ביקום אחר היו מאורעות תרפ"א מתקפת זומבים. הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נלכדו בבית חווה, מוקפים פגרים רצחניים. הקשר עימם ניתק, ייתכן שהם האנשים החיים האחרונים בארץ ישראל. ובלב המצוקה הזאת — ברנר כותב. יום רודף יום ודף רודף דף, וברנר רושם וכותב ומוחק ומתקן: על הניסיון הנואש שלהם לשרוד, על פעולות החילוץ האובדניות, על שיגעון הכפתורים שאחז ברינה שץ הקטנה, על קצין בריטי מסתורי שצונח לפתחם ממטוס בוער ועל שלושה כוורנים נודדים שצצים מתוך השממה.

שכול וכשלון וזומבים הוא הרומן העברי הראשון מתחום המאש־אפ הספרותי, שסופרים עכשוויים מתבססים בו על יצירות מהקָנון הספרותי הקלאסי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירות חדשות בסוגות אחרות לגמרי. רומן המאש־אפ המפורסם ביותר, שממנו ההשראה הראשונית לכתיבת ספר זה, הוא גאווה ודעה קדומה וזומבים.

ספר זה, מפרי עטו של אמיר חרש, ספר מפתיע שרוחו הגדולה של יוסף חיים ברנר מעלעלת בין דפיו ומפיחה רוח בין משפטיו, הוא נס ספרותי בימים קודרים של שכול וכישלון. לא מצאתי דברים מדויקים לתתם על גבו של ספר יחיד ומיוחד זה, דברים שייתנו ביטוי מדויק לתחושה המפעימה שליוותה אותי לכל אורך הקריאה בו, יותר מאשר המשפט הזה מתוך צוואת המספר הנעלם של מכאן ומכאן: "דבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ".

חיים באר

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.
זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

קלאסיקה עברית, שנכתבה בשנת 1910, על-ידי הציוני המתלבט והסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שהשפיעה על כותבים ישראלים רבים.

מה שמתחיל כרומן אידיאולוגי חברתי הופך לרומן פסיכולוגי קיומי, שתחילתו פער סטירי-אירוני בין גיבור שוחר טוב ועולם חברתי המונע על-ידי תודעה כוזבת וסיומו טרגדיה – כשהגיבור, המסרב להשתתף במשחקים חברתיים כוזבים, נדרס תחת מכבש לחצים של מציאות נפשית וחברתית רבת-סתירות. זהו תיאור של גיבור הנע מסביב לנקודה – אותו סדק בהווייתו, שהמבקש לרדת לפשרו או לאחותו, מגלה כי התהום עמוקה עד מאוד.

מסביב לנקודה מספר את סיפורו של יעקב אברמסון, מורה חדור אידיאלים, הנושא בלבו תקוות גדולות לעשייה תרבותית-לאומית ולאושר אישי. הרומן נפתח כאשר הוא עוזב את העיר הקטנה צוער ונפרד בתחנת הרכבת מתלמידו שלמה פרנקל. זוהי בעצם תחילת הסוף. ההתחלה היתה מבטיחה. בעבר הוא הגיע לעיר הקטנה כשקיבל משרת הוראה מכניסה, אלא שהוא לא האריך לשהות שם, כי במקום ללמד את תלמידיו את מה שציפו ממנו הוריהם, כלומר קריאה עברית, חומש ומעט לימודים כלליים פורמליים, הוא חינך אותם למוסר ולערכים והמריד אותם כנגד אבותיהם הזעיר-בורגנים שומרי-המסורת. כשנתגלה הדבר, פוטר ממשרתו. בפתח הרומן אנו פוגשים אותו לאחר מעשה, חוזר לעירו, שמח על מעלליו וגאה בסקנדל שעורר. הוא נפרד כאמור מפרנקל, בדרכו לעיר הגדולה א., כשהוא מבטיח לצרף אותו לעבודה ציבורית משותפת בעיר הגדולה ולעשותו ליורשו ולממשיך דרכו.
בעיר הגדולה הוא מתגורר בבית משפחת דוידובסקי ונפגש עם אוריאל דוידובסקי, ידידו, ועם חוה בלומין (יֶווה איסאקוֹבנה), אהובתו משכבר, המתגוררת בסמוך. דוידובסקי, חוה ופרנקל תלמידו שיגיע מאוחר יותר אל העיר, הם שלושת גיבורי המשנה של הרומן, המייצגים כל אחד אפשרות אחרת העומדת בפני הצעירים היהודיים הנקרעים בין היהדות המזרח אירופאית השוקעת, בתקופת דמדומים שבה לא ברור מה איזו יהדות חדשה תתגבש בעתיד.

קלאסיקה עברית, משנת 1904, המתארת את הלבטים היהודיים במזרח אירופה בתחילת המאה ה-20, היא מן הנדבכים הקדומים ביותר בהגותו של הסופר המתבלט הדגול יוסף חיים ברנר, ומרפררת לספריו של רעו הקרוב, אורי ניסן גנסין.

התמוססות העולם הישן של יהדות מזרח אירופה, בתחילת המאה ה-20, מזמנת התמודדות אידאולוגית כמו גם גאוגרפית ליוצאי העיירות היהודיות. בספר זה, מעניק לנו ברנר דוח גלוי לב על קורותיה של העלייה השנייה, מפי המחבר "אובד עצות", המתלבט לא רק בנוגע למקום בעולם בו יש לבנות את החיים היהודיים החדשים, אלא גם באידאל היהודי החדש המתגבש ובאפשרות להגשמתו אל מול המציאות הקשה.
אחד מהספרים הקלאסיים של הספרות העברית המתחדשת, שנכתב בשנת 1911, על-ידי אחד הראשונים שהתפלמסו עם הרעיון הציוני, יוסף חיים ברנר.
***
בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.
בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.
הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.
שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.