זה הולך לכאוב

1. סטאז'ר

 

ההחלטה להיות רופא היא קצת כמו המייל הזה שמקבלים כבר בתחילת אוקטובר, שבו אתם מתבקשים לבחור אילו מנות תרצו לאכול במסיבת חג המולד של המשרד. מן הסתם תבחרו עוף כדי ללכת על בטוח, וסביר להניח שהכול יהיה בסדר. אבל מה אם יום אחד לפני המסיבה מישהו ישתף בפייסבוק סרטון מחריד על זוועות החקלאות התעשייתית, ואתם תצפו בלי כוונה בקיטום מקור של אלפי תרנגולות? מה אם מוריסי ימות בנובמבר, ומתוך כבוד כלפיו תפנו עורף לבשר שעד כה צרכתם בהנאה רבה? מה אם תפתחו אלרגיה קטלנית לפרגיות? בסופו של יום, אף אחד לא יודע מה הוא ירצה לאכול לארוחת ערב בעוד שישים ארוחות ערב.

רופאים בוחרים את המקצוע שלהם בגיל שש־עשרה, שנתיים לפני שמותר להם על פי חוק לשלוח בטלפון תמונה של איברי המין שלהם. כשאתה בוחר את המקצועות המורחבים שלך בתיכון אתה יוצא לדרך שתימשך עד שתפרוש או תמות, ובניגוד למסיבת חג המולד של המשרד, ג'נט ממחלקת הרכש לא תסכים להתחלף ולתת לך את שיפודי החלומי שלה תמורת העוף — אתה תקוע עם הבחירה שלך.

בגיל שש־עשרה, הסיבות לרצות ללמוד רפואה הן בדרך כלל משהו כמו "אמא שלי רופאה/אבא שלי רופא", "אני אוהב את 'האנטומיה של גריי'" או "אני רוצה לרפא סרטן". סיבות אחת ושתיים מגוחכות לגמרי, והסיבה השלישית — שהיא קצת שאפתנית — יכלה להיות בסדר גמור אלמלא העובדה שזה מה שחוקרים עושים, לא רופאים. חוץ מזה, נראה לי לא כל כך הוגן לחייב מישהו לעמוד בהצהרות שהצהיר בגיל הזה. זה בערך כמו להעניק מעמד משפטי רשמי לציור שציירתי בגיל חמש ועליו המילים "אני רוצה להיות אסטרונאוט".

באופן אישי, אני לא זוכר שקיבלתי החלטה משמעותית לעסוק ברפואה, אלא שזאת הייתה מין ברירת מחדל בחיי — כמו הרינגטון הזה עם המרימבה, או התמונה של רכס ההרים ברקע של המחשב שלכם. גדלתי במשפחה יהודית (אם כי היהדות שלנו התבטאה בעיקר באוכל); למדתי בתיכון שהוא ביסודו מפעל לרופאים, עורכי דין וחברי קבינט; ואבא שלי רופא. הכתובת הייתה על הקיר.

מכיוון שמספר המועמדים לבתי הספר לרפואה גדול פי עשרה ממספר המקומות, כל מועמדת ומועמד צריכים לעבור ריאיון, ורק אלה שמסוגלים לעמוד בחקירה צולבת זוכים להתקבל. הנחת המוצא היא שכל המועמדים נמצאים בדרכם להצטיינות במקצועות המורחבים, ולכן האוניברסיטאות מבססות את החלטתן על קריטריונים לא אקדמיים. זה הגיוני, כמובן: רופאים חייבים להתאים לתפקיד גם מבחינה פסיכולוגית — הם נדרשים ליכולת לקבל החלטות תחת לחץ אטומי, לבשר בשורות רעות לקרובי משפחים מיוסרים, להתמודד עם מוות באופן יומיומי. כדי להיות רופא מעולה אתה זקוק למשהו שאי אפשר לרכוש מספרי הלימוד: לב גדול ואבי־עורקים מורחב שכמויות עתק של חמלה ונדיבות לב זורמות דרכו.

ככה לפחות אפשר היה לחשוב. בפועל, בתי הספר לרפואה שמים זין על כל הדברים האלה. הם אפילו לא בודקים שאתה מסוגל לראות דם בלי להתעלף. במקום זה יש להם אובססיה לפעילויות חוץ־לימודיות. הסטודנט האידיאלי הוא קפטן של שתי קבוצות ספורט, אלוף שחייה מחוזי, ראש תזמורת הנוער והעורך של עיתון בית הספר. להתקבל ללימודי רפואה זה בעצם כמו לזכות בתואר "חביבת הקהל" בתחרות מלכת היופי, רק בלי הסרט ההדור. לכו לערך הוויקיפדיה של כל רופא מפורסם וגלו: "התבלט כשחקן רוגבי בליגות הנוער... הצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובשנתו האחרונה בתיכון היה סגן הקפטן של נבחרת האתלטיקה." התיאור הספציפי הזה לקוח מעמוד הוויקיפדיה של בחור בשם ד"ר ה. שיפמן, אז לא קשה להבין שיש כשלים בשיטה.

על סמך ההצטיינות שלי בפסנתר ובסקסופון, לצד כמה ביקורות תיאטרון שכתבתי בשתי דקות לעיתון בית הספר, קבעו אנשי "אימפריאל קולג'" בלונדון שאני בלי ספק מתאים לחיים במחלקות בתי החולים. וכך, ב-1998, ארזתי תיקים ויצאתי לדרך רצופת הסכנות המובילה מדאליץ' לסאות' קנזינגטון, עשרה קילומטרים אורכה.

כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, זו משימה די אדירה ללמוד כל פן והיבט של האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית, וכל תקלה אפשרית שעלולה להתרחש בהן. אבל ההתרגשות המלווה את הידיעה שיום אחד אהיה רופא — הישג גדול כל כך שאתה אפילו זוכה לשנות את השם שלך, כמו גיבור־על או פושע בינלאומי — דחפה אותי לעבר מטרתי ועזרה לי לעבור את שש השנים האלה.

הפכתי לרופא זוטר.4 יכולתי להשתתף בכיף ב"מקבילית המוחות" ולבחור ב"גוף האדם" כנושא מועדף. הצופים בבית היו צועקים על המסכים שבחרתי נושא רחב מדי, ושהייתי צריך ללכת על משהו כמו "טרשת עורקים" או "בוהן קלובה". אבל זה לא נכון. יכולתי להיות אדיר ב"גוף האדם".

וכעת הגיע סוף־סוף הרגע לצאת למחלקות, חמוש בידע המקיף שלי, ולהפוך את ההלכה למעשה. לא יכולתי להיות דרוך יותר לקראת המשימה. ולכן היה זה הלם גדול לגלות שאף על פי שהקדשתי רבע מחיי ללימודי רפואה, הם לא הכינו אותי בשום פנים ואופן לחיי הסטאז'ר.5

הסטאז'ר הוא קצת כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. במהלך היום העבודה הייתה נסבלת. זאת אומרת, היא מטמטמת ובקושי יש שנייה לנשום, אבל אפשר לעמוד בזה. בכל בוקר יש "סבב מחלקה", שבו כל הרופאים עוברים יחד בין כל המטופלים שלהם. אתה משתרך מאחור כמו ברווזון מהופנט, הראש נטוי הצידה באכפתיות, ורושם כל הכרזה מפיו של אחד הרופאים האחראים — להזמין MRI, להפנות לראומטולוגיה, לדאוג לאק"ג. ואז אתה מעביר את כל שאר יום העבודה שלך (ובדרך כלל עוד כמה שעות ללא תשלום אחריו) בהשלמת עשרות או מאות המשימות האלה — ממלא טפסים, עושה טלפונים. בפועל, זאת עבודה של עוזר אישי. לא בדיוק מה שבשבילו התאמצתי כל כך בלימודים, אבל שיהיה.

משמרות הלילה, לעומת זאת, גורמות לתיאורים של דנטה להישמע כמו סיפורים של דיסני — סיוט בלתי פוסק שבמהלכו הצטערתי על כך שאי־פעם חשבתי שכישוריי אינם מנוצלים כהלכה. בלילה, הסטאז'ר הטרי מקבל ביפר קטן ואיתו את האחריות לכל מטופל בבית החולים. כל אחד ואחד מהמטופלים שמאושפזים שם. המתמחים הצעירים והמתמחים הבכירים מקבלים חולים במיון, ואתה מסתובב במחלקות, לבד על הסיפון. הסיפון עצום, והוא עולה באש, ואף אחד לא לימד אותך בעצם איך להשיט ספינה. לימדו אותך איך לבדוק את מערכת הלב וכלי הדם של המטופלים, ואתה מבין איך פועלים העורקים הכליליים, אבל גם אם אתה יודע לזהות כל סימן או תסמין של התקף לב באופן תיאורטי, זה סיפור שונה לגמרי לטפל בו בפועל בפעם הראשונה.

הביפר שלך מצפצף — מחלקה אחר מחלקה, אחות אחר אחות, מקרה חירום אחר מקרה חירום. הוא לא מפסיק לאורך כל הלילה. עמיתיך הבכירים מקבלים בחדר המיון מטופלים עם בעיה מוגדרת, כמו דלקת ריאות או רגל שבורה. למטופלים שלך יש מקרי חירום דומים, אבל הם כבר מאושפזים בבית החולים, וזה אומר שמלכתחילה יש להם בעיה ממש קשה. מין המבורגר שיש בו שכבה של תסמינים על שכבה של בעיות על שכבה של מחלות: אתה פוגש מטופל עם דלקת ריאות שאושפז בגלל אי־ספיקת כבד, או מטופלת ששברה את הרגל כשנפלה מהמיטה בעקבות התקף אפילפטי. אתה חדר מיון נייד של אדם אחד בלי הכשרה מספקת, שנספג ללא הרף בנוזלי גוף (ואפילו לא מהסוג הכיפי) ונדרש לבדוק שטף אינסופי של מטופלים חולים להחריד שרק שתים־עשרה שעות קודם לכן היו מוקפים בצוות שלם של רופאים. פתאום אתה משתוקק לשש־עשרה שעות רצופות של משימות מנהליות (או, באופן אידיאלי, לאיזושהי עבודה נוחה כזאת, משהו שהוא לא הרבה מעל ליכולות שלך אבל גם לא הרבה מתחת להן).

מי שלא לומד לשחות במים הסוערים האלה טובע, והמון מטופלים טובעים איתו. אבל אם להודות על האמת, במשמרות הלילה חשתי מין התרוממות רוח משונה. נכון שהעבודה הייתה קשה, נכון שהשעות היו כמעט בלתי אנושיות, נכון שהדברים שנחשפתי אליהם מצלקים את הרשתיות שלי עד היום. ואף על פי כן, הייתי רופא.