מה שאחרים חושבים בי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה שאחרים חושבים בי
מכר
אלפי
עותקים
מה שאחרים חושבים בי
מכר
אלפי
עותקים

מה שאחרים חושבים בי

4 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3244מקורי
ספר מודפס
78.4 מחיר על גב הספר 98
ספר קולי
3239מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/10/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יואב בלום

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

‭"‬כאשר‭ ‬אתם‭ ‬עומדים‭ ‬לידי,‭ ‬איני‭ ‬שומע‭ ‬את‭ ‬הקול‭ ‬שלכם.‭ ‬אני‭ ‬חווה‭ ‬בתוכי‭ ‬עוד‭ ‬סט‭ ‬של‭ ‬מחשבות‭,‬ שמרגישות‭ ‬בדיוק‭ ‬כמו‭ ‬שלי‭,‬ ש‭'‬נשמעות‭'‬ בדיוק‭ ‬כמו‭ ‬שלי‭.‬‭‬ במילים‭ ‬אחרות‭,‬ אני‭ ‬אף‭ ‬פעם‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬לדעת‭ ‬האם‭ ‬זו‭ ‬המחשבה‭ ‬שלי‭ ‬שמהדהדת‭ ‬בי‭,‬ או‭ ‬מחשבה‭ ‬של‭ ‬מישהו‭ ‬אחר‭.‬ הכול‭ ‬נשמע‭ ‬כמו‭ ‬אותו‭ ‬קול‭ ‬פנימי.‭"

גיבור‭ ‬ספרו‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬יואב‭ ‬בלום‭ ‬גילה‭ ‬עוד‭ ‬בילדותו‭ ‬שהוא‭ ‬שונה‭ ‬משאר‭ ‬האנשים‭ ‬המקיפים‭ ‬אותו‭:‬ המחשבות‭ ‬שלהם‭ ‬זורמות‭ ‬אליו‭,‬ מציפות‭ ‬אותו‭.‬ הוא‭ ‬מנווט‭ ‬ביניהן‭ ‬במאמץ‭,‬ מתקשה‭ ‬לחלץ‭ ‬מן‭ ‬הסערה‭ ‬המתמדת‭ ‬את‭ ‬המחשבות‭ ‬והתחושות‭ ‬המקוריות‭ ‬שלו‭.‬ החיים‭ ‬המוגנים‭ ‬יחסית‭ ‬שבנה‭ ‬לעצמו‭ ‬מתערערים‭ ‬כשמישהו‭ ‬מתחיל‭ ‬להרוג‭ ‬קוראי‭ ‬מחשבות‭.‬ לקוראי‭ ‬המחשבות‭ ‬הנותרים‭ ‬אין‭ ‬ברירה‭ ‬אלא‭ ‬להתכנס‭ ‬יחד‭ ‬ולנסות‭ ‬להבין‭ ‬מה‭ ‬קורה‭.‬ אך‭ ‬האומנם‭ ‬המקלט‭ ‬שבו‭ ‬הם‭ ‬מתבצרים‭ ‬הוא‭ ‬מקום‭ ‬בטוח‭?
‬ מאחר‭ ‬שקוראי‭ ‬המחשבות‭ ‬אינם‭ ‬מסוגלים‭ ‬לקרוא‭ ‬זה‭ ‬את‭ ‬מחשבותיו‭ ‬של‭ ‬זה‭,‬ הם‭ ‬מוצאים‭ ‬את‭ ‬עצמם‭ ‬בסיר‭ ‬לחץ‭, ‬שבו‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬מהם‭ ‬הוא‭ ‬בלש‭ ‬וקורבן‭ ‬פוטנציאלי‭,‬ צייד‭ ‬וניצוד‭.‬‮‬

מה‭ ‬שאחרים‭ ‬חושבים‭ ‬בי‭ ‬עושה‭ ‬שימוש‭ ‬וירטואוזי‭ ‬בצורת‭ ‬המותחן‭ ‬הקלאסי‭ ‬כדי‭ ‬לברר‭ ‬מה‭ ‬אנחנו‭ ‬יודעים‭ ‬על‭ ‬עצמנו‭,‬ אם‭ ‬בכלל‭ ,‬ובאיזו‭ ‬מידה‭ ‬כולנו‭ ‬קוראי‭ ‬מחשבות‭.‬ בהשפעת‭ ‬כישרון‭ ‬הסיפור‭ ‬המהפנט‭ ‬של‭ ‬בלום‭ ‬הופכות‭ ‬השאלות‭ ‬האלה‭ ‬לשאלות‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬ומוות‭,‬ והקורא‭ ‬נקלע‭ ‬לרכבת‭ ‬הרים‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬לרדת‭ ‬ממנה‭.‬‮‬

ספריו‭ ‬הקודמים‭ ‬של‭ ‬יואב‭ ‬בלום‭' ‬‮–‬‭ ‬מצרפי‭ ‬המקרים‭' ,'‬המדריך‭ ‬לימים‭ ‬הקרובים‭' ‬ו‭'‬הקבוע‭ ‬היחידי'‭ - ‬היו‭ ‬לרבי–מכר‭ ‬ותורגמו‭ ‬לשפות‭ ‬רבות‭.

פרק ראשון

1


לא ידעתי שמישהו עומד מאחורי הדלת. זה היה הרמז הראשון. לא שמעתי אף אחד מתקרב, רק הנקישה המהירה הקפיצה אותי. השקט שעמד באוויר, העובדה שלא שמעתי, שלא הרגשתי שום דבר, גרמו לי להסיק שזו חייבת להיות היא, חייבת להיות דניאלה. זו אכן הייתה היא. אחרי כל השנים הללו, היא הייתה דומה לעצמה ושונה מעצמה באין־ספור דרכים שלפני שהספקתי להבין כבר נדחקו לשולי הכרתי ונשכחו.

יהיה זה מדויק יחסית לומר שלא עברו עשר דקות מהרגע שבו פתחתי לה את הדלת ועד שכיוונה אליי בחיוך את האקדח. היה בזה משהו כמעט נורמלי, כמעט טבעי. כל מה שצריך היה להיאמר, נאמר, ואז עברנו אל השלב המתבקש הבא — נשק חם, אחוז בידה של מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. פעם, כלומר לפני שנים, או אולי פעם, רגע לפני שהרימה את האקדח. כנראה שניהם.

אף אחד מעולם לא הופיע על סף דלתי, מעולם גם לא הזמנתי. זה היה חלק מההסכם הלא־כתוב ביני לבין העולם — לא מבקרים אותי. כשמישהו מהאנשים המועטים שהכירו אותי רצה לדבר איתי, הוא היה מתקשר, שולח מייל או הודעת טקסט קצרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מישהו הקיש על הדלת הזו, ואין לדעת מי היה מופתע יותר, הדלת או אני.

קמתי מהספה, ניגשתי ופתחתי את הדלת לרווחה, חושש ומסוקרן. היא עמדה שם, ראשה מוטה בזווית המוכרת, עיניה הירוקות מנצנצות באור העמום שהגיע מאחוריי, ידיה בכיסי מעיל טייסים חום ושערה — שכעת היה בגוון בלונדי לבן מלוכלך במקום הצהבהב התמים של ילדותנו — מונח בנחת על כתפיה. בגבה מורמת, נדד מבטה בקלילות מפניי המופתעות אל הבית, ובחזרה.

"בלגן," אמרה דניאלה, "בלגן, בלגן. הייתי צריכה לדעת שתעצב את המקום בצורה כל כך אקלקטית. שום אחידות. כאילו שמונה אנשים שונים גרים פה במקביל."

"שלום גם לך," אמרתי, "איך מצאת אותי?"

היא חייכה חיוך דק. למה שתגלה לי דבר שכזה, נו באמת. "אתה מתכוון להזמין אותי פנימה?" שאלה.

הזמנתי אותה בידי להיכנס. בתוכי פרצה סערה קטנה, גלים געשו וסחפו אל חוף המחשבות שלי מאות שאלות. אבל בחוץ השתלט עליי השחקן שבי, אשר החליט לשתף פעולה. אחרי הכול, מזמן לא הייתה לו הזדמנות להופיע ככה.

היא נכנסה והסתכלה סביב. "אז שם זה המטבח," הניפה את ידה, שואלת־קובעת, "וכאן זה הסלון, וכל מה שיש ביניהם זה... מה?"

"השאר," אמרתי. "אחד מהיתרונות במגורים מבודדים הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי שאנשים ישאלו אותך שאלות."

"אנשים כמוני."

"כן, למשל."

"אבל אני לא סתם אחת," היא אמרה, מסתכלת ישר בעיניי, "לנו יש היסטוריה, יש חיבור. אנחנו יודעים לדבר באותה השפה."

התיישבתי על הספה. "אז במה אני יכול לעזור לך?"

היא התיישבה לצידי אבל נמנעה מלהביט בי. במקום זאת בחנה את התמונות הקטנות על הקיר שממול והעבירה את שערה מעל לאוזנה בתנועה החלקה שהכרתי היטב. לאחר מכן יישרה את צווארון מעיל הטייסים שלה ונשמה עמוקות.

"אני צריכה שתיעלם," היא אמרה. "אני צריכה שתצא מהמשחק."

היא הסבה אליי את עיניה, כמעט מחייכת.

"איזה משחק?" שאלתי.

"משחק החיים," ענתה.

"אני לא מבין," אמרתי ונדתי בראשי. "על מה את מדברת? מה את עושה פה?"

היא עצמה עיניים וחשבה.

"טוב, מספיק ברבורים. זה המצב—" אמרה, והאקדח הופיע פתאום בידה. "רגע אחד אתה יושב לך סתם בבית, מרגיש סבבה, ואז מגיע החבר הקטן הזה ואני פתאום זו שקובעת מה עושים. הבנת?"

"את רצינית?" שאלתי.

בידה הפנויה חיטטה בכיס המעיל, שלפה משהו וזרקה אותו לכיווני. כיסוי עיניים שחור. "קח. כסה את העיניים. ותסתכל טוב טוב סביב לפני, כי יותר לא תראה את הבית הזה. אל תחזור לפה, לא משנה מה יקרה."

זה לא היה סימן טוב. חבשתי את כיסוי העיניים. אני צריך לעשות משהו, לגרום לה לדבר.

"דניאלה, מה את רוצה ממני?" שאלתי.

"אני הייתי שמחה, אממ, בבקשה, אם היית עכשיו פשוט סותם, בסדר? גם צריך לזוז כבר. מאוחר. הבנת?"

הרגשתי את ידה אוחזת בזרועי ומוליכה אותי החוצה. הכול קרה מהר מדי. ניסיתי להיזכר מה אני לוקח איתי ומה נשאר מאחוריי. הטלפון נשאר על שולחן פינת העבודה, היו לי תעודת זהות וארנק בכיס המעיל, אבל המעיל היה תלוי על הקיר בצד הדלת, היו לי כמה מטבעות בכיס המכנסיים ואולי גם איזו פיסת נייר, קבלה ישנה. כל מה שהיה אני בבית הזה — התקליטים, השרבוטים, הפנקס שלי, המחשב — הכול עמד להישאר מאחור.

"חכי," פלטתי, "אני צריך את הפנקס שלי. בבקשה, לפחות את הפנקס שלי. במגירה של שולחן הכתיבה, במרכז החדר. שם," הצבעתי על הכיוון שחשבתי שבו היה השולחן.

עברו כמה שניות לפני שענתה.

"אל תנסה לזוז," היא הזהירה אותי, "אני עדיין עם הכוונת עליך."

"לא חשבתי אחרת. אל תדאגי."

"כריכה כחולה מחוספסת, נכון?" שאלה.

"כן."

שמעתי אותה מדפדפת בו ורציתי לצעוק. לא לא לא, זה שלי, זה אני, אל תיכנסי לשם! אגרופיי נקמצו ונשימתי נעצרה. אחר כך הרגשתי את הבל פיה על אוזני וקולה לחש, "אתה לא צריך את זה, טמבל. אמרתי לך את זה כבר." ואז היא אחזה שוב בזרועי והמשכנו ללכת.

"דניאלה, דניאלה," מלמלתי, "לפחות את זה, רק הפנקס, בבקשה."

"אתה לא צריך את זה," היא אמרה שוב.

לא פחדתי, עדיין. לא חשבתי שאני באמת בסכנה. הכול קרה מהר מאוד, כאמור, אבל גם הרגיש טבעי והגיוני. כמו המשך של שיחה שנפסקה לפני עשר, חמש־עשרה שנים, וממשיכה עכשיו בדיוק מאותו המקום. משום מה, זה נראה לי טבעי, כמעט צפוי, שאני נלקח מביתי, מובל בעיוורון מחוץ לדלת, מולך בשתיקה במורד השביל ונדחף אל תוך מה שכנראה היה המושב האחורי של המכונית שלה.

לא שאלתי שאלות, לא ניסיתי להתנגד, לא ניסיתי לברוח. פשוט ישבתי שם וניסיתי להבין מה קורה, חיכיתי לראות לאן היא לוקחת אותי, לשמוע את הדבר הבא שיש לה לומר. חיכיתי למשפט הבא, שיסביר לי את המצב, שיפתור לי משהו. כך ישבתי ללא תנועה במשך כמה דקות, גופי דרוך לטלטולי המכונית על שבילי היער, שהפכו לזמזום הנסיעה כאשר עלינו על הכביש.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי לבסוף. היא לא ענתה.

"דניאלה, תני לי משהו."

"אתה צריך להירגע," היא אמרה, קולה עצבני, "אתה יכול... אתה מסוגל לשבת בשקט ולסתום את הפה?"

"כן," אמרתי בשקט, "אני מסוגל."

"הנה, קח מוזיקה," היא סיננה.

עברו שנייה או שתיים והמכונית התמלאה בצלילים. זיהיתי את היצירה מייד. הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון. משהו בגופי נרגע והמשכנו את הנסיעה בשתיקה. כאשר עצר הרכב בסופו של דבר, הרבה אחרי שהסתיימה המנגינה, נפתחה הדלת והיא משכה אותי החוצה, משיכה חזקה, כמעט אלימה. חזרנו את המציאות, אל ההצגה, מה שזה לא יהיה.

צעדנו באוויר הקר והתחלתי להרגיש את העקצוץ המוכר, את הלחישות הבאות והולכות, את החרדה. מחשבות תועות נכנסו ויצאו ממני, כבר לא היינו לבדנו. היא הובילה אותי במהירות, עדיין עם כיסוי העיניים, הקור חודר העצמות מחלחל אליי כמו המחשבות האקראיות. לבסוף עצרנו.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא שתקה במשך כמה שניות ואז שמעתי צלצול רך. מעלית. דלת נפתחה ונכנסנו פנימה.

"אני מצטערת," היא אמרה.

הרגשתי איך אנחנו מתחילים לזוז, לעלות.

"מה את עושה?" שאלתי, "לאן את לוקחת אותי? מה קורה עכשיו?"

היא שתקה.

"את לא יכולה להשאיר אותי כאן ככה! למה את עושה את זה?!"

"תירגע, יהיה בסדר," היא אמרה, קולה שקט, "ובבקשה, תאמין שאתה גם יכול, טוב? נתחיל מחדש, אתה ואני... אבל בבקשה, אתה גם צריך לנסות."

"מה?" פלטתי.

על מה היא מדברת? מחשבות על בגדים, על בני זוג אפשריים, תהיות לגבי משקה מועדף, חרטות, התפעלות מהנוף, חרדה מדיבור בפני קהל, רצון עז להרשים את הבוס, תמונות מנטליות של חופשות בחו"ל, האלפים, הודו, נפאל, מסכי מחשב מרצדים, תיעוב עמוק, חיבה גדולה, חשש קל מאמירת הדבר הלא־נכון.

אני הולך לאיבוד. היא שולחת אותי לאיבוד.

"לא," אמרתי בשקט, יודע שגם היא שומעת את כל זה, "לא, בבקשה. אני מתחנן. אני לא מסוגל."

"אתה חזק ויכול ואני בטוחה שתתמודד," היא אמרה, "מוכן?"

נשמתי נשימה חדה.

"קדימה," היא אמרה. שמעתי בקולה שגם היא נאבקת. דלת המעלית נפתחה.

כיסוי העיניים הוסר ממני בחטף. ידה דחפה אותי מאחור, רוצה להיעלם מכאן לא פחות ממני. צעדתי קדימה, כהוזה, כמו אל תוך ענן דחוס. בדיחה סרת טעם, תחושה מרפרפת של משקה על לשוני, הרצון ללכת, לשבת, לזייף צחוק, לחייך בחשאי. הייתי על גג בניין גבוה במרכז העיר, בין כמה עשרות אנשים, שולחנות קטנים, גבוהים, עמדות הגשה, בר מואר, מוזיקה עמוסת בָּסים חזקים מדי. מסיבה. מסיבת גג. אולי של חֶברה מסוימת, אולי ערב פנויים־פנויות. זה לא שינה הרבה.

עמדתי, משותק. שמעתי את דלת המעלית נסגרת מאחוריי, ולא מצאתי את הכוח להסתובב ולהביט בה שוב, לבקש, להתחנן. נשארתי לבדי עם כל האנשים האלה, ורגע לפני שאבדתי לגמרי, רפרפה בי המחשבה שאולי עדיף שהייתה לוקחת אותי לאיזה שדה ויורה בי שם. ייתכן שחשבתי עוד משהו, ייתכן שלא, אבל אז המסיבה הקיפה אותי ואני טבעתי בתוכה, שוקע מטה, מבועת.

 

 

יואב בלום

יואב בלום הינו סופר ואיש תוכנה. יליד 1978, גר בגבעת שמואל עם אשתו ושלושת ילדיהם.
ספרו הראשון, "מצרפי המקרים", יצא בהוצאת "כתר" ב-2011, הגיע ל"ספר פלטינה", זכה בפרס רטרו-גפן לשנים 1998-2018 ותורגם לשלוש עשרה שפות, כולל אנגלית, צרפתית, איטלקית, סינית, יפנית, פורטוגזית וגרמנית.
ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", יצא גם הוא בהוצאת "כתר", בינואר 2014. ספרו השלישי, "הקבוע היחידי" – זוכה פרס גפן לשנת 2017 – יצא לאור בספטמבר 2016. 

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
68 דירוגים
33 דירוגים
15 דירוגים
11 דירוגים
8 דירוגים
1 דירוגים
15/7/2024

באתי קצת מהוסס לספר כי זכרתי ששמעתי עליו שהוא לא ברמה הרגילה של בלום, שמחתי לגלות שההפך הוא הנכון. ספר נהדר, עמוק ומקסים. מה שמייחד את בלום הוא היכולת שלו לשנות פרט אחד קטן במציאות ולבנות עליו ספר שלם, שמרגיש כמו ההתפתחות הטבעית והברורה של הפרט הזה. כקורא אתה פשוט נהנה מכל רגע.

1
1/10/2023

יואב בלום כמו יואב בלום - כתיבה סוחפת, שילוב של רעיונות מקוריים ומעניינים עם תובנות עמוקות וגם עם אבחנות קטנות על החיים בסגנון סיינפלד. נהניתי מאד גם מהספר הזה שלו.

1
3/7/2025

הקריין מציין, נהניתי להקשיב

11/12/2024

יואב בלום עשה זאת שוב! תמיד נהנית לקרוא אותו.

18/11/2023

כמו שאר הספרים של יובל בלום גם ספר זה כתוב מעולה ומייצר מתח ועניין. לדעתי הספרים האחרים מכילים סיפור יותר מעניין אבל גם סיפור זה כתוב בצורה מעולה.

14/11/2023

מדהים

23/9/2023

אהבתי מאוד, כמו ספריו הקודמים של בלום. תמיד יש אלמנט פנטסטי שמוביל את העלילה, אך המוטיבציה של הדמויות תמיד אנושית וקלה להזדהות. חוץ מדבר אחד שטיפה הפריע לי (המונולוג נפנימי של הדמות הראשית נשמעת זהה בכל ספר, כאילו זה אותו הבן אדם, כנראה הסופר עצמו) היה ספר מצוין. אם יש לכם אפשרות לקרא את הספר הפיסי ולא הדיגיטלי, יהיה לכם יותר קל לפתור חידה ששתל הסופר, אך גם ככה זה אפשרי וכיף ממש. ממליצה

10/6/2023

ספר מעולה ומעניין, התפנית העלילתצית לקראת הסוף היא קצת יותר מידי דאוס אקס מכינה לטעמי. לגמרי רעיון שחשבתי ששווה לבדוק עוד קודם, אבל משלא היתה שום התייחסות אליו לפני או בהמשך, הרגיש לי מלאכותי מידי. מלבד זה, הכתיבה של בלום כרגיל קולחת, וזה אחד הספרים היותר מוצלחים שלו עד כה בעיני.

20/5/2023

כמו כל הספרים של בלום - תענוג צרוף.

27/1/2023

ספר מצויין, נהנתי לקרוא. לא מזמן קראתי את "מצרפי המקרים" של יואב בלום. שני הספרים מאד מקוריים ועושים חשק לקרוא עוד!

1/11/2022

עלילה מרתקת וספר מעורר מחשבה

18/10/2022

כתמיד, מביא תובנות מעניינות ומעורר מחשבה.

25/4/2022

עוד מתנה מיואב בלום, ניפלא כמו הספרים הקודמים!

1/10/2021

עוד ספר מעולה מאת יואב בלום. בן אדם כישרון!

6/9/2021

מצחיל קצת חורק אבל סוחף ברמות

9/8/2021

ספר נפלא , מותח וחכם שנקרא בנשימה אחת . מומלץ בחום .

10/6/2021

מעולה

16/5/2021

ספר מצויין כמו שאר הספרים של בלום, משאיר אותך ער עד השעות הקטנות של הלילה..

7/5/2021

מעולה מעולה מעולה. כל הדברים הטובים של יואב בלום בספר אחד

7/5/2021

מָה שֶׁאֲחֵרִים חוֹשְׁבִים בִּי - יואב בלום 👥 👥 👥 👥 מי מאיתנו לא חלם על כוח על. כוח שיעניק לו יתרון ויעזור לו בכל מיני מצבים. אבל האמנם כך הוא הדבר? או אולי שיש גם חיסרון בכוח על זה או אחר? סופרי פנטזיה טובים, בעלי דמיון, מצליחים ליצר מחשבה מקורית, שעד שלא קראת אותם לא עלתה בדעתך, והנה משנתקלת בסיפור שלהם עם אותה המחשבה או נכון יותר רעיון, מיד אתה קולט שיש מן הגיון סמוי בקיומה. יואב בלום בספריו מצליח להשתמש ברעיונות המקוריים שלו ולטוות סביבם ספרים עם סיפורים נהדרים, כמו שעשה בספריו הקודמים 'מצרפי המקרים' או 'הקבוע היחידי'. משהו שנמצא שם, אחר, שונה, אי הגיוני, אבל הגיוני באותה המידה. ועובדה שעד שבלום לא כתב על זה לא חשבת על זה בעצמך. גיבור סיפור החדש של בלום הינו בעל יכולת סופר על, הוא יכול לקרוא מחשבות של אחרים. אבל בעצם הוא יכול לשמוע בתוכו את מחשבות הסובבים אותו. הן מציפות את מוחו ומאלצות אותו לבדוק כל הזמן מתי מחשבה היא מקורית שלו ומתי היא בכלל שייכת למישהו אחר שבסביבתו. וכאשר הוא בקבוצה גדולה של אנשים זה יכול להיות מתיש קשה ומציף’ עד כדי כך שזה הופך בלתי נסבל. לכן הוא בונה לעצמו בית מזכוכית שניתן לראות ממנה החוצה (אבל לא מבחוץ פנימה) באמצע יער, ושם הוא מעביר את חייו בשקט פנימי. ככל שניתן. אבל כדרכם של סיפורים טובים, משהו מפר את השלווה ומניע את הגיבור לצאת מאזור הנוחות שלו (תרתי משמע). נקישה בדלתו מגלה בפתחה את חברתו מילדות דניאלה, גם היא קוראת מחשבות, שמוציאה אותו בכוח מביתו וזורקת אותו אל תוך מסיבת-חֶבְרָה, בה אין הוא מכיר איש, על גג בנין. ומכאן מתחילה שלשלת התרחשויות הזיות, המפגישה אותו עם חבורת קוראי מחשבות כמותו, הנרדפים על ידי מישהו שמנסה לפגוע, ואף להרוג אותם. קוראי המחשבות הנותרים מתאגדים ומתבצרים בבית המהווה מקלט שאמור להגן עליהם, ומאחר שהם אינם מסוגלים לקרוא איש את מחשבותיו של הקורא האחר, כל אחד מהם הופך בפוטנציה להיות הן הקורבן הפוטנציאלי הבא, והן הבלש שמחפש מי מנסה לחסל אותם. בלום ביצירותיו משתמש בכתיבה של ריאליזם פנטסטי (סגנון כתיבה המשלב בין שני ז'אנרים: ריאליזם ופנטזי. בכתיבה ריאליסטית, בה הכתיבה מחקה את המציאות, ובפנטזיה, בה הכתיבה מתארת את הבלתי מתקבל על הדעת. בריאליזם הפנטסטי החלק העל-טבעי או הפנטסטי מתקבל בסיפור כדבר הטבעי ביותר.) פרופסור מתיו סטרצ'ר הגדיר ריאליזם קסום כ"מה שמתרחש כאשר לתוך רקע ריאליסטי ומפורט היטב, חודר משהו מוזר מדי כדי להאמין לו". (מתוך ויקיפדיה) אבל בספר החדש מצליח בלום לעשות דבר נוסף, ומשלב אל תוך הסגנון המוכר שלו גם רומן פנטסטי המבוסס על יסודות הבלש והמותחן הקלאסי. העונג שבקריאת ספריו של בלום מציף את הקורא גם בספרו החדש. הסקרנות לפתרון התעלומה מצד אחד והניסיון להבין את הלוגיקה של העולם אותו בונה בלום, עולם ראליסטי עם אלמנטים פנטסטיים וחוקיות שלא קיימת בעולם בו אנו חיים ומכירים, מביאה בפני הקורא ספר פשוט נהדר מהנה ומרתק. לא רציתי ולא יכולתי להניח אותו מידי. ממליצה לכל אוהבי בלום, ולכל מי שלא קרא אותו עדין. תהנו. מבטיחה.

5/5/2021

ספר נפלא! חובה לקרוא! עוד יצירת מופת של יואב בלום. כמה חבל שהוא נגמר כל כך מהר...

5/5/2021

מעולה!

21/6/2021

כניראה אינך יודע, אבל חיים בינינו אנשים רבים, כימעט תמיד מתויגים כ אוטיסטים, הקוראים מחשבות. חלקם אוטיסטים מפני שהם קוראים מחשבות ולחלקם (הגדול) עוד בעיות חושיות המקשות עליהם את התיפקוד בחברה. רוב הספר היפריעה לי המחשבה שיצרת מחלה/בעיה שהיא כימעט אמיתית. קוראי מחשבות אינם מוגבלים לשום מרחקים ואין להם יכולת למסך את עצמם פיזית. זאת מכיוון שמחשבות הן "יצורים" רוחיים שהחושב בורא. הם גם אינם נעלמים אלא נישארים לנצח בעולם הרוח. מקווה שהוספתי לך מעט

1
6/10/2023

הסוף של הסוף (המשפט האחרון) מעולה! ספר מעניין ומעורר מחשבה כמו שאר ספריו של יואב בלום, אותו סגנון מקורי ומיוחד.

16/4/2023

נחמד, לקחתי כמה כלים לחיים מהסיפור.

11/2/2023

יואב בלום שוב מפתיע ברעיון מקורי, הספר כתוב היטב וקשה להניח מהיד

5/2/2023

פחות מוצלח מהספרים האחרים שלו אבל עדין מהנה ביותר

29/12/2022

ספר מוצלח עם רעיון מעניין, אך פחות מוצלח מהספרים הקודמים לדעתי

18/5/2022

נחמד מזכיר מאוד את שאר הספרים שלו קצת הרגיש שהפעם העולם שבנה קטן יותר

26/1/2022

אני מאד אוהב את הכתיבה של בלום, אבל זה אחד החלשים שלו. הרעיון מאד יפה, ונהנתי מהקריאה - אבל זה מרגיש שהסיפור לא מהוקצע עד הסוף

19/6/2021

מקורי, מפתיע, משעשע, מרתק ומעורר מחשבה. מצד אחד סיפור מתח בלשי מותח ומפתיע עד הסוף, מצד שני עוסק בשאלות של זהות ושל עד כמה האדם הוא תוצר של סביבתו ומה יוצר אצלו אישיות ייחודית מובחנת ומקורית.

12/6/2021

ספר מקסים וקליל, כיף לקרוא.

1/6/2021

מעניין. קריא מאד. נהנתי.

23/6/2022

ספר לא רע, אבל יחסית לשאר הספרים של יואב בלום הוא פחות מרשים. הדמות הראשית קצת מעייפת והקצב של הסיפור לא אחיד.

28/3/2022

הרעיון מאחורי הסיפור משובח ויש בסיפור רגעים טובים שמעוררים מחשבה. אבל הסיפור מרגיש עדיין בוסרי, גם העירבוב סגנון חיים ודימויים שלקוחים מארופה/אמריקה ושתילתם בנוף ישראלי פוגעים בתחושת המציאות המקבילה.

20/2/2022

ספר חמוד. ישראלי. עלילה קצת מוזרה, אך מפתיעה.

23/8/2021

מאכזב! שלושת הספרים הקודמים של יואב בלום היו פשוט מופלאים. מקוריים מאוד וכתובים בכישרון יוצא דופן. אבל הספר החדש שלו לא עומד ברף. הקונספט מעניין (אם כי פחות מקורי) אבל הביצוע והעלילה רזים מאוד. רוב הספר מתרחש כמו איזה פרק באח הגדול באיזה בית מבודד. זה משולב בפלאשבקים שלא ממש מרגיש שעוזרים לעלילה. בסוף הכל כן מתחבר ויש טוויסט סביר ועוד שימוש מתוחכם של בלום בטיפוגרפיה. אבל לא עוזר שהגיבור הוא דמות חלשת אופי ופסיבית, במיוחד לעומת הקונטרה הנשית שלו, שאיכשהוא לא ממש ברור איך יוצא עם ידו על העליונה.

29/7/2021

הרעיון המרכזי של הספר חזק כמו הספרים הקודמים של בלום, אבל לא סחף אותי כמו הספרים הקודמים שלו. התאכזבתי קצת אבל כמובן נמשיך לצפות לעוד ספרים מיואב בלום, סופר מוכשר בטירוף שלפי דעתי הספר השני שלו - המדריך לימים הקרובים - בין הספרים הטובים הנוגעים והגאוניים שקראתי.

26/6/2021

חביב. הרעיון הבסיסי טוב אבל איכשהו זה מעט איטי .לא רע אבל מצד שני די סתמי . קריאה נחמדה ולא יותר .

11/6/2021

אני אוהבת את ספריו של יואב בלום, אבל זה החלש מכולם, כל אחד מהאחרים שלו טוב יותר, על זה אפשר לוותר

25/5/2021

עוד אלגוריתם ספרותי של בלום שאינו נופל מקודמיו. אני מהמר שכותרת הספר הבא שלו תהייה "מהנדסי החלומות".

8/5/2021

לא התלהבתי. חלש בהרבה לעומת הספרים הקודמים של הסופר

8/2/2025

אומנם סיימתי, אבל לא עומד ברף הספרים הראשונים

6/11/2024

פחות התחברתי

27/9/2021

הספר הכי חלש מבין כל ספריו. לא נטשתי באמצע רק בגלל חסד נעורים.

20/9/2021

מאכזב. דמויות פלקטיות והרבה פילוסופיה חלולה. אהבתי את שאר הספרים של יואב בלום אבל על זה לא הייתי ממליץ.

7/8/2021

לא אהבתי, הרעיון ממש טוב אבל בסופו של דבר גיבור הספר לא מפסיק לחפור, וכל עניין קריאת המחשבות הולך לכיוונים מתישים ובקושי הצלחתי להגיע לסוף

10/7/2021

ילדותי.

מה שאחרים חושבים בי יואב בלום

1


לא ידעתי שמישהו עומד מאחורי הדלת. זה היה הרמז הראשון. לא שמעתי אף אחד מתקרב, רק הנקישה המהירה הקפיצה אותי. השקט שעמד באוויר, העובדה שלא שמעתי, שלא הרגשתי שום דבר, גרמו לי להסיק שזו חייבת להיות היא, חייבת להיות דניאלה. זו אכן הייתה היא. אחרי כל השנים הללו, היא הייתה דומה לעצמה ושונה מעצמה באין־ספור דרכים שלפני שהספקתי להבין כבר נדחקו לשולי הכרתי ונשכחו.

יהיה זה מדויק יחסית לומר שלא עברו עשר דקות מהרגע שבו פתחתי לה את הדלת ועד שכיוונה אליי בחיוך את האקדח. היה בזה משהו כמעט נורמלי, כמעט טבעי. כל מה שצריך היה להיאמר, נאמר, ואז עברנו אל השלב המתבקש הבא — נשק חם, אחוז בידה של מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. פעם, כלומר לפני שנים, או אולי פעם, רגע לפני שהרימה את האקדח. כנראה שניהם.

אף אחד מעולם לא הופיע על סף דלתי, מעולם גם לא הזמנתי. זה היה חלק מההסכם הלא־כתוב ביני לבין העולם — לא מבקרים אותי. כשמישהו מהאנשים המועטים שהכירו אותי רצה לדבר איתי, הוא היה מתקשר, שולח מייל או הודעת טקסט קצרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מישהו הקיש על הדלת הזו, ואין לדעת מי היה מופתע יותר, הדלת או אני.

קמתי מהספה, ניגשתי ופתחתי את הדלת לרווחה, חושש ומסוקרן. היא עמדה שם, ראשה מוטה בזווית המוכרת, עיניה הירוקות מנצנצות באור העמום שהגיע מאחוריי, ידיה בכיסי מעיל טייסים חום ושערה — שכעת היה בגוון בלונדי לבן מלוכלך במקום הצהבהב התמים של ילדותנו — מונח בנחת על כתפיה. בגבה מורמת, נדד מבטה בקלילות מפניי המופתעות אל הבית, ובחזרה.

"בלגן," אמרה דניאלה, "בלגן, בלגן. הייתי צריכה לדעת שתעצב את המקום בצורה כל כך אקלקטית. שום אחידות. כאילו שמונה אנשים שונים גרים פה במקביל."

"שלום גם לך," אמרתי, "איך מצאת אותי?"

היא חייכה חיוך דק. למה שתגלה לי דבר שכזה, נו באמת. "אתה מתכוון להזמין אותי פנימה?" שאלה.

הזמנתי אותה בידי להיכנס. בתוכי פרצה סערה קטנה, גלים געשו וסחפו אל חוף המחשבות שלי מאות שאלות. אבל בחוץ השתלט עליי השחקן שבי, אשר החליט לשתף פעולה. אחרי הכול, מזמן לא הייתה לו הזדמנות להופיע ככה.

היא נכנסה והסתכלה סביב. "אז שם זה המטבח," הניפה את ידה, שואלת־קובעת, "וכאן זה הסלון, וכל מה שיש ביניהם זה... מה?"

"השאר," אמרתי. "אחד מהיתרונות במגורים מבודדים הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בלי שאנשים ישאלו אותך שאלות."

"אנשים כמוני."

"כן, למשל."

"אבל אני לא סתם אחת," היא אמרה, מסתכלת ישר בעיניי, "לנו יש היסטוריה, יש חיבור. אנחנו יודעים לדבר באותה השפה."

התיישבתי על הספה. "אז במה אני יכול לעזור לך?"

היא התיישבה לצידי אבל נמנעה מלהביט בי. במקום זאת בחנה את התמונות הקטנות על הקיר שממול והעבירה את שערה מעל לאוזנה בתנועה החלקה שהכרתי היטב. לאחר מכן יישרה את צווארון מעיל הטייסים שלה ונשמה עמוקות.

"אני צריכה שתיעלם," היא אמרה. "אני צריכה שתצא מהמשחק."

היא הסבה אליי את עיניה, כמעט מחייכת.

"איזה משחק?" שאלתי.

"משחק החיים," ענתה.

"אני לא מבין," אמרתי ונדתי בראשי. "על מה את מדברת? מה את עושה פה?"

היא עצמה עיניים וחשבה.

"טוב, מספיק ברבורים. זה המצב—" אמרה, והאקדח הופיע פתאום בידה. "רגע אחד אתה יושב לך סתם בבית, מרגיש סבבה, ואז מגיע החבר הקטן הזה ואני פתאום זו שקובעת מה עושים. הבנת?"

"את רצינית?" שאלתי.

בידה הפנויה חיטטה בכיס המעיל, שלפה משהו וזרקה אותו לכיווני. כיסוי עיניים שחור. "קח. כסה את העיניים. ותסתכל טוב טוב סביב לפני, כי יותר לא תראה את הבית הזה. אל תחזור לפה, לא משנה מה יקרה."

זה לא היה סימן טוב. חבשתי את כיסוי העיניים. אני צריך לעשות משהו, לגרום לה לדבר.

"דניאלה, מה את רוצה ממני?" שאלתי.

"אני הייתי שמחה, אממ, בבקשה, אם היית עכשיו פשוט סותם, בסדר? גם צריך לזוז כבר. מאוחר. הבנת?"

הרגשתי את ידה אוחזת בזרועי ומוליכה אותי החוצה. הכול קרה מהר מדי. ניסיתי להיזכר מה אני לוקח איתי ומה נשאר מאחוריי. הטלפון נשאר על שולחן פינת העבודה, היו לי תעודת זהות וארנק בכיס המעיל, אבל המעיל היה תלוי על הקיר בצד הדלת, היו לי כמה מטבעות בכיס המכנסיים ואולי גם איזו פיסת נייר, קבלה ישנה. כל מה שהיה אני בבית הזה — התקליטים, השרבוטים, הפנקס שלי, המחשב — הכול עמד להישאר מאחור.

"חכי," פלטתי, "אני צריך את הפנקס שלי. בבקשה, לפחות את הפנקס שלי. במגירה של שולחן הכתיבה, במרכז החדר. שם," הצבעתי על הכיוון שחשבתי שבו היה השולחן.

עברו כמה שניות לפני שענתה.

"אל תנסה לזוז," היא הזהירה אותי, "אני עדיין עם הכוונת עליך."

"לא חשבתי אחרת. אל תדאגי."

"כריכה כחולה מחוספסת, נכון?" שאלה.

"כן."

שמעתי אותה מדפדפת בו ורציתי לצעוק. לא לא לא, זה שלי, זה אני, אל תיכנסי לשם! אגרופיי נקמצו ונשימתי נעצרה. אחר כך הרגשתי את הבל פיה על אוזני וקולה לחש, "אתה לא צריך את זה, טמבל. אמרתי לך את זה כבר." ואז היא אחזה שוב בזרועי והמשכנו ללכת.

"דניאלה, דניאלה," מלמלתי, "לפחות את זה, רק הפנקס, בבקשה."

"אתה לא צריך את זה," היא אמרה שוב.

לא פחדתי, עדיין. לא חשבתי שאני באמת בסכנה. הכול קרה מהר מאוד, כאמור, אבל גם הרגיש טבעי והגיוני. כמו המשך של שיחה שנפסקה לפני עשר, חמש־עשרה שנים, וממשיכה עכשיו בדיוק מאותו המקום. משום מה, זה נראה לי טבעי, כמעט צפוי, שאני נלקח מביתי, מובל בעיוורון מחוץ לדלת, מולך בשתיקה במורד השביל ונדחף אל תוך מה שכנראה היה המושב האחורי של המכונית שלה.

לא שאלתי שאלות, לא ניסיתי להתנגד, לא ניסיתי לברוח. פשוט ישבתי שם וניסיתי להבין מה קורה, חיכיתי לראות לאן היא לוקחת אותי, לשמוע את הדבר הבא שיש לה לומר. חיכיתי למשפט הבא, שיסביר לי את המצב, שיפתור לי משהו. כך ישבתי ללא תנועה במשך כמה דקות, גופי דרוך לטלטולי המכונית על שבילי היער, שהפכו לזמזום הנסיעה כאשר עלינו על הכביש.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי לבסוף. היא לא ענתה.

"דניאלה, תני לי משהו."

"אתה צריך להירגע," היא אמרה, קולה עצבני, "אתה יכול... אתה מסוגל לשבת בשקט ולסתום את הפה?"

"כן," אמרתי בשקט, "אני מסוגל."

"הנה, קח מוזיקה," היא סיננה.

עברו שנייה או שתיים והמכונית התמלאה בצלילים. זיהיתי את היצירה מייד. הקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון. משהו בגופי נרגע והמשכנו את הנסיעה בשתיקה. כאשר עצר הרכב בסופו של דבר, הרבה אחרי שהסתיימה המנגינה, נפתחה הדלת והיא משכה אותי החוצה, משיכה חזקה, כמעט אלימה. חזרנו את המציאות, אל ההצגה, מה שזה לא יהיה.

צעדנו באוויר הקר והתחלתי להרגיש את העקצוץ המוכר, את הלחישות הבאות והולכות, את החרדה. מחשבות תועות נכנסו ויצאו ממני, כבר לא היינו לבדנו. היא הובילה אותי במהירות, עדיין עם כיסוי העיניים, הקור חודר העצמות מחלחל אליי כמו המחשבות האקראיות. לבסוף עצרנו.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא שתקה במשך כמה שניות ואז שמעתי צלצול רך. מעלית. דלת נפתחה ונכנסנו פנימה.

"אני מצטערת," היא אמרה.

הרגשתי איך אנחנו מתחילים לזוז, לעלות.

"מה את עושה?" שאלתי, "לאן את לוקחת אותי? מה קורה עכשיו?"

היא שתקה.

"את לא יכולה להשאיר אותי כאן ככה! למה את עושה את זה?!"

"תירגע, יהיה בסדר," היא אמרה, קולה שקט, "ובבקשה, תאמין שאתה גם יכול, טוב? נתחיל מחדש, אתה ואני... אבל בבקשה, אתה גם צריך לנסות."

"מה?" פלטתי.

על מה היא מדברת? מחשבות על בגדים, על בני זוג אפשריים, תהיות לגבי משקה מועדף, חרטות, התפעלות מהנוף, חרדה מדיבור בפני קהל, רצון עז להרשים את הבוס, תמונות מנטליות של חופשות בחו"ל, האלפים, הודו, נפאל, מסכי מחשב מרצדים, תיעוב עמוק, חיבה גדולה, חשש קל מאמירת הדבר הלא־נכון.

אני הולך לאיבוד. היא שולחת אותי לאיבוד.

"לא," אמרתי בשקט, יודע שגם היא שומעת את כל זה, "לא, בבקשה. אני מתחנן. אני לא מסוגל."

"אתה חזק ויכול ואני בטוחה שתתמודד," היא אמרה, "מוכן?"

נשמתי נשימה חדה.

"קדימה," היא אמרה. שמעתי בקולה שגם היא נאבקת. דלת המעלית נפתחה.

כיסוי העיניים הוסר ממני בחטף. ידה דחפה אותי מאחור, רוצה להיעלם מכאן לא פחות ממני. צעדתי קדימה, כהוזה, כמו אל תוך ענן דחוס. בדיחה סרת טעם, תחושה מרפרפת של משקה על לשוני, הרצון ללכת, לשבת, לזייף צחוק, לחייך בחשאי. הייתי על גג בניין גבוה במרכז העיר, בין כמה עשרות אנשים, שולחנות קטנים, גבוהים, עמדות הגשה, בר מואר, מוזיקה עמוסת בָּסים חזקים מדי. מסיבה. מסיבת גג. אולי של חֶברה מסוימת, אולי ערב פנויים־פנויות. זה לא שינה הרבה.

עמדתי, משותק. שמעתי את דלת המעלית נסגרת מאחוריי, ולא מצאתי את הכוח להסתובב ולהביט בה שוב, לבקש, להתחנן. נשארתי לבדי עם כל האנשים האלה, ורגע לפני שאבדתי לגמרי, רפרפה בי המחשבה שאולי עדיף שהייתה לוקחת אותי לאיזה שדה ויורה בי שם. ייתכן שחשבתי עוד משהו, ייתכן שלא, אבל אז המסיבה הקיפה אותי ואני טבעתי בתוכה, שוקע מטה, מבועת.