלא סגול יותר, אדום ארגמן."

"לא."

אני מכווצת את גבותיי. "זו לא הייתה שאלת כן או לא."

"קיצרתי את השיחה." קצה אצבעה מטייל לאורך תחתית הכריכה הרכה. "זאת לא השאלה שבאמת שאלת."

זאת לא הייתה? אני מסתדרת בכיסא שלי. כן, זאת לא הייתה השאלה.

זה היה ניסיון של הרגע האחרון להיות צעירה ופזיזה, לפני שאני חוגגת שלושים מחר.

כל השטויות האלה של יום ההולדת היו קצת מורטות עצבים.

חייתי את עשר השנים האחרונות בלי יותר מדי מחויבויות. טיילתי, יצאתי לדייטים ושחיתי עם כרישים. יצאתי לסיבוב הופעות של עשר ערים עם להקת רוק. השתתפתי בבכורה של סרט, התארסתי (וביטלתי אירוסים), ואכלתי פיצה בפיצרייה הוותיקה ביותר בעולם בנאפולי. עוד משהו שיכולתי למחוק מהרשימה שלי. עם כל שנה של כיף, הנחתי שאין לי ממה לדאוג — שאצליח להסתדר לפני שימלאו לי שלושים ואהפוך למבוגר אמיתי.

זו הייתה הנחה לא נכונה.

לדעת כולם, אני צריכה להיות במערכת יחסים יציבה, עמוסה בתשלומי משכנתה ומספיק חובות כדי לקבור את נשמתי עד שישו ישוב. מכשירי חשמל אמורים לרגש אותי ואני צריכה ללדת תינוק. אני אמורה להבין בביטוחי חיים. במקום כל זה, פשוט נפרדתי מילד רע נוסף עם בעיות מחויבות, חידשתי את חוזה השכירות בבית העירוני שלי ומילאתי מחדש את מלאי הגלולות שלי.

אבל כל זה מסתיים בתוך שש שעות. אני צריכה להפוך דף חדש כשהשמש תעלה. הגיע הזמן.

הספר של אלה נסגר באחת. "זה לא משבר שליש־חיים, בלייקלי. זה רק יום הולדת."

"אני יודעת את זה."

"אבל האם את באמת יודעת?"

"כן, אני כן," אני אומרת, לועגת לה. "אני לא במשבר. אני רק נכנסת לתוך העידן החדש הזה של קניית קרם עיניים והקפאת ביציות, וזה קצת... מפחיד."

היא נאנחת. "את קונה קרם עיניים במשך שנים."

"כן, כהגנה מפני העתיד. זה העתיד."

אלה מתגלגלת על צידה, מברישה את שערה הכהה אל מעבר לכתפה. "אומנם אני לא יכולה להתחבר לזה כי יש לי שנתיים שלמות לפני שאהיה בת שלושים —"

"זה היה נחוץ?"

היא צוחקת. "את מתחרפנת בלי סיבה. מחר הוא סתם עוד יום."

"אני יודעת. אני באמת יודעת. יש פשוט את הלחץ הזה של לסדר את כל העניינים שלי ולהתחיל להתקדם ברצינות, אחרת אהיה בת חמישים ללא בעל או ילדים. ואני רוצה את שניהם."

"כל מה שאני מבקשת זה שתהיי קצת יותר סלקטיבית בעניין הבעל, כי הגברים האחרונים שיצאת איתם..." היא שורקת. "לא טובים, בלייקלי."

כן, אני יודעת.

"אני יודעת שאת מרגישה את השעון הביולוגי שלך מתקתק או מה שזה לא יהיה, אבל עשית דברים גדולים," היא אומרת. "את העוזרת החדשה של מנהל האומנים בחברת מייסון מיוזיק לייבל. זוכרת, תותחית שכמוך? זה מרשים."

אני מושכת בכתפיי בשמחה למשמע התזכורת. זה נכון — באמת חלום שהתגשם. וסיבה עוד יותר טובה להתאפס על עצמי. "אבל האם אהיה אפילו יותר מרשימה בתור ג'ינג'ית?"

"התשובה היא עדיין לא."

אני נוהמת. "בחייך. אני רוצה לעשות משהו גדול. משהו כיפי. משהו פרוע שאזכור בזמן שאקח ויטמינים ואלך לישון לפני עשר."

אלה שולחת יד אל המים שלה. "בסדר, אבל בואי נמצא משהו אחר. אדום לא מתאים לגוון העור שלך."

"כמו מה? אני לא עושה שום פירסינג, ואני לא חושבת שאני מוכנה להתחייב לקעקוע."

"רצית לעשות קעקוע מהיום שפגשתי אותך. למען האמת, לא הסתכלת על קעקועים כשהבאתי אז את העוגיות?"

אני צוחקת. "כן. אבל זה כל כך קבוע. מה אם אני לא ארצה את זה בשבוע הבא?"

היא מגלגלת את עיניה.

"מה עוד יש?" אני שואלת. "בואי נחשוב."

"טוב, את יכולה למצוא גבר עם כסף ולעשות חתונת בזק בסטריפ."

אני צוחקת שוב, ומתהפכת על הבטן. "בשלב הזה, זאת כנראה הדרך היחידה שבה אתחתן — שיכורה ועם זר." הגברים שיצאתי איתם לא קורצו מחומר שמיועד לנישואין. בקצב הזה אני כנראה אישאר לבד לנצח.

"היי, אנשים מוצאים אהבה בכל מיני דרכים."

"אמת, אבל הסיכויים שאמצא גבר שמתאים לנישואים בשעות הקרובות הם נמוכים להפליא." אני משלבת את ידיי מתחת לראשי. "כתחליף לזרים סקסים עם טבעת אירוסין בכיס, מה עוד יש לך להציע?"

היא מקישה באצבעה על שפתיה. "אנחנו יכולות ללכת להופעה הערב. מופע חשפנות של גברים או משהו כזה. זו אולי דרך לגרום לנוזלים שלך לזרום —"

"איכססס!"

"רק בזמן שאת חסרת סידור קבוע. ואז נראה לאן הלילה ייקח אותנו. תהיי נפש חופשייה."

"את רוצה ללכת רק משום שזו עוד דרך להרגיז את ברוק."

חיוך מלא שובבות נמתח על פניה. "אז? מה הפואנטה שלך?"

בין אלה לאחי יש קטע כבר כמעט שנתיים. איזה סוג של קטע? אני מפחדת לתייג את זה, למרות שאני די בטוחה שהם בלעדיים, מבלי שהצהירו על בלעדיות.

מצד אחד, אלה היא הרבה להתמודדות. היא חכמה, דעתנית והיא לא צריכה גבר — והיא יודעת את זה. יש לה גם נטייה לקבל החלטות ולשקול את הסיכונים הכרוכים רק לאחר מעשה. זה מחרפן את ברוק.

מצד שני, לצאת עם ברוק יכול להיות סיוט. נשים משליכות את עצמן עליו בכל מקום שאליו הוא הולך. גברים עוצרים אותו על מנת לקבל חתימות ולהתלהב ממנו. ובמהלך העונה, הוא מרוכז ובעיקר לא זמין. זה לא תמיד עובד עבור אלה.

אני צופה במשחק ביניהם ונשבעת לעולם לא להיכנס למערכת יחסים עם שחקן — ספורטאי או אחר. שוב. עשיתי את זה בעבר, וזה לא נגמר טוב.

"אני מבינה שאתם עדיין בריב," אני אומרת.

"אנחנו לא רבים. אין על מה לריב." היא מרימה את סנטרה לשמיים. "אני צודקת, והוא טועה. זה כל מה שזה."

"אני מסכימה. את צודקת הפעם."

עיניה מתרחבות. "את פאקינג צודקת שאני צודקת. אני לא מוכנה להשלים עם זה שהוא טס למיאמי עם החברים שלו, ואפילו לא הזכיר את יום השנה שלנו."

"איך יכולה להיות לכם חגיגת יום שנה, אם אתם לא במערכת יחסים רשמית?" אני מצחקקת. "זה לא מה שאת תמיד אומרת לי? שאת לא במערכת יחסים רשמית איתו?"

היא מנופפת בידה באוויר, פוסלת את השאלה שלי. "זה קדם־יחסים, אבל זה לא משנה דבר בנסיבות הללו."

"זה מה?"

"קדם־יחסים. שלב מעצב ביחסים, שבו מבססים גבולות וציפיות, כך שיהיה אפשר לקבוע האם האדם השני מוכן לעמוד בהם." היא משתהה. "וברוק לא."

אני מגלגלת את עיניי ומשחררת את זה. הם יסדרו את העניין עוד לפני שברוק יחזור ממיאמי ואנחנו נחזור מווגאס. ראיתי את זה יותר פעמים מכפי שאוכל לספור.

"אז... בסדר," אני אומרת ומתיישבת. "בואי נלך להופעה. אבל אם אחי שואל של מי היה הרעיון, אני לא לוקחת את האשמה עליי."

"תגיד לו שזה היה שלי. אני רוצה שהוא ידע. תחרות קטנה אף פעם לא פגעה באף אחד."

"תחרות על הלא־חבר שלך?" אני שואלת, מחייכת.

"בדיוק."

אני מנענעת בראשי כשאגלי זיעה זולגים על פניי. אני מנגבת אותם בגב ידי. "אני מוכרחה להיכנס להתקלח."

"ואני צריכה להזמין מקום לארוחת ערב." היא מתיישבת, מחליקה אל תוך הכפכפים שלה. "את חייבת לי, את יודעת."

"על מה אני חייבת לך?"

"על כך ששללת ממני את זכותי כחברה הכי טובה שלך לערוך לך את מסיבת יום ההולדת השערורייתית והמדהימה ביותר שנאשוויל ראתה אי פעם." היא תוחבת את בקבוק המים שלה אל תיקה. "אני ידועה בחוגים מסוימים בתור הבחורה שעורכת את המסיבות הטובות ביותר. אני יכולה רק לדמיין מה כולם חושבים עכשיו."

אני צוחקת למחשבה עד כמה היא מגוחכת, ומחליקה את שמלת החוף המרושתת שלי מעל ראשי. "ערכת לי מסיבות יום הולדת ענקיות בכל שנה מאז שהכרתי אותך. את יכולה לפספס שנה אחת. זה לא יכאב."

היא מזעיפה פנים. "אולי זה לא יכאב לך, אבל זה כואב לי. יש לי מוניטין לתחזק."

"את תשרדי."

אני זורקת את הטלפון, את המגבת ואת בקבוק המים שלי לתיק, סוקרת את האזור סביבי כדי להבטיח שלקחתי הכול.

"מוכנה?" היא שואלת.

"כן." בועת התרגשות עוטפת אותי. תנו לחגיגות יום ההולדת להתחיל. "בואי נחפש צרות."

אלה ואני מחייכות זו לזו כשאנחנו מחליקות את התיקים שלנו על כתפינו שטופות השמש. אני מזהה את הספר שלי מתחת לכיסא שלה ומרימה אותו. איך הוא הגיע לשם?

כשאני נעמדת, מבטי נופל על אלה. עיניה הפעורות נוצצות. ראיתי את המבט הזה מספיק פעמים כדי לדעת שדברים עומדים לקרות.

"מה?" אני שואלת, קופאת במקומי.

החיוך שלה מתרחב אפילו יותר. "אני חושבת שהצרות בדיוק מצאו אותנו."

אוי לא.

פרק 2

בלייקלי

למשפט הזה שלה יכולות להיות משמעויות רבות כל כך.

"מה קורה?" אני שואלת, מפחדת להסתכל.

אלה מחייכת, מחזירה את מבטה למושא תשומת הלב שלה. מבטה מלא תשוקה.

אני מכינה את עצמי נפשית לכל האפשרויות — חשפן, שוטר, מאפיונר. זה השילוב של אלה ווגאס. הכול אפשרי. אבל למרות הניסיון שלי להתכונן נפשית, אני לא מספיק ערוכה למה שמתקדם לעברנו.

שיחות הופכות ללחישות מהוסות כשאני מסתובבת. עיניים מתרחבות. פיות נפערים. כנראה שיש גם ריר שזולג על סנטרים, אבל אני לא יכולה להסתכל מקרוב מספיק כדי לדעת. אני עסוקה מדי בחיזוק עצמי לקראת הפגיעה.

אני לופתת את התיק שלי וצופה בשני גברים אשר הולכים לקראתנו.

אחי מתעלם מהאנרגיה שמסתחררת סביבו. האיש שלידו לא.

להגנתו של רֶן ברוּאֶר, זה בלתי אפשרי שלא לשים לב להשפעה שיש לו על אנשים כשהוא נכנס לחדר. או לאזור הבריכה במלון. אפילו אם הוא לא הבחין בראשים המסתובבים, במכנסיים שהלכה למעשה נופלים, באנשים שמתפתלים בחיפוש אחר כלי כתיבה ופיסת נייר בשביל הסיכוי הקטן שהוא יעצור לחתימה — הוא חייב להסתכל במראה בשלב מסוים.

אלוהים פינק אותו.

סימטריה מושלמת. עיניים חומות עמוקות מתחת לגבות עבות. שפתיים מלאות וקו לסת שמעורר תחושות פרימיטיביות של זרוק־אותי־על־הכתף־שלך.

הדרך שבה רֶן ממלא חולצת טריקו לבנה פשוטה, צריכה להיות לא־חוקית.

תשלבו את זה עם כובע הטנסי רויאלס אשר יושב הפוך על ראשו ומסתיר את הסימן המסחרי הכמעט ארוך מדי שלו — שיער בצבע חום־טבק — זה על גבול הפלילי .

"היי מתוקה," הוא אומר, המילים מגיעות אליי רגעים אחדים לפני שניחוח הקולון שלו, חלקלק וחמים, משחק בחושיי. הוא מחליק את משקפי הטייסים שלו מטה, שפתיו מתפתלות בחיוך שובב.

סערת עור ברווז מתפשטת על עורי, מועצמת על ידי מבטא אוסטרלי קל שהתווסף לו בזמן ששיחק שם רוגבי בשנים האחרונות. איכשהו, זה הופך אותו ליותר מושך ונחשק — חלומי ממש.

לפני שאני מספיקה להשיב, אני נדחפת קלות על ידי ידה של אלה, שמתמקמת מייד לאחר מכן על האגן שלה.

"מה אתה עושה פה?" היא שואלת את ברוק.

אחי לא עוצר את פעמיו. בלי להחמיץ צעד, הוא עוטף זרוע אחת סביב מותניה וגורר אותה אל חזהו. היא מתחילה למחות, אבל מילותיה מושתקות בנשיקה ארוכה ועמוקה.

אני מנענעת בראשי. "זה לא לקח הרבה זמן."

"אני עדיין כועסת," אלה אומרת מזווית פיה. המילים המשובשות מצחיקות את כולנו.

רן מסיר את כובעו, עוצר לידי. זה נראה כאילו הוא התעורר, התקלח ותחב את שערו מתחת לכובע, ללא מחשבה נוספת. חוסר השליטה שלי גורם לאצבעותיי לגרד מרוב רצון לסרק את הבלגן הסבוך ולשרוט בציפורניי את הקרקפת שלו עד שהוא יגנח.

הוא מתבונן בי בדריכות כשהוא מושך את שולי כובעו שוב על ראשו.

למרות שאני מכירה אותו כמעט עשר שנים, תמיד נדרשים לי מספר רגעים כדי להסתגל לנוכחותו. אני תוהה אם להיות בסביבתו באופן קבוע, לא סתם כשהוא עם ברוק, יהפוך את זה לקל יותר.

האם באמת אפשר להתרגל לגבר כזה?

כל דבר בנוגע לרן הוא מציף חושים. גובהו קצת מעל למטר ושמונים סנטימטרים ומשקלו קרוב למאה קילוגרמים של שרירים. הגוף שלו, שהוא שלמות שרירית הדוקה. הביטחון העצמי שלו, שמשדר אנרגיה של דמות ראשית ממגנטת, שגורמת לך להרגיש כמו חלק מסיפור גדול יותר כשהוא שם לב אלייך.

אני לא בטוחה שאי פעם אוכל להתעייף מזה, אבל בהחלט הייתי מנסה.

כאילו הוא קורא את מחשבותיי, הוא קורץ לי.

"אני מרגישה שנשארתי בחוץ," אני אומרת, מעמידה פנים שאני זועפת.

"למה?"

"טוב, זה יום ההולדת שלי, אבל אלה מקבלת את כל תשומת הלב." אני מגחכת. "איך זה הוגן?"

אור נדלק בעיניו, והוא סוגר את המרחק בינינו. "הבנתי את המסר."

"אל תחשוב על זה אפילו," ברוק אומר, מתרחק מאלה המצחקקת.

רן לא עוזב את מבטי, אבל נעצר. "אתה כזה משבית שמחות, ברוק."

"עדיף מאשר שאשבית אותך, לא?" שואל ברוק.

השובבות שבדבריו נחתכת באזהרה חדה, שיש לנהוג בה בזהירות. המסר נשמע חזק וברור.

ברוק קצת מגונן יתר על המידה. הוא היה רק בן תשע־עשרה כשאימא שלנו מתה, ומערכת המשפט הפכה אותו לאפוטרופוס שלי. הוא עזב את מלגת הרוגבי שלו, חזר לבית ילדותנו ודאג שאסיים את התיכון בשנה שלאחר מכן. הוא וידא שאוכל ארוחת ערב. עזר לי להתאבל. הרחיק אותי מצרות. ואז איכשהו הצליח למכור את הנכס של אימא, להכניס אותי לקולג' ולהחזיר את עצמו בחזרה אל מגרש הרוגבי.

אנחנו קרובים — יותר כמו חברים מאשר אחים. אבל יש נושא אחד, עכור ובוצי שלא דיברנו עליו. הנושא הזה הוא רן ברואר.

אני נושפת נשיפה ומתנערת ממחשבותיי. "מה אתם עושים כאן בכל מקרה? סתם צירוף מקרים משמח?"

"בגלל שהוא," אומר רן, מגלגל את עיניו, "לא הצליח להתמודד עם ה —"

"לא רציתי להיות רחוק מאחותי הקטנה ביום הולדתה השלושים," אומר ברוק ומחייך בבדיחוּת.

אלה מכה את כתפו. "אוה, זאת הסיבה? טוב לדעת, כנראה הייתי תחת רושם מוטעה."

ברוק מתיישב על השזלונג, מושך את אלה לחיקו. "זה לא הדבר היחיד שתהיי תחתיו כשנגיע לחדר שלנו."

החדר שלנו? "אני —"

"אני לא אהיה תחתיך, עליך או סביבך, עד שתגיד לי למה אתה כאן." אלה נעה במקומה עד שהיא מביטה בברוק. "וכדאי לך למצוא את התשובה הנכונה הפעם, ולנסח אותה בצורה ברורה."

ברוק נאנח. "אל —"

"חכה רגע," אני אומרת ומניחה את התיק שלי על הכיסא. זיעה מטפטפת במורד עמוד השדרה שלי. "בואו נחזור אחורה. אין חדר שלנו. יש לנו מיטה זוגית אחת, ברוק. אתה יודע את זה. אתה ביצעת את ההזמנה."

אחי מביט בי בזהירות.

"מה?" אני שואלת, לא בטוחה לאן זה מתקדם.

ידו של רן מחליקה על החלק הצר של גבי. גופו מרפרף קלות על גופי כשהוא חומק מאחוריי, ומתיישב ליד תיק הבריכה שלי.

אני מכריחה את עצמי לבלוע בקושי לפני שאני מצחקקת, ומנענעת את ראשי לעברו.

שפתיו נצמדות זו לזו כדי להסתיר חיוך. ממזר.

"את לא צריכה לדאוג. טיפלתי בזה," אומר רן.

"טיפלת בזה?" אני שואלת. "מה זה אומר?"

הוא מניח את מרפקיו על ברכיו ומביט בי דרך ריסים ארוכים ועבים. "סגרנו סוויטה, ילדת יום הולדת."

סוויטה? הוא הזמין לנו סוויטה? לנו? כלומר לארבעתנו?

"ברוק הולך לפצות את אלה כי הוא עצבן אותה. התחת שלה לא יצא מהמיטה שלו כל סוף השבוע, ואת יודעת את זה. אז או שתישארי איתנו או שתישני לבד." רן מחייך חיוך מעושה. "או שאני יכול לתת להם את הסוויטה, ולישון איתך בחדר שלך. הבחירה שלך."

אני שואפת בחדות, חום הקורן ממבטו ממיס אותי מהר יותר מאשר השמש המדברית.

"כדאי ששניכם תירגעו —" ברוק מתחיל, אבל אלה קופצת על רגליה.

"כי הוא עצבן אותי." ידיה חוזרות אל מותניה, עיניה מצטמצמות אל רן.

אני נאנקת. הינה אנחנו מתחילים.

ברוק מושך בזרועה של אלה, אבל היא מושכת את ידה ממנו.

"תבחר את המילים שלך בחוכמה, כי אני כבר עצבנית עליך," היא אומרת לרן.

"אוי לא," הוא עונה ביובש. "את כועסת? איך אני אשרוד?"

אני מכסה את פי ומשתדלת לא לצחוק.

"אתה לא, אם תמשיך ככה," אומרת אלה. "אני יודעת ששכנעת אותו לטוס איתך למיאמי. הוא הלך, אז זו אשמתו. אבל אתה הפאקינג 'חלילן מהמלין' כשזה נוגע להחלטות גרועות."

רן נאנח ואז מצית חיוך שובב. "תראי, אלה, אני מצטער. הייתי צריך להתייעץ איתך קודם. כמובן. אבל אחי טייט מצא כרטיסים להופעה של בו מקריי, והם בלתי ניתנים להשגה. את באמת יכולה להאשים אותנו?" הוא מעפעף בריסיו. "בבקשה תסלחי לי."

אלה נוהמת לעברו בעוד ברוק מושך אותה בחזרה אל חיקו.

"כרטיסים לבו מקריי? נשמע שאני צריכה לפגוש את טייט," אני אומרת.

רן מסתובב אליי באיטיות ומרים גבה. "טייט משעמם."

המשפט נשמע לא מזיק, תיאור מעורפל של אח שלגמרי לא מעניין. אבל זה לא באמת זה. אתגר מוטבע באגביות של שתי המילים הללו — ואני לא בטוחה למה זה כל כך לוהט לעזאזל, אבל האש שהוא הצית בתוכי קודם לכן, תודלקה בדלי של בנזין.

"באמת?" אני שואלת, מחייכת במתיקות. "כי טייט נשמע מאוד מעניין בעיניי. ומרשים. כרטיסים לבו מקריי? וואו."

הלסת של רן מתהדקת לקו קשוח. זה הוואו האמיתי כאן.

"הו, הוא מרשים, בלייקלי," אלה אומרת, מעצבנת את רן. "את צריכה לעקוב אחרי טייט ברשתות החברתיות. זה זמן איכות 'נטול־חולצה' משובח."

ברוק טומן את ראשו בצווארה וגורם לה להתפתל.

"אוה, אני בהחלט אעשה זאת," אני אומרת.

"את בכלל עוקבת אחריי?" רן מרים את כפות ידיו, מרוגז.

"אני לא יודעת." אני בהחלט כן. "האם אתה עוקב אחריי?"

הוא מנחית את ידיו על ירכיו. "אני עוקב אחרי שלושה אנשים, ושניים מהם משלמים לי."

"אוקיי, אז התשובה הקצרה היא לא, אתה לא."

"בואו נחזור לנושא הסוויטה," אומר ברוק. "חם פה כמו בגיהינום."

אני גוררת את עיניי מעיניו של רן אל אחי. "אני לא יודעת למה אתה חושב שאתה יכול פשוט להתפרץ לכאן ולהשתלט על מסיבת יום ההולדת שלי. זו גסות רוח."

"כי אני זה אני."

"זה היה אמור להיות סוף שבוע של בנות." וההזדמנות האחרונה שלי להיות פראית וחופשייה.

"לא הוזמנת."

רן נעמד ומותח את זרועותיו מעל ראשו. אני מגייסת כל כוח שקיים בי כדי לא לצפות בשולי חולצתו מתרוממת במעלה שרירי בטנו. "אני הזמנתי אוֹתוֹ."

מה? "אממ, גם אתה לא הוזמנת."

"ראיתי את הפנים שלך מאירות כשראית אותי," הוא אומר בחיוך זחוח. "אל תעמידי פנים שאת רוצה שאעזוב."

אני אתעלם מזה. "יש לנו תוכניות הערב. נכון, אלה?"

היא צוחקת כשהיא נזכרת בשיחה הקודמת שלנו — כשהיא התעקשה שברוק יכול לקפוץ לה. "כן. זה נכון. יש לנו. אוֹ היו לנו."

"יש לנו."

"אז תשלבו אותנו בתוכניות שלכן." רן מתקרב אליי בעוד צעד. "כיף איתי. מבטיח."

אני יכולה להתערב שזה נכון. לא שאי פעם אגלה.

"זהירות," אני אומרת, מטה את סנטרי מעלה כדי להביט בו מתנשא מעליי. "הבטחת לי את זה בעבר, ומעולם לא קיימת."

עיניו נדלקות. "רק תגידי לי מתי, מתוקה."

מבטינו מתנגשים יחד. האוויר בינינו מתפצפץ.

וזה בערך השלב שבו כל משפט הופך לדו משמעי.

אי אפשר להכחיש את המשיכה בינינו. וזה לא סוד. אנחנו מפלרטטים ללא רחמים, ממלאים שיחות

ברמיזות מיניות ובמגע לא הכרחי בכל פעם שאנחנו יחד.

אבל שם זה נגמר.

שם זה חייב להסתיים.

רן הוא התגלמות הטעות. הוא תמצית הטיפוס הגברי שאני נמשכת אליו — אותו הטיפוס שלא מתאים לי.

יפהפה. כריזמטי. מוכשר. ובעל מוניטין של ילד רע.

הוא אפילו לקח את זה רחוק יותר כשהועף מהרוגבי באוסטרליה בגין השעיות מופרזות, הפרת הסדר וטעות במדיה החברתית שלנצח תטיל עליו קלון.

חוץ מזה — או בגלל זה — ברוק יתפוצץ אם משהו יקרה בין החבר שלו לביני.

גם ככה הבטחתי לעצמי שאקבל החלטות טובות יותר בהמשך. וההחלטה הכי טובה תהיה לשמור על מחסום ביני לבין האתלט הסקסי, המסותת, ה־אני־רק־יכולה־לדמיין־איך־הוא־במיטה.

אני יודעת את זה. אני נחושה להישאר שקולה בעידן הטיפול העצמי שלי. אבל לעזאזל, זה קשה.

הוא נושך את שפתו.

אני בטוחה שזה ממש קשה.

"יש לנו סוויטה עם שלושה חדרי שינה," אומר ברוק, מביט מהצד בחברו. "זה גם יהיה בטוח יותר שם למעלה."

"אף אחד לא שם לב אליי ואל אלה עד ששניכם הגעתם."

רן מביט בי מלמעלה למטה. "אני מפקפק בזה."

אני מתעלמת ממנו. "אם רציתם שננוח בשלווה בסוף השבוע הזה, לא הייתם צריכים לבוא."

ליבי נמחץ כשעיניו של אחי מתחננות בפניי שאסכים.

אני מעריכה את זה שהוא רוצה להיות כאן אף על פי שחלק מזה קשור יותר לאלה מאשר אליי. אבל גם אם היא לא הייתה כאן, הוא היה בא.

ברוק יוצא מגדרו כדי להבטיח שלא ארגיש לבד. אנחנו יחד בכל חג, והוא מתקשר או מסמס על בסיס יומי. אני חושבת שהרגשות — של הילדה בת השבע־עשרה שהייתי, כשאימא מתה — רודפים אותו. הפחד שלי שנהיה רק שנינו. בגלל זה הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לגרום לי להרגיש בטוחה ואהובה.

וזה חלק מהסיבה שהוא משלים עם השטויות שלי ושל רן.

רן יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא בהחלט נאמן. ברוק יודע שאם אצטרך משהו, כל דבר, אני יכולה להתקשר לרן, והוא יבוא בלי לשאול שאלות. גם אני יודעת את זה. אז כל עוד אנחנו משאירים את הדברים ברורים, ברוק משלים עם ההתנהגות הפלרטטנית שלנו.

בקושי.

ברוק נאנח. "אני רוצה לבלות את סוף השבוע בחגיגות איתך. העובדה שאני יכול לנצל את הזמן הזה בפיוס עם אלה היא בונוס. אבל אם אני פה, אנחנו חייבים לנקוט באמצעי זהירות, בי. את יודעת איך זה. אני מצטער."

אני זועפת.

"אם את לא רוצה שנבלה איתם, אז אנחנו לא," אומרת אלה. "אני כאן בשבילך, בלייקלי."

"היא רוצה." רן מרים את התיק שלי ומנסה להחליק אותו על כתפו, אבל זרועו המקועקעת לא מצליחה לעבור את הלולאה. במקום זאת, הוא מחזיק אותו לצידי גופו. "בחייך. ניתן לך את חדר השינה הגדול ביותר עם האמבט המשקיף על הסטריפ."

"זה נשמע נחמד..."

הוא נוגע בצד גופי, שולח זיק של חשמל דרכי. "אם כך, בואו נלך."

"אם אני אסכים לזה, אני רוצה עוגת יום הולדת. גדולה." אני אומרת, רועדת כשאצבעותיו של רן נלחצות בעדינות דרך השמלה ונוגעות בעורי.

"קיבלת," ברוק אומר ונעמד.

"משוקולד." אני מסתכלת מעלה אל רן. "עם גלידה."

"עוד משהו?" שואל רן. חיוך מלוכלך מתמקם על השפתיים הדורשות־נשיקה שלו.

קצות אצבעותיו נלחצות חזק יותר, צורבות את גופי עם המגע העדין אך המכוון שלו.

אני מפנה את גבי לאחי ומייצבת את מבטי בעיניו של רן. שריר בלסת שלו מתכווץ, עיניו תועות אל פי. זה אחד מהרגעים האלה שבהם הגבול בין משחק למשחק־מקדים מיטשטש.

עוד משהו? שאלה בעלת כל כך הרבה תשובות, מר ברואר.

העיניים שלנו ננעלות כשאני עוברת במוחי על רשימה של דברים שמתאימים כתשובה לעוד משהו.

הלשון שלו מלטפת כל חלק בגופי. ידו עוטפת את הקוקו שלי, מושכת את ראשי לאחור בזמן שהוא חודר לתוכי מאחור. הטעם שלו כשהוא גומר בפה שלי.

אני מחייכת חיוך רחב. "זה הכול."

תגובתו היא גיחוך נמוך וגרוני.

אני נהנית מהשובבות בעיניו לפני שאני מסתובבת והולכת בעקבות אלה לכיוון המלון.