הבת האובדת

פרק א: 

הביתה

 

 

ויהי בחצי הלילה ההוא והגורו של הגורו שלה הופיע בחלום, עטוף בשמיכה משובצת, חרוש קמטים, עיניו מצומצמות. נראה כמו בתצלום שלו שנהגה להציב סמוך למיטה על מנת לראות את באבא כל יום, דבר ראשון ודבר אחרון. והנה הוא נותן הופעת בכורה ששנים על גבי שנים ייחלה לה, עומד מעליה, מביט לתוכה, יוצק ומערה אהבה קוסמית לקרבה. בחלומה לא ידעה נפשה לנוכח ביקור הפתע באישון לילה, שפירושו כי חסד נפל בחלקה, כי הלא באבא, כמנהג הקדושים האמיתיים, נוהג לפקוד רק את חלומות הדבקים בו באמת ובתמים.

 

ובחלומה — נפלה על הברכיים, זה ברור. וידעה או לפחות זכרה שעליה לנשק את כפות רגליו. לא בדיוק לנשק עם השפתיים. להשתחוות ולגעת בכפות הרגליים עם יד שהטבעת עליה נשיקה, אך היתה מאובנת מתדהמה, שהלא באבא איתה והוא מכיר אותה, אף שמעולם לא נפגשו ממש. ושניהם ישובים במטוס פרטי ומבעד לחלון האליפטי הקבוע בקיר המטוס בקע אור לבנבן וענוג. והוא משום מה החזיק את כפות רגליה וליטף אותן ברוך. בקטע טוב.

 

היא שמעה את הצליל, נהמה שכמו בוקעת ממעמקי אדמה, וראתה את שפתיו נעות. ניסתה להבין אם אכן הוא מגלגל את שמה על לשונו — כן ולא. מה הוא ממלמל? לא הצליחה להבין. זאת סנסקריט? לא, זאת עברית. זו איזו מנטרה? כן, הוא חזר על אותן הברות והיא שמעה משהו שנשמע כמו "האא ביי תאהא", בקטע הזה בחלום היא אמרה לעצמה — לא, אני לא מאמינה שבאבא אומר לי את זה — הביתה?! המחשבה התועה, הכופרת, נדחקה. נהרת האור החלבי הפכה לאלומה ששטפה את בטן המטוס, השולחן נעלם ובאבא עמד ואט אט התרחק ממנה בעודו עומד. השמיכה המשובצת, סמלו המסחרי, נעלמה. עתה עטוף היה מצווארו בגלימה לבנה, מתבדרת סביב רגליו היחפות. כה עמד נטוע במקומו והתרחק, מהבהב תוך כדי, כשלהבת נר.

 

היא רצתה להגיד לבאבא, סבבה, ברור, הביתה. מה שתגיד, רק תישאר איתי. אל תעזוב אותי. בבקשה, פליז, דונט גו. לא ידעה אם להפיל תחינתה בעברית או באנגלית וממילא נעתקה ממנה יכולת הדיבור. בשלב הזה, שבו החלום כמו מוצה, נעלמו המטוס וגם באבא והכול נהיה בבת אחת חשוך ואז נשטף באור חזק ומעוור. היא ניסתה לפקוח את העפעפיים בכוח ולא עלה בידה. היא ניסתה לפקוח את העיניים עם האצבעות אך לשווא. וברגע הבא נזרקה אל האדמה והתעוררה במקום אחר, אך עדיין בעצם בהמשך לאותו חלום.

 

עכשיו היא היתה על שפת ים כנרת, אולי היה זה חוף החלוקים, שכבה תחת אפריון של קרני שמש. ראתה את עצמה מלמעלה. את עצמה שוכבת ישנה, מקיצה, מנומנמת. ואת ראשה המונח על כתפה של מור שור. ובחלומה, לא היה דבר טבעי מכך שהיא ומור ישנות כך, מכונסות זו כנגד זו, כשתי גורות חתולים. והיא, כלומר מור שור, הופיעה בחלום כפי שהיא זכורה לה כשהיו קטנות, בבית הילדים. בימי התום, עת שררה ביניהן אהבת ילדות טהורה של חברות לצרה הזאת של החינוך המשותף. שלווה נסיכית היתה נסוכה על פניה של מור הקטנה, השקועה בתרדמה עמוקה.

 

היא קמה בבת אחת, כבר לא היתה ילדה. הלכה לטבול באגם אשר גליו התנפצו אל החוף, מור הישנה נמוגה כלא היתה. מבלי להביט לאחור צעדה לתוך האגם שנהיה בן רגע לים, ים סוער גבה גלים והכחול־ירוק של המים מואר כמו מפנסים בקרקעית. היא ידעה שאם בא גל כזה גדול עדיף לצלול. לכן כאשר התקרב גל, גבוה ואימתני, צללה כדי לא לחטוף אותו בראש. שהתה עמוק מתחת למים, חוככת בדעתה — האם אפשר לעלות ולקחת אוויר, האם הסכנה חלפה או עודנה אורבת? וגילתה, להפתעתה, שהיא יכולה לנשום מתחת למים. תחושת הגילוי הפכה להתגלות מאושרת שנמשכה שבריר שנייה, לאחריה הוטחה בבת אחת למיטה שבחדר בגסט האוס.

 

היא שכבה בעיניים פקוחות וליקטה רסיסים — מטוס, מנטרה, מור. השעון המעורר צילצל — 4:45. היא כיבתה אותו וחשבה — לא, אין יותר שקוף מהחלום הדיאגנוסטי הזה. קמה, התלבשה ויצאה לטקס אארטי במקדש הסמוך. היה ליל ירח מלא. לא פלא שיש לה חלומות פרועים. היא קיוותה שאולי במקדש תמצא מרגוע, אך לא ידעה את נפשה. הסתובבה בשולי הקהל הרב שהתאסף לתפילת הבוקר, ממלמלת את המנטרה כמו זומבי. ניסתה להידחק בין מצטופפות רבות, לשלוח ידיים ולמשוך אליה חום מפתיליות בוערות שעברו מיד ליד, אך נבצר ממנה לפלס דרכה אל השלהבות הרוטטות. הרגישה לא קשורה ולא שייכת. תחושת הזרות לא היתה בלתי מוכרת אך החריפה בחודשים האחרונים ובאותו בוקר תקפה ביתר שאת. היא הגיעה לפה עם חבורה צוהלת של מכרים שהתפזרה בחלוף השבועות. הבדידות שאל חיקה המוכר שבה לא נעמה לה כלל וכלל ואף עוררה בה ייאוש מר. היא התגעגעה למשהו עלום, אף שהיה קשור במישהו ספציפי. מישהו שלא רצתה לחשוב עליו.

 

בארוחת הבוקר התיישבה בשולחן של לורה, אישה אמריקאית מבוגרת ממנה, בעלת פנים מלאי הוד וחמורי סבר. היא קיוותה לשוחח איתה על החלום. להעלות השערות בצוותא, למשל, מה זה אומר שהיא יכולה לנשום במים. אך לורה שממילא קימצה בחיוכים, הצמידה אצבע מורה לפה, סימן לכך שהיא שרויה במדיטציה של שתיקה.

 

פאק איט, חשבה, מכרסמת בלי תיאבון את הפנקייק שהזמינה. להוטה היתה לדובב את לורה הקשוחה, אך לא במחיר של התפרצות ברגל גסה. נתקע לה האוכל בגרון והיא בלעה בכוח וזה נפלט לה בעל כורחה; גחנה לעבר לורה ולחשה: חלמתי על באבא, הוא אמר לי לחזור הביתה.

 

עיניה הכחולות של לורה התרחבו. ניכר שזה עשה עליה רושם גדול כי הביטה בה בתשומת לב רבה, חיכתה להמשך. היא התחרטה על שפתחה בשיחה. סליחה, אמרה, לא התכוונתי להפריע. פשוט הייתי חייבת לספר לך.

 

אין צורך להתנצל, ענתה לורה בקולה הרציני. מאז שפגשה את לורה שמה לעצמה למשימה להצחיק אותה. מדי פעם עלה בידה לגרום לה לחייך. לורה נראתה לה כל מה שהיא לא: מכובדת, מעמיקה, דבקה אמיתית. מעולם לא ניהלו ביניהן שיחה על דברים אישיים אך הבוקר ביקשה לגייס לזכותה את הפעמים שבידרה את לורה בשלל הערות סרקסטיות והחליטה לתלות בה את יהבה. הרהיבה עוז ושאלה: את חושבת שצריך להתייחס לחלום כמו אל משהו אמיתי? השאלה המגוחכת שלה עצמה הפתיעה אותה. היא קיוותה שלורה לא תחזיר לה בשאלה הטיפוסית, המתבקשת, ברירת המחדל של פסיכולוגים ואנשי רוח — מה את חושבת, לילא? אך לורה, למזלה, שתקה והמשיכה להסתכל לה בעיניים. אני לא חושבת ככה, מיהרה להבהיר. אני לא חושבת שצריך לקחת ברצינות את החלומות של עצמנו. אבל ראיתי את באבא וזה מה שהוא אמר. הוא אמר רק מילה אחת בעברית. אני זאת ששמתי את המילה הזאת בפה שלו כי זה החלום שלי. אז אני חושבת שאני צריכה לנסוע הביתה. כלומר אני חושבת שזה קשור לרגש האשם שלי.

 

על מה את מרגישה אשמה? שאלה לורה.

 

על מה לא?

 

תנסי להתמקד.

 

יולה ניסתה להתמקד בעיניה של לורה. לשאוב השראה ממבטה, שהוא כה יציב ושלו. מלצרית פינתה צלחות מהשולחן שלהן. בשולחן הסמוך התנהלה שיחה קולנית בלתי אופיינית למקום שבו מסיחים חרש. ישבו שם כמה נשים וגברים ביחד, הם נראו חלק מקבוצה מאורגנת. משתמטת ממבטו של אחד הצעירים שבהה בהן בסקרנות אמרה: אבא שלי עומד למות, הוא כבר זקן מאוד, המצב שלו לא טוב, אנחנו לא בקשר. כלומר, אנחנו מדברים לפעמים בסקייפ והוא אומר לי מתי תבואי לבקר? את לא מתגעגעת הביתה? ואני תמיד רוצה לבכות כשהוא אומר את זה. אני מרגישה אשמה שאני לא עושה את הדבר היחיד שאני אמורה לעשות עכשיו.

 

פניה של לורה התרככו. הרי לך, אמרה. ואז הירהרה עוד רגע והוסיפה: חלומות קשורים בדרך כלל לעבר. היא עמדה לומר עוד משהו אך מצהלות הצחוק שבאו מהשולחן הסמוך השתיקו אותה. זה לא היה מקובל לצחוק בקול רם ויולה נשמה לרווחה משום שהרעשנים היו גרמנים ולא ישראלים. בזמן האחרון אפילו הישראלים בהודו נראו לה פחות גרועים ונוראים והיא חשדה בעצמה שאולי היא באמת מתגעגעת עד כדי כך שהיא שמחה פה ושם לפגוש דוברי עברית.

 

אני אסע, אמרה ללורה, אבל רק בגלל שאין לי משהו יותר טוב לעשות. לעצמה היא נשמעה ילדותית להכעיס. מה ניסתה לומר בזה? למה שיהיה ללורה אכפת? סליחה, אמרה, אני מבלבלת לך במוח סתם. תודה שהקשבת.

 

לורה חייכה בסלחנות והיא חשה צורך להתנצל על כך שגרמה לה להפר את השתיקה שגזרה על עצמה. היא חשבה שלא היה מזיק לה לשתוק גם. מעתה ועד עולם. חשה תיעוב על עצם היותה נסמכת על חסדי זרים, בת בלי בית. ייתכן שאכן הגיע הזמן למצוא לה סידור חדש, קצת יותר יציב, לפחות לזמן מה.

 

לא היה מנוס. בצהריים ארזה את המזוודה המתגלגלת הקטנה. עיקר רכושה נדחק לשם — בעיקר ספרים, קומץ פסלונים ותשמישי פוג'ה גלולים ברדיד צמר בלוי. את רוב סמרטוטיה תשאיר מאחוריה, מקופלים יפה בארון. ישנו יסוד סביר להניח שאפילו המנקים מהקסטה הנמוכה לא יראו בם מציאה, אך בהודו, כמו בהודו, משאירים את מה שלא נחוץ שיתגלגל הלאה. בעצב הדדי הסדירה את הצ'ק אאוט הפתאומי. תחסרי לנו, אמר פקיד הקבלה. השאירה טיפ מופרז, אף שידעה שכבר לא תהיה הפעם הבאה.

 

יצאה לסבב של פרידות. הכול זרם ללא תקלות ורק דבר אחד העיב, היא לא הצליחה לתפוס את אחיה בסקייפ. רצתה לחייג אליו מיד אחרי שהזמינה כרטיסים אך התאפקה כי עוד היה לילה בצד שלו. כה קצרה רוחה לראותו, שיעלה כבר על הקו ותוכל להתמוגג מהחיוך השמור לה מתפשט על פניו המדושנים. לבשר לו את מה שהוא כל כך ישמח לשמוע. אך הוא לא ענה. והוא תמיד עונה, כי הסקייפ הוא בסמארטפון והסמארטפון הוא כמו הרובה, שהוא כמו אשתך. והוא גנרל בדימוס, שצמח בחילות השדה ואדם שעושה עסקאות בתחום הייעוץ הביטחוני, שבו אתה תמיד חייב להיות זמין. וחוץ מזה הוא תמיד עונה לה. אם לא בסקייפ אז במייל. אפשר לחשוב גם כמה היא כבר מתקשרת אל האידיוט הזה. רוב הזמן הוא זה שמבלבל לה במוח עם המתי כבר תבואי והמחכים לך והמצב רק הולך ומידרדר. אז דווקא עכשיו הוא לא עונה?

 

הלכה לקפה אינטרנט ממנו אפשר להקים קשר של שיחת טלפון בינלאומית וכמעט נדרסה פעמיים, על ידי טוקטוק ועל ידי אופנוע. איך אפשר שלא, בשעת העומס של אחר הצהריים. הזיעה את הנשמה עד שהגיעה לחנות ולפחות היה בה מיזוג. מהצד השני שמעו שהטלפון מצלצל ומצלצל. היא שקלה לנסות עוד פעם־פעמיים אך נמלכה בדעתה; הוא עלול לחשוב שקרתה איזו קטסטרופה. וכדי לא לשדר מצב חירום, שלא ייכנס חלילה ללחץ, כי אחיה, כמה שהוא קורן סמכותיות, הוא מהנלחצים לאללה, החליטה, שמקסימום תסתדר עם תחבורה ציבורית. הושיטה שטר לבעל הבית, שהפגין ידידותיות ואמר לה — און דה האוס. זה לא קרה איתו אף פעם, שנים שהוא שודד אותה בחיוך לבבי.

 

בלילה נים ולא נים, ניסתה שוב להתקשר לאודי דרך הסקייפ כמה פעמים. האינטרנט של הגסט האוס היה דפוק כהוגן. בשלוש בלילה ישבה, מקולחת, בשמלתה החדשה, הירוקה כמו הגליל העליון בשנה גשומה וניסתה לדמיין איך הוא נראה בתקופה הזאת של השנה, נזכרת שלא יורדים גם אצלם מספיק גשמים בחורפים ונפשה כלתה לחום שעולה מתוך אדמת העמק, שאמנם צולה אותך יפה יפה אך אינו דומה כהוא זה לכבשן הדוודים שבעיירת המסכנות הזאתי. מחשבה צלולה אחת בכל זאת בקעה בתוך קשקשת מחשבות טורדנית בראשה; נוסעים הביתה וזהו.

 

עם עלות השחר חמקה, נחפזת במנוסתה, כאילו אם לא תצא מפה היום לא תצא מפה לעולם. בסמטה החשוכה נשמה לרווחה, ההסעה חיכתה מעבר לחומה הגבוהה החוצצת בין הגן לבלגן. הנהג, משופם בעל שיניים חלודות, שלט באנגלית בסיסית דיה כדי לנסות לקשור שיחה בדרך לניו דלהי, שיהיה איך להפיג את השעמום, מהלך חמש שעות נסיעה. כשקלטה כי אינו מרפה העמידה פני ישנה. העמדת הפנים עשתה את העבודה. התעוררה בדיוק כשהגיעו לטרמינל המפואר. היא תיכננה להמשיך לישון גם בקונקשן, טיסת פנים ניו דלהי־מומבאי, וכבר עצמה את העיניים, משעינה את הראש, מתמלאת בלאות מוצדקת, כשהבינה שישנה איזו בעיה במטוס. לקח לה עוד רגע לקלוט שהיא הבעיה, או ליתר דיוק עליה מצביע האיש המבוגר בחליפת עסקים שמעורר מהומה במעבר הפקוק. היא ניחשה במה דברים אמורים ובמקום לזנק מכיסאה המשיכה לשבת ונתנה לדיילת שניגשה אליה בדחילו ורחימו לעשות את עבודתה. האם תיאות בטובה להחליף מקום? אף שאינה חייבת ואינה נדרשת לכך. האיש פשוט מסרב לשבת על יד אישה, זה בניגוד לדתו.

 

האיש שבו דובר, גבר כהה עור בגיל העמידה, נראה לה כעוס ביותר. היא לא הבחינה בשום מבוכה או אי נעימות שהתלוותה לכעס שלו. כאילו עצם העובדה שנקלע לסיטואציה הזאת, שבה הוא אמור לשבת ליד אישה זרה, היא בגדר לא יעלה על הדעת. בכל השנים שבהן קיבלה את היחס הזה מגברים מגעילים בהודו אמרה יולה לעצמה — דונט טייק איט פרסונל, הבנאדם דתי. תכבדי. אך משום מה, דווקא באותו רגע, הכה בה העלבון. ניענעה בראשה בצייתנות לעבר הדיילת המסכנה שהוטלה עליה המשימה ללוות אותה למושבה החדש, אספה את חפציה והלכה אחריה בראש מורכן. הדיילת התנצלה ואף פיצתה אותה במיץ אננס. לפני שעזבה את המטוס חשה יולה צורך להגיד לדיילת האמפתית שזה שהיא בכתה כל הדרך לא קשור לחרדי ההודי ושלא תיקח את זה על עצמה. גם בארץ שלי, שאליה אני נוסעת, אמרה לדיילת, גברים מתנהגים ככה לנשים, בחוסר כבוד. הדיילת הצעירה הינהנה כמי שהדברים נכנסים ללבה. מעבר לכתפה סרקה את המטוס לחפש סימן שבאבא נמצא שם.

 

עד הערב, כשיצאה בטיסת אל על מנמל התעופה על שם אינדירה גנדהי לנמל התעופה על שם דוד בן גוריון, כבר עבר התקף האומללות. טעות קריטית זאת היתה, לשתות יין אדום לשכך את החרדה לפני טיסה בין־יבשתית. התעוררה עם שחר לקראת נחיתה עם כאב ראש יסודי. השעה כמעט שלוש לפנות בוקר. חושך עוד. שירכה רגליה בטרמינל החדש והתרשמה עמוקות מהמבנה החדיש והענק. הדלתות המנחשות פלטו אותה אל אולם הנוסעים השבים. אימצה עיניים כאובות, אך אודי לא נראה בשום מקום. אולי הוא בשירותים. שמעה את הקריאה — לייייללללאלהההה — מגיעה מקצה המסלול ולרגע עשתה את עצמה כלא שומעת, לוקחת שנייה להתרגל לרעיון שזה האח הקטן ולא הגדול שבא לקחת אותה. עכשיו תסתכלי לשם ותחייכי, פקדה על עצמה, חיוך רחב. ותתנהגי יפה, כאילו רק לו ציפית.

 

מרוב מאמץ ללכוד את תשומת לבה הוא חסם את דרכם של אלה שיצאו לפניה ואילץ אותם לזגזג — כמה טיפוסי לו, בכלל לא שם לב לבלגן שהוא מקים — עולץ לו ומנופף בשתי ידיו. גררה אותו ביד אחת מהמסלול, לפנות את המעבר, משתדלת לא להסגיר את מורת רוחה, לסבול בגבורה את ההתרגשות שלו — כשל כלבלב נלהב. הוא חיבק אותה בשתי ידיים. נרתעה אך הרפתה התנגדות, התרפקה לרגע על חזהו הכחוש. אחי הקטן והמתוק, אמרה לו, איזה יופי לראות אותך. יש לי כאב ראש נוראי, יש לך אדוויל אולי?

 

הוא ניענע ראשו בצער, שלח יד, ליטף את ראשה. תכף נסדר לך משהו. הוא הרחיק את עצמו כדי לסקור את הופעתה. את נראית לא רע, סיסטר, איזו הפתעה דפקת לנו, איזה יופי, איזה כיף. נשבע לך שהייתי בטוח שאודי עובד עלי בהתחלה. יא אללה שלך. באמצע המשפט, שנאמר בקול רם מדי, תוך כדי הליכה לאחור, על מנת לקבל תמונה יותר כוללת שלה, הוא נתקע בעגלתה העמוסה של נוסעת אחרת ונפנה, נרעש, מתמהמה בהתנצלות מיותרת. אחותי, אמר לזרה הגמורה, לא ראיתי אותה מאז מאורעות תרפ"ט. הזרה הביטה בו כמו שמביטים על משוגע.

 

איזה טמבל, חשבה, לאודי זה לא היה קורה. וגם היא טמבלית שחיכתה ליפול בזרועותיו של מי שלא בא. של מי שכנראה עוד נוטר לה על מה שהיה בביקור הקודם. אף שטרח להכחיש זאת מכול וכול. הוא טמבל והיא טמבלית שבכלל קיוותה שיבוא. וזה לבד כבר עושה מהם זוג משמים. אני הולכת לחפש את השירותים, אמרה לאבנר, בלי להביט בו. תקנה לי משהו חם עם קפאין, פליז.

 

בשירותים הציבוריים היה נקי ושקט. נטפלה לתיירת גרמנייה וההיא באדיבותה חילצה מהתיק כדור נגד כאב ראש. בלעה אותו על קיבה ריקה וכמעט נחנקה. שטפה פנים, ציחצחה שיניים, הסתרקה בלי להסתכל במראה. כשחזרה, מאוששת מה, מצאה אותו שמוט למחצה על אחד מכיסאות הפלסטיק מעיין בצג הטלפון הנייד. התיישבה לידו. מה קורה? לא קנית כלום?

 

עיקם שפתיים במורת רוח ובשפל קול מילמל; סורי, סיסטר, לא מוצא את הארנק, כנראה נשאר באוטו. היא משכה ברוכסן של חגורת הבטן, שלפה צרור שטרות. לא נורא, יש לי דולרים פה, בטוח יקבלו אותם, לא? בעיניו היפות, חומות בהירות ורכות, זרחה כמיהה לרצות. אנחנו מסודרים, אמר בטון לא משכנע במיוחד, סחבק הכין תרמוס עם נס קפה באוטו.

 

סבבה, אמרה, בטון שווה נפש שנועד לכסות על העוינות שלה, נזוז?

 

הוא קם בעצלתיים; מה, עיצבנתי אותך? תהה חצי מיתמם.

 

לא, ענתה ותוך כדי תהתה, באמת למה הוא ישר עולה לי על העצבים? וללא סיבה ממש מוצדקת. רק כי הוא הוא. כזה הוא. אולי זה קשור לשיער הפתטי שלו, לכל ההופעה שלו. הוא נראה מוזנח ומריח כך. איך זה שאף אחת לא אומרת לו להסתפר כבר ולשים סוף לזוועה. ואולי הוא נהיה כמוה. בודד עד כדי כך שאין אף אחד או אחת שיעירו. לא כועסת, ענתה, רק עייפה, אני כבר יום שלם בתנועה.

 

אז תביאי חיבוק, הפציר והיא לא האמינה שהוא מתחיל שוב עם המסחטה. איכס, אמרה תוך כדי שהתרחקה, אני ממש צחנה מהלכת. עכשיו כבר הרגישה ממש חזירה. אבל גם על אודי לא היה נעים לי להימרח כך, תירצה בינה לבינה, זה לא אישי נגדו. אצלנו במשפחה, כך נהגה לומר לזרים, לא נוגעים באחרים.

 

אודי, חשבה, איפה אודי, מרגישה כאילו חסר לה יותר מאי פעם. מה נסגר עם אודי, תגיד? שאלה בקלילות כאילו לא קליע נורה מתוכה, למה הוא לא ענה לי? אתה יודע שניסיתי אתמול לתפוס אותו בסקייפ. ואחר כך גם בטלפון. לא רק שלא ענה לי גם לא חזר אלי. זה לא מתאים לו בכלל. הכול בסדר איתו?

 

הכול בסדר, ענה, התנער וקם על רגליו ולפתע נראה כה נמרץ. ברוך השם, ברוך השם, הפטיר ותפס את ידית המזוודה שלה. התחיל ללכת לכיוון המעלית. היא סגרה את הפער ביניהם ותפסה בזרועו: קרה משהו? מה? אודי כועס עלי? זה בגלל מה שהיה בפעם האחרונה? אבל הוא אמר לי מלא פעמים בטלפון שזה לא אישיו בכלל...

 

הוא הביט בה במבט שהבהיר לה שאם תמשיך ללחוץ הוא בהחלט יכעס. לא הכול קשור אלייך, לילא. תנסי לזכור את זה לפעמים, טוב?

 

טוב, התגוננה במבוכה, בסדר, סליחה ששאלתי, אתה לא חייב להיות כזה מגעיל אלי.

 

הוא נעצר מול המעלית. בלי להביט בה ענה, אל תיכנסי לסרטים עכשיו. מה עם הראש שלך?

 

דפוק, אמרה, שתיתי יין בטעות בטיסה.

 

אז בואי נארגן לך איזה כדור, הציע.

 

לא צריך, הסתדרתי.

 

נצח נצחים לקח למעלית להגיע והרוגז שלה הספיק בינתיים להתחלף בתחושת כלימה ואז בחרטה על כך שהיא כפוית טובה כלפי אחיה הצעיר שבאמת אוהב אותה. עד כדי כך שיצא באישון לילה מהעמק ונסע מהלך שלוש שעות רק כדי לקלוט אותה. שלא אשם בכלל בכך שהיא כועסת עליו על כך שבילדותה היה התינוק המתוק שלה וכעת הוא מבוגר מדי וכבוי מדי לטעמה. סליחה, אמרה, לא התכוונתי לבאס אותך. הדלתות של המעלית נפתחו כאילו שערי מרום בכל זאת לא נטרקו בפניה. היא הלכה אחריו בענווה. הדלתות נסגרו. סליחה, אמרה שוב, ותודה שבאת במיוחד.

 

הוא חייך ופרש זרועות במחילה טיפוסית נדיבה של מי שהתרגל משחר חייו לחטוף ממנה ולסלוח לה באותה נשימה. צלעותיו נלחצו לשלה. אימצה אותו אליה ולא יכלה שלא לחשוב: כמה שאודי כזה בשרני אבנר כזה שחיף. תכף אחרי המחשבה הזאת גערה בעצמה: אבל למה שוב להשוות ביניהם? היא רצתה להגיד לו משהו לבבי אבל הדיבור נתקע בגרונה. המעלית נפתחה, היא יצאה עם המזוודה אל החניון. אבנר נעצר לפתע וטפח על מצחו: איפה החניתי אותו? אני לא בטוח אם זה בקומה הזאת. הוא יצא לסרוק את השטח והיא התיישבה לחכות לו על שפת המדרכה בחניון התת קרקעי. התחשק לה לישון עד קץ הדורות. חצי נשכבה על המזוודה, עיניה נעצמות מאליהן, לפחות כאב הראש עומעם. נפלט לה גיחוך, לפחות הוא מצחיק, השלומיאל הזה.