אחותי והים

1

הגשם ניתך והציף את המסיבה ללא כל התראה של רעם מקדים. איש מהמוזמנים לא הבחין בעננים שנערמו בצפיפות מעל גבעות היער הכהות. ישבנו אל שולחן ארוך במרכז הדשא, כאשר טיפות הגשם החלו לרדת. אכלנו ספגטי אָה־לָה קיטארָה, ובקבוקי היין כבר היו חצי ריקים. באמצע המפה הרקומה נח זר עלֵי הדפנה שפּיאֶרוֹ הוריד מראשו אחרי שהצטלם עם כולם. כאשר חש בטיפות הראשונות הביט אל השמיים, ואז אליי, שישבתי לידו. לאחר מכן פשט את הז'קט ושיחרר את קשר העניבה, התיר את הכפתור העליון בחולצתו וגילגל את שרווליו עד לגובה המרפקים — עורו בהק בחיוניות נפלאה. הוא ישן מעט מאוד הלילה, ואני איתו. נרדמנו רק לקראת בוקר. התעוררתי אפופה, ולרגע לא זכרתי מי אני, את מי אני אוהבת, ושזהו תחילתו של יום מאושר.

פיארו הביט בי, מופתע מהשינוי לרעה במזג האוויר. גרגיר ברד מצא את דרכו אל כוס היין שלו. מרבית האורחים הוסיפו ללעוס, לא בטוחים מה עליהם לעשות. אחותי כבר זינקה על רגליה והחלה להעביר את קעריות הספגטי וסלסילות הלחם אל המטבח שבקומת הקרקע, מקום מבטחים. תפסנו מחסה, אולם אדריאנה הוסיפה להתרוצץ עם הרוח בין החוץ לַפּנים. היא אינה רגילה לבזבז אוכל, וכמו חטפה את הצלחות מידי הסערה.

רכנתי אל מחוץ לגגון על מנת לעזור לה עם המגשים האחרונים, כאשר חלק מהמרזב נפל עליי. מי גשם מהולים בדם שזלג מלחיי הפצועה טיפטפו על חָזי. בחרתי שמלה לבנה לכבוד האירוע. "היא מחמיאה לך," אמרה לי אדריאנה בבוקר ההוא כמו בְּמדידות לשמלת כלה. הגענו מוקדם כדי לעזור בהכנות. מהחלון ראיתי את מעופן הנמוך והחרישי של הסנוניות, הן חשו בסערה המתקרבת. אמו של פיארו, לעומתן, לא חשדה בכלום. היא התעקשה לחגוג את סיום התואר בביתם שבכפר.

יש לי תמונה שבה פיארו ואני מביטים זה בזה מאוהבים, זר עלי דפנה מעטר את ראשו של פיארו, ומבטו אומר נאמנות. בפינת התמונה מופיעה אדריאנה, דמותה נעה, ושערה נמרח בשובל חום — היא נדחפה ברגע האחרון. מעולם לא ידעה לכבד את הפרטיות שלי ותחבה את האף לכל מה שנגע לי כאילו הוא שייך לה, כולל פיארו. היא ראתה בו אח, רק שהיה נעים ומתחשב. היא חייכה בפיזור דעת אל עדשת המצלמה, בלתי מודעת לבאות. הבאתי את התמונה ההיא איתי לנסיעה: שלושה צעירים הכלואים בכיס הפנימי של התיק שלי.

שנים לאחר שצולמה, מצאנו אני ואדריאנה את השמלה ההיא בין הבגדים הישנים. כתם דם עמום עוד נראה על הבד.

"זה היה סימן," היא אמרה אז ונופפה בה מול עיניי.

2

איני מצליחה לישון בחדר המלון הזה. בכל פעם שהתשישות מכריעה אותי, אני קופצת ופוקחת את עיניי אל חושך מוחלט. זמן רב חלף מאז מסיבת סיום התואר של פיארו, והיא הפכה לזיכרון קהה, מעֵין חלום מעורפל. אחרי שיחת הטלפון אמש נשמטה הרצפה תחת האמת שהכרתי. אור קלוש בוקע מתחת לדלת חדרי, וקולות פטפוט עמומים נשמעים מהפרוזדור. זיכרונות נוספים מציפים אותי, עמוסים, מבולבלים. מוחי בוחר בעצמו את הקלפים, טורף אותם, לעתים אף מרמה.

נסעתי יום שלם, החלפתי כמה רכבות, הכרוז הרעים בקולו תחילה בצרפתית ואז באיטלקית. בתחנות הקטנות עצרנו לשבריר שנייה בלבד, באחרות חלפנו כברק, ורק בחלקן הצלחתי לקרוא את שם התחנה. בשעות אחר הצהריים נמלא החלון במראה אדווֹתָיו של הים האדריאטי, שנצמד והתרחק מפסי הרכבת תוך כדי נסיעה. הבתים לאורך עיירות החוף שבמחוז מַרקֶה נראו כמו רוכנים אל החול, נמשכים אחר המים באשליה אופטית. אדריאנה לא יודעת שהגעתי. מחר אלך לפגוש אותה, אך לא בעיירת הדייגים בּוֹרגוֹ סוּד.

פקיד הקבלה שאל אם ארצה לאכול במסעדה שלהם. עניתי שאני עייפה מאוד ולא ארד לארוחת הערב. אך שעה שצפיתי בטלוויזיה, דפקה על דלתי נוסטלגיית ילדוּת, ונערה בלונדינית הביאה לי כמה עוגיות וחלב חם. לא הוספתי סוכר, הוא היה מתוק די הצורך. התענגתי בלגימות קטנות על מה שהזכיר לי מזון תינוקות, לא ציפיתי לכל הנחמה הזו. השכן הצרפתי שלי אומר שחלב מזיק למבוגרים, ושרק בני האדם טיפשים דיים להמשיך לצרוך אותו גם אחרי שנגמלו מהנקה. מאידך, ראיתי אותו פעם בחדר המדרגות זולל כמו ילד חטיף צ'יפס. קוראים לו כּריסטוף, והוא עובד במתקן מאיץ החלקיקים בעיר גרֶנוֹבּל. אנחנו חולקים חתול ואת הטיפול בכמה עציצים שעומדים בין שתי הדלתות שלנו. כעת עליו לדאוג להם לבד, כך כתבתי לו בפתק לפני שנסעתי.

פיארו ודאי היה נהנה מהארוחה הלילית הזו. לעתים היה נכנס הביתה מאוחר בערב ואומר, "בשבילי רק חלב ועוגיות."

בבית היו לנו עוגיות מכל מיני סוגים, בדרך כלל לארוחת הבוקר, ופיארו נהג לאחוז בהן באגודל ובאצבע המורה ולטבול אותן בחלב, אחת־אחת, כשהוא מספר לי על היום שעבר עליו.

הבית שבו התגוררנו כזוג צעיר אינו רחוק מכאן. אני משחזרת בראשי את הסמטאות הקטנות המובילות לרחוב זָארָה. הדירה ההיא חקוקה בזיכרוני, אני עדיין מסוגלת לתאר אותה לפרטי פרטים: את רצפת חדר האמבטיה הסדוקה שהידהדה מעט כאשר דרכו עליה, את פסי האור ששינו צורתם על הקירות במהלך שעות היום. בכל בוקר האירה השמש את חלון חדר השינה וחיממה אותו, עד שצליל פקיעה קל בקע מהזכוכית המתרחבת בַּחום, והוא העיר אותנו משנתנו. פיארו החל אז להתהפך במיטה, מתמרד כנגד הצורך לקום. אוויר תכול נכנס מבעד למרפסת הפונה לים ומילא את ביתנו.

אולם כאן קשה להבחין בניחוח המלוח, ורחש הגלים נשמע רק בקושי. גם בלילה ההוא שכבתי במיטה גדולה למידותיי ולא הצלחתי להירדם. זה היה הקיץ השלישי שלנו בדירה, ריח הרהיטים החדשים כבר התפוגג, והכיריים במטבח איבדו ממראן הבוהק. פיארו סעד את אביו שהיה מאושפז בבית החולים. לילה אחד, בשעה החשוכה ביותר, רגע לפני הזריחה, נשמע צלצול נסער וזועם בפעמון הבית. לבי געש בחזי כאשר ניגשתי אל האינטרקום. הדמות צעקה את שמה, ורגע קצר לאחר מכן כבר עלתה במדרגות, צעדיה הנסערים ונשימותיה הקצרות חילחלו מבעד לדלת ביתי. שמעתי אותה ממלמלת לעברי שעה שהתעסקתי עם פתיחת המנעול. זו הייתה אחותי, יותר משנה לא ראיתי אותה.

בצעירותנו לא נפרדנו לרגע, רק לימים למדנו לאבד זו את זו. היא מסוגלת להיעלם לחודשים מבלי להשמיע קול, אם כי אף פעם לא לזמן ממושך כל כך כמו בפעם ההיא. נדמה שנסחפה אחר יצר נוודוּת. כאשר מקום כלשהו לא התאים לה היא קמה ועזבה, מעולם לא ניסתה לשנותו. מפעם לפעם הייתה אִמנו מכנה אותה 'צוענייה'. גם אני הפכתי לכזו, רק באופן אחר.

היא נכנסה במהרה וסגרה אחריה את הדלת בדחיפת רגל. אחת מנעלי הבית נשמטה מרגלה ונותרה הפוכה על הרצפה. הילד ישן בזרועותיה, רגליו היחפות והדוממות השתלשלו לאורך גופה הדקיק, ראשו תחת סנטרה. הוא היה בנה, ואני אפילו לא ידעתי על קיומו.

לא דמיינתי את המהפך שעמדה לחולל בחיי. אילו ידעתי, ודאי הייתי משאירה אותה בחוץ. אחותי תמיד ראתה בעצמה מלאך נושא חרב, אולם הייתה פזיזה ופצעה בשוגג.

פגישתנו הקודמת הסתיימה בריב. כמה שבועות לאחר מכן חיפשתי אותה, אך לשווא. חיכיתי שתעשה צעד. איש ממכרינו לא ראה אותה בסביבה, ורק מדי פעם היא שלחה גלויות הביתה, להורים שלנו. הם הראו לי אותן כאשר באתי לבקר: נמל פֶּסְקארָה, פסקארה בּיי־נַייט. דרישת שלום מבתכם, וחתימתה הפזורה בתחתית. היא ידעה שגם אני אקרא אותן. למעשה, הן נועדו לי: אות לכך שהיא חיה ונמצאת בקרבת מקום.

הצעד שחיכיתי לו הגיע בלילה ההוא. היה זה חודש יוני, והשעה שלוש לפנות בוקר. איני יודעת כמה זמן עמדתי בדממה ללא ניע ובהיתי בהם. כך מהגב הילד נראה כמו בובה ענקית, כזו שמעולם לא הייתה לה בילדותה.

כמעט שלא זיהיתי אותה. היא חבשה כובש קש מעוות עם פרחי פלסטיק מהוהים ושוליים מתפוררים. אבל העיניים שביצבצו תחתיו היו שלה, בוהקות וחודרות, אם כי פעורות לרווחה. פחד אימים נשקף מהן.

היא שאלה על פיארו, אמרתי לה היכן הוא נמצא, ואז נמאס לה לעמוד כך בפתח והיא נכנסה פנימה, כמעט שרמסה אותי. אף שהייתה כאן פעמים אחדות בלבד, לא שכחה את הבית ופנתה בהחלטיות אל חדר השינה. היא הניחה את הילד על המיטה, כיסתה אותו בסדין וקרסה לצדו בישיבה. עמדתי מולה והיא לא אמרה דבר, רק השעינה מרפקים על ברכיה וחפנה בכפות ידיה את פניה המזיעות. היא שמטה לרגליה את השק שנשאה על כתפה.

"מה קרה?" ניסיתי לשאול.

היא לא השיבה וניגשה לעבר החלון כדי שלא אראה את הדמעות. היא רעדה מעט. שכמותיה בלטו מבעד לחולצת השינה שנראתה לי כמו בגד קיצי. שולי כובעה פגעו בשמשה, והוא נשמט מראשה. שערה הארוך נגזז בחדות מעל אוזנה הימנית, כמו במשחק ילדים שהסתיים רע. היא כיסתה את תספורתה המושחתת והתעלמה מהבעת הפליאה שלי. חיכוך קל נשמע מאחוריי, הילד הסיר מעליו את הסדין והסתובב לכיוון מנורת הלילה הדולקת. הוא ישן בתנוחת עוּבּר, בדיוק כמו בבטן אמו, בלחיים מלאות וקווצת שיער לח על מצחו.

"איך קוראים לו?" שאלתי בלחישה.

"וינצֶ'נזוֹ," השיבה אדריאנה ממקומה מול החלון.

כרעתי לצד המיטה ושאפתי מריחו של אחייני. היה לו ניחוח נקי, ראשו כמו כיכר לחם חמימה. הסתכנתי ושלחתי יד מלטפת, נוגעת בו רק בקושי.

"תצטרכי לארח אותנו כאן זמן־מה," אמרה אדריאנה.

טון קולה החמור הבהיל אותי עוד יותר מהבקשה עצמה.

"אני אשאל את פיארו."

"פיארו איש טוב, הוא בטוח יסכים. אולי זאת את שלא רוצה," אמרה והסתובבה שוב אל החלון, אל אלומות האור הלבן שבקעו מפנסי הרחוב.

השארתי אותה שם והלכתי למטבח להרתיח מים. תחילה מחתה נגד תה הקמומיל שמזגתי לה, אולם אז נשפה עליו כדי לקררו ושתתה ממנו כמו תרופה מרה, בלגימות רמות והבעת פנים נגעלת.

אנחת קולו של הילד נשמעה חלושות. הוא מתח את ידיו כקרני שמש, אולם טרם התעורר.

"אתם בסכנה?" שאלתי אותה.

"כאן לא," השיבה מהורהרת.

לאחר מכן פנתה לחדר האמבטיה, כף רגלה האחת עדיין יחפה. התקרבתי אל וינצ'נזו הישן וחיפשתי דמיון ביניהם, אך הוא היה קלוש. רק פיו המעט חצוף דמה לזה של אמו. קו אפו הזכיר וינצ'נזו אחר, את הדוד שמעולם לא הכיר.

עם הזמן אכן נעשה דומה לו יותר ויותר בפניו, באופן הילוכו וצחוקו בראש מוטה לאחור. כשאמו הייתה לוקחת אותו לביקור בעיירה שבה נולדנו, האנשים בפיאצה היו עוצרים ומביטים בו, הוא דמה כל כך לאיש שאינו עוד. גם נחישותו הייתה זהה לזו של דודו, אולם וינצ'נזו הקטן השתמש בה בחוכמה. בגיל שש היה מתרכז שעות ארוכות בקוביות העץ — הוא בנה מהן אוניות שלמות לפרטי פרטים. כעת הוא רוצה להיות מהנדס ימי.

"אני אחטיף לך אם לא תשב ללמוד," הייתה אמו מאיימת עליו לפעמים, אך לא היה בזה צורך.

אדריאנה ידעה לגדל נער שהיה שונה מאחינו, ושונה ממנה.

בחירת שמו של הילד הפתיעה אותי, אולם ככל שחזרתי עליו לאחר מכן, לא היה מתאים ממנו. שלוש ההברות הללו נשמעו עדכניות ונושנות כאחד. אדריאנה קשרה את בנה לסיפור שהכיל אסונות וניסים, מוות והישרדות: סיפורה העגום של משפחתנו. אולם וינצ'נזו הקטן היה בעיניי טוב מהאומללות ההיא, גם היום אני מהמרת על עתידו.