השיבה הביתה

פתח דבר
2019

הכנסייה דומה לבית תפילה אלפיני, מהסוג שאפשר למצוא בהרים סביב זלצבורג, והאוויר בתוכה קריר ומזמין. אוגוסט, חם מאוד, והחליפה והעניבה שאני לובש רק מחמירות את המצב. בחיי היומיום שלי אני לא לובש חליפות. הן לא נוחות, וכרופא גיליתי שהפציינטים שלי מגיבים אליי טוב יותר כשאני לבוש בצורה קלילה יותר, כמוהם.

אני כאן כדי להשתתף בחתונה. אני מכיר את הכלה כבר יותר מחמש שנים, אם כי כיום אני לא בטוח שהיא חושבת שאנחנו חברים. אחרי שהיא עזבה את ניו ברן דיברנו בקביעות יותר משנה, אבל מה שנותר ממערכת היחסים שלנו הן כמה הודעות טקסט מדי פעם, שלפעמים היא שלחה ולפעמים אני. ועם זאת לא ניתן להתכחש לקשר שלנו, ששורשיו נעוצים באירועים שקרו לפני שנים. לפעמים קשה לי לזכור את האדם שהייתי כשדרכינו נפגשו לראשונה, אבל זה טבעי, לא? החיים מזמנים לנו אינסוף הזדמנויות לפנות לכיוונים חדשים, במהלכם אנחנו גדלים ומשתנים, וכשאנחנו מביטים במראה האחורית, אנחנו זוכים למבט חטוף במי שהיינו פעם, ולפעמים לא מסוגלים לזהות את עצמנו.

יש דברים שלא השתנו: השם שלי, למשל. אבל עכשיו אני בן שלושים ושבע ונמצא בשלבים ראשונים של קריירה חדשה, כזו שמעולם לא עלתה בדעתי בשלושת העשורים הראשונים של חיי. פעם אהבתי לנגן בפסנתר, אבל אני כבר לא מנגן בכלי הזה. גדלתי במשפחה אוהבת, אבל עבר זמן רב מאז שראיתי מישהו מהם. יש לכך סיבות, אני אגיע לזה מאוחר יותר.

אני שמח להיות כאן, ושמח שהצלחתי להגיע בזמן. הטיסה שלי מבולטימור התעכבה, והתור לאיסוף הרכב השכור היה ארוך. אף שלא הגעתי אחרון, הכנסייה כבר מלאה כדי יותר מחצי. אני מוצא מקום ישיבה באחת השורות האחוריות ועושה כמיטב יכולתי לחמוק פנימה בלי שיבחינו בי. את הספסלים שלפניי תופסות נשים שחובשות כובעים מהסוג שהיית מצפה למצוא בדרבי של קנטקי. שילובים ראוותניים של קשתות ופרחים שעיזים עשויות ליהנות מאכילתם. המראה גורם לי לחייך ומזכיר לי שהדרום תמיד מציע הצצה לעולם שכבר לא קיים בשום מקום אחר.

כשאני ממשיך לסקור את סביבתי, מראה הפרחים גורם לי לחשוב על דבורים. הדבורים היו חלק מחיי במשך רוב השנים הזכורות לי. מדובר ביצורים מופלאים שתמיד עניינו אותי. בימים אלה אני מטפל ביותר מתריסר כוורות של דבורים. זה דורש פחות השקעה מכפי שאולי נדמה לכם, והתחלתי להאמין שהדבורים הן שמטפלות בי. וגם באחרים. אפשר לומר שחייהם של בני האדם תלויים בהן, מכיוון שכמעט כל אספקת המזון שלנו תלויה בדבורים.

יש קסם ברעיון שהחיים שאנחנו מכירים תלויים במשהו פשוט כמו דבורה שעושה את דרכה מצמח אחד למשנהו. זה עוזר לי לראות את המשמעות העמוקה שיש לתחביב הצדדי שלי, זה שהביא אותי לכאן, לכנסייה של העיירה הקטנה הזו, הרחק מהבית שלי. כמו כל סיפור טוב, הסיפור שלי הוא גם סיפורם של אירועים ונסיבות ואנשים אחרים, כולל זוג זקנים שאהבו לשבת בכיסאות נדנדה לפני חנות מכולת ישנה בקרוליינה הצפונית. וחשוב מכך, זהו סיפורן של שתי נשים שונות, אם כי אחת מהן הייתה רק נערה באותו זמן.

אני מודע לכך שאנשים מספרים את הסיפורים שלהם באופן שמציג אותם כגיבורים הראשיים, וקרוב לוודאי שגם אני אפול במלכודת הזו. לכן אני רוצה להסתייג מראש ולומר שרוב האירועים נראים לי מקריים, ובמהלך הסיפור שלי, אנא זכרו שאני לא רואה בעצמי שום סוג של גיבור.

ובאשר לסוף הסיפור, אני מניח שהחתונה הזו היא סוג של סגירת מעגל. לפני חמש שנים הייתי מתקשה לומר אם מארג הסיפורים הזה נגמר בסוף משמח, טרגי או מריר־מתוק. ועכשיו אני עוד פחות בטוח, מכיוון שבאתי לכאן תוהה אם הסיפור עשוי באיזושהי דרך פתלתלה להמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסיק.

כדי להבין למה אני מתכוון, תצטרכו לנסוע איתי אחורה בזמן, לחזור לעולם שגם אחרי כל מה שקרה בשנים שחלפו עדיין נמצא במרחק נגיעה.

1
2014

הפעם הראשונה שבה הבחנתי בנערה חולפת על פני ביתי הייתה למחרת היום שבו נכנסתי לגור שם. במשך חודש וחצי לאחר מכן ראיתי אותה מדשדשת שם כמה פעמים בשבוע, בראש מורכן ובכתפיים שמוטות. במשך זמן רב לא אמרנו מילה זה לזה.

חשדתי שהיא בשנות העֶשְרֵה שלה כי משהו ביציבה שלה העיד על שילוב של הערכה עצמית נמוכה וכעס על העולם, אבל בגיל שלושים ושתיים הגעתי לשלב שבו כבר לא יכולתי להיות בטוח. שמתי לב לשערה החום והארוך ולעיניה המרוחקות זו מזו, ומעבר לכך, הדבר היחיד שידעתי עליה בוודאות היה שהיא גרה בפארק הקרוואנים בהמשך הכביש שבו אהבה ללכת. או יותר נכון, שבו נאלצה ללכת, כי לא הייתה לה מכונית.

שמי אפריל היו צלולים, הטמפרטורה הייתה בערך עשרים מעלות, וניחוח הפרחים נישא ברוח. הקרניות והאזליאות שבחצר פרחו כמעט בן־לילה ומסגרו את שביל החצץ שעבר על פני ביתו של סבי ממש מחוץ לניו ברן, קרוליינה הצפונית, שאותו ירשתי לאחרונה.

ואני, טרווֹר בנסון, רופא מחלים וחייל פצוע, פיזרתי כדורי נפטלין לאורך המרפסת הקדמית וקוננתי על כך שזה לא מה שתכננתי לעשות באותו בוקר. הבעיה בעבודות תחזוקת הבית הייתה שלא יכולתי לדעת מתי הן יסתיימו, כי תמיד היה עוד משהו שצריך לעשות, ועוד לא החלטתי אם בכלל כדאי להמשיך לתחזק את הבית הישן.

הבית, ואני קורא לו כך בהיעדר הגדרה אחרת, לא נראה טוב במיוחד, וניכר כי השנים טבעו בו את חותמן. סבא שלי בנה אותו בעצמו לאחר שחזר ממלחמת העולם השנייה, ואמנם הוא ידע לבנות דברים כך שיחזיקו מעמד, אבל עיצוב מעולם לא היה הצד החזק שלו. הבית תוכנן בצורת מלבן עם מרפסות מלפנים ומאחור, וחולק לשני חדרי שינה, מטבח, חדר משפחה ושני חדרי אמבטיה. ציפוי העץ דהה במשך השנים וקיבל גוון אפרפר, כצבע שערו של סבי. הגג היה מטולא, אוויר חלחל מבעד לחלונות, ורצפת המטבח הייתה משופעת עד כדי כך שאם נשפך נוזל, הוא זרם מייד אל הדלת המובילה למרפסת האחורית. אני מקווה שזה הפך את עבודת הניקיון לקלה יותר בשביל סבי, שחי לבדו במהלך שלושים שנות חייו האחרונות.

אבל השדות שהקיפו את הבית היו מדהימים. הם השתרעו על פני עשרים וחמישה דונם, כללו אסם ישן שנטה על צידו וצריף דבש — שבו רדה סבי את הדבש שלו — והם היו זרועים בכל צמח פורח שהיה מוכר לאנושות, כולל חלקות של תלתן ופרחי בר. מראשית האביב ועד סוף הקיץ נראה השטח כולו כמו תצוגת זיקוקים על הקרקע. האזור הזה בברייסס קריק היה משופע במים כהים ומליחים שזרמו כל כך לאט עד שלעיתים קרובות הם שיקפו את השמיים כמו מראה, ומדי יום הפכו השקיעות את הנחל למפץ של בורדו, אדום, כתום וצהוב, וקרני השמש הדוהות לאיטן פילחו את מסך האזוב הספרדי שכיסה את ענפי העצים.

דבורי הדבש אהבו את המקום, וזו הייתה מטרתו של סבי, כי אני די בטוח שהוא אהב דבורים יותר מאשר אנשים. היו לו בערך עשרים כוורות. הוא היה כוורן במשרה חלקית כל חייו, ולעיתים קרובות חלפה בי המחשבה שהכוורות מתוחזקות טוב יותר מהבית או האסם. מאז שהגעתי לכאן בדקתי את הכוורות מרחוק כמה פעמים, ואף שזו הייתה רק תחילת העונה ניכר היה שמושבות הדבורים משגשגות.

כמו בכל אביב, אוכלוסיית הדבורים גדלה במהירות. כשהקשבתי יכולתי לשמוע אותן מזמזמות, והנחתי להן לנפשן. את רוב זמני הקדשתי למאמץ להפוך את הבית להיות ראוי שוב למגורים. פיניתי את ארונות המטבח. שמרתי בצד כמה צנצנות דבש וזרקתי את השאר: קופסה של קרקרים עבשים, צנצנות כמעט ריקות של חמאת בוטנים ושל ריבה, ושקית של תפוחים מיובשים. המגירות היו מלאות בשטויות: קופונים שעבר זמנם, נרות משומשים למחצה, מגנטים ועטים שכבר לא עבדו, ואת הכול זרקתי לפח. המקרר היה ריק ברובו ונקי באופן מוזר, בלי כל הפריטים המעופשים או הריחות המגעילים שציפיתי למצוא. פיניתי המון זבל מהבית: רוב הרהיטים היו בני חמישים שנה, ולסבי הייתה נטייה קלה לאגרנות. ואז שכרתי אנשי מקצוע שיעשו את העבודה הקשה. לקחתי קבלן שיעניק שיפוץ קוסמטי לאחד מחדרי האמבטיה, ושרברב שיתקן את הדליפה בברז המטבח. הזמנתי קרצוף וצביעה מחדש של הרצפות וסיוד של פנים הבית, ולסיום החלפתי את הדלת האחורית, שהייתה סדוקה ליד המשקוף ומישהו שם עליה קרש. ואז, אחרי שהבאתי צוות שינקה את הבית מהמסד עד הטפחות, התקנתי Wi-Fi למחשב הנייד שלי וקניתי כמה רהיטים לסלון ולחדר השינה, וגם טלוויזיה לחדר המשפחה. לטלוויזיה המקורית הייתה אנטנת אוזני ארנב והיא הייתה בגודל של תיבת אוצרות. ארגון הצדקה גודוויל סירב לקבל כתרומה את הרהיטים המשומשים של סבי, למרות הטיעון שלי שניתן לראות בהם ענתיקות, אז נאלצתי לזרוק אותם לזבל.

המרפסות היו במצב טוב יחסית, ובהן ביליתי את רוב הבקרים והערבים שלי. וזו הסיבה שפיזרתי כדורי נפטלין. האביב בדרום הוא לא רק פרחים ודבורי דבש ושקיעות יפות, במיוחד כשאתה גר סמוך לנחל באזור שומם. מכיוון שהיה חם מהרגיל לאחרונה, הנחשים החלו להתעורר מתרדמת החורף שלהם. ראיתי נחש גדול במרפסת האחורית כשיצאתי החוצה באותו בוקר עם הקפה שלי. אחרי שנבהלתי כהוגן ושפכתי חצי מהנוזל החם על החולצה שלי, ברחתי מהר לתוך הבית.

לא היה לי מושג אם הנחש ארסי או מאיזה סוג הוא. אני לא מומחה לנחשים. אבל בניגוד לאחרים, כמו למשל סבא שלי, לא רציתי להרוג אותו. רציתי שהוא יישאר רחוק מהבית שלי ויחיה שם. ידעתי שנחשים עושים דברים מועילים, כמו להרוג את העכברים ששמעתי בלילות מתרוצצים בתוך הקירות. הקולות האלה הפחידו אותי. אף שביליתי כאן כל קיץ כשהייתי ילד, אני לא רגיל לחיים באזור הכפרי. תמיד חשבתי על עצמי כעל בחור עירוני, וזה מה שהייתי, ממש עד הפיצוץ שריסק אותי ואת כל עולמי. וזו הסיבה שבכלל הייתי בתהליך החלמה, אבל ארחיב על כך בהמשך.

כרגע בואו נחזור לנחש. לאחר שהחלפתי חולצה, נזכרתי במעורפל שסבי נהג להשתמש בכדורי נפטלין כדי להרחיק נחשים. הוא היה משוכנע שלכדורי נפטלין יש כוח קסם שהודף כל מיני יצורים, כולל עטלפים, עכברים ונחשים, והוא נהג לקנות את החומר בארגזים. ראיתי הרבה מהם באסם, ומתוך הנחה שסבי ידע מה הוא עושה, לקחתי קופסה והתחלתי לפזר את כדורי הנפטלין בנדיבות סביב הבית. מאחור, בצדדים ולבסוף בחזית.

ואז הבחנתי שוב בנערה הגוררת את רגליה במורד הכביש שחולף על פני הבית. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו, וכשהבחינה במבטי היא הציצה לכיווני. במקום לחייך או לנופף אליי, היא הרכינה את ראשה בניסיון להימנע מלהכיר בנוכחותי.

משכתי בכתפיי וחזרתי לעבודה, אם אפשר לכנות כך את מלאכת פיזור כדורי הנפטלין. מסיבה כלשהי מצאתי את עצמי חושב על פארק הקרוואנים שבו היא גרה. הוא היה במרחק קילומטר וחצי בערך, בהמשך הכביש. מתוך סקרנות הלכתי לשם זמן קצר לאחר שהגעתי וגיליתי שהוא גדל מאז הפעם האחרונה שביקרתי באזור. אולי רציתי לדעת מיהם השכנים החדשים שלי. הדבר הראשון שחשבתי ברגע שראיתי אותו היה שלידו הבית של סבא שלי נראה כמו הטאג' מהאל. היו שם בסך הכול שישה או שבעה קרוואנים ישנים ורעועים שהושלכו באקראי על מגרש עפר. בפינה הרחוקה היו שרידי קרוואן שרוף שנותרה ממנו רק קליפה שחורה ומומסת חלקית. בֵּינות לקרוואנים היו תלויים על מוטות עקומים חבלי כביסה. תרנגולות כחושות ניקרו במסלול מכשולים של מכוניות על בלוקים וחפצים חלודים, וחמקו בקושי מכלב פיטבול פראי, שהיה כבול לפגוש ישן שהוצב שם. לכלב היו שיניים בגודל של קותלי חזיר, והוא נבח עליי בפראות עד שרוק ניתז מפיו המקציף. לא כלב נחמד, אני זוכר שחשבתי. בתוכי תהיתי למה שמישהו ירצה לגור במקום כזה, אבל ידעתי את התשובה. בדרך חזרה הביתה ריחמתי על הדיירים ואז נזפתי בעצמי שאני סנוב, כי ידעתי שהיה לי יותר מזל מלרבים, לפחות במה שקשור לכסף.

"אתה גר כאן?" שמעתי קול שואל.

הרמתי את מבטי וראיתי את הנערה. היא חזרה על עקבותיה ועמדה במרחק כמה מטרים ממני. היא שמרה על מרחק, אבל הייתה קרובה מספיק כך שהצלחתי להבחין ברסס של נמשים בהירים על לחייה, שהיו כל כך חיוורות עד שנראו כמעט שקופות. שמתי לב לכמה חבורות על זרועותיה, כאילו נתקלה במשהו. היא לא הייתה יפה במיוחד, והיה בה משהו לא גמור, מה שגרם לי לחשוב שוב שהיא בשנות העשרה שלה. מבטה הזהיר הבהיר שהיא מוכנה לברוח אם אעשה את הצעד הקטן ביותר לעברה.

"אני גר כאן עכשיו," אמרתי וחייכתי. "אבל אני לא יודע כמה זמן אישאר."

"הזקן מת. זה שגר כאן. קראו לו קארל."

"אני יודע. הוא היה סבא שלי."

"אה." היא הכניסה יד לכיס האחורי שלה. "הוא נתן לי דבש."

"זה נשמע כמו משהו שהוא היה עושה." לא הייתי בטוח אם זה נכון, אבל זה נראה לי הדבר הנכון לומר.

"הוא היה אוכל בתחנת המסחר," היא אמרה. "הוא תמיד היה נחמד."

תחנת המסחר של ג'ים האיטי הייתה אחת מאותן חנויות רעועות שהיו כל כך נפוצות בדרום, והוקמה הרבה לפני שנולדתי. סבי נהג לקחת אותי לשם בכל פעם שביקרתי אצלו. היא הייתה בגודל של מוסך לשלוש מכוניות עם מרפסת מקורה בחזית, ומכרו בה הכול: דלק, חלב וביצים, ציוד דיג, פיתיונות חיים וחלקי מכוניות. בחזית הוצבו שתי משאבות דלק ישנות שלא קיבלו כרטיסי אשראי, וגריל שבו הוגש אוכל חם. אני זוכר שפעם מצאתי שקית של חיילי צעצוע מפלסטיק תקועה בין שקית מרשמלו לקופסה של קרסי דיג. לא היה תכנון ברור או היגיון כלשהו באופן שבו סודרו הפריטים שעמדו על המדפים או שהוצגו על הקירות, ואני תמיד חשבתי שזו אחת החנויות הכי מגניבות שראיתי אי־פעם.

"את עובדת שם?"

היא הנהנה ואז הצביעה על הקופסה שבידי. "למה אתה שם כדורי נפטלין מחוץ לבית?"

בהיתי בקופסה שבידי וקלטתי ששכחתי שאני מחזיק אותה.

"ראיתי נחש במרפסת שלי הבוקר. שמעתי שכדורי נפטלין מרחיקים אותם."

היא קפצה את שפתיה ולקחה צעד אחורה. "בסדר. רק רציתי לדעת אם אתה גר כאן עכשיו."

"קוראים לי טרוור בנסון, דרך אגב."

למשמע שמי היא בהתה בי ארוכות, עד שאזרה עוז ושאלה את המובן מאליו.

"מה קרה לפנים שלך?"

ידעתי שהיא מתכוונת לצלקת הדקה שנמתחה בין קו השיער ללסת שלי, והדבר הגביר בי את הרושם שהיא צעירה מאוד. מבוגרים בדרך כלל לא מעלים את הנושא. הם מעמידים פנים שלא הבחינו בכך. "פצצת מרגמה באפגניסטן. לפני כמה שנים."

"אה." היא שפשפה את אפה בגב ידה. "זה כאב?"

"כן."

"אה," היא אמרה שוב. "נראה לי שאני אלך עכשיו."

"בסדר," אמרתי.

היא התחילה ללכת לעבר הכביש ואז פתאום הסתובבה שוב. "זה לא יצליח," היא קראה.

"מה לא יצליח?"

"כדורי הנפטלין. לנחשים לא אכפת מכדורי נפטלין."

"את יודעת את זה בוודאות?"

"כולם יודעים את זה."

תספרי את זה לסבא שלי, חשבתי. "אז מה אני צריך לעשות אם אני לא רוצה נחשים במרפסת?"

היא שקלה את תשובתה. "אולי אתה צריך לגור במקום שאין בו נחשים."

צחקתי. היא הייתה מוזרה, זה בטוח, אבל קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני צוחק מאז שבאתי לגור כאן. אולי הצחוק הראשון שלי זה חודשים.

"היה נחמד להכיר אותך."

התבוננתי בה הולכת והופתעתי כשהיא הסתובבה לאיטה. "קוראים לי קלי," היא קראה.

"היה נחמד להכיר אותך, קלי."

כשהיא נעלמה לבסוף מהעין, מעבר לאזליאות, התלבטתי אם להמשיך לפזר כדורי נפטלין. לא היה לי מושג אם היא צודקת או לא, אבל בסוף החלטתי שמספיק להיום. הייתי במצב רוח ללימונדה ורציתי לשבת במרפסת האחורית ולנוח, ולוּ רק משום שהפסיכיאטר שלי המליץ לי לפנות זמן למנוחה.

הוא אמר שזה יעזור לי להרחיק את החושך.

*

הפסיכיאטר שלי השתמש לעיתים בתיאורים מוחשיים כמו החושך כדי לתאר PTSD, הידוע גם כתסמונת דחק פוסט־טראומטית. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר שכל מטופל שונה ושחלק מהעבודה שלו זה למצוא מילים שמשקפות במדויק את מצב הרוח והרגשות של המטופל, בדרך שתוביל אותו במסע האיטי להחלמה. מאז שהתחיל לעבוד איתי הוא קרא ל-PTSD שלי סערה, בעיות, מאבק, אפקט הפרפר, ויסות רגשי לקוי, רגישות לגירויים, וכמובן, החושך. זה גרם למפגשים שלנו להיות מעניינים, ואני חייב להודות שחושך הוא תיאור מדויק של מה שהרגשתי כמו כל אחד מהמושגים האחרים. במשך זמן רב לאחר הפיצוץ, מצב הרוח שלי אכן היה חשוך, שחור כמו שמי הלילה ללא כוכבים או ירח, גם אם לא לגמרי הבנתי למה. בהתחלה הייתי בהכחשה עיקשת לגבי ה-PTSD, אבל תמיד הייתי עקשן.

למען האמת, הכעס, הדיכאון ונדודי השינה שלי נראו לי הגיוניים לגמרי באותו זמן. בכל פעם שהצצתי במראה נזכרתי במה שקרה בשדה התעופה של קנדהאר ב-9 בספטמבר 2011, כשטיל שכוּון אל בית החולים שבו עבדתי פגע בכניסה, שניות בלבד לאחר שיצאתי מהבניין. בחירת המילים שלי אירונית, מכיוון שלהציץ במראה זה כבר לא מה שהיה פעם. התעוורתי בעיני הימנית, וזה אומר שאין לי תפיסת עומק. לבהות בהשתקפות של עצמי זה קצת כמו להתבונן בדג שוחה בשומר מסך של מחשב ישן: כמעט אמיתי, אבל לא לגמרי. וגם אם הייתי מצליח להתגבר על זה, הפציעות האחרות שלי גלויות לעין כמו דגל בודד שנטוע על פסגת האוורסט. כבר הזכרתי את הצלקת שעל פניי, אבל הרסיסים הותירו את פלג גופי העליון מצולק כמו הירח. הזרת והקמיצה בידי השמאלית נתלשו בפיצוץ, וזה מצער במיוחד כי אני שמאלי. ואיבדתי גם את אוזני השמאלית. תאמינו או לא, זה מה שהכי הטריד אותי לגבי המראֶה שלי. ראש של בן אדם לא נראה טבעי כשחסרה בו אוזן. נראיתי עקום באופן מוזר, ורק מאותו רגע התחלתי להעריך בכלל את האוזן שהייתה לי. קודם לכן, בפעמים הנדירות שחשבתי על האוזניים שלי, זה היה תמיד בהקשר של שמיעה. אבל תנסו להרכיב משקפי שמש רק עם אוזן אחת ותבינו למה הרגשתי את האובדן באופן כל כך חמור. עדיין לא הזכרתי את הפציעות בעמוד השדרה, שבגללן הייתי חייב ללמוד שוב ללכת, או את כאבי הראש הפועמים שנמשכו חודשים והותירו אותי שבר כלי מבחינה גופנית. אבל הרופאים הטובים בבית החולים וולטר ריד תיקנו אותי. את רובי, בכל אופן. ברגע שעמדתי על הרגליים, הטיפול בי עבר לבית החולים שבו למדתי, ג'ונס הופקינס, שם עברתי את הניתוחים הקוסמטיים. כעת יש לי אוזן תותבת, עשויה כל כך טוב שבקושי אפשר לזהות שהיא מזויפת, והעין שלי נראית נורמלית, גם אם היא חסרת תועלת לחלוטין. לא היה אפשר לעשות הרבה לגבי האצבעות, עד אז הן כבר הפכו בוודאי לזבל אורגני באפגניסטן, אבל מנתח פלסטי הצליח להקטין את גודל הצלקת שעל פניי לקו הדק והלבן שהיא עכשיו. היא בולטת, אבל לא במידה שתגרום לילדים קטנים לצרוח למראה פניי. אני אוהב לומר לעצמי שזה מוסיף אופי, שמתחת למעטה החיצוני של האיש המנומס והמקסים שלפניכם יש אדם בעל אומץ ועוצמה שחווה סכנת חיים אמיתית ושרד. או משהו כזה.

יחד עם גופי התנפצו כל חיי, כולל הקריירה שלי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם העתיד שלי. לא ידעתי איך להתמודד עם הפלשבקים או עם נדודי השינה או עם התקפי הזעם, או עם כל אחד מהתסמינים המטורפים האחרים הקשורים ל-PTSD. המצב הלך והידרדר עד שהגעתי לשפל המדרגה: תארו לעצמכם חגיגת שתייה שנמשכה ארבעה ימים, שבסופם התעוררתי מכוסה בקיא, ואז הבנתי סוף־סוף שאני זקוק לעזרה. מצאתי פסיכיאטר בשם אריק בואֶן, מומחה ל-CBT ול-DBT, או לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ודיאלקטי. טיפולי CBT ו-DBT מתמקדים בהתנהגויות כדרך לשלוט או לטפל במה שאתה חושב או מרגיש. אם אתה מרגיש שמזלזלים בך, תכריח את עצמך לעמוד זקוף. אם אתה מרגיש המום כי אתה ניצב בפני משימה מורכבת, תנסה להפחית את התחושה הזו עם משימות פשוטות שאתה מסוגל לבצע, כמו להתחיל בחלק הקל ורק אחר כך להתקדם.

שינוי התנהגות מצריך הרבה עבודה ויש עוד היבטים רבים אחרים ל-CBT ו-DBT, אבל לאט־לאט התחלתי להתאפס על עצמי. ואז התחילו להגיע גם מחשבות על העתיד. ד"ר בואן ואני שוחחנו על כל מיני אפיקי קריירה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני מתגעגע לעיסוק ברפואה. התקשרתי לג'ונס הופקינס והגשתי מועמדות להתמחות נוספת. הפעם בפסיכיאטריה. אני חושב שבואן קיבל את זה כמחמאה. בקיצור, קשרים הופעלו לטובתי, אולי מפני שכבר למדתי שם, אולי מפני שהייתי חייל פצוע, והסכמות ניתנו לפנים משורת הדין. התקבלתי כמתמחה בפסיכיאטריה, עם תאריך התחלה ביולי. זמן לא רב לאחר שקיבלתי את הודעת הקבלה המשמחת מג'ונס הופקינס נודע לי שלסבי היה שבץ. זה קרה באיזלי שבקרוליינה הדרומית, עיר שלא שמעתי אותו מזכיר מעולם. התבקשתי להגיע מהר לבית החולים, כי לא נשאר לו עוד הרבה זמן.

לא הבנתי למה הוא שם. עד כמה שהיה ידוע לי, הוא לא יצא כבר שנים מניו ברן. כשהגעתי לבית החולים הוא כבר בקושי היה מסוגל לדבר. הוא התקשה בכל מילה, והיה קשה להבין אותו. הוא אמר לי דברים מוזרים, דברים שפגעו בי גם אם נשמעו לא הגיוניים, אבל לא יכולתי להתנער מהתחושה שהוא מנסה לומר משהו חשוב לפני שילך לעולמו.

כקרוב המשפחה היחיד שנותר לו, אני הייתי אמור לטפל בסידורי הלוויה. היה לי ברור שהוא רצה להיקבר בניו ברן. דאגתי שיועבר בחזרה לעיר הולדתו, ערכתי לו טקס קבורה קטן בבית הקברות, שאליו הגיעו יותר משתתפים מכפי שתיארתי לעצמי שיגיעו, ושהיתי זמן רב בביתו. טיילתי בשטחים שהיו בבעלותו ונאבקתי ביגון וברגשות האשמה. בילדותי היו הוריי עסוקים כל הזמן ואני ביליתי את רוב חופשות הקיץ של ילדותי בניו ברן. עכשיו התגעגעתי לסבי בכאב צורב. הוא היה מצחיק, הוא היה חכם וטוב לב, והוא תמיד גרם לי להרגיש מבוגר וחכם יותר מכפי שהייתי באמת. כשהייתי בן שמונה הוא הרשה לי לקחת שאיפה ממקטרת התירס שלו. הוא לימד אותי לדוג ונתן לי לעזור לו בכל פעם שתיקן מנוע. הוא לימד אותי הכול על דבורים ועל כוורנות, וכשהייתי בשנות העֶשרֵה, הוא אמר לי שיום אחד אפגוש אישה שתשנה את חיי לצמיתות. כששאלתי אותו איך אדע אם פגשתי את האישה הנכונה, הוא קרץ ואמר לי שאם לא אהיה בטוח, כדאי שאמשיך לחפש.

המשך הפרק בספר המלא