פרק 1
דרו
עשרים ואחד בינואר
סיפור אהבה הוא כמו נסיעה באוטובוס. אתה יכול לקחת את האוטובוס הישיר — קצר ולעניין, לא מרגש, אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע — או שתוכל להפוך את הנסיעה לטיול. הרבה תחנות ועצירות, כשאתה פועל בתקווה עיוורת לראות מראות יוצאי דופן ומדהימים.
אני לא צריכה לראות שום דבר יוצא דופן ומדהים, ואני לא מאמינה גדולה בתקווה עיוורת, אבל טיסה של שלוש־עשרה שעות כדי לפגוש חבר לשעבר, ממש לא יכולה להיחשב כטיסה ישירה ומהירה.
הונולולו מתחילה להיחשף מבעד לחלון המטוס — הצוקים המשוננים של דיאמונד הד מתנשאים לימיני, חול לבן, והמים הכחולים ביותר שראית מימיך.
בואי להוואי, אמר סיקס לאחר התקרית, זו שדחפה אותי מתהילה למצב של קלון. תני ליחצנית שלך להגיד שזה הכול היה בעקבות תשישות.
הוא מאוד משכנע, האקס שלי. החברה הכי טובה שלי, טלי, הייתה משתמשת במילה אופורטוניסט. למעשה, זו בדיוק המילה שהיא השתמשה בה, אבל הציפיות שלה מגברים, גדולות יותר מהציפיות שלי.
אז הינה אני כאן, סובלת מחוסר שינה, ויורדת מהמטוס בצעדים כבדים אל אור השמש ולאוויר הלח, מוכנה לתת לו הזדמנות נוספת. מנסה להתעלם מהעובדה שיש פה מלכוד, שהוא לא חשף עד שלא יכולתי להתחרט — המשפחה שלו גם מגיעה.
"הינה היא!" קול קורא, ופתאום אימא של סיקס, בת', נדחפת בין האנשים ומגיעה לחבק אותי, כאילו אני הבת האבודה שלה ולא האקסית של הבן שלה, שהיא פגשה רק פעם אחת.
אני מניחה שזה מתוק מצידה, אבל אני באמת צריכה להוריד את כובע הקפוצ'ון שלי. בשדה התעופה הזה אין מיזוג או שהם חושבים ששלושים מעלות, זה נעים.
"הגענו לכאן לא מזמן," היא אומרת, לא מפסיקה לחבק אותי, "וחשבנו למה שלא נחכה לדרו?"
"מצחיק," אומר קול קודר שהייתי מזהה בכל מקום, קול שגורם לבטן שלי להתכווץ. "אני ממש לא זוכר שזה היה ככה."
אני מרימה את העיניים למעלה, למעלה, ועוד למעלה, עד שאני רואה את ג'ושוע ביילי, אחיו של סיקס, מתנשא מעל אימא שלו כמו איזה צל מוות, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של זכר קודר ורוטן. העיניים שלו פוגשות את עיניי, ושנינו מעוותים את הפרצוף באותו זמן. המבט שהוא שולח לי הוא מבט חצי מתעב וחצי מעריך. זו הדרך שבה אתה מסתכל על מישהי, כאילו קיווית לגרום למותה להיראות כמו תאונה.
"את מזיעה," אומר ג'ושוע ומעביר יד בשיער החום הבהיר שלו. הוא גורם ליכולת של הגוף האנושי לקרר את עצמו כשחם, להישמע כמו פגם אישי.
"ואתה נראה כאילו אתה לבוש לכנס נדל"ן," אני עונה, ומניחה למבט שלי להתרומם ממכנסי הקאמל שלו אל החולצה המכופתרת בקפידה שלו. אלוהים, הוא כזה חנון.
אבל עם זאת, חנון חתיך.
אם קארמה באמת הייתה קיימת, ג'וש היה צריך להיראות מכוער, אבל האמת היא שיש לו עיניים, שאישה פחות חזקה ממני, הייתה עלולה ללכת בהן לאיבוד; עיניים בצבע תכלת, בהירות כל כך מתחת לריסים כהים, עד שהן לא נראות אמיתיות. מבנה גוף מושלם ושפה תחתונה מלאה במיוחד — אם את אוהבת דברים כאלה. הוא גם גבוה עד גיחוך, רחב כתפיים ושרירי, מסוג הגברים שירגישו חזקים ועוצמתיים מאוד לידך.
שוב... אם את אוהבת דברים כאלה.
הוא פונה אל הבלונדינית הגבוהה שמאחוריו. "סלואן, את זוכרת את דרו," אומר את שמי כאילו שאני הילדה שהרעילה את כל תושבי העיר... או זו שרצתה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה, מה שהוא כנראה חושב.
ואיך הם בכלל עדיין זוג? הם היו יחד בסומליה, אבל סלואן עברה לאטלנטה, והיא נוקשה מדי בשביל סקס טלפוני. היא בטח שלחה ציורים של החצוצרות שלה במקום תמונות עירום.
היא מושיטה אליי יד מטופחת בקפידה, בחיוך נוקשה על הפנים. אני שמה לב שהחולצה המעומלנת שלה אפילו לא התקמטה אחרי טיסה שאני בטוחה שהייתה ארוכה כמו הטיסה שלי, והיא לא מזיעה בכלל. אני מתארת לעצמי שזה אחד מהיתרונות של היותך חצי נחש — טמפרטורת הגוף שלך נשארת נמוכה.
"מצטערת על ג'ואל," היא אומרת.
אני ממצמצת. דבר ראשון, כי שכחתי שהמשפחה של סיקס ממשיכה לקרוא לו בשמו הפרטי השנוא כל כך. דבר שני, כי איפה לעזאזל הבחור שהתקשר אליי רק לפני כמה לילות ונשבע שהוא השתנה?
אני מנסה להסתכל מעבר לכתף שלהם. אני בגובה מטר שישים ושבעה סנטימטרים, אבל כולם גבוהים כל כך, שאני לא יכולה לראות דבר. "מה?"
הם מסתכלים אחד על השני, מחליפים מבטים שקטים, והבטן שלי צונחת.
"שלחתי לך הודעה," אומרת בת'. "אולי לא קיבלת אותה. אה, אוף. היא לא נשלחה, בשדה התעופה אף פעם אין קליטה."
היא מזעיפה את הפנים ומתחילה להתעסק בהגדרות הטלפון שלה, אולי מקווה עוד שההודעה שלה תישלח. אני בספק אם זה יועיל, בשלב הזה.
"הוא בכלא," אומר ג'וש בלי שמץ של רגש.
אני צוחקת בבהלה. כי לטוס לצד השני של העולם כדי לנפוש עם המשפחה של סיקס בלי סיקס זה נורא עד גיחוך, מכדי שיהיה אמיתי. "מה?"
"היה בלבול אחד גדול," מבטיחה לי בת', כשג'ושוע מגלגל את העיניים. "ערכו חיפוש על הלהקה בשדה התעופה בטוקיו. לאחד מהם הייתה כמות קטנה של מריחואנה בתיק, וכולם נעצרו. אבל עורך הדין שלו אמר שעד מחר, הוא ישתחרר בערבות, וכל העניין יסתדר תוך שלושה ימים."
אני בוהה בה. לא יכול להיות שהיא אמרה לי עכשיו שאני תקועה בחופשה עם זוג מבוגרים שפגשתי פעם אחת, ועוד שני אנשים שאני מתעבת — כאשר אחד מהם הציע לאימו, כשחשב שאני לא שומעת, שכדאי שהיא תנעל את כלי הכסף המשפחתיים, עד שאלך.
אבל איש לא צוחק, ובת' מתכווצת. אם זו הייתה בדיחה, אני לא חושבת שהיא הייתה נראית מודאגת כל כך.
אני מסתכלת לאחור, כאילו אמצא דרך לעלות בחזרה למטוס לפני שמשפחת ביילי תראה אותי, אבל לזה יידרש מסע בזמן, מיומנות שאני עדיין לא שולטת בה.
אני רואה הבזק מצלמה, ומבטו של ג'וש מזנק לכיוון הזה. ראשים מסתובבים והמון אנשים מתאסף. זה השיער המזורגג שלי. יש לי את אחד מהפרצופים שנראים ממקור אתני לא ברור, מזרח אירופאי, שרואים בכל מקום בניו יורק — עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות — אבל השיער הבלונד־פלטינה הארוך שלי, הוא מה שמסגיר אותי בכל פעם. אני מרימה בחזרה את כובע הקפוצ'ון על ראשי, אבל זה מאוחר מדי... ברגע שהם יודעים שאת בשדה התעופה, המשחק נגמר.
"כדאי שנלך," אומר ג'וש ושולח מבט זועם על פני החדר. "מוטב שמישהו יחזיק את היד של דרו, כדי שהיא לא תירמס על ידי האנשים שהם לא בגובה של ליליפוט."
"גובה קיצוני נמצא בקורלציה לתמותה בגיל מוקדם," אני עונה ומרימה את הצוואר לאחור כדי לשמור על קשר עין.
הוא מרים גבה. "זו תסמונת מרפן, ואת נשמעת מלאת תקווה."
"רק אם זה יכול לקרות מבלי להרוס את הטיול."
אני רואה עווית קטנה מאוד בפיו, אבל לא מרגישה מנצחת במיוחד. אני חושבת שהוא פשוט מתרגש, כשאנשים מדברים על מוות.
***
אנחנו עוברים בין האנשים לאזור איסוף הכבודה — שם מחכה ג'ים ביילי, אביו של סיקס. בניגוד לאשתו, הוא איש שממעט במילים, ותודה לאל — הוא לא מחבק. הוא מניח יד על הכתף שלי, מהנהן ושואל איך נראית המזוודה שלי, רגע לפני שההמון מזנק לעברנו.
אמרתי לעצמי שלא אזדקק כאן לאבטחה, אבל עוד לא עברו חמש דקות, ואני כבר מתחרטת על זה. טלפונים מורמים לאוויר, מצלמים אותי, ודברים נדחפים מול הפרצוף שלי כדי שאחתום עליהם — כרטיס עלייה למטוס, חלק פנימי של ספר, קבלה של סבארו, זרוע. אני מרגישה סימנים ראשונים לפאניקה עולים בי: זיעה נוטפת על הגב שלי והלב שלי הולם בחזי — תחושה שאני עומדת להיחנק.
"עד כמה היית שיכורה באמסטרדם?" צועק מישהו, ומישהו אחר שואל אם הגעתי לפה כדי להיכנס למכון גמילה. כמעט כולם כבר ראו את הסרטון שבו אני נופלת מהבמה. דרו צוללת! הייתה הכותרת בעיתון הדיילי מייל. ממש חכם. תוך שעות ספורות, נראו גיפים וממים בטיקטוק. אתה לא באמת מצליח, עד שכל העולם מתאחד לצחוק על המשברים האישיים שלך.
כשהקהל מתאסף סביבי, אני נסוגה צעד לאחור, אבל האנשים נדחפים אליי. קשה לי לנשום ובדיוק כשאני עומדת להיכנס לפאניקה, יד עוטפת את הזרוע שלי. ג'וש מושך אותי מההמון, כאילו הוא מושה אותי מים סוער.
אני אחזור לשנוא אותו אחר כך, לגמרי, אבל ברגע זה, כשהוא מוביל אותי כל הדרך אל מכונית הוואן הממתינה לנו, אני מרגישה שמעולם לא אהבתי מישהו יותר ממנו.
דלת הוואן נפתחת, ואני ממהרת להיכנס פנימה. אנשים מקיפים אותנו, ועכשיו הם מצלמים את המכונית. כאילו... מי בכלל ירצה לצפות בסרטון הזה? ראיתם את המונית שבה הייתה דרו וילסון? הם ישאלו את החברים שלהם אחר כך. והחברים האלה, אם יהיו הגיוניים אפילו קצת, יגידו למה לעזאזל שנרצה לצפות בזה? למה צילמת את המונית מבחוץ?
בסופו של דבר אני נדחקת למושב האחורי של הוואן, וזה לא ממש אידיאלי בהתחשב בעובדה שאני סובלת מבחילות בנסיעות, אבל ממש אין זמן לארגן מחדש את כולם.
בזינוק, הוואן מאיצה ומתרחקת מהמדרכה. הירך הרחבה, המכוסה במכנסי הקאמל של ג'ושוע, נלחצת אל ירכי, וזה מרגיז, אבל יש לו ריח טוב. ריח של סבון ושל עור גברי בטירוף. ברור שמזמן לא עשיתי סקס אם ריח העור של ג'וש עושה לי את זה ברגע כזה.
והוא טס לכאן כל הדרך מסומליה. האם לא היה אמור להסריח מהמטוס ולהזיע כמוני?
בת' מתחילה לקרוא לנו ממדריך הטיולים שלה על האי אואהו. קול אנושי יכול לגרום לך לבחילה? כי אני מרגישה שהקול שלה עושה לי בחילה. ומפתח המיזוג שלידי, לא יוצא אוויר קר. אני מצמידה את הפנים לחלון כמו כלב.
"השירותים הרפואיים כאן מצוינים," היא מודיעה. "מהטובים בארץ." אין לי מושג למה בחרה לקרוא דווקא את המידע הזה. נכון, יש כאן שלושה רופאים — ג'ים, סלואן וג'וש — אבל זה מעניין בדיוק כמו לצלם את המונית שדרו וילסון נסעה בה.
"את עומדת להקיא?" שואל אותי ג'וש, ונשמע די מזועזע בשביל גבר שאמור להיות רופא. יש לי ספקות בעניין: הוא נראה דומה יותר לבחור שאתה שוכר כדי למחוק כפר שלם באמצעות מזל"ט.
אני נושמת נשימות רדודות מהאף. "אני מקווה שלא." העיניים שלי יורדות לתיק המחשב הנייד שלו. "תפתח את התיק קצת יותר, ליתר ביטחון."
הוא מצליח להיראות נגעל אפילו יותר, הישג שלא חשבתי שאפשרי.
"את סובלת מבחילה בנסיעות," הוא אומר מייד. "למה לא אמרת שום דבר?"
"אני לא יודעת," אני עונה. "אולי זה קשור להמון הנערות המתבגרות שרדפו אחריי."
"היא בדיוק כמוך, ג'וש," אומרת בת', מסתובבת אל בנה ומחייכת אליו חיוך קורן, כאילו שאחד מאיתנו אמור לקבל את זה כמחמאה. "היא עושה מה שצריך לעשות במצבים כאלה."
עיניו סורקות אותי בבוז. "ממש תאומים," הוא אומר ושפתיו מתרוממות. ואז הוא מוסיף, בשקט, "מלבד העובדה שאני לא מנענע את התחת שלי למחייתי."
"ואני לא מתנהגת מגעיל לאנשים שרק עכשיו פגשתי," אני מסננת.
"ברור שאת לא זוכרת את היום שבו נפגשנו," הוא ממלמל.
הלסת שלי מתהדקת. לא אני שאלתי אותו אם הוא סיים תיכון. לא אני אמרתי לאימי שהוא עלול לגנוב את כלי הכסף.
"תורידי את הראש בין הרגליים," הוא אומר. "ואל תקיאי על המכנסיים שלי."
אני מתכופפת ומורידה את הראש למטה, בדיוק כמו שד"ר יחסי אנוש הציע.
עד כה, הוואי מתישה יותר מהחיים האמיתיים שלי.
אחרי שסיימתי את הספר הראשון בסדרה, שממנו נהנתי עד אינסוף, קניתי את שאר הספרים. התחלתי את הספר הזה עם הרבה ציפייה, אך גם קצת חשש, כי מה הסיכוי שגם הוא יהיה כל כל מוצלח? אז אני שמחה לבשר, שגם הוא כיפי ברמות ומלא הומור!!
אהבתי. ספר זורם, עם קטעים מצחיקים, מרגש לעיתים, לא כבד. קל להתחבר לדמויות הראשיות וגם לדמויות המשנה.
הקסם של הספר הראשון מוכפל ומשולש בספר הזה. יש כאן הכל מצחיק ושנון נוגע ועמוק וגם הטרופ האסור של האח עובר כאן ממש טוב. הדיאלוגים השנונים ההתאהבות של ג׳וש ודרו - סלואו בורן מענגגגגג שווה ממש 🧚♀️
וואו, וואו, וואו!!! ספר מושלם!! דווקא כשחשבתי שאי אפשר להתאהב יותר, אחרי הספר הקודם, הגיע הספר הזה!! סיימתי תוך יומיים 😍 מוכנה לקרוא גם את רשימת המכולת שלה!
ג׳וש ודרו פשוט נועדו אחד לשניה🥰🥰🥰😌😌 איזה סיפור אהבה מהמם!!! מוצלח כמו הראשון בסדרה!
מצטרפת לכל ההמלצות על הספר השני בסדרה! הרבה פעמים ספרים שנים יורדים ברמה אבל לא פה. אחרי שמתאהבים בדמויות בספר הראשון, גם פה קל להתאהב בדרו ובג'וש ולהצטרף למסע המהמם שלהם. ספר שקראתי בהנאה ביומיים. רצה לספר השלישי
וואו לא חשבתי שאני ארשום את זה אבל ממש נהנתי מהספר, רגש, הומור, לוהט , הכול במינון הנכון , נהנתי ממש ועכשיו ממש בא לי לקרוא את שאר הספרים.
מושלםםםםם פשוט!! רומקום קלאסי וכיפי מאוד קל להתחבר לדרו ולדרך שהיא עוברת בספר עד שהיא מוצאת את האדם שמגיע לה ורואה אותה באמת. לא קשה גם להתאהב בג׳וש שכל הזמן דואג לה ואוהב אותה. פשוט ספר וואו אם אתם אוהבים קומדיות רומנטיות אתם חייבים לקרוא את הספר הזה!
הופתעתי מאוד! יחסית לג׳אנר יש פה תוכן כן אפשר היה לעבות קצת את סיפורי החיים שלהם אבל חוץ מזה - מדהים! האמת אהבתי!
הספר הזה נותן מראה על החיים של המפורסמים ועל חוסר הרגש שיש שם. ספר חזק
ספריה של אליזבט אורוארק הם ספרי מופת. לאחר שקראתי את ״להעיר את אוליביה״ נשבתי בקסם הכתיבה שלה. גם לאחר שקראתי באנגלית רכשתי את כול ספריה המתורגמנים והתמוגגתי מכול אחד ואחד מהם. ואני מקווה שיצאו עוד ספרים מתורגמים. אורוארק שנונה ואינטליגנטית וזה בא לידי ביטוי בספריה. אני ממליצה על ספריה בחום
כל כך נהנתי לקרוא את הספר שסימתי אותו תוך מס שעות. יש בו את קשת הרגשות. גוש ודרו , wow . ממשיכה לזוג הבא בסדרה ....
ואוו, ממש נהניתי! אני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה של הסופרת. סלואו ברן בקטע כייפי, קולח, שנון, מרגש. דרו וג'וש דמויות הכי לא מושלמות, שקל להתחבר אליהן. מוצלח לפחות כמו הראשון, ואיזה כיף שיש עוד אחד
אני מקנאה באלו שעוד לא קראו את הספר. כתוב אינטליגנטי ומלא הומור, היחסים נבנים בצורה משכנעת ומקסימה. התמוגגתי, מצאתי את עצמי צוחקת בקול. הספר הראשון בסדרה היה מעולה וזה לא פחות.
ספר רומנטי קלאסי וצפוי. עם זאת עם מסרים נכונים על החיים. הסוף תמציתי מדי. ספר נחמד וקליל לסוף שבוע
וואו אני כבר לא יודעת איזה ספר יותר יפה זה או הקודם מה שבבטוח זה שניהם ממש מומלצים
איך אפשר שלא להתאהב בג׳וש ובדרו?? אל תחשבו פעמיים ותלכו לקרוא את הספר המיוחד הזה!!!
אפילו יותר טוב מהספר הקודם בסדרה מחכה כבר לקרוא את האחרון. וגם אחרי 'קראתי את הספר על אוליביה בהחלט סופרת שאני אמשיך לעקוב אחריה
אז ואוו יש לי מלא מה להגיד לא ציפיתי יותר מידי הספר הזה והוא הפתיע אותה ממש דרו מהממת אני אוהבת את הכנות שלה את הדברים הלא טובים שבא היא אמיתית כלכך וזה כיף לקרוא את זה גוש הוא אמאלה חלום שלי שהוא היה קיים במציאות קצת הפריע לי האפילוג כי רציתי עוד קצת מהזוגיות שלהם מרגיש לי שקיבלתי קצת מהם בקיצור זה סיפור של 5 כוכבים קל למרות שזה סלאו בארן של החיים זה היה כיף
ווואו איזה ספר מושלם! איזה גבר מדהים 😍 ואיזו אהבה יפה יש ביניהם. אהבתי ממש! ממליצה.
ספר מעולה וסוחף התאהבתי בדרו ובג'וש ברמה מוגזנת ולא יאומנת ואני כל כך שמחה שזה היה הספר הראשון שלי ל2024🥹
מצוין, פחות חזק מהראשון והשלישי אבל לא נופל מהם בעלילה , בעניין, במתח המיני, מתפתח בדיוק בזמן הנכון לא איטי לא חופר. בכלל סדרת ספרים מצויינת ממש נהנתי .
חמישה כוכבים בז'אנר הרומנטי. הדמויות מורכבות, הכימיה ביניהם טובה ויש מסגרת עלילה טובה. ספר מהנה
ספר חמוד, הסוף קצת מחופף ומהיר מדי. ובכלל החיים של דרו הם מסכת ארוכה של חיים אומללים מכמה בחינות. וזה אוסף מוגזם של צרות, ובכל זאת בסוף הכל איכשהו משתפר ומסתדר. בקיצור, אהבתי עם סייגים.
ממתק אמיתי לקריאה. הספר הוא סוג של מפלט מהיומיום ועושה טוב בנשמה.
מצוין! הרבה יותר טוב מהקודם בסדרה... הדבר היחידי שהייתי משנה זה שמההתחלה ברור עם מי מהאחים יתפתח סיפור האהבה. היה יכול להיות נחמד יותר אילו היה נבנה קצת מתח, ולא הכל היה ברור מראש.
איזה סיפור מושלם התאהבתי בדמויות כמו שהרבה זמן לא קרה לי ספר חובהההה !!! והסופרת הזאת כל דבר שלה שיתרגמו אני ארכוש
מקסים!!! אולי אפילו יותר מהראשון. דמויות נהדרות, דיאלוגים טובים, דילמות משמעותיות. ספר מרגש ומרתק.
ספר מצויין, זורם ונעים לקריאה. אהבתי את הכימיה בין הגיבורים
השני בטרילוגיה אחרי שממש אהבתי גם את הראשון. כיף גדול! אהבתי שהסיפור עשר התחיל עם האינטראקציה ביניהם בלי שום הקדמה. אהבתי ממש!
ספר קליל וממש טוב לג׳אנר שלו. נהנתי מאוד, יש בו משהו מיוחד שאין בספרים אחרים. הייתי קוראת אותו שוב ושוב :)
ספר מ-ו-ש-ל-ם!!! איזה דמויות נהדרות, כתיבה שנונה, אהבה מקסימה 😍 והכל במינון הנכון.
ספר מצוין אהבתי שהוא ממש שונה מהראשון אבל הרמה לא השתנתה - אפילו עלתה.
וואו הראשון היה טוב השני מעולה איזה כייף לקרוא סופרת כזאת טובה סוף סוף ממליצה בגדול
זה הספר השני שלה שאני קןראת ואני אוהבת את הכתיבה שלה. היא ממש בונה את הדמויות ומספרת את הסיפור
הספר הראשון שנון יותר, אבל אפשר לומר שהספר השני לא פחות טוב ממנו. נתתי 5 כי אפשר לתת 4.5😉
ספר מעולה, כתיבה קולחת וקלילה, קריאה זורמת והסיפור עצמו כיפי ממש.
נהניתי מאוד, חמוד ורומנטי. אין הרבה ספרים שמצליחים לנתק אותי מהמחשבות בימים אלה, ונשאבתי לספר הזה. השם שלו משונה ולא קשור לסיפור אבל מילא...
הספר הזה מצויין כמו הראשון, שנון, מרגש, מותח ומעניין. אוהבת את סגנון הכתיבה של הסופרת.
מושלם, כיף של ספר, דיאלוגים שנונים - אין מה להתלבט תענוג אמיתי. מומלץ בחום!!!!
מדהים, בין הספרים הטובים שקראתי, והרבה יותר טוב מהקודם. ממליצה ממש!
ממש מתוק, סוחף, רומנטי ושנון. כתיבה מעולה. מומלץ בחום. משהו מנחם בזמנים קשים אלו.
ספר מדהים מרגש ויפה אהבתי מאד מאד לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו והתבאסתי שהוא נגמר מומלץ מאד מאד
הנוסחה מוכרת, הכתיבה מסחררת, דיאלוגים שנונים ומצחיקים, ספר שעושה נעים.
מושלם!!!!! מלא עומק הומור דמויות עגולות מעניינות סיפור רקע מסקרן. הסופרת הזאת פשוט אלופה., כל ספר שלה- בו בום!!!!!! מומלץ מומלץ מומלץ
מושלם ועולה על הציפיות. סופרת שיודעת לספק את הסחורה. הייתי זקוקה לספר כזה בימים אלו.
מצויין, כמו תמיד עם הסופרת הזו. גזלה ממני כמה שעות שינה חיוניות כדי לסיים את הספר...
פחות טוב מהראשון, אבל בכל זאת טוב. ומה הקטע עם השמות של הספרים שאין להם שום קשר לתוכן?
ספר חמוד מאוד, שונאים לאוהבים. אין קשר בין עניין "השטן" לכל השאר, כנראה סתם רצו למסגר ולייחד ארבעה ספרים שיש ביניהם קשר קלוש יחסית. עדיין - היה כיף, הסופרת יודעת את העבודה. זה לא ברמה של להעיר את אוליביה, אבל חייכתי וגו'ש מושלם ❤️
חמוד מאוד מאוד דומה לספר הראשון, מצחיק מעניין ומפתיע קליל וכייפי
לקח לי קצת זמן להכנס לספר אבל האמת שזה אחד הספרים המוצלחים. השנאה בניהם היא לא נדושה כזו זה ממש נשמע שהם שונאים אחד את השני. והרגיש שהעלילה לא רגילה היה קצת טוויסט.
אני אוהבת את הסידרה הזאת איך שהידידות העמוקה בין הגיבורים הופכת לאהבה. יש הרבה חוש הומור ועלילה סורמת
בהתחלה היה לי ממש קשה להתחבר לספר, 4-5 פרקים ראשונים פשוט לא היו ברורים. בגלל שכבר קראתי את הראשון וידעתי שזה צריך להיות טוב, המשכתי לקרוא וטוב שכך. סיפור אהבה מיוחד ומרגש, אויבים לאוהבים לא קלאסי, הנופים, הדרך לאהבה… סיפור מיוחד. ממשיכה לשלישי
ממליצה, ספר זורם, רומנטי ומצחיק. כל הספרים שומרים על אותה הרמה. אהבתי
חמוד מאד, רומנטי וקליל הסוף קצת מהיר מידי לטעמי והיה ניתן להוסיף לו עוד קצת תוכן🌺
קליל,זורם.... הכל ידוע מראש אבל עדיין נחמד להעביר את השבת עם ספר כזה
סיימתי תוך כמה שעות. עלילה☑️דמויות☑️סצנות לוהטות☑️ אהבתי שיש באמת עלילה ולא כל הספר מלא רק בסקס כמו שקורה לאחרונה. דרו כבשת אותי.
הספר נחמד, אם כי לא טוב כמו הראשון בסדרה. הדיאלוגים פחות שנונים ומצחיקים. חבל שהתרגום לעברית לא עבר הגהה לפני פרסום כי יש הרבה שגיאות שכנראה נוצרו בתרגום. בסה״כ ספר קליל וזורם שכייף לקרוא
רומן רומנטי בסיכומו של דבר תואם ז׳אנר, אבל יאמר לזכותו שהוא לא נצמד ״לקוים המנחים״ שלו. מה שמאוד מאוד אהבתי, זה שסיפור הרקע נחשף לאט ובמנות קטנות. כל פעם משנה מעט את ההתייחסות לגיבורה וכאילו מאיר באור שונה נקודות מוקדמות יותר. הייתי מצפה מספר שרובו מתרחש בהוואי יתן איזו תמונה קצת יותר רחבה על המקום, היסטוריה, אוכלוסיה… אבל זה ממש לא קרה, כך גם עם נקודות נוספות שמוארות בצורה מאוד רדודה בספר. סבבה לקרא אבל זהו.
סיפור ההמשך,בסדרת השטנים. לדעתי הספר פחות טוב. סיפור האהבה נרקם לאט, הדמויות לכאורה יותר מתוסבכות , חסר ההומור שאפיין את הספר הקודם.
חמוד מאוד. נחמד ומשעשע בלי ספוילרים אבל כל הסיפור נבנה כלכך לאט ויפה ונראה שלא נשאר זמן לסוף והוא היה מהיר וקצת חסר עומק. סהכ כיפי.
לא מבין החיבור. הוא מתחיל עם הבת זוג של אחיו. הוא רופא, היא זמרת ואין קשר בינהם. בקושי. גם הסוף מוזר. לא התחברתי.
הספר הראשון בסדרה היה מעולה- הכיל את כל הרבדים שבגינם קראתי את הספר ביום אחד. לעומת זאת ספר זה היה חיקוי זול לספר הראשון. התאכזבתי. לא ממליצה.
חביב, פחות טוב מהראשון. גם פחות מצחיק. אבל למרות המצב רוח העגום שלי הצלחתי לסיים את הספר לאחר חודש שלא קראתי
סיפור נחמד בשביל להעביר את הזמן, עלילה לא מקורית במיוחד. כמו בהרבה ספרים אחרים כל העלילה סובבת סביב משבר אבל המשבר נפתר מעצמו בקפיצה בזמן כמה חודשים קדימה לזמן שאחרי פתירת המשבר.
סופרת שכתבה את אחד הספרים האהובים עלי (להעיר את אוליביה) והפעם לא אהבתי בכלל! נמרח כמעט כל הספר עד שחוזרים מהוואי (שזה שבועיים כרונולוגית) ואחר כך עוד רבע ספר צפוי ולא מענין.
האמת מאכזב מרגיש שלא זורם ומאולץ העיקר כדי למלא דפים . החלק הראשון הרבה יותר מוצלח.
בניגוד לראשון בסדרה, הספר הזה ממש לא מתרומם, לא מרגש , פרשתי באמצע :(
פרק 1
דרו
עשרים ואחד בינואר
סיפור אהבה הוא כמו נסיעה באוטובוס. אתה יכול לקחת את האוטובוס הישיר — קצר ולעניין, לא מרגש, אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע — או שתוכל להפוך את הנסיעה לטיול. הרבה תחנות ועצירות, כשאתה פועל בתקווה עיוורת לראות מראות יוצאי דופן ומדהימים.
אני לא צריכה לראות שום דבר יוצא דופן ומדהים, ואני לא מאמינה גדולה בתקווה עיוורת, אבל טיסה של שלוש־עשרה שעות כדי לפגוש חבר לשעבר, ממש לא יכולה להיחשב כטיסה ישירה ומהירה.
הונולולו מתחילה להיחשף מבעד לחלון המטוס — הצוקים המשוננים של דיאמונד הד מתנשאים לימיני, חול לבן, והמים הכחולים ביותר שראית מימיך.
בואי להוואי, אמר סיקס לאחר התקרית, זו שדחפה אותי מתהילה למצב של קלון. תני ליחצנית שלך להגיד שזה הכול היה בעקבות תשישות.
הוא מאוד משכנע, האקס שלי. החברה הכי טובה שלי, טלי, הייתה משתמשת במילה אופורטוניסט. למעשה, זו בדיוק המילה שהיא השתמשה בה, אבל הציפיות שלה מגברים, גדולות יותר מהציפיות שלי.
אז הינה אני כאן, סובלת מחוסר שינה, ויורדת מהמטוס בצעדים כבדים אל אור השמש ולאוויר הלח, מוכנה לתת לו הזדמנות נוספת. מנסה להתעלם מהעובדה שיש פה מלכוד, שהוא לא חשף עד שלא יכולתי להתחרט — המשפחה שלו גם מגיעה.
"הינה היא!" קול קורא, ופתאום אימא של סיקס, בת', נדחפת בין האנשים ומגיעה לחבק אותי, כאילו אני הבת האבודה שלה ולא האקסית של הבן שלה, שהיא פגשה רק פעם אחת.
אני מניחה שזה מתוק מצידה, אבל אני באמת צריכה להוריד את כובע הקפוצ'ון שלי. בשדה התעופה הזה אין מיזוג או שהם חושבים ששלושים מעלות, זה נעים.
"הגענו לכאן לא מזמן," היא אומרת, לא מפסיקה לחבק אותי, "וחשבנו למה שלא נחכה לדרו?"
"מצחיק," אומר קול קודר שהייתי מזהה בכל מקום, קול שגורם לבטן שלי להתכווץ. "אני ממש לא זוכר שזה היה ככה."
אני מרימה את העיניים למעלה, למעלה, ועוד למעלה, עד שאני רואה את ג'ושוע ביילי, אחיו של סיקס, מתנשא מעל אימא שלו כמו איזה צל מוות, מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של זכר קודר ורוטן. העיניים שלו פוגשות את עיניי, ושנינו מעוותים את הפרצוף באותו זמן. המבט שהוא שולח לי הוא מבט חצי מתעב וחצי מעריך. זו הדרך שבה אתה מסתכל על מישהי, כאילו קיווית לגרום למותה להיראות כמו תאונה.
"את מזיעה," אומר ג'ושוע ומעביר יד בשיער החום הבהיר שלו. הוא גורם ליכולת של הגוף האנושי לקרר את עצמו כשחם, להישמע כמו פגם אישי.
"ואתה נראה כאילו אתה לבוש לכנס נדל"ן," אני עונה, ומניחה למבט שלי להתרומם ממכנסי הקאמל שלו אל החולצה המכופתרת בקפידה שלו. אלוהים, הוא כזה חנון.
אבל עם זאת, חנון חתיך.
אם קארמה באמת הייתה קיימת, ג'וש היה צריך להיראות מכוער, אבל האמת היא שיש לו עיניים, שאישה פחות חזקה ממני, הייתה עלולה ללכת בהן לאיבוד; עיניים בצבע תכלת, בהירות כל כך מתחת לריסים כהים, עד שהן לא נראות אמיתיות. מבנה גוף מושלם ושפה תחתונה מלאה במיוחד — אם את אוהבת דברים כאלה. הוא גם גבוה עד גיחוך, רחב כתפיים ושרירי, מסוג הגברים שירגישו חזקים ועוצמתיים מאוד לידך.
שוב... אם את אוהבת דברים כאלה.
הוא פונה אל הבלונדינית הגבוהה שמאחוריו. "סלואן, את זוכרת את דרו," אומר את שמי כאילו שאני הילדה שהרעילה את כל תושבי העיר... או זו שרצתה לגנוב את כלי הכסף של המשפחה, מה שהוא כנראה חושב.
ואיך הם בכלל עדיין זוג? הם היו יחד בסומליה, אבל סלואן עברה לאטלנטה, והיא נוקשה מדי בשביל סקס טלפוני. היא בטח שלחה ציורים של החצוצרות שלה במקום תמונות עירום.
היא מושיטה אליי יד מטופחת בקפידה, בחיוך נוקשה על הפנים. אני שמה לב שהחולצה המעומלנת שלה אפילו לא התקמטה אחרי טיסה שאני בטוחה שהייתה ארוכה כמו הטיסה שלי, והיא לא מזיעה בכלל. אני מתארת לעצמי שזה אחד מהיתרונות של היותך חצי נחש — טמפרטורת הגוף שלך נשארת נמוכה.
"מצטערת על ג'ואל," היא אומרת.
אני ממצמצת. דבר ראשון, כי שכחתי שהמשפחה של סיקס ממשיכה לקרוא לו בשמו הפרטי השנוא כל כך. דבר שני, כי איפה לעזאזל הבחור שהתקשר אליי רק לפני כמה לילות ונשבע שהוא השתנה?
אני מנסה להסתכל מעבר לכתף שלהם. אני בגובה מטר שישים ושבעה סנטימטרים, אבל כולם גבוהים כל כך, שאני לא יכולה לראות דבר. "מה?"
הם מסתכלים אחד על השני, מחליפים מבטים שקטים, והבטן שלי צונחת.
"שלחתי לך הודעה," אומרת בת'. "אולי לא קיבלת אותה. אה, אוף. היא לא נשלחה, בשדה התעופה אף פעם אין קליטה."
היא מזעיפה את הפנים ומתחילה להתעסק בהגדרות הטלפון שלה, אולי מקווה עוד שההודעה שלה תישלח. אני בספק אם זה יועיל, בשלב הזה.
"הוא בכלא," אומר ג'וש בלי שמץ של רגש.
אני צוחקת בבהלה. כי לטוס לצד השני של העולם כדי לנפוש עם המשפחה של סיקס בלי סיקס זה נורא עד גיחוך, מכדי שיהיה אמיתי. "מה?"
"היה בלבול אחד גדול," מבטיחה לי בת', כשג'ושוע מגלגל את העיניים. "ערכו חיפוש על הלהקה בשדה התעופה בטוקיו. לאחד מהם הייתה כמות קטנה של מריחואנה בתיק, וכולם נעצרו. אבל עורך הדין שלו אמר שעד מחר, הוא ישתחרר בערבות, וכל העניין יסתדר תוך שלושה ימים."
אני בוהה בה. לא יכול להיות שהיא אמרה לי עכשיו שאני תקועה בחופשה עם זוג מבוגרים שפגשתי פעם אחת, ועוד שני אנשים שאני מתעבת — כאשר אחד מהם הציע לאימו, כשחשב שאני לא שומעת, שכדאי שהיא תנעל את כלי הכסף המשפחתיים, עד שאלך.
אבל איש לא צוחק, ובת' מתכווצת. אם זו הייתה בדיחה, אני לא חושבת שהיא הייתה נראית מודאגת כל כך.
אני מסתכלת לאחור, כאילו אמצא דרך לעלות בחזרה למטוס לפני שמשפחת ביילי תראה אותי, אבל לזה יידרש מסע בזמן, מיומנות שאני עדיין לא שולטת בה.
אני רואה הבזק מצלמה, ומבטו של ג'וש מזנק לכיוון הזה. ראשים מסתובבים והמון אנשים מתאסף. זה השיער המזורגג שלי. יש לי את אחד מהפרצופים שנראים ממקור אתני לא ברור, מזרח אירופאי, שרואים בכל מקום בניו יורק — עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות — אבל השיער הבלונד־פלטינה הארוך שלי, הוא מה שמסגיר אותי בכל פעם. אני מרימה בחזרה את כובע הקפוצ'ון על ראשי, אבל זה מאוחר מדי... ברגע שהם יודעים שאת בשדה התעופה, המשחק נגמר.
"כדאי שנלך," אומר ג'וש ושולח מבט זועם על פני החדר. "מוטב שמישהו יחזיק את היד של דרו, כדי שהיא לא תירמס על ידי האנשים שהם לא בגובה של ליליפוט."
"גובה קיצוני נמצא בקורלציה לתמותה בגיל מוקדם," אני עונה ומרימה את הצוואר לאחור כדי לשמור על קשר עין.
הוא מרים גבה. "זו תסמונת מרפן, ואת נשמעת מלאת תקווה."
"רק אם זה יכול לקרות מבלי להרוס את הטיול."
אני רואה עווית קטנה מאוד בפיו, אבל לא מרגישה מנצחת במיוחד. אני חושבת שהוא פשוט מתרגש, כשאנשים מדברים על מוות.
***
אנחנו עוברים בין האנשים לאזור איסוף הכבודה — שם מחכה ג'ים ביילי, אביו של סיקס. בניגוד לאשתו, הוא איש שממעט במילים, ותודה לאל — הוא לא מחבק. הוא מניח יד על הכתף שלי, מהנהן ושואל איך נראית המזוודה שלי, רגע לפני שההמון מזנק לעברנו.
אמרתי לעצמי שלא אזדקק כאן לאבטחה, אבל עוד לא עברו חמש דקות, ואני כבר מתחרטת על זה. טלפונים מורמים לאוויר, מצלמים אותי, ודברים נדחפים מול הפרצוף שלי כדי שאחתום עליהם — כרטיס עלייה למטוס, חלק פנימי של ספר, קבלה של סבארו, זרוע. אני מרגישה סימנים ראשונים לפאניקה עולים בי: זיעה נוטפת על הגב שלי והלב שלי הולם בחזי — תחושה שאני עומדת להיחנק.
"עד כמה היית שיכורה באמסטרדם?" צועק מישהו, ומישהו אחר שואל אם הגעתי לפה כדי להיכנס למכון גמילה. כמעט כולם כבר ראו את הסרטון שבו אני נופלת מהבמה. דרו צוללת! הייתה הכותרת בעיתון הדיילי מייל. ממש חכם. תוך שעות ספורות, נראו גיפים וממים בטיקטוק. אתה לא באמת מצליח, עד שכל העולם מתאחד לצחוק על המשברים האישיים שלך.
כשהקהל מתאסף סביבי, אני נסוגה צעד לאחור, אבל האנשים נדחפים אליי. קשה לי לנשום ובדיוק כשאני עומדת להיכנס לפאניקה, יד עוטפת את הזרוע שלי. ג'וש מושך אותי מההמון, כאילו הוא מושה אותי מים סוער.
אני אחזור לשנוא אותו אחר כך, לגמרי, אבל ברגע זה, כשהוא מוביל אותי כל הדרך אל מכונית הוואן הממתינה לנו, אני מרגישה שמעולם לא אהבתי מישהו יותר ממנו.
דלת הוואן נפתחת, ואני ממהרת להיכנס פנימה. אנשים מקיפים אותנו, ועכשיו הם מצלמים את המכונית. כאילו... מי בכלל ירצה לצפות בסרטון הזה? ראיתם את המונית שבה הייתה דרו וילסון? הם ישאלו את החברים שלהם אחר כך. והחברים האלה, אם יהיו הגיוניים אפילו קצת, יגידו למה לעזאזל שנרצה לצפות בזה? למה צילמת את המונית מבחוץ?
בסופו של דבר אני נדחקת למושב האחורי של הוואן, וזה לא ממש אידיאלי בהתחשב בעובדה שאני סובלת מבחילות בנסיעות, אבל ממש אין זמן לארגן מחדש את כולם.
בזינוק, הוואן מאיצה ומתרחקת מהמדרכה. הירך הרחבה, המכוסה במכנסי הקאמל של ג'ושוע, נלחצת אל ירכי, וזה מרגיז, אבל יש לו ריח טוב. ריח של סבון ושל עור גברי בטירוף. ברור שמזמן לא עשיתי סקס אם ריח העור של ג'וש עושה לי את זה ברגע כזה.
והוא טס לכאן כל הדרך מסומליה. האם לא היה אמור להסריח מהמטוס ולהזיע כמוני?
בת' מתחילה לקרוא לנו ממדריך הטיולים שלה על האי אואהו. קול אנושי יכול לגרום לך לבחילה? כי אני מרגישה שהקול שלה עושה לי בחילה. ומפתח המיזוג שלידי, לא יוצא אוויר קר. אני מצמידה את הפנים לחלון כמו כלב.
"השירותים הרפואיים כאן מצוינים," היא מודיעה. "מהטובים בארץ." אין לי מושג למה בחרה לקרוא דווקא את המידע הזה. נכון, יש כאן שלושה רופאים — ג'ים, סלואן וג'וש — אבל זה מעניין בדיוק כמו לצלם את המונית שדרו וילסון נסעה בה.
"את עומדת להקיא?" שואל אותי ג'וש, ונשמע די מזועזע בשביל גבר שאמור להיות רופא. יש לי ספקות בעניין: הוא נראה דומה יותר לבחור שאתה שוכר כדי למחוק כפר שלם באמצעות מזל"ט.
אני נושמת נשימות רדודות מהאף. "אני מקווה שלא." העיניים שלי יורדות לתיק המחשב הנייד שלו. "תפתח את התיק קצת יותר, ליתר ביטחון."
הוא מצליח להיראות נגעל אפילו יותר, הישג שלא חשבתי שאפשרי.
"את סובלת מבחילה בנסיעות," הוא אומר מייד. "למה לא אמרת שום דבר?"
"אני לא יודעת," אני עונה. "אולי זה קשור להמון הנערות המתבגרות שרדפו אחריי."
"היא בדיוק כמוך, ג'וש," אומרת בת', מסתובבת אל בנה ומחייכת אליו חיוך קורן, כאילו שאחד מאיתנו אמור לקבל את זה כמחמאה. "היא עושה מה שצריך לעשות במצבים כאלה."
עיניו סורקות אותי בבוז. "ממש תאומים," הוא אומר ושפתיו מתרוממות. ואז הוא מוסיף, בשקט, "מלבד העובדה שאני לא מנענע את התחת שלי למחייתי."
"ואני לא מתנהגת מגעיל לאנשים שרק עכשיו פגשתי," אני מסננת.
"ברור שאת לא זוכרת את היום שבו נפגשנו," הוא ממלמל.
הלסת שלי מתהדקת. לא אני שאלתי אותו אם הוא סיים תיכון. לא אני אמרתי לאימי שהוא עלול לגנוב את כלי הכסף.
"תורידי את הראש בין הרגליים," הוא אומר. "ואל תקיאי על המכנסיים שלי."
אני מתכופפת ומורידה את הראש למטה, בדיוק כמו שד"ר יחסי אנוש הציע.
עד כה, הוואי מתישה יותר מהחיים האמיתיים שלי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
