משהו קורה לבלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו קורה לבלה
מכר
מאות
עותקים
משהו קורה לבלה
מכר
מאות
עותקים

משהו קורה לבלה

4.6 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
4978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בלה רוזנבאום, מי שהייתה "האישה הכי יפה באוּלָם" – זמרת אופֶּרה ידועה ואישיות צבעונית בחיי תל אביב הקטנה – מתחילה להיעלם. זה קורה קצת אחרי שהיא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת הבית. היא מופנית אל גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית המתמחה בטיפול בדמנציה, וזאת שבועות אחדים לפני חג הפסח.
יענקל'ה, בעלה האוהב אך העדין מדי של בלה, מתקשה להסתגל לשינוי וכופה על השניים הסתגרות. בבית הם ממתינים לנעמי, בִּתם היחידה, העתידה להגיע לחופשת מולדת. גם גליה, הרופאה הסמכותית המטפלת בבלה, נדרשת להתמודד עם רגשות סוערים ביחס למשפחתה-שלה. הנשים שבמרכז הרומן עוטות על פניהן מסֵכה; עד ערב החג ינשרו המסכות כולן.

משהו קורה לבֶּלה הוא רומן קולח ורגיש, המתאר רגעים קומיים-טרגיים, נוגעים ללב. דרך גלריה של דמויות, המדברות כל אחת בקולה, נפרשׂת מציאות אנושית של סגידה ליופי ולריצוי חברתי, ואִתה היכולת לחרוג ולהעז, ובעיקר האהבה לחיים – גם כשהמשפטים והמעשים שלנו מתחילים להתבלבל.

אוריין צ'פלין פרסמה את רב-המכר ארבע שעות ביום (2020), המתאר את חוויית הלינה המשותפת בקיבוצים מנקודת מבטן של אִמהות. הספר עובּד לסרט תיעודי שהוקרן ברחבי העולם. זהו הרומן הראשון שלה.

פרק ראשון

פרולוג
 

זה היה בבוקר שלפני ליל הסדר כשהכול התפרק לי, ששום דבר כבר לא היה בסדר. וזה היה בערב שלפני ליל הסדר כשכמעט עשיתי צעד שלא הייתה ממנו דרך חזרה. עמדתי על כביש 4, בבגד ים רטוב, עם גבר זר.

ובין הבוקר לערב, בעטתי בכל מה שהיה מוכּר לי עד אז. בכל מה שעבדתי כל כך הרבה שנים עבורו.

אם לא הייתי פוגשת את בלה רוזנבאום, אולי הייתי נשארת שם חנוקה בחדר הקטן בלי החלון עוד שנים ארוכות.

אולי לא הייתי מבינה שהעיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא לִבּוֹ.

 

 1
יום רביעי, 19:00, תור אחרון,
יומיים לפני ליל הסדר

תכף הם ייכנסו.

"מִי פֶּה?" היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. "מִי פֶּה?" והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך 'מאדאם באטרפליי' של פוצ'יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.

אחר כך תשאל שוב: "מִי פֶּה?"

תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.

אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.

החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: "היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר". כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.

תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. "אנחנו כל הזמן שוכחים". או "בזמן האחרון כואב לנו הראש". יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. "תעשי שיישאר כאן כמה שיותר", התחננה, "אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי". כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: "מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?"

אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.

בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.

תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.

אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.

היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.

העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל'ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: "תחזירי לי את בלה". הוא כמעט צעק.

לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.

עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל'ה?

האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?

 

אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.

אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?

קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.

כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.

 

מי עדיף להיות, בלה או יענקל'ה?

יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.

 

ד"ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: "ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!"

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

חותר אל סוף בטוח ויציב מדי אודי בן סעדיה וואלה! 19/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לא שוכחת לאהוב מירב ראון זמן הקיבוץ 02/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
59 דירוגים
44 דירוגים
10 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
27/6/2024

שיטיון. תופעה שמפחידה רבים מאיתנו. לבלה היה מזל לזכות בבעל מעריץ ודואג. אבל מה איתו? ועם הבת? והחברות? ומה חושבת הרופאה על חוליה? אוריין צ'פלין תיבלה בסיפור המצויין, גם עצב, וגם צחוק, גם חמלה וגם כעס. כולם נארגים זה בזה ויוצרים עולם מרתק.

1
26/4/2024

נושא לא פשוט, דמנציה. לא קל. אבל אוריין צ'פלין, בכשרון ובהומור, כתבה כאן ספר מרתק ונפלא. מומלץ בחום.

1
23/9/2023

נהניתי מאד. כתוב נפלא

1
15/9/2023

טוב

1
12/8/2023

מצויין. הספר מאפשר הצצה לעולם הדמנציה ולהתמודדות הקרובים. כתוב היטב.

1
15/7/2023

ספר רגיש ואינטיליגנטי, נוגע בנושא רגיש וכואב באלגנטיות ושופך אור על כל המתרחש סביב בלה (בלי ספוילרים). האזנתי לגירסה הקולית. הגשה גאונית! לא חושבת שהייתי שורדת את הקטעים הקשים (עקב הזדהות אישית) בספר מודפס או דיגיטלי. הגירסה הקולית מצויינת! אוריין צ׳פלין, שאפו!

1
22/6/2023

אהבתי מאוד, נוגע בלב ובנשמה

1
12/6/2023

במילה אחת: מעולה!

1
29/5/2023

סיפור מענין ונוגע ללב

1
23/5/2023

ספר נהדר. קראתי בלי יכולת לעצור. כתוב בצורה מקבימ שמאפשרת להתחבר לכל אחת מהדמויות. רק הרגע סיימתי לקרוא והראש מלא מחשבות... נהנתי מכל רגע של קריאה והישאבות לסיפור אחר, שהוא בעצם הסיפור של כולנו.

1
2/5/2023

משהו קרה לי כשקראתי את ״משהו קורה לבלה״. בכל אחת מהדמויות בספר מצאתי משהו מעצמי, מתכונות אנושיות שיש אצל כולנו. לכותבת יש יכולת נדירה לגעת בנושאים כל כך מורכבים כמו אימהות, זוגיות ארוכת שנים וזיקנה - בעדינות והומור ובשפה קריאה וסוחפת. סיימתי את הספר ביום אחד, אך הדמיות עדיין איתי, מעוררות בי מחשבות. בכיתי וצחקתי והתרגשתי, הרגשתי שאני בתוך ההתרחשות. כדאי מאוד לקרוא את בלה, להיזכר דרכה, כמה חשוב לאהוב.

1
29/4/2023

ספר נפלא. רגיש. מכמיר לב. מרגש. תודה על המילים!

1
29/4/2023

וואוו. ספר מצוין. נקודה. כ"כ נהניתי.

1
19/4/2023

חוויה שלמה ומענגת, ספר שכולו אהבה. הסיפור שמסופר דרך הרבה דמויות, מרחיב את נקודת המבט, מעורר אמפתיה כלפי כל המשתתפות והמשתתפים עד האחרון שבהם, וכך בעצם, מרחיב את הלב. ממש מלאכת מחשבת

1
15/4/2023

עצוב מצחיק וכתוב טוב

1
9/4/2023

ספר חכם, עמוק, מעורר מחשבות, יחד עם זאת קריא מאוד ונעים. כאילו שהכותבת ישבה אצלי בבית וצפתה בהתמודדות חיי. צחקתי, דמעתי ובעיקר מצאתי נחמה. אחד הספרים הטובים והאוהבי אדם שקראתי בשפה העברית. לא לפספס. לחמלה והומור כולנו זקוקים, את אלה יש כאן בשפע, בשפה ייחודית ורגישה.

1
5/4/2023

כל כך התרגשתי - כל כך נהנתי - כל כך הזדהתי - ממליצה בחום

1
25/3/2023

ספר מכמיר לב, כתוב בהומור, אוטנטי וקולח.

1
23/3/2023

נפלא ביותר, מרגש ומעורר מחשבות. נוגע ברגעים שאינם פשוטים ולחלוטין מכניס לפרופורציות.

1
3/3/2023

הוי בֶּלָה, בֶּלָה, בֶּלָה...איזה דמות נהדרת. ויענק'לה שלה, הלב יוצא אליו, ואל נעמי שלהם. ואל גליה ואל כולם... מזמן לא נתקלתי בספר טרגי קומי שכל כך נגע לי ללב, שדיבר אלי בכל כך הרבה מישורים. ושהביא לי אסקפיזם מהטרפת שמשתוללת בחוץ, אבל לא מהפחדים הכי כמוסים שלי. והמסקנה היחידה מהקריאה בו היא – פשוט לחיות. לא לוותר על החיים. על ה'לאהוב'. על הבעיקר לאהוב את עצמנו. כמו בֶּלה הנהדרת של צ'פלין. כתיבתה של צַ'פְּלִין את הסיפור הנוגע ללב הזה, של סוף החיים הטרגי הזה, מלאה בהומור שמעלה דוק של חיוך על השפתיים. ועם החיוך המריר בא גם העצב הבלתי נשלט על אובדן החיים בעוד האדם עדין חיי. מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה לְבֶּלָה מלא ברגישות טרגית קומית וצַ'פְּלִין בכתיבתה מצליחה ליצר בלב הקורא חמלה אין סופית כלפי כל דמות שהיא כותבת.

1
25/2/2023

אני מכיר את הנושא מקרוב, על כל מורכבותו. התרגשתי מאוד מדמותו של יענקל׳ה, נדמה לי שזו פעם ראשונה שיש התייחסות לכל מנעד הרגשות ומורכבות היחסים של כל בני המשפחה סביב חולה שצלילותו הולכת ואוזלת. הדמויות בנויות עם המון הומור ואהבה והקריאה שוטפת ובחלקה אפילו מצחיקה על אף שמדובר בנושא כל כך עצוב. הכותבת מגישה כאן סיפור מלא עומק ויחד עם זאת קריא מאוד. מקורי, וגם מציע נחמה. הרומן כתוב בארבעה קולות, מה שמאוד מחדד את ההבנה שתמיד, לכל אחד, יש את נקודת המבט שלו. ספר חשוב, נוגע ללב וכתוב היטב.

1
31/3/2025

ההקראה של כמה אנשים נהדרת - נותנת הרגשה שאני שומעת הסכת (כמו פעם ברדיו). מאד נהניתי גם מהסיפור, גם מהמסקנה וגם מההומור הדק ומהאמפטיה לדמנציה ולמטפל. ספר רגיש ושובה לב!!!!

24/11/2024

מעולה. הרעיון לכתוב בגוף ראשון את כל הדמויות אדיר. גם זוגתי דמנטית ובהחלט הספר נגע בי אישית. ממליץ בחום

30/10/2024

אהבתי מאוד את דמותה של גליה הפסיכיאטרית לא אהבתי את הדמות של בלה . ראיתי בה נרקיסיסטית

30/3/2023

אוריין, את משהו! הכתיבה שלך נהדרת. ספר מקסים שנכנס למחשבות של הדמיות הפועלות, אהבתי מאד. ספר קליל. קראתי אותו ממש מהר.

21/3/2023

נפלא! חי רגיש ומרגש מלא אהבה וחום, מכאיב ואמיתי. פשוט נפלא. החיים עצמם על כאביהם הפתועותיהם ויופיים. לקרוא!

15/3/2023

ספר נוגע בזקנה בחיים ובתיקונים.כתוב נהדר

8/3/2023

וואו איזה ספר 💜💜💜לא רציתי שבלה תיגמר לי ...... , איזו כתיבה , כמה תובנות, ספר מלא חוכמה , מרגש ונוגע , בכיתי וצחקתי עם הדמויות , בכיתי והתעצבתי בשביל יענקל׳ה שהזכיר לי את פנקס הקטן 😥,בא לי לחבק אותו ולנחם אותו . הזדהיתי עם גליה שספונה במשרד שלה שעות ארוכות ומכילה סיפורי סבתות וסבים עד שלא נשאר לה מקום לסיפור שלה , הזדהיתי עם נעמי שגדלה בצילה של מאמה כזאת ענקית שלא השאירה מקום לאף אחד אחר , הסיפור כתוב נפלא קשה היה לי להתנתק , ספר מושלם על אהבה וחמלה וסליחה , . מחכה לספר הבא !!!! אם אפשר יותר מ 5 כוכבים , נתתי באהבה 💜🙏

6/3/2023

ספר מצויין 😘 מצאתי בו נאמנות, אהבה, רגישות והרבה חמלה. מתוך מספר זוויות הראיה המובאות בספר ודרך הכתיבה הרגישה,יכולתי להבין, לחדד ולהפנים מה עלול לקרות בחיים וכמה חשוב להיות קשובים לרגע הזה ואף ליהנות ממנו. נסחפתי בקריאה ולא יכולתי להניח אותו. רוצו לקרוא🌷

6/3/2023

ספר כיפי , מרגש , נוגע ללב.

6/3/2023

ספר נפלא שפורת על כל מיתרי הרגש. לא יכולתי לעזוב אותו. ממליצה בחום!

3/3/2023

נהדר

26/2/2023

הו בלה!!!! ספר פנטסטי, מרגש, מחמם לב ומוח, משלב בין קושי לחמלה ברגישות נדירה. לא להחמיץ!!!!

26/2/2023

יצירה מפלחת לב. התאהבתי בכל אחת מהדמויות. כל כך חשוב לדבר על זה. צחקתי,בכיתי, קראתי בבת אחת.

24/2/2023

מכמיר לב. נקרא בלילה אחד.

22/2/2023

רומן פרי עט עברי כתוב בצורה משובחת. הספקתי לקרא כל עמוד בשקיקה. באמת שאי אפשר להוריד מהיד. אם חשבתי שהיוצרת מוכשרת והגיעה לשיא בספרה הקודם אזי הרומן הזה מביא אותה ואת הקוראים לפסגות חדשות. הספר נתן לי נקודת מבט מקורית ומרתקת על הגיל השלישי זוגיות ומה שביניהם. השילוב המרהיב של הרגעים הקומיים והטרגיים מרגש ומעורר מחשבות רבות. הדמויות הרבות הן אוסף נדיר של פסיפס אנושי מהפנט. רק מלהסתכל על העטיפה של הספר ניתן לראות שמדובר במשהו אחר וקסום

26/7/2023

מאד מעניין לקרוא על מחלת האלצהיימר וכאן יש נקודות מבט שונות על הנושא. דוקא נקודת המבט של הרופאה לוקה בחסר לעניות דעתי. אבל מאחר וזה לא ספר תעודי לא צריך לקחת ללב... גיבורת הספר החולה ובעלה מתוארים יפה מאד ובחמלה.

1
17/4/2024

נושא קשוח, אבל מתואר היטב אהבתי במיוחד את הקשת הרחבה של הרגשות שחווה יענקל'ה, אכזבה, כעס, חמלה ואהבה . כל-כך אמיתי ואמין . כי כאלו אנחנו בני אדם, מורכבים מהרבה רגשות

11/8/2023

קריא. אבל פחות מוצלח ממה שקיוויתי

4/7/2023

סוג של אקמול. מקל על כאבים . דמויות סטראוטיפיות כך שאפשר להזדהות עם כולן.

9/7/2023

הספר מביא לנו צוהר למספר דמויות המעורבות במקרה של שיטיון, ובזה אנו זוכים להבנה רחבה יותר במה שקורה כאשר מתגלים התסמינים של מחלה קשה זו. הרבה רגש, אין עלילה. הספר דומה ליומן של מספר אנשים.

24/6/2023

ספר עצוב על שכחה וזקנה וסוף החיים.

3/1/2025

ספר העוסק בנושא חשוב ומעניין, מכמה זוויות של הדמויות השונות המקיפות את בלה. אולם הספר בעל חלקים גדולים שאינם אמינים (המייל מהגננת... לא אמין בעליל עד כדי גיחוך), דמות הרופאה קלישאתית וכל שנותר לנו הוא להזדהות עם דמותו של הבעל הרחום ולקוות שחיי הבת יהיו טובים יותר. לא ממליצה.

23/6/2023

אכזבה. בנוסף לכל הכשלים, דמות הדוקטור, היא דמות קורבנית, מלאת רחמים עצמיים ונופלת לקלישאה.

סקירות וביקורות

חותר אל סוף בטוח ויציב מדי אודי בן סעדיה וואלה! 19/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לא שוכחת לאהוב מירב ראון זמן הקיבוץ 02/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
משהו קורה לבלה אוריין צ'פלין

פרולוג
 

זה היה בבוקר שלפני ליל הסדר כשהכול התפרק לי, ששום דבר כבר לא היה בסדר. וזה היה בערב שלפני ליל הסדר כשכמעט עשיתי צעד שלא הייתה ממנו דרך חזרה. עמדתי על כביש 4, בבגד ים רטוב, עם גבר זר.

ובין הבוקר לערב, בעטתי בכל מה שהיה מוכּר לי עד אז. בכל מה שעבדתי כל כך הרבה שנים עבורו.

אם לא הייתי פוגשת את בלה רוזנבאום, אולי הייתי נשארת שם חנוקה בחדר הקטן בלי החלון עוד שנים ארוכות.

אולי לא הייתי מבינה שהעיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא לִבּוֹ.

 

 1
יום רביעי, 19:00, תור אחרון,
יומיים לפני ליל הסדר

תכף הם ייכנסו.

"מִי פֶּה?" היא תשאל בקול חזק, מפונק ותובעני שיש בו איזו מנגינה שעולה ונמשכת, כזו שרק זמרת אופרה כמוה יכולה להפיק. "מִי פֶּה?" והוא ימהר להַסות אותה. אחר כך הוא יכוון אותה בעדינות אל אחד משני הכיסאות שמולי. הוא יסדר לה את הצמה הארוכה שלא תפריע לה להישען על השולחן שבינינו, היא תחייך בשפתיים משוחות בשפתון אדום, אולי תזמזם איזו אַרְיָה מתוך 'מאדאם באטרפליי' של פוצ'יני, כבר למדתי לזהות, לרוב זה Un bel dì, vedremo, ותיתן בי מבט המחכה לתשואות.

אחר כך תשאל שוב: "מִי פֶּה?"

תכף הם ייכנסו ומשהו בי נדרך כבר מעכשיו. הוא יתאר בפניי אפיזודות מהזמן האחרון, אני אקשיב וכך גם היא, שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה להסביר בלה מתחילה לשיר, מטפסת עם הקול שלה על המילים שלי. שלושה אנשים בחדר סגור בלי חלון. לכל אחד מאִתנו יש תפקיד במחזה.

אני רואה עשרות מקרים בשבוע. או יותר נכון, עשרות אפשרויות לַזִקנה שמחכה לי. אני חייבת להישאר מרוחקת, לא לראות בכל זקן מבולבל את אבא שלי, ובכל אישה מפוחדת את אמא שלי, או את דני כפוף ומקומט. אני חייבת להפסיק לדמיין את עצמי בקליפתם, את מיקה ויונתן, שיום אחד ייכנסו זקנים ונרעדים לחדר של רופא שעוד לא נולד ואני לא אהיה שם. בקרוב אהיה בת ארבעים. בשלוש־עשרה הדקות שיש לי מהבית אל המרפאה, אני מחשבת בנסיעה את השנים שנותרו לי, שנותרו למיקה וליונתן. אני מסתכלת על אנשים חולפים ברחוב כמו על פצצות מתקתקות של זמן. כשיש שקט, אני יכולה לשמוע בתוך האוזניים את נקישת המחוג, תק־תק־תק, וזה מטריף אותי.

החדר שלי ספוּג זִקנה ובלבול. יש בו חילופי מבטים ביני לבין בן המשפחה המלווה, כמו התמסרות של מטקות בים, שׂפתה העל־מילולית של החמלה. אני רגישה לְמה שמספר לי מבע העיניים. יש פציינטים שתולים בי מבט המתחנן להסבר או לנחמה, יש מי שעיניהם ריקות, לעתים תוך כדי הפגישה זה משתנה. חלון לנפשם. אבל יש גם רגעים קומיים שאני חייבת להזכיר לעצמי, לפעמים אני מחניקה חיוך, פעם אפילו הסתובבתי עם הכיסא אל הקיר וארגנתי שיעול קולני כדי לבלוע צחוק שעמד להתפרץ כשפציינט מבולבל התלונן על אשתו במרפאה בטון כעוס ומאשים: "היא לא מְאוֹנֶנֶת יותר". כל מה שרצה להגיד: שהיא לא מעוניינת להקשיב יותר.

תמיד נכנסים לחדר שניים. איש ואישה או זקן וצאצא. זקן ומטפל. זקנה ומטפלת. כמו בסרט בהילוך אִטי הם נכנסים, וכמעט תמיד נכנס אִתם גם ריח השנים הרבות, כמו איזו תערובת של נפטלין וריח טחב שמזכיר לי מקלטים נטושים. הגורר והנגרר. אני כבר מכירה את כל סוגי היחסים: את בן הזוג המודאג, החומל, או את אלה חסרי הסבלנות, הכועסים. מי שמתבייש ויושב מתוח, גופו דרוך להשתיק כל מילה מביכה, אלה שכל כך רגילים לחיות ולעשות דברים ביחד עד שמבלי דעת מדברים בלשון רבים. "אנחנו כל הזמן שוכחים". או "בזמן האחרון כואב לנו הראש". יש בהם גם פחד נורא מהבדידות, רק לא להיות זה שיישאר אחרון. פעם נכנסה אישה לחדר עם בעלה, המחלה שלו כבר הייתה בשלב מתקדם, היא החזיקה לו כל כך חזק את שורש כף היד, עד שראיתי שאצבעותיה מלבינות. "תעשי שיישאר כאן כמה שיותר", התחננה, "אני כל כך רגילה לחיות אִתו, לא אכפת לי איך, רק שיישאר לי". כשקמה בסוף הפגישה, עזבה לרגע את אחיזתה בו, שטף דם בדמות ארבע אצבעות התנוסס מעל שורש כף ידו והלב נחמץ לי. עליו, עליה. ועליי. ויש את אלה שהנפרדוּת כבר זועקת מהם, שנמנעים ממגע, וכשהם יושבים מולי, הכתף הקרובה לבן זוגם מוטה לכיוון הנגדי, ולפעמים זה אחד הצאצאים דווקא שמלווה. אני מביטה בהם כמו באוסף שחקנים שקיבלו אותו טקסט באודישן לְזִקנה והראש שלי כל הזמן טרוד: "מה תבחרי לך, גליה? איזה תפקיד תקבלי את במחזה?"

אני תמיד צריכה להתאים את התשובות שלי לשני קהלים, להיזהר במילים, לא להשלות, לא להפחיד. להשאיר את התקווה פועמת.

בידיים שלי יש כפתור בלתי נראה. המילים שלי נעות בין רעל לתרופה. אני חייבת לגרש מהזיכרון שלי את הידיעה שאין באמת נחמה. מה שהיה לא ישוב. רק הדרך לשם היא המפתח, רוב האנשים לא יודעים: כשהם מגיעים לכאן כבר מאוחר, אין אפשרות לתיקוני עריכה, העלילה שועטת אל עבר כתוביות הסיום.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לעתים רחוקות, אולי פעם בשנה, מצליח מישהו לצאת מהחדר ולהיכנס אִתי אל המכונית שלי, אל הבית, לתוך החלומות.

תכף תיכנס בלה, אישה בקליפה מהודרת. יחד אִתה תמיד נכנס ריח לבנדר חושני שמצליח לגרש את הריח הכבד שהשאירו קודמיה. משהו בנוכחות הזו מעיר אותי, העוצמה שלה היא האחרונה שתישאר. עוצמה שמתריסה כנגד כל מה שאני יודעת לשנן. גם כשהמחשבה הבהירה נשמטת ממנה יש בה עדיין יכולת נדירה שמסקרנת אותי, אני רוצה להיות כמו בלה. מאז שפגשתי את בלה אני מבינה מה חסר בי: יש בי את כל מה שעל פניו אישה בגילי יכולה לחלום להשיג. בעל מסור, בן ובת, מקצוע יוקרתי ותפקיד למלא.

אין בי להט ואין בי תשוקה. אין לי את הכוח של בלה לקרוא תיגר על מוסכמות ונימוסים. בלה אוהבת את בלה. אני רוצה לאהוב כמו בלה אבל לאהוב את גליה, אני חייבת להעז לחפש את מה שיעשה לי טוב. תכף בלה תשב מולי, היא תסיט קווּצת שיער שנפרדה מצמתהּ אל מאחורי האוזניים. כפות הידיים שלה כל כך יפות וחזקות.

היא תשב זקופה ותשרבב שפתיים, מדי פעם תלטף לעצמה את בית החזה, בעיניה התקבע מבט שמעורבת בו התנשאות עם חרדה, ניסיתי לתת למבט הזה שם. אין לו הגדרה במילון.

העיניים שלה יתרוצצו ביני ובין יענקל'ה, האיש שלה, איש גדול ומתוק, עם קול נמוך ומבט של ילד שצמא לתשובות. בביקור הראשון הוא החזיק לה את היד, הישיר אליי מבט ותבע בתוקף: "תחזירי לי את בלה". הוא כמעט צעק.

לאט־לאט הובלתי אותו להכרה בכך שבלה תחזור רק לרגעים והוא אף פעם לא יידע מתי, אבל היא תהיה בלה אחרת, יכול להיות שהוא אפילו יחבב אותה, לפעמים היא תהיה גם ממש מצחיקה. רצוי לצחוק אִתה, לשמוח אִתה כשהיא שמחה. אני אלמד אותו איך להחיות זיכרונות ורגעים יפים, יש בו מצבורי הערצה לאישה הזו שהבנתה מתרוקנת וגופהּ שלם. המצבורים ילכו ויאזלו. אני יודעת.

עוד מעט יבוא הזעם. אני כמעט יכולה לתזמן את רגע השינוי.

 

תכף הם ייכנסו.

 

לפעמים אני חושבת מה יהיה עליי. האם דני יאהב אותי ככה, כמו יענקל'ה?

האם אהיה נרגנת? האם אהיה מצחיקה?

 

אני עומדת בסוף כל יום בחדר השינה שלי, עירומה, ומדליקה את כל האורות מול המראה הגדולה בחדר הארונות. כמו מזוכיסטית אני בוחנת את כל הפגמים. לועגת לעצמי. כמו חיילת שמשננת את ציר הניווט, אני יודעת בעל־פה את הדרך. יודעת לאן היא מובילה.

אני מתווכחת עם עצמי מה עדיף לאבד קודם: את הגוף או את הראש. מטריפה את עצמי במחשבה מי מאִתנו יהיה הראשון שיתקלקל, דני או אני. ואולי זה רגע אחרון ליהנות מהגוף? לעולם לא אגע עוד בגבר אחר?

קללה רובצת עליי, קללת היודעים את הדרך.

כמה טוב לדני, ששקוע תמיד באיזה פרויקט הנדסי, שתמיד הוא עסוק בכאן, עכשיו, היום. קצין התותחנים מרעננה, הסטודנט מהטכניון שחברה מהלימודים הכירה לי בשנה הרביעית, כמה טוב לדני סילבר שרואה את החיים פשוט, מעשי. אם קר אז מתלבשים, אם יש מספיק בחשבון אז קונים, ויש טבלאות אקסל, ויש רשימות ומאזנִים והכול ברור ומתוכנן. יש איזו תפיסת עולם פשוטה. דני לא קורא ספרי הדרכה והתפתחות אישית, הוא לא פנוי לשיחות פילוסופיות. בסופי שבוע הוא רוכב על אופני שטח עם חבר מהמילואים, פעם בכמה לילות הוא תובע בעדינות נחושה את גופי הבלתי מתמסר, זה כל מה שהוא מבקש לעצמו.

 

מי עדיף להיות, בלה או יענקל'ה?

יש ימים שאני רוצה לברוח מחדר הטיפולים, מהמחלקה הסגורה שלי, להיות סתם גליה, בלי עבר ידוע ובלי עתיד צפוי כל כך. בלי להיות יותר הגאווה הגלויה של המשפחה העיראקית שלי. אני חייבת לשנות את לב הסיפור, אני רוצה להיות ספוגת חוויות. רק לא להיות נרגנת, לא מאשימה ולא כועסת. אולי אם אמלא את שגרת החיים ברגעים סוערים ומלאי חוויות הם ילוו אותי כשאיכנס, יום אחד, בדלתו של חדר כמו שלי.

 

ד"ר גליה שעשוע. מי צריך את הטייטל הזה? כמה שנים עבדתי בשביל לשנן את סוף הסיפור. מתחשק לי לברוח, שיבואו בבוקר כל הזקנים וכל המלווים שלהם (שעוד לא הבינו שהם הבאים בתור, אז שיקשיבו טוב), ועל הדלת של חדר הטיפולים יחכה להם שלט: "ד"ר גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית, מתחרטת על כל מה שאמרה. הכול יהיה בסדר!"