הפרעות אכילה

"היא צועדת בצעדים נמרצים אפילו יותר מבדרך כלל. זגוגיות הבניינים מטילות החזרי אור של שמש בוקר, שכחה את משקפי השמש על המדף, זה מה שקורה כשממהרים. צליל צלצול הטלפון שרדף אחריה עד פינת הרחוב חודר את שגרת יומה, מרמז על הדרמה הגדולה שממתינה לה מעבר לאפרכסת, מפר את שרשרת הפעולות הקבועות, היא עוד לא יודעת מה עומד להתחולל, אבל היא מרגישה את הצריבה בקצוות של האצבעות, עוד לא שלפה את הכפפות מהתיק, והקור והאור דוקרים אותה." 

תחילה אריאלה מאושפזת במחלקה סגורה להפרעות אכילה. רזה, שבירה וקשוחה. יושבת מול אלכס, הפסיכיאטר שלה, ולא אומרת מילה. שתיקתה צועקת. היא מסקרנת מאוד – את אלכס, ואותנו, הקוראים. מה עובר עליה שם בפנים? אלכס סבלני וחכם, מתאים את עצמו לקצב שלה, מחכה לה עד שתפשיר. 

אחר כך היא חיה בניו יורק. עורכת דין, שותפה בפירמה נוצצת. מעשיה נחרצים ומחשבותיה בהירות והיא כובשת לב ומצליחה. לא זקוקה לאף אחד. ואז מגיעה שיחת הטלפון שמחזירה אותה לארץ, והקריירה שלה נוסקת לגבהים חדשים. נדמה שהיא בשיא הצלחתה ודבר לא יכול להתערער, אבל בפינות החשוכות של הנפש נפתחת מערכה חדשה, סמויה ואכזרית מאוד, בין הנפש ובין ההיגיון וסודקת סדק עמוק באריזה המבהיקה של אריאלה. אולי אלכס יוכל להציל אותה גם הפעם?

מרגולין־יחידי כותבת בתנופה סיפורית יוצאת דופן, יש לה קול מובהק, כריזמטי, אסתטי להפליא והיא מתארת נפש סוערת מנקודת מבט מקורית, אינטימית להפליא, מרתקת. 

זהו הרומן השני של לימור מרגולין־יחידי, קדם לו הרומן לים אותו הריח שגם הוא ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר.

"היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.[...] מדובר ביצירה ספרותית משובחת." - עפרה עופר אורן "סופרת ספרים", על לים אותו הריח.

אזהרת טריגר: הפרעות אכילה

דמעות של אושר עולות רק מהמחשבה שאוכל יום אחד להגיד, פעם התמודדתי עם הפרעות אכילה. אני לא יכולה לתאר אפילו איך זה לעבור דבר כזה, על אחת כמה וכמה במשך יותר מחמש שנים. כנראה אף פעם לא אצליח להבין למה הייתי צריכה לעבור את זה ולמה בחרתי להישאר שם כל כך הרבה זמן. אולי כי זה כבר נהיה המקום הנוח, ואולי זה היה הפחד להצליח לצאת מזה ולסטות מהמטרה שלי. 

זהו סיפור על תהליך – תהליך של השלמה, סליחה עצמית והבנה שבעולם שבו אנו חיים, אין דבר כזה שלמות.
הספר מלווה ילדה שנולדה לעולם שבו אידאל היופי הוטמע בה מגיל צעיר. זיכרונות ילדות ואירועים משמעותיים הובילו אותה לצומת מכריע, שבו בחרה בדרך שנראתה אז נכונה, אך התבררה כהרסנית וכואבת.
זהו מסע של התמודדות וניצחון. בעזרת אלוהים, דרך ארוכה ותמיכה נכונה, הילדה הזו – שהתבגרה בינתיים – הצליחה לחזור לחייך, מצאה משמעות חדשה וזכתה בחייה מחדש.

נשים ונערות רבות בארץ ובעולם, מוצלחות, בעלות יוזמה ורצון בכל תחום אחר בחייהן, חשות חוסר שליטה מוחלט בענייני אוכל. הן מנהלות אורח חיים כפול. כלפי חוץ תראה אישה מתפקדת לכל דבר. פעמים רבות היא נאה, מטופחת, לעתים בעלת קריירה משגשגת, ובסתר, חייה סובבים סביב אוכל, מחשבות אובססיביות על אכילה, הקאות בהחבא, בולמסים באין רואה, הרעבה עצמית לעתים עד מוות, וכל אלה מלווים בכאב וסבל עמוקים. המשותף לכל הנשים האלה הוא התסכול הרב והכעס שהן נושאות איתן במשך שנים וחוסר היכולת שלהן למלא את הצרכים הרגשיים שלהן. האוכל הוא הפיצוי, שהופך לעתים לפיצוי הרסני ביותר. נשים אוכלות את עצמן מציץ לעולמן החסוי של נשים הסובלות מהפרעות אכילה, ומספר את סיפורן האישי. הוא מציע ניתוח פסיכולוגי וחברתי של אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית ומעלה שיטת טיפול יחודית המשלבת טיפול פסיכודימני עם פרספקטיבה פמיניסטית. מירה דנה, פסיכותרפיסטית, צברה ניסיון רב בעבודתה עם נשים בלונדון ובבית-חולים רמב"ם בחיפה. מרילין לורנס, פסיכואנלטיקאית, עובדת בטוויסטוק, לונדון. השתיים כתבו יחד את הספרים: Fighting Food, Womans Secret Disorder. נשים אוכלות את עצמן" הוא ספרן הראשון בעברית.

אין עוררין על כך שהפרעת האכילה הפכה לאחת המגיפות של תקופתנו. הפרעה נפשית זו נושאת השלכות ומשמעויות רציניות מאוד של פגיעה חמורה ובלתי הפיכה בבריאות, עד כדי אובדן חיים. אף על פי כן, בשל הכחשה, בושה ומיומנות גבוהה בהסתרה, מקרים רבים אינם מאובחנים כראוי, ובין אלו שכן מאובחנים, רבים אינם מטופלים באופן יעיל שמניב שיפור משמעותי ויציב, ולעיתים קרובות גם נופלים בין הכיסאות במוסדות הטיפול השונים. יש חשיבות מכרעת לידע, למיומנות ולניסיון הקליני המצטבר בדרך להקטנת הפער בין הצורך הקיים שעולה ומתגבר תדיר, לבין כושר המענה המוגבל בזמינות, בהיערכות וביכולת ההכלה שלנו כחברה.

ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין, בספרה הבלתי שגרתי, פורסת בפנינו גישה טיפולית אינטגרטיבית, חדשנית ופורצת דרך, לטיפול בהפרעות אכילה. גישה זו כבר עשתה הדים אצל מומחים ברחבי העולם. באמצעותה עזרה המחברת למטופלות ולמטופלים למצוא פתח בתוך חוויית האין־מוצא של הפרעות האכילה, ולהחזיר לעצמם את החיים.

בספר פורטת חסון רוזנשטיין את יסודותיה של הגישה האינטגרטיבית ומדגישה שמידה 1 לא יכולה להיות מתאימה לכולם. כל מקרה לגופו, כל טיפול ורגישויותיו. בשפה קולחת ובגובה העיניים, מראה לנו המחברת הלכה למעשה את יתרונותיה ואת יישומה בשטח של הגישה האינטגרטיבית, באמצעות סיפורי מקרים מרתקים, הסברים מקצועיים וחוויות אישיות שלה מהקליניקה. המקרים המתוארים בספר מאפשרים לנו הצצה אינטימית ורגישה לתוך עולמות פנימיים, לעיתים מעוותים, לעיתים מפחידים עד אימה ולעיתים מבולבלים וחידתיים, של תשע נשים וגבר אחד המתמודדים עם הפרעת אכילה שמעיבה על חייהם.

בתקופתנו, אין כמעט בית שנושא הפרעת האכילה אינו נוגע בו ברמת עצימות כלשהי. ספר זה נכתב במטרה לספק ידע, הבחנות ומודעות לכל אדם שהנושא קשור אליו או מעניין אותו, החל באנשי מקצוע מעולמות הטיפול, האימון וההדרכה, דרך הורים וקרובי משפחה של מתמודדים, וכלה במתמודדים עצמם. בספר תמצאו הדרכה מקצועית, סיפורים אישיים ואנושיים ושפע עצום של ידע, תובנות, סודות והבחנות שיעזרו לכם להבין, להזדהות, להכיל, לחמול, ובעיקר, לפתח מודעות חכמה ומושכלת.

להרעיב את הזאב שבפנים הוא תוצר של עבודה רבת שנים עם מטופלות/ים ובני המשפחות שהתמודדו עם הפרעות אכילה. חשיבותו גוברת בתקופה זו שבה הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מסחרר, ואנשים, בעיקר מתבגרים, חווים מצוקה בגין חרדות, לחצים, תסכול, חוסר אונים ועוד. בהעדר חוסן רגשי ודרכי התמודדות מיטיבות, המצוקה מושלכת על הגוף. הגוף מהווה מצד אחד פלטפורמה או אובייקט להחזרת תחושת השליטה והכוח, ומצד שני אמצעי לתקשר את המצוקה ולהפעיל את הסביבה על מנת לקבל מענה הולם.

כרך זה, "מאחורי הקלעים של ההתמודדות עם הפרעות אכילה והטיפול בהן", הוא הכרך השני של הספר להרעיב את הזאב שבפנים. הוא מתייחס להפרעות האכילה ולחולשות ולקשיים האישיים של הנערה כאל "ישות זאבית" שמכוונת את הפרט לפעול כנגד עצמו ואת המשפחה לפעול על פי תכתיביה. תהליך ההשתחררות מההכוונות המזיקות והלא-מודעות הללו הוא למעשה הדרך להתמודדות חיובית עם הקשיים הרגשיים שבבסיס הפרעות אלו.

הספר עוסק באופן מקיף ומעמיק בדינמיקות הנפשיות והפיזיות של הפרעות אכילה, בהתמודדות ובטיפול הרב-מקצועי והרב-ממדי בהפרעות אלה ובתשתית להן, כל זאת לצד התייחסות לקשר בין מוח, רגשות והתנהגויות בהפרעות אכילה, לבין סוגים שונים של טיפול רגשי. הפרק החותם את הספר עוסק בהדרכת הורים וטיפול משפחתי. העבודה הטיפולית המתוארת כאן מדגימה מדוע המסע הטיפולי להשתחררות מהפרעות אכילה הוא בבחינת "ריצה למרחקים ארוכים"; ריצה שנדרש בה תכנון והתאמת אסטרטגיות משתנות כדי להצליח להתמודד עם המכשולים שבדרך ולהגיע אל קו הסיום.

להרעיב את הזאב שבפנים הוא תוצר של עבודה רבת שנים עם מטופלות/ים ובני המשפחות שהתמודדו עם הפרעות אכילה. כרך זה, "תזונה ודימוי גוף בהפרעות אכילה", הוא ראשון מבין שני כרכים העוסקים באופן מקיף ומעמיק בדינמיקות הנפשיות והפיזיות של הפרעות אכילה, בהתמודדות ובטיפול הרב־מקצועי בהפרעות אלה ובתשתית להן.

חשיבותו גוברת בתקופה זו שבה הסביבה שבה אנו חיים משתנה בקצב מסחרר ואנשים, בעיקר מתבגרים, חווים מצוקה בגין חרדות, לחצים, תסכול, חוסר אונים ועוד. בהעדר חוסן רגשי ודרכי התמודדות מיטיבות, המצוקה מושלכת על הגוף. הגוף מהווה מצד אחד פלטפורמה או אובייקט להחזרת תחושת השליטה והכוח, ומצד שני אמצעי לתקשר את המצוקה ולהפעיל את הסביבה על מנת לקבל מענה הולם.

תרבות הצרכנות המערבית מעודדת רזון לצד השגת "אושר" דרך "חומר"; היא מציפה את הפרט באמצעות הרשתות החברתיות והמדיה התקשורתית באמצעות אסטרטגיות פיתוי.  מרבית האנשים, במיוחד הצעירים, שעדיין לא פיתחו חוסן ויכולת לעמוד במה שמוגדר "כנכון, נורמטיבי ומספק אושר", נמצאים במרדף אחר ריגושים, אמצעים לבלוט, להשתייך ולהיות מקובלים בחברה. חלק מהצעירים נסוגים לעמדה פסיבית ומצמצמים את הנוכחות הרגשית והפיזית שלהם כדרך להימנע מהאיום הסביבתי.

העבודה הטיפולית המתוארת בספר זה ממחישה את המאבק המשותף של המתמודדות עם הפרעות אכילה, של משפחותיהן ושל המטפלים בדרך לשחרור חייהן משליטת אנורקסיה ובולימיה. כמו כן, העבודה הטיפולית מדגימה הבנות ודרכי טיפול ייחודיות הרואות בהפרעות אכילה ישות "זאבית" המנצלת סדקים של חולשות וקשיים אצל הנערות (החלק הזאבי שבפנים), ישות שכופה את רצונה ומפתה אותן לנהוג בהתאם לתכתיביה.

להרעיב את הזאב שבפנים מדגים כיצד בטיפול מאחדים כוחות המתמודדות, המשפחות והמטפלים, ובעבודה משותפת נאבקים במטרה לשחרר את חייהם וזהותם מהאחיזה העוצמתית של הפרעות האכילה על מנת להוביל לכיוון של צמיחה ואיכות חיים.

״הציור ׳געגוע לחוש את החוליות׳ מדבר בשם כל קשת הלוקים בהפרעות האכילה. אלו שעדיין חולמים ובטוחים בצדקת חלום הרזון ואלו שבדרך להחלמה מסוימת. היכולת לחוש את החוליות מבטאת הישג ואישור להצלחה והכנעת הגוף המאכזב, השמן, הדוחה כשבכל פעם לכשהמטופלים מתבוננים בו מהוה תזכורת לחידלון, לכישלון ובהתאם לכך תחושות מיאוס נפשית ורגשית״.

הספר דמעות של גואש מדגים ומציע גישה טיפולית באמצעות אומנות לכל אלו שלוקים בהפרעת אכילה בכל הגילאים.
תחושות, חוויות, ואירועים קשים המבוטאים בציורים יוצרים שפה עשירה בדימויים, מטפורות, צבעים וצורות. הם "מדברים" את הקושי המייסר ממנו צמחה הפרעת האכילה. שפת הציורים מדייקת ומנכיחה ויזואלית על גבי הבריסטול סיפורי חיים וזאת עוד בטרם יתהוו המילים. 

ניק וצ‘רלי מאוהבים. הם אמרו אחד לשני את שלוש המילים שמשנות הכול, וצ‘רלי אפילו שיכנע את אמא שלו שבקרוב יוכל לישון אצל ניק. הוא מרגיש שהיחסים שלהם יכולים לעבור לשלב הבא... אבל האם הוא מספיק בטוח כדי לשתף את ניק?

ניק, לעומת זאת, כבר חושב על האוניברסיטה. 
הוא מעדיף לא להתרחק מהבית ומצ‘רלי, אבל בכלל לא בטוח שהאוניברסיטה הקרובה מתאימה לו. 

ניק וצ‘רלי בפרשת דרכים. 
האם הכול הולך להשתנות?

זהו הספר החמישי בסדרת עוצר נשימה שהתחילה כסדרת רשת והפכה לתופעה עולמית – יותר משמונה מיליון עותקים מספריה נמכרו ברחבי העולם.

אליס אוזמן נולדה ב־1994 בקנט, אנגליה, והיא כותבת ומאיירת במשרה מלאה.
מלבד סדרת עוצר נשימה שכתבה ואיירה, אליס פירסמה גם ספרי נוער, וביניהם בלי אהבה וניק וצ‘רלי, שתורגמו לעברית. 
היא גם הכותבת והמפיקה של סדרת הטלוויזיה עוצר נשימה, המבוססת על ספריה ומשודרת בנטפליקס.

עוד על יצירתה של אליס אוזמן תמצאו כאן:
Aliceoseman.com
Instagram.com/aliceoseman

מבט אינטימי, קשה, פוקח עיניים ומעורר השראה על ההשלכות ההרסניות של אנורקסיה נרבוזה, הפוגעת ביותר מאחת מכל מאה נערות ונשים צעירות. שכיחות האנורקסיה עולה לאחרונה גם בקרב בנים וגיל התפרצותה הולך ויורד. הספר נכתב מזווית ראייתה של אם המספרת בגילוי לב אמיץ ונדיר על מסעה של בתה מהרעבה עצמית מסכנת חיים לבריאות מחודשת.

מעולם לא סבלתי מאנורקסיה, אבל אני מכירה אותה היטב. אני רואה אותה ברחוב, בפנים הכחושות והשקועות, בחזה הגרמי, בזרועות הדקיקות של אישה מצומקת. למדתי לזהות את המבט החלול המיואש, את חוסר האונים שמגיע באופן בלתי נמנע אחרי שנים של רעב. אני חושבת לעצמי: זו הייתה יכולה להיות הבת שלי. זו לא. ככל שזה תלוי בי, זו גם לא תהיה.
- הארייט בראון, מתוך ההקדמה

בסיפור אישי סוחף, הארייט בראון מכניסה את הקוראים אל נבכי החוויה המשפחתית המבעיתה של ההתמודדות מול האנורקסיה: רגע אחרי רגע, נגיסה אחרי נגיסה. הספר הינו מדריך וקרן אור לכל מי שבא במגע עם האנורקסיה, ולכל מי שזו פקדה את משפחתו. הספר משלב באופן בהיר וקריא מידע עדכני מהספרות על טיפול באנורקסיה. "כשהיא העזה לאכול" הוא קריאה חיונית למשפחות ולאנשי טיפול כאחד.

רומן וידוי הכתוב כמכתב ארוך של הגיבורה אוריאנה לאירה, מורתה המיתולוגית למשחק, בו מועלים זיכרונות קשים מילדותה וטראומות מהעבר כמו ניצול מיני, בעיות אכילה ואובדניות.
במרכז ספרה החדש של אורנה עקאד עומדת אוריאנה, המחפשת כל העת, אחר שלווה ומקום משלה בעולם. חיפושיה אילו, מושפעים מילדותה הלא- פשוטה, ומתחילים כבר אז. את מסע חייה, היא מעלה על מכתב ארוך, הממוען לאחת הדמויות החזקות והמשפיעות של חייה- אירה, מורתה למשחק.
אוריאנה מודעת לזה שהיא הבת הפחות מוצלחת במשפחה, היא מעריצה את הזמרת רבקה זוהר וחולמת להיות זמרת כמוה וכמובן שהשיר של זוהר "אוריאנה" הוא השיר האהוב עליה, הגשמת חלומה כזמרת רצוף במאבקים . היא מתקבלת למקהלת צדיקוב, אך אינה זוכה להכרה מצד בני משפחתה. 
חייה כילדת תפנוקים נגדעים עקב מותו הפתאומי של אביה בדמי ימיו. אוריאנה מאשימה את עצמה במותו.
באמצעות העלאת זיכרונותיה על נייר המכתבים, מתוודעת הגיבורה לטראומות הקשות שעברה. במכתב, נחשפים מאבקיה בתחושות הנוראיות בעקבות ניצול מיני שעברה כנערה, מות אביה, אנורקסיה, בולימיה ועוד כאשר כל אילו מביאים אותה להרהורים נוגים ומסוכנים של אובדן עצמי.
לבירה לונדון, תפקיד משמעותי בעלילת הספר, אם כמקום בו מתרחש הספר "מרי פופינס" האהוב עליה כילדה, אותו היה נוהג אביה לספר לה מדי ערב ואחרי שנים, כמעין סגירת מעגל, לשם נסעה להגשים את חלומה להיות שחקנית וכמקום מנחם כאשר באווירת המקום, הופכות בעיותיה של אוריאנה ל"זמניות" ושם היא גם מנהלת סיפור אהבה עם קירן האירי שהיה פעיל פוליטי בIRA.

*****

האירועים והדמויות שבספר עוצבו בהשראת אירועים שהתרחשו ודמויות שהכירה הסופרת כמו המורה המיתולוגית למשחק עוצבה בהשראת דמותה של הזמרת צילה דגן ז"ל שהייתה חברת נפש של הסופרת ולה גם מוקדש הספר , אולם העלילה הינה דמיונית, פרי דמיונה הספרותי על עקאד ששילבה פיסות חיים שהתרחשו עם המציאות שיצרה עבור הספר.

נועה בולימית. והיא רוצה מאוד שיחשבו שהיא מושלמת. לכן היא משקרת, משחקת ומנסה להציג דמות מושלמת. היא משחקת עד שהיא כבר לא צריכה לשחק – כי מגיע מישהו שלא צריך אותה מושלמת, אבל צריך אותה.

צ׳רלי לא חשב שניק מתעניין בו כמו שהוא מתעניין בניק, אבל עכשיו הם כבר בני זוג, וזה רשמי. צ׳רלי מתחיל להרגיש מוכן לומר את שלוש המילים הקטנות־גדולות: אני אוהב אותך.

ניק מרגיש אותו דבר, אבל הרבה דברים מטרידים אותו. למשל היציאה מהארון מול אבא שלו. וגם: החשד ההולך ומתגבר שלצ׳רלי יש הפרעת אכילה.
הקיץ הופך לסתיו, שנת לימודים חדשה מתחילה, וצ׳רלי וניק עומדים לגלות דבר או שניים על אהבה.

סדרת עוצר נשימה, שכתבה ואיירה אליס אוזמן, התחילה כסדרת רשת, שהלכה וצברה קהל מעריצים. אחרי הפרסום בפורמט של ספר היא הפכה לרב־מכר ענק באנגליה, ואחר כך בעולם כולו, ועכשיו גם הפכה לסדרת טלוויזיה בנטפליקס.
אליס אוזמן נולדה ב־1994 בקנט, אנגליה, והיא כותבת ומאיירת במשרה מלאה. בדרך כלל אפשר למצוא אותה בוהה ללא מטרה במסכי מחשב, תוהה על חוסר המשמעות של הקיום, ועושה הכול כדי לא למצוא את עצמה בעבודה משרדית. מלבד כתיבה ואיור של סדרת עוצר נשימה, אליס גם כתבה כבר ארבעה ספרי נוער ושתי נובלות.

פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.
אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.

קצת אחרי שהעולם לא הגיע אל קיצו בשנת 2000, נערה בת שמונה־עשרה בורחת מהמחלקה הסגורה שבה היא מאושפזת. כשלצידה חברתה הטובה מימי התיכון, היא נוסעת לתל אביב כדי לפגוש בחור שהציל את חייה פעם, בתקווה שהוא יציל אותם בשנית.
אבל בעצם שום דבר בתיאור הזה לא נכון: כי העולם כן הגיע אל קיצו. כי החיים שלה בכלל לא ניצלו. כי שום דבר הוא אף פעם לא כמו שהוא נשמע או כמו שהוא נראה. כי כולם משקרים כל הזמן. גם היא בעצמה, לעצמה.
והיא כועסת. היא לא מפסיקה לכעוס. במונולוג ארוך וחשוף היא מספרת על כל מה שקרה באמת, ומבינה תוך כדי כך כמה מעט הבינה קודם.
היפומאניה הוא סיפור התבגרות סוחף שלוקח אותנו למסע שבין השפיות לבין השיגעון, בין האכזריות לבין החסד, בין השקר לבין האמת.
מגי אוצרי היא סופרת, כלת פרס שר התרבות והספורט לשנת 2021. היפומאניה הוא ספרה הרביעי.

״מסוחררת, פשטתי את שמלת האוהל. ריח חמוץ של זיעה נדף ממני. נשכבתי על רצפת הבלטות הקרה. לאחר שנרגעתי, קמתי למטבח ושתיתי כוס סודה קרה. הורדתי את החזייה ונשארתי רק בתחתוני הסטרץ׳ השחורים. הרגשתי מעט הקלה בלי לחץ החזייה מתחת לשדיים ומתחת לבתי השחי. כבר סירבתי לקנות בגדים גדולים ממידתי כדי שתחושת הלחץ תזכיר לי שאני חייבת לרזות. הבגדים שנאלצתי ללבוש מאז הלידה הראשונה, במידה אקסטרה-לארג׳, שיוו לי מראה נפוח. התביישתי להיות עירומה מול אלכס, אף על פי שמעולם לא העיר לי כששמנתי. "את האישה הכי יפה בחדר," ספק החמיא לי ספק עודד אותי כשהיינו יוצאים. למרות זאת הסכמתי להתעלס איתו רק בחושך.״

״זקיקים״ הוא ממואר מרתק וחשוב המתאר את הילדות הקשה של המחברת אשר הובילה אותה להפרעת אכילה קשה שהשפיעה על כל חייה הבוגרים.
נועה לקס

“לזכור את מה שהיה, להבין את המסרים,
אבל לא להיתקע בעבר ולרוקן רגשות משומשים.
לא להחביא יותר את המחשבות, את הפחדים ואת הצלקות שאת שומרת,
ולהחליט בלי צל של ספק שלשם, את לא חוזרת".

שלמה ולא מושלמת הוא אוסף שירים ומכתבים, טקסטים חושפניים ואישיים שלקוחים מהחיים של כולנו, מילים שנכנסות ישר ללב מתוך סיטואציות אמיתיות ומסע שעברה הסופרת בהתמודדות עם הפרעת אכילה, מחלה אוטואימונית, שירות צבאי ותובנות, ושלמות שאליה הגיעה בסוף המסע.

אתם/ן מוזמנים/ות למסע שבסופו אולי לא נהיה מושלמים אבל נהיה הכי שלמים בעצמנו.

שני צרפתי, בת 20, כותבת צעירה בתחילת דרכה, אשר השירים והמכתבים שכתבה נכנסו תוך מספר חודשים מועט ללבבות הקוראים והקוראות בשל הזדהות עם התכנים המועלים בהם והדרך החדשה לעצמם.

השירים והמכתבים הפכו לוויראליים ברשת ואהובים מאוד.

פורטפוליו של הצלמת גנית אורין שעבדה כצלמת עתונות וכצלמת אמנותית.
הפורטפוליו כולל צילומים בשחור לבן מתקופת לימודי הצילום, עבודה כצלמת עתונות בצפון לפני ואחרי נסיגת צה"ל מלבנון, צילומי חדשות וצילומי מגזין ואופנה ועבודה כצלמת אמנותית שכללה בין היתר צילומים של הצגות תיאטרון, צילומים עבור ספרים וכן צילומים בחו"ל. בנוסף, שני פרויקטים אמנותיים שהוצגו בתערוכות בנושא אנורקסיה נרבוזה ועירום.

רוב הספרים על אכילה רגשית נוטים להתמקד בדרכים לחזק ריסון עצמי או כיצד לזהות מה מפעיל את האכילה הרגשית. הגישה הראשונה עלולה להחמיר את הבעיה, ובאחרונה הגורם המפעיל עשוי להשתנות מפעם לפעם. שתי הגישות אינן עוזרות לאכלנים רגשיים להבין מדוע הם מרגישים מחויבים לעשות דבר שאינם רוצים לעשות מלכתחילה. הבנה זו היא המפתח לשינוי ההתנהגות הזאת.
בספר זה מציג דוקטור הווארד ס' פרקס תוכנית מפורטת לשבירת הדפוס שבו האכלן הרגשי נותר עם תחושת אשמה וחרדה לגבי האכילה הלא נכונה שלו, ועם התחייבות מחודשת לדיאטה עד שהמעגל חוזר על עצמו, והאכילה הכפייתית באה שוב לידי ביטוי. כמו כן, הסיבה שביסוד הרצון לזלול בלי רסן והכישורים המעשיים שיכולים לעזור לך ללמוד לשנות את תבנית החשיבה שלך בכל הקשור לדיאטה ולשים קץ לדחף לזלול. מפת הדרכים הזו תעזור לך לשמור על הרגלי אכילה בריאים במשך שנים רבות.
דוקטור הווארד ס' פרקס הוא פסיכולוג קליני בריאותי שעובד ומלמד זה למעלה מעשרים שנה. הוא מתמקד באכילה רגשית ושאר בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות. 

הנחות היסוד של הדיאטה ותבניות החשיבה הנובעות מהן שולטות בחיינו ביד כה רמה, עד שקשה לדמיין את העולם בלעדיהן.

רבות מאיתנו נמצאות במאבק מתמיד במשקל בעזרת דיאטות חוזרות ונשנות, חשות כאילו אנחנו לכודות בחדר נעול ואיננו מצליחות לפתוח את הדלת. אולם הכישלונות הרבים שחווינו לא מעידים על אשמתנו, אלא על אשמת השיטה; המפתח שבידנו לא מתאים. גם אם נכשלנו אין ספור פעמים בעבר, אין זה מקיש על יכולתנו לצאת מהמלכוד; אנחנו רק צריכות מפה מדויקת אל שער היציאה ומפתח שאכן פותח את הדלת. 

רעבות של מעיין סרי הוא ספר חכם, נוגע וחשוף, הכתוב בכנות נדירה. מעיין סרי חושפת בו את התהליך שעברה: אחרי שנים רבות שבהן נעה בין רצון אובססיבי לרזות לבין דחף בלתי נשלט לאכול –  היא חיה כיום מתוך קשב ואהבה לגוף. ברעבות היא חושפת את סיפורה, לצד סיפורים של נשים נוספות, איתן ערכה ראיונות עומק בנושא. התוצאה היא ספר שנקרא בנשימה אחת, המציע התבוננות מעמיקה ומורכבת על הדינמיקות שיוצרות ומשמרות אכילה רגשית ודימוי גוף נמוך. 

מעיין סרי מצביעה על המלכוד וגם מציעה מפה להיחלץ ממנו – מפה המבוססת על גישת הטיפול ACT, טיפול בקבלה ומחויבות, המסייעת לנשים להקשיב לגופן ולעצמן ולהתקדם לחיים של סיפוק ומשמעות בכל משקל.

ד"ר מעיין סרי (Psy.D) היא פסיכולוגית קלינית בכירה העובדת במרפאה ציבורית לבריאות הנפש בירושלים ובקליניקה פרטית במודיעין. נשואה ואם לארבעה בנים.     

"היא מדמיינת אותה בכותונת דקה, כמו היתה סהרורית שיצאה מביתה במבשרת והלכה יחפה ופזורת שיער את כל הדרך העולה עד לבניין אנונימי בשכונה זרה בירושלים. עולה במדרגות בחושך ובשקט של לפנות בוקר, קומה ועוד קומה. עד לגג הבניין. היא לבדה שם, או שאולי לא?"

נערה קופצת אל מותה מגג בניין בירושלים. הגר, יועצת חינוכית שנמצאת בעיצומה של פרידה כואבת מבן זוגה ואבי ילדיה, נמשכת בעוצמה שהיא לא מבינה לפענח את סיפורה של ענבר, הנערה המתה.

בתחילה, רסיסי מידע והבהובים מדמותה של ענבר נגלים להגר באקראי ומובילים אותה למפגש עם ספק תנועה רוחנית, ספק כת, טקסטים אפוקליפטיים ונתיבי שחיתות אפשריים במסדרונות הממשלה והעירייה, אך יותר מכול הם מפגישים אותה עם עצמה. הניסיונות למצוא פשר למותה של ענבר מתגלים כהדהוד לחייה שלה, לנערה שהיתה.

למרות סימני האזהרה, הגר לא מצליחה לחדול מלחפש, מלשאול על קשרי האהבה והפגיעה המלופפים זה בזה, שנדמה כי נלכדה בהם.

בשפה רגישה וצמודה לחושים מתחקה נועה שהרבני סדן אחר המסלולים הנסתרים של הנפש, אחר התשוקה אל האחר והפחד מלהיטמע בו, ואחר שאלות שאין להן מענה.

הספר מבוסס על סיפור אמיתי.
בשפה אותנטית ונוגעת ללב מספרת ׳גולני שלי׳, (שם בדוי, שבקריאת הסיפור יובן משמעותו לקורא) בפעם הראשונה בחייה, את סיפורה האישי על ההתמודדות עם מחלת האסתמה, הפרעת האנורקסיה, השבר הגדול שחוו היא ובני משפחתה בעקבות נפילת אחיה במלחמת שלום הגליל, מות הוריה, ואשפוזה במחלקה להפרעות אכילה.
הסיפור מאפשר לקוראים למצוא את הנושאים הקרובים לליבם ולהרחיב את הבנתם בנוגע לקשר בין מחלת האסתמה, הפרעת האנורקסיה ושכול.

"הפרעת האכילה התחילה אצלי בגלל התרופות שלקחתי לטיפול במחלת האסתמה, בגלל שאמרו לי שאני שמנה ורציתי להיות רזה, בגלל טראומות שעברתי ובגלל שרציתי למשוך תשומת לב".
״אני רוצה לעוף כמו ציפור, להיות חופשייה, להיות בשמים. אם אני אהיה שמנה, אני לא אוכל לעוף כמו ציפור״.
"אני מקנאה בציפורים שעפים ליד הקבר של אחי, פשוט מקנאה בהם. גם אני צריכה כנפיים כדי לעוף לאחי איציק".

הספר יכול לסייע לאנשי מקצוע, מוסדות ממשלתיים ולאוכלוסייה כולה בהסקת מסקנות והפקת לקחים לגבי אבחון, טיפול ומניעה.

ד"ר אילה דראי פגשה את ׳גולני שלי׳ במסגרת עבודת מחקר שערכה במחלקה להפרעות אכילה. חלק מממצאי המחקר מוצגים בספרה הראשון "אנה ומיה – מבט אישי על הפרעות אכילה" (2017).

"אני מתענגת על חיי. אלה הם חיים שאני מגוננת עליהם בנחישות. משכתי אותם בכוח בחזרה מהטירוף, והטירוף לא ייקח אותם ממני שוב. אני לא אבזבז אותם. אז מה אם אלה לא חיים נורמליים? אלה החיים שיש לי. כל מה שהם, כל מה שיביאו – שלי." מתוך הספר

כשמאריה הורנבאכר פירסמה את ספרה הראשון - מבוזבזת: סיפורה של נערה שהתגברה על אנורקסיה ובולמיה - לא היה לה מושג מה באמת גרם לכאוס השיגעוני הזה בחייה. ואז, בגיל עשרים וארבע, אובחנה הורנבאכר כלוקה בהפרעה דו-קוטבית קיצונית.

טירוף הוא תיעוד עוצמתי מטלטל של מאבק נואש במצבי הרוח הסוערים והאלימים שלה על ידי הרעבה עצמית, שימוש בסמים ואלכוהול, סקס משתק וחתכים עצמיים. זהו ספר אמיץ של אישה הנלחמת על שפיותה בתוך הטירוף המסויט, ומתעקשת לקיים שגרה וזוגיות אף שההפרעה אורבת לה כל הזמן מעבר לפינה.

מאריה הורנבאכר היא סופרת ועיתונאית עטורת פרסים, מרצה על כתיבה ובריאות הנפש. חיה עם בעלה במיניאפוליס, מינסוטה. ספרה מבוזבזת תורגם ל-40 שפות. בגיל 9 היא היתה בולמית. בגיל 15 אנורקסית. מגיל 16 אושפזה שוב ושוב במוסדות פסיכיאטריים. האבחנה: הפרעות אכילה. בגיל 19 היא שקלה 23.5 ק"ג והרגישה כמעט מושלמת. בגיל 24, אחרי אינספור התמוטטויות ובריחות והתקפים ואבחונים, היא הגיעה באקראי לפסיכיאטר הנכון. אין לך דיכאון, הוא אמר בביטחון, יש לך הפרעה דו-קוטבית.

"כותבת וירטואוזית!" ניו יורק טיימס
"באותו גילוי לב אינטימי ואותה עוצמה רגשית כמו בספרה הקודם, הורנבאכר לוקחת אותנו אל מבוך השדים הפסיכולוגיים המבעיתים שלה." ELLE
"לופת את הקורא מהשורה הראשונה... עוז הרוח הנוקב של הורנבאכר לא מניח לנו לזוז ממנה." יו אס איי טודיי

"אני מפחדת. אני מסתכלת. בכל מבט אני מודדת אם הבן שלי שמן, אם הבעל שלי שמן. אני מודדת את כולם. רנטגן על השומן. כל הזמן, כל הזמן. בכל פעם".

"שמנים" מביא את קולם הצלול של אנשים המספקים הצצה גלויית לב לעולמם הסודי, ומתארים באומץ איך משחר ילדותם היו חשופים להתעמרויות בגלל משקלם; כיצד חייהם נוהלו על ידי הקילוגרמים והקלוריות; על  שנים ארוכות של דיאטות והליכים רפואיים שפצעו את גופם וצילקו את נפשם; ועל החיים תחת המבט המכאיב, הממיין והמתייג מלכתחילה – כפגומים. 

הקול הזה מטלטל, אבל גם מציע פתח לתקווה; תקווה לשיח אחר, להתבוננות שונה, לקבלה ולתפיסה מכבדת בכל מה שקשור לגיוון ולשונות הטבעית של הגוף האנושי.

בספר, המחולק לפרקים, התייחסות לנושאים בוערים בהם: "שפת האכילה", "הורות שמנה", "רפואה רזה", "סקס שמן", "אופנה", "ארוחה משפחתית", "דיאטנים וגורואים", "התערבויות כירורגיות", ועוד. 


איילת קלטר, בוגרת האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב, היא מייסדת ומנהלת מרכז "שפת האכילה" ללימוד ולטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף; מחלוצות המאבק בארץ נגד אפליה על רקע משקל, ופעילה לקידום חיים מלאים ובריאים בכל צורה וגודל. ספריה הקודמים: "כמה שוקל האושר, על אוכל גוף ונפש" (2005), "כולנו אנשים אמיתיים – דיאטה הכישלון המצליח ביורת בעידן המודרני" (2011), "יורדים מהמשקל – מבט חדש על שפת האכילה" (2015).

בממלכת הרוחות הרעבות מספק מבט חדשני מעמיק על עולמה של ההתמכרות, מאנשים בכל שכבות החֶברה המתמודדים עם התמכרות לסמים ולאלכוהול, ועד לאנשים מתַפקדים נורמטיביים בעלי התנהגויות התמכרותיות – בין שהן מוגדרות (הימורים, משחקי מחשב) ובין שלא (כפייתיוּת לאוכל, ספורט, מין, קניות, עבודה, טלפון נייד). רצף ההתמכרות הוא נתיב ארוך ומייסר שחולף דרך החֶברה המודרנית כולה בתרבות שלנו, ואולי אף עומד בבסיסה.

ד"ר גאבור מאטה, סופר, מטפל ומומחה עולמי להתמכרויות, משרטט מבט פנורמי-אינטימי על מחלה אנושית נפוצה עד כאב, ומציג גישה הוליסטית הרואה בהתמכרות לא תופעה המוגבלת למעטים אומללים נטולי כוח רצון שעברו התעללות בילדוּתם, אלא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין היסטוריה אישית, התפתחות רגשית ונוירולוגית, כימיה במוח ותרופות. הוא חוקר את ההיבטים המדעיים והפסיכולוגיים של ההתמכרות, ומביא עדויות ממטופליו בקליניקה שלו הממוקמת בקנדה.

המפתח הראשון לריפוי ולבריאות הוא, בעיניו, הבנה עצמית עמוקה וחומלת. מאטה מציע את הגישה המכילה והמכבדת, מלאת החמלה, כדרך להוציא את המתמודדים עם הבעיה ממעגל ההתמכרות, או לפחות להמעיט את הסבל הנובע מהבידוד החברתי ומהתיוג כפושע.

הספר רלוונטי מאוד לחברה הישראלית החשופה לטראומות ולמצוקות ייחודיות ונתונה במצב מתמיד של אִיוּם, פיצול ועוינות. הוא מעורר השראה בגישתו למצוקה האנושית המביאה להתמכרות, ובעל חשיבות עצומה למטפלים בהתמכרות ולמתמודדים איתה. בכוחו לחולל שינוי ולהשפיע על בני נוער ומבוגרים כאחד, על בני משפחה וחברי קהילה, ועל החֶברה האנושית באשר היא. 

גאבור מאטה הוא רופא, סופר ודובֵר בעל שם בינלאומי, יהודי קנדי יליד בודפשט, ניצול שואה. לאחר 20 שנות ניהול וטיפול במרפאת משפחה בוונקובר לצד עבודה במרכז לטיפול פליאטיבי, עבד יותר מעשור כרופא-צוות של מעון פורטלנד וכמרכז עזרה לאנשי העיר התחתית של ונקובר, הסובלים ממחלות נפש, התמכרות לסמים, איידס, ולעיתים משלושתם גם יחד. 
מאטה הוא שותף לפיתוח גישה טיפולית הוליסטית חומלת על בסיס מזעור נזקים. פירסם 4 רבי-מכר שתורגמו ליותר מ-25 שפות. על עבודתו וכתיבתו הרפואית הפורצת דרך הוענק לו אות מסדר קנדה – האות האזרחי הגבוה ביותר במדינה - ועיטור הכבוד האזרחי מהעיר ונקובר. 

זהו הסיפור של הגוף שלי.

שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות. רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה.

הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.

קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע.

רוקסן גיי

כמעט הכול בחייו של אלי, נער דעתן הסובל מהפרעות אכילה, מועד לפורענות. בשכונות הארגזים שבה הוא מתגורר עם סימה, אמו הביולוגית, ויפת, בעלה, זוג נרקומנים בגמילה, מכנים אותו שמניאק, ואילו בבית-הספר מדביק לו המורה לספרות את התואר "פרא אציל" בתור כינוי גנאי. אלי, קורא ספרים כפייתי, מאוהב מרחוק באנה בובקין, נערה יפהפייה שעליה הוא מנסה לגונן, ונקרע בין דאגתו לאמו ובין רצונו לגור עם אביו, יום-טוב, אמן טוטלי המחזיק בדעות לא שגרתיות, תושב שכונת הארגזים אף הוא. באווירה המתפקעת מיצרים ואלימות של דרום תל-אביב דבר אינו נשאר בממדיו הטבעיים. האהבה והקרעים שאלי חווה מכריחים אותו לנקוט עמדה ולפעול, אך האירועים נשמטים משליטתו במהירות וסכסוך משפחתי קטן מתפתח לטרגדיה שעיוורון מרצון ותאוות נקם משחקים בה תפקידים ראשיים. אלי מגולל את מהלך האירועים בשוך הסערה, לאחר שהאוויר התבהר והמחיר שולם במלואו, בטון חכם, בציוריות שלעתים היא תמימה ולעתים מלאה הומור שחור, ההופכים את סיפורו לרומן הנקרא בנשימה עצורה. פרא אציל הוא ספרו השני של דודו בוסי. קדם לו הרומן "ירח ירוק בוואדי", שזכה לשבחי הביקורת.

בפברואר 2019 עלה לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רזון.

מילת קסם, הטומנת בחובה אושר, הצלחה, כוח, מיניות, אהבה ויופי.

מילה אחת – עולם שלם, של אשליות, רמייה, שקרים וכסף. הרבה כסף.

תעשיית הדיאטות סוחפת את כולנו. ואנחנו ממשיכים להשמין.

למה?

יתכן שעצם קיום הדיאטה בחיינו משמין אותנו?

האם לא הגיע הזמן שנעצור את המרוץ, המהתל בכולנו ופוגע בגופנו ובנפשנו?

האם יתכן שהגיע הזמן להודות, שאין צורך להגיע לרזון אידיאלי בכדי להיות בריאים ולהרגיש טוב?

הספר כמה שוקל האושר מנסה לפתוח לקורא צוהר אל עולם ההשמנה, הדיאטות והרזון. להפגיש אותו עם העולם האמיתי של אלו הסובלים מעודף משקל ומשדי האוכל, המתעתעים בהם.

במסע טיפולי אותנטי ומרגש, חושפות תמר, מיכל, טל והדיאטנית המטפלת בהן, עולם נסתר בו חוברים משקל, אוכל, גוף ונפש. בו לכל אדם נקודת שווי משקל אופיינית לו והיא לא בהכרח תואמת את הרזון האידיאלי.

הצלחה בו היא מקום סובייקטיבי, הגורם לאדם לחוש טוב עם עצמו הרבה מעבר לחשבון קלוריות ולמספר קילוגרמים על סקלת משקל.

איילת קלטר, דיאטנית קלינית. מנהלת "שפת האכילה" מרכז לטיפול בהשמנה והתנהגויות אכילה. מנכ"ל "אדם ומלואו" החברה הישראלית למניעת אפליה על רקע משקל.