הביקורות של לי-את

כשסיימתי לקורא את הספר הזה נותרתי ללא אוויר וניסיתי להבין מה חוויתי. אבל אז הוספתי והצצתי בפרק התודות שבסופו, והציטוט הבא הצליח לסגור לי מעגל ולשלוח אותי לבקש ולקרוא את הספר שוב מההתחלה: "בנעורי, כשניסיתי לראשונה לכתוב סיפורת, סבא שלי מלקולם קאולי נתן לי עצה ששמרתי בלבי מאז: הדבר היחיד שחשוב לדעת, הוא אמר, זה שכל סיפור טוב צריך התחלה, אמצע וסוף, והסוף צריך להיות טמון בהתחלה". ואם בא לך מיד בסוף ספר, לשוב ולקרוא אותו שוב, אזי, לדעתי, זהו ספר מכונן ונפלא. לכו לקרוא. מהתחלה. הוא פשוט נפלא. זה ללא ספק אחד הספרים היפים ביותר שקראתי השנה.

ישנן דמיות שאת פוגשת בספרים ומיד נופלת שדודה לרגליהן, מתאהבת ורוצה לפגוש אותם שוב ושוב. שׁוּלִי בָּרָזָנִי, גבר שבגברים, אחד כזה שהיית מאחלת לעצמך או לאהובות ליבך. נחת וכבש אותי שוב. לֵוִי-שָׁלֵו בונה עלילת מתח רוויה באלמנטים מסקרנים, ברמזים, שאלות, תהיות, ועוד. וסבך העלילה נפרש בפני החוקרים ובמקביל לעיניי הקורא המרותק. עלילת המתח המתרחשת הפעם בעולם של ארכאולוגיה והיסטוריה מאפשרת לקורא להיחשף לעולם עלום מלא יצרים ותשוקה ועל הדרך ללמד את הקורא על הנושא. אי שם בסוף שנות השמונים ותחילת ה-90, הפציע על מדפי הספרים בארץ בלש אחר, מסוקס ומעניין שכתבה הסופרת בִּתְיָה גּוּר ז"ל. מִיכָאֵל אוֹחָיוֹן וסדרת הספרים בכיכובו, כבשו לבבות והשאירו חור גדול כשגּוּר נפטרה והותירה אותנו ללא המשך וללא אוֹחָיוֹן שאהבנו. שׁוּלִי בָּרָזָנִי שׁל לֵוִי-שָׁלֵו מזכיר לי את אותו אוֹחָיוֹן שׁל גּוּר. וגם סוג הכתיבה שהצליחה לֵוִי-שָׁלֵו להביא הפעם מאד הזכיר לי את עבודתה של גּוּר, ההתמקדות בעלילה סביב נושא שנחקר לעומק ומוסיף נדבך מעניין לקריאה. אם אצל גּוּר התמקדו היצירות בקיבוץ, או בחוג לספרות למשל, ונכנסו לעולמות הללו לעומקם, אצל לֵוִי-שָׁלֵו אנו מקבלים את עולם הארכאולוגיה בארץ ובעולם, וזה פשוט מרתק לא פחות מעלילותיו של שׁוּלִי בָּרָזָנִי ושל חקירת הרצח. חשתי שהכתיבה הפעם שונה מהספר הראשון בסדרה, אולי בוגרת יותר, אבל גם מעט איטית וכבדה יותר מהעלילה הזורמת של הספר הקודם. בשורה תחתונה - תענוג

הוי בֶּלָה, בֶּלָה, בֶּלָה...איזה דמות נהדרת. ויענק'לה שלה, הלב יוצא אליו, ואל נעמי שלהם. ואל גליה ואל כולם... מזמן לא נתקלתי בספר טרגי קומי שכל כך נגע לי ללב, שדיבר אלי בכל כך הרבה מישורים. ושהביא לי אסקפיזם מהטרפת שמשתוללת בחוץ, אבל לא מהפחדים הכי כמוסים שלי. והמסקנה היחידה מהקריאה בו היא – פשוט לחיות. לא לוותר על החיים. על ה'לאהוב'. על הבעיקר לאהוב את עצמנו. כמו בֶּלה הנהדרת של צ'פלין. כתיבתה של צַ'פְּלִין את הסיפור הנוגע ללב הזה, של סוף החיים הטרגי הזה, מלאה בהומור שמעלה דוק של חיוך על השפתיים. ועם החיוך המריר בא גם העצב הבלתי נשלט על אובדן החיים בעוד האדם עדין חיי. מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה לְבֶּלָה מלא ברגישות טרגית קומית וצַ'פְּלִין בכתיבתה מצליחה ליצר בלב הקורא חמלה אין סופית כלפי כל דמות שהיא כותבת.

יש בספר הזה כל כך הרבה מעבר למה שנדמה שהוא. במסווה של רומן רומנטי קליל וזורם גיליתי ספר עם דמות נהדרת ועם אג'נדות נשיות נהדרות. ספר מעורר מחשבה ועניין שמצליח לספר על מאבק פמיניסטי בדרך נהדרת. פשוט תענוג של ספר.

הו ליאורה איזה דמות נהדרת עד שלא התחלתי לקרוא את תיק אודסקי לא קלטתי כמה התגעגעתי לליאורה נילי אסיא מחזירה את הבלשית ליאורה לתעלומת רצח חדשה ומפתה כשלצידה גורמים שמקדמים איתה את התעלומה בסיפור מרתק ונוגע ללב כאחד קראתי בשקיקה וסיימתי באותו יום שהתחלתי והבעיה היחידה שלי עם הספר זה שאני כבר לא יכולה לחכות לתיק הרצח הבא של ליאורה

מָה שֶׁאֲחֵרִים חוֹשְׁבִים בִּי - יואב בלום 👥 👥 👥 👥 מי מאיתנו לא חלם על כוח על. כוח שיעניק לו יתרון ויעזור לו בכל מיני מצבים. אבל האמנם כך הוא הדבר? או אולי שיש גם חיסרון בכוח על זה או אחר? סופרי פנטזיה טובים, בעלי דמיון, מצליחים ליצר מחשבה מקורית, שעד שלא קראת אותם לא עלתה בדעתך, והנה משנתקלת בסיפור שלהם עם אותה המחשבה או נכון יותר רעיון, מיד אתה קולט שיש מן הגיון סמוי בקיומה. יואב בלום בספריו מצליח להשתמש ברעיונות המקוריים שלו ולטוות סביבם ספרים עם סיפורים נהדרים, כמו שעשה בספריו הקודמים 'מצרפי המקרים' או 'הקבוע היחידי'. משהו שנמצא שם, אחר, שונה, אי הגיוני, אבל הגיוני באותה המידה. ועובדה שעד שבלום לא כתב על זה לא חשבת על זה בעצמך. גיבור סיפור החדש של בלום הינו בעל יכולת סופר על, הוא יכול לקרוא מחשבות של אחרים. אבל בעצם הוא יכול לשמוע בתוכו את מחשבות הסובבים אותו. הן מציפות את מוחו ומאלצות אותו לבדוק כל הזמן מתי מחשבה היא מקורית שלו ומתי היא בכלל שייכת למישהו אחר שבסביבתו. וכאשר הוא בקבוצה גדולה של אנשים זה יכול להיות מתיש קשה ומציף’ עד כדי כך שזה הופך בלתי נסבל. לכן הוא בונה לעצמו בית מזכוכית שניתן לראות ממנה החוצה (אבל לא מבחוץ פנימה) באמצע יער, ושם הוא מעביר את חייו בשקט פנימי. ככל שניתן. אבל כדרכם של סיפורים טובים, משהו מפר את השלווה ומניע את הגיבור לצאת מאזור הנוחות שלו (תרתי משמע). נקישה בדלתו מגלה בפתחה את חברתו מילדות דניאלה, גם היא קוראת מחשבות, שמוציאה אותו בכוח מביתו וזורקת אותו אל תוך מסיבת-חֶבְרָה, בה אין הוא מכיר איש, על גג בנין. ומכאן מתחילה שלשלת התרחשויות הזיות, המפגישה אותו עם חבורת קוראי מחשבות כמותו, הנרדפים על ידי מישהו שמנסה לפגוע, ואף להרוג אותם. קוראי המחשבות הנותרים מתאגדים ומתבצרים בבית המהווה מקלט שאמור להגן עליהם, ומאחר שהם אינם מסוגלים לקרוא איש את מחשבותיו של הקורא האחר, כל אחד מהם הופך בפוטנציה להיות הן הקורבן הפוטנציאלי הבא, והן הבלש שמחפש מי מנסה לחסל אותם. בלום ביצירותיו משתמש בכתיבה של ריאליזם פנטסטי (סגנון כתיבה המשלב בין שני ז'אנרים: ריאליזם ופנטזי. בכתיבה ריאליסטית, בה הכתיבה מחקה את המציאות, ובפנטזיה, בה הכתיבה מתארת את הבלתי מתקבל על הדעת. בריאליזם הפנטסטי החלק העל-טבעי או הפנטסטי מתקבל בסיפור כדבר הטבעי ביותר.) פרופסור מתיו סטרצ'ר הגדיר ריאליזם קסום כ"מה שמתרחש כאשר לתוך רקע ריאליסטי ומפורט היטב, חודר משהו מוזר מדי כדי להאמין לו". (מתוך ויקיפדיה) אבל בספר החדש מצליח בלום לעשות דבר נוסף, ומשלב אל תוך הסגנון המוכר שלו גם רומן פנטסטי המבוסס על יסודות הבלש והמותחן הקלאסי. העונג שבקריאת ספריו של בלום מציף את הקורא גם בספרו החדש. הסקרנות לפתרון התעלומה מצד אחד והניסיון להבין את הלוגיקה של העולם אותו בונה בלום, עולם ראליסטי עם אלמנטים פנטסטיים וחוקיות שלא קיימת בעולם בו אנו חיים ומכירים, מביאה בפני הקורא ספר פשוט נהדר מהנה ומרתק. לא רציתי ולא יכולתי להניח אותו מידי. ממליצה לכל אוהבי בלום, ולכל מי שלא קרא אותו עדין. תהנו. מבטיחה.

מקסים, חביב אבל לא ממריא