זה הולך לכאוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה הולך לכאוב
מכר
אלפי
עותקים
זה הולך לכאוב
מכר
אלפי
עותקים

זה הולך לכאוב

4.4 כוכבים (281 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
58.878.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: This Is Going To Hurt
  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: הוצאת הכורסא, מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 7 דק'

אדם קיי

אדם קיי (נולד ב -12 ביוני 1980) הוא קומיקאי בריטי, סופר, תסריטאי ורופא לשעבר. 
קיי גדל בבית יהודי לאב רופא, והוא מתאר את ההחלטה להפוך לרופא כברירת מחדל. 
קיי עבד במשך מספר שנים בתור רופא מיילד וגניקולוג ואף כתב ספרי לימוד בנושא לפני שעזב את הרפואה לטובת קריירה בכתיבה.
קיי הוא הומו וצויין כאחד מ-50 משתמשי הטוויטר הלהטב"ים המשפיעים. הוא מתגורר בצ'יזוויק, לונדון, עם בעלו, ג 'יימס פארל, מפיק במשחק הכס. 

תקציר

ספר השנה על פי מגזין אסקווייר | ספר השנה של iBooks | ספר ההומור של השנה על פי הסאנדיי טיימס | ספר הביכורים של השנה על פי רשת חנויות הספרים Blackwell | ברשימת הספרים הטובים של השנה על פי הגרדיאן | ברשימת הספרים הטובים של השנה על פי הטיימס | ברשימת הספרים הטובים של השנה על פי Spectator | ברשימת הספרים הטובים של השנה על פי הדיילי אקספרס | ברשימת הספרים הטובים של השנה על פי מייל און סאנדיי 
 
בשנת 2010 החליט ד"ר אדם קיי להתפטר מעבודתו כרופא מתמחה ולהפוך לקומיקאי (ההורים שלו לא סולחים לו על זה). כעבור מספר שנים, כשקיבל את ההודעה הרשמית מהמועצה הרפואית הבריטית על כך ששמו הוסר מרשימת הרופאים, החליט לעשות סדר בארגזים ששמר מתקופת הכשרתו ומצא שם יומנים שכתב בחשאי – יומנים בהם תיעד את חוויותיו כרופא צעיר בקו החזית של שירותי הבריאות הבריטיים. 
 
כך בא לעולם זה הולך לכאוב – ממואר מצחיק עד דמעות וקורע לב לסירוגין, שמאפשר לקוראים הצצה חד פעמית לנעשה בבתי החולים מבעד לעיניו של רופא מתמחה. 
 
זה הולך לכאוב זכה להצלחה יוצאת דופן בבריטניה ומחוצה לה מיד עם צאתו לאור: הוא שהה במשך 7 חודשים במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס, זכה בפרס הספרות הלאומי של בריטניה בשלוש קטגוריות שונות ואף עובד למופע סטנדאפ מצליח שממלא אולמות ברחבי בריטניה. בימים אלה החלה העבודה גם על סדרת דרמה בת 8 פרקים בהשראת הספר, שתופק על-ידי הבי.בי.סי. 
 
אדם קיי, יליד 1980, הוא רופא לשעבר וקומיקאי ותסריטאי זוכה פרסים בהווה. נולד בברייטון ומתגורר כיום במערב לונדון. 
 
"מצחיק עד כאב. הכאב והצחוק מרכיבים איכשהו שלם שהוא טוב, שלם אצילי, שלם שקל לאהוב" – סטיבן פריי
 
"נדירים הספרים שגורמים לך לבכות ולצחוק בעת ובעונה אחת. זה הולך לכאוב הוא אחד הספרים האלה." – איאן רנקין
"מבריק." – מארק האדון, מחבר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
 
"אם תקראו רק ספר אחד השנה, כדאי שתבחרו בספרו המצחיק, המחריד ושובר הלב של אדם קיי – תיאור פוקח עיניים ומצחיק נורא של הלחצים המזעזעים המופעלים על עובדי שירותי הבריאות. אדם קיי הוא אובדן נורא למקצוע הרפואה, אבל הוא רווח אדיר למדף הספרים שלכם." – דיילי  אקספרס

פרק ראשון

הקדמה
 
ב-2010, אחרי שש שנות לימוד ושש שנים נוספות במחלקות בתי החולים, התפטרתי מעבודתי כרופא מתמחה. ההורים שלי עדיין לא סלחו לי.
בשנה שעברה הודיעה לי המועצה הרפואית הכללית ששמי הוסר ממרשם הרופאים. זה לא היה איזה הלם גדול — אני הרי לא עוסק ברפואה כבר כמה שנים טובות3 — ובכל זאת היה לי קשה מבחינה רגשית לחתום את הפרק הזה בחיי.
אבל עבור החדר השלישי בדירה שלי אלה היו חדשות מצוינות, כי התחלתי לפנות ממנו ערימות של ארגזים מלאים בניירת ולגרוס מסמכים מהר יותר מרואה חשבון שהסתבך בשערוריית מס. דבר אחד שחילצתי ממלתעות המגרסה הוא תיק ההתמחות שלי. בתי החולים ממליצים לרופאים לנהל "רפלקסיה", כלומר לתעד את החוויות הרפואיות שלהם. וכשבחנתי את תיק ההתמחות שלי בפעם הראשונה זה שנים, גיליתי שהגישה שלי ל"רפלקסיה" הייתה ללכת לחדר התורן ולכתוב כל דבר חצי מעניין שקרה באותו יום, כמו איזו אנה פרנק רפואית (רק עם תנאי מגורים גרועים יותר).
לצד התקריות המצחיקות והמקרים השגרתיים, הביורוקרטיות המעיקות ואינספור העצמים שחילצתי מאינספור נקבים, נזכרתי בשעות העבודה הנוראות ובהשפעה העצומה של ההתמחות על חיי. בשעת הקריאה, הציפיות של המערכת ממני נראו לי בלתי סבירות בעליל, אבל בזמן אמת פשוט השלמתי איתן. לא היה מפתיע אותי למצוא שם רשומה כמו "שחיתי למרפאה לרפואת העובר באיסלנד" או "הייתי צריך לאכול הליקופטר היום".
ובשעה שחייתי מחדש את כל החוויות האלה דרך היומנים, המתמחים באנגליה היו תחת מתקפה מצד פוליטיקאים. הייתה לי תחושה ברורה שהרופאים לא מצליחים להציג את הצד שלהם בסיפור (כנראה כי הם כנראה היו במשמרת באותו זמן) והבנתי שהציבור לא באמת יודע מה זה אומר להיות רופא. אז במקום למשוך בכתפיים ולגרוס את הראיות, החלטתי לפעול לשינוי מאזן הכוחות.
אז הנה הם: היומנים שניהלתי בתקופה שעבדתי עבור שירותי הבריאות הלאומיים של בריטניה (NHS). אני לא חוסך מכם שום יבלת: איך זה לעבוד בחזית, מה היו ההשלכות על חיי האישיים ואיך, יום נורא אחד, זה פשוט נהיה גדול עליי (מצטער על הספוילר, אבל גם את "טיטניק" הלכתם לראות אף על פי שידעתם מה הסוף).
לאורך הדרך אני אעזור לכם עם המינוח הרפואי ואתן קצת הקשר בנוגע לכל תפקיד שביצעתי. אני לא אתייחס אליכם כמו שמתייחסים לרופאים מתמחים, כלומר לא אזרוק אתכם לגוב האריות ואניח שכבר תסתדרו בעצמכם.
 
 
1. סטאז'ר
 
ההחלטה להיות רופא היא קצת כמו המייל הזה שמקבלים כבר בתחילת אוקטובר, שבו אתם מתבקשים לבחור אילו מנות תרצו לאכול במסיבת חג המולד של המשרד. מן הסתם תבחרו עוף כדי ללכת על בטוח, וסביר להניח שהכול יהיה בסדר. אבל מה אם יום אחד לפני המסיבה מישהו ישתף בפייסבוק סרטון מחריד על זוועות החקלאות התעשייתית, ואתם תצפו בלי כוונה בקיטום מקור של אלפי תרנגולות? מה אם מוריסי ימות בנובמבר, ומתוך כבוד כלפיו תפנו עורף לבשר שעד כה צרכתם בהנאה רבה? מה אם תפתחו אלרגיה קטלנית לפרגיות? בסופו של יום, אף אחד לא יודע מה הוא ירצה לאכול לארוחת ערב בעוד שישים ארוחות ערב.
רופאים בוחרים את המקצוע שלהם בגיל שש־עשרה, שנתיים לפני שמותר להם על פי חוק לשלוח בטלפון תמונה של איברי המין שלהם. כשאתה בוחר את המקצועות המורחבים שלך בתיכון אתה יוצא לדרך שתימשך עד שתפרוש או תמות, ובניגוד למסיבת חג המולד של המשרד, ג'נט ממחלקת הרכש לא תסכים להתחלף ולתת לך את שיפודי החלומי שלה תמורת העוף — אתה תקוע עם הבחירה שלך.
בגיל שש־עשרה, הסיבות לרצות ללמוד רפואה הן בדרך כלל משהו כמו "אמא שלי רופאה/אבא שלי רופא", "אני אוהב את 'האנטומיה של גריי'" או "אני רוצה לרפא סרטן". סיבות אחת ושתיים מגוחכות לגמרי, והסיבה השלישית — שהיא קצת שאפתנית — יכלה להיות בסדר גמור אלמלא העובדה שזה מה שחוקרים עושים, לא רופאים. חוץ מזה, נראה לי לא כל כך הוגן לחייב מישהו לעמוד בהצהרות שהצהיר בגיל הזה. זה בערך כמו להעניק מעמד משפטי רשמי לציור שציירתי בגיל חמש ועליו המילים "אני רוצה להיות אסטרונאוט".
באופן אישי, אני לא זוכר שקיבלתי החלטה משמעותית לעסוק ברפואה, אלא שזאת הייתה מין ברירת מחדל בחיי — כמו הרינגטון הזה עם המרימבה, או התמונה של רכס ההרים ברקע של המחשב שלכם. גדלתי במשפחה יהודית (אם כי היהדות שלנו התבטאה בעיקר באוכל); למדתי בתיכון שהוא ביסודו מפעל לרופאים, עורכי דין וחברי קבינט; ואבא שלי רופא. הכתובת הייתה על הקיר.
מכיוון שמספר המועמדים לבתי הספר לרפואה גדול פי עשרה ממספר המקומות, כל מועמדת ומועמד צריכים לעבור ריאיון, ורק אלה שמסוגלים לעמוד בחקירה צולבת זוכים להתקבל. הנחת המוצא היא שכל המועמדים נמצאים בדרכם להצטיינות במקצועות המורחבים, ולכן האוניברסיטאות מבססות את החלטתן על קריטריונים לא אקדמיים. זה הגיוני, כמובן: רופאים חייבים להתאים לתפקיד גם מבחינה פסיכולוגית — הם נדרשים ליכולת לקבל החלטות תחת לחץ אטומי, לבשר בשורות רעות לקרובי משפחים מיוסרים, להתמודד עם מוות באופן יומיומי. כדי להיות רופא מעולה אתה זקוק למשהו שאי אפשר לרכוש מספרי הלימוד: לב גדול ואבי־עורקים מורחב שכמויות עתק של חמלה ונדיבות לב זורמות דרכו.
ככה לפחות אפשר היה לחשוב. בפועל, בתי הספר לרפואה שמים זין על כל הדברים האלה. הם אפילו לא בודקים שאתה מסוגל לראות דם בלי להתעלף. במקום זה יש להם אובססיה לפעילויות חוץ־לימודיות. הסטודנט האידיאלי הוא קפטן של שתי קבוצות ספורט, אלוף שחייה מחוזי, ראש תזמורת הנוער והעורך של עיתון בית הספר. להתקבל ללימודי רפואה זה בעצם כמו לזכות בתואר "חביבת הקהל" בתחרות מלכת היופי, רק בלי הסרט ההדור. לכו לערך הוויקיפדיה של כל רופא מפורסם וגלו: "התבלט כשחקן רוגבי בליגות הנוער... הצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובשנתו האחרונה בתיכון היה סגן הקפטן של נבחרת האתלטיקה." התיאור הספציפי הזה לקוח מעמוד הוויקיפדיה של בחור בשם ד"ר ה. שיפמן, אז לא קשה להבין שיש כשלים בשיטה.
על סמך ההצטיינות שלי בפסנתר ובסקסופון, לצד כמה ביקורות תיאטרון שכתבתי בשתי דקות לעיתון בית הספר, קבעו אנשי "אימפריאל קולג'" בלונדון שאני בלי ספק מתאים לחיים במחלקות בתי החולים. וכך, ב-1998, ארזתי תיקים ויצאתי לדרך רצופת הסכנות המובילה מדאליץ' לסאות' קנזינגטון, עשרה קילומטרים אורכה.
כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, זו משימה די אדירה ללמוד כל פן והיבט של האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית, וכל תקלה אפשרית שעלולה להתרחש בהן. אבל ההתרגשות המלווה את הידיעה שיום אחד אהיה רופא — הישג גדול כל כך שאתה אפילו זוכה לשנות את השם שלך, כמו גיבור־על או פושע בינלאומי — דחפה אותי לעבר מטרתי ועזרה לי לעבור את שש השנים האלה.
הפכתי לרופא זוטר.4 יכולתי להשתתף בכיף ב"מקבילית המוחות" ולבחור ב"גוף האדם" כנושא מועדף. הצופים בבית היו צועקים על המסכים שבחרתי נושא רחב מדי, ושהייתי צריך ללכת על משהו כמו "טרשת עורקים" או "בוהן קלובה". אבל זה לא נכון. יכולתי להיות אדיר ב"גוף האדם".
וכעת הגיע סוף־סוף הרגע לצאת למחלקות, חמוש בידע המקיף שלי, ולהפוך את ההלכה למעשה. לא יכולתי להיות דרוך יותר לקראת המשימה. ולכן היה זה הלם גדול לגלות שאף על פי שהקדשתי רבע מחיי ללימודי רפואה, הם לא הכינו אותי בשום פנים ואופן לחיי הסטאז'ר.5
הסטאז'ר הוא קצת כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. במהלך היום העבודה הייתה נסבלת. זאת אומרת, היא מטמטמת ובקושי יש שנייה לנשום, אבל אפשר לעמוד בזה. בכל בוקר יש "סבב מחלקה", שבו כל הרופאים עוברים יחד בין כל המטופלים שלהם. אתה משתרך מאחור כמו ברווזון מהופנט, הראש נטוי הצידה באכפתיות, ורושם כל הכרזה מפיו של אחד הרופאים האחראים — להזמין MRI, להפנות לראומטולוגיה, לדאוג לאק"ג. ואז אתה מעביר את כל שאר יום העבודה שלך (ובדרך כלל עוד כמה שעות ללא תשלום אחריו) בהשלמת עשרות או מאות המשימות האלה — ממלא טפסים, עושה טלפונים. בפועל, זאת עבודה של עוזר אישי. לא בדיוק מה שבשבילו התאמצתי כל כך בלימודים, אבל שיהיה.
משמרות הלילה, לעומת זאת, גורמות לתיאורים של דנטה להישמע כמו סיפורים של דיסני — סיוט בלתי פוסק שבמהלכו הצטערתי על כך שאי־פעם חשבתי שכישוריי אינם מנוצלים כהלכה. בלילה, הסטאז'ר הטרי מקבל ביפר קטן ואיתו את האחריות לכל מטופל בבית החולים. כל אחד ואחד מהמטופלים שמאושפזים שם. המתמחים הצעירים והמתמחים הבכירים מקבלים חולים במיון, ואתה מסתובב במחלקות, לבד על הסיפון. הסיפון עצום, והוא עולה באש, ואף אחד לא לימד אותך בעצם איך להשיט ספינה. לימדו אותך איך לבדוק את מערכת הלב וכלי הדם של המטופלים, ואתה מבין איך פועלים העורקים הכליליים, אבל גם אם אתה יודע לזהות כל סימן או תסמין של התקף לב באופן תיאורטי, זה סיפור שונה לגמרי לטפל בו בפועל בפעם הראשונה.
הביפר שלך מצפצף — מחלקה אחר מחלקה, אחות אחר אחות, מקרה חירום אחר מקרה חירום. הוא לא מפסיק לאורך כל הלילה. עמיתיך הבכירים מקבלים בחדר המיון מטופלים עם בעיה מוגדרת, כמו דלקת ריאות או רגל שבורה. למטופלים שלך יש מקרי חירום דומים, אבל הם כבר מאושפזים בבית החולים, וזה אומר שמלכתחילה יש להם בעיה ממש קשה. מין המבורגר שיש בו שכבה של תסמינים על שכבה של בעיות על שכבה של מחלות: אתה פוגש מטופל עם דלקת ריאות שאושפז בגלל אי־ספיקת כבד, או מטופלת ששברה את הרגל כשנפלה מהמיטה בעקבות התקף אפילפטי. אתה חדר מיון נייד של אדם אחד בלי הכשרה מספקת, שנספג ללא הרף בנוזלי גוף (ואפילו לא מהסוג הכיפי) ונדרש לבדוק שטף אינסופי של מטופלים חולים להחריד שרק שתים־עשרה שעות קודם לכן היו מוקפים בצוות שלם של רופאים. פתאום אתה משתוקק לשש־עשרה שעות רצופות של משימות מנהליות (או, באופן אידיאלי, לאיזושהי עבודה נוחה כזאת, משהו שהוא לא הרבה מעל ליכולות שלך אבל גם לא הרבה מתחת להן).
מי שלא לומד לשחות במים הסוערים האלה טובע, והמון מטופלים טובעים איתו. אבל אם להודות על האמת, במשמרות הלילה חשתי מין התרוממות רוח משונה. נכון שהעבודה הייתה קשה, נכון שהשעות היו כמעט בלתי אנושיות, נכון שהדברים שנחשפתי אליהם מצלקים את הרשתיות שלי עד היום. ואף על פי כן, הייתי רופא.
 

אדם קיי

אדם קיי (נולד ב -12 ביוני 1980) הוא קומיקאי בריטי, סופר, תסריטאי ורופא לשעבר. 
קיי גדל בבית יהודי לאב רופא, והוא מתאר את ההחלטה להפוך לרופא כברירת מחדל. 
קיי עבד במשך מספר שנים בתור רופא מיילד וגניקולוג ואף כתב ספרי לימוד בנושא לפני שעזב את הרפואה לטובת קריירה בכתיבה.
קיי הוא הומו וצויין כאחד מ-50 משתמשי הטוויטר הלהטב"ים המשפיעים. הוא מתגורר בצ'יזוויק, לונדון, עם בעלו, ג 'יימס פארל, מפיק במשחק הכס. 

סקירות וביקורות

מדמם ומצחיק למוות עטרה אופק המתלהבת 17/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: This Is Going To Hurt
  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: הוצאת הכורסא, מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 7 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
281 דירוגים
182 דירוגים
51 דירוגים
30 דירוגים
8 דירוגים
10 דירוגים
28/8/2023

ספר מעולה וקריאת חובה לכולם! אמנם הוא מדבר על מערכת הבריאות של בריטניה אבל בקלות אפשר לזהות את כל התהליכים שקורים כאן בישראל. לצד הקלילות והשנינות של הסופר הוא מתאר סדר יום אבסורדי ומפחיד שמעורר אימה מהמחשבה מה יקרה אם אני או קרוביי נצטרך יום אחד חס וחלילה להגיע חסית חולים... וסיום הספר והזעקה שהוא קורא בשם הרופאים היה שווה את הכל!

4
11/2/2024

צחקתי ובכיתי, התרגשתי וכאבתי לאור כל הספר. ממליצה בחום

1
31/12/2023

ספר מעולה. מבינים זאת כשמסיימים אותו.

1
23/10/2023

מריר ומתוק מצחיק ומעציב, כתוב נהדר. שווה קריאה.

1
8/3/2023

מרתק, ההומור מקל על התכנים, חובה לקרא

1
13/2/2025

ספר מצחיק בטירוף! כיף לקרוא! סיימתי ביומיים וכבר קניתי את הספר הבא (למרות שקראתי בתגובות שהוא קצר יותר). ממליצה.

25/11/2024

אולי הספר הכי טוב שקראתי. צחקתי בקול הרבה פעמים. גם אמא שלי אהבה. *נדרש חוש הומור כדי להנות ממנו.

16/9/2024

אהבתי!!

1/8/2024

ספר מהנה שמסביר את הסיוט להעשות רופא מומחה

14/6/2024

ספר מעולה, קליל ורלוונטי ברמות כל מי שעובד במערכת הבריאות יזדהה ויהנה ממליצה ❤️

1/6/2024

מעניין מאוד, מצחיק מאוד ומדכא מאוד באותו זמן. מומלץ!!!

7/4/2024

כתוב נהדר. מרגש ואנושי. גרם לי להעריך אנשים שנותנים מעצמם למען הזולת , שעשע על הדרך וגם למדתי רבות.

30/3/2024

מעניין, ומצחיק וגם עצוב ומעורר מחשבה.

5/3/2024

ספר מצוין, מצחיק ושנון. ממליץ!

21/12/2023

ספר נהדר ומשעשע

17/10/2023

ספר מצויין

3/9/2023

ספר מצויין.מרגש,מצחיק

1/9/2023

בעיקר אם מונחים רפואיים מדברים אליך הנאה מובטחת. כתוב משעשע, קולח ולגמרי מנכיח את השליחות של מקצועות הרפואה.

27/8/2023

ספר מצחיק ולכתוב היטב מומלץ

8/6/2023

ספר מצחיק ומשעשע. קשה להפסיק לקרוא. מומלץ

13/5/2023

ספר מצויין

16/4/2023

ספר מיוחד, מומלץ

12/4/2023

מעולה!

5/3/2023

ספר נהדר

25/2/2023

נקרעתי מצחוק פעמים רבות לאורך הספר. היה לי עצוב מאוד בסופו. אין ספק שסרקזם טוב יכול להחליף מופע סטנד-אפ, מבחינתי.

29/12/2022

ספר מרענן ומלמד. נעים, מצחיק, משעשע וגורם למחשבה

6/12/2022

מעולה! מצחיק, עצוב, הכל!

23/11/2022

מדהים!!! כיף לקרוא

18/11/2022

מצויין. נקרא בשוונג

1/9/2022

ספר מהמם, מרגש. נוגע בנקודות כואבות ומשמחות בצורה מדוייקת להפליא. מצחיק ומעלה דמעות באותה הנשימה.

25/8/2022

מהנה מאד ובהיבטים רבים מוכר מאד

28/7/2022

ספר משעשע, נקרא בנשימה אחת. כתוב כמו יומן של רופא מתמחה בשלביו השונים במקצוע, חלקים ממנו גורמים לצחוק חזק, חלקים להתרגש וחלקים מהספר גם מעלים עצב מול המציאות הקשה של הרופאים ומה שהם נאלצים לחוות.

22/7/2022

ספר מעולה

22/7/2022

ספר מעולה וחשוב לכל מי שרוצה להיות רופא ולא פחות חשוב שנדע כמטופלים כמה קשה לרופאים

24/6/2022

מצחיק, מעניין

8/5/2022

נפלא

3/5/2022

כתוב מעולה, אמיתי. גורם לחשוב על הרבה דברים. ספר חובה לכל מי שרוצה להיות רופא, לפני שהוא מתחיל את הלימודים.

22/4/2022

הספר מעניין ונוגע ללב הרבה יותר ממצחיק. וחשוב גם כדי להבין את הלחצים העצומים בהם עומדים רופאים. חובה לכל שר אוצר, בריאות וחינוך.

21/4/2022

מצוין

4/4/2022

ספר מצחיק בטירוף ומעשיר את הידע. ממליצה בחום לקרוא.

24/3/2022

ספר מעולה. מכיל חוש הומור וכאב. אמיתי ורגיש.

23/3/2022

הספר מצחיק אבל לא קליל כלכך. יש הרבה תיאורים רפואיים (שאני אישית אוהבת). בעיקר מתואר בו מה עובר רופא באנגליה, אבל לדעתי לגמרי רלוונטי גם לפה. בקיצור מי שאוהב תיאורים רפואיים עם חוש הומור והרבה ציניות, זה לגמרי הספר בשבילו.

9/2/2022

טוב

9/2/2022

ספר טוב, מצחיק ועצוב, מראה את האבסורד במערכת הבריאות הציבורית. כדאי שכל פוליטיקאי, ובפרט אלה שיש להם קשר למערכת הבריאות, יקרא אותו ויפנים את עבודת הקודש הקשה של המתמחים.

4/2/2022

ספר מעולה

26/1/2022

מרתק, לראות דרך עיניים של רופא.

6/1/2022

פיסת מציאות נושכת

30/12/2021

משעשע וקליל

29/12/2021

כתיבה שנונה, מצחיק ומרגש. נהניתי מכל רגע. מומלץ ביותר!

3/12/2021

מצחיק ,חכם,נורא כיפי,ספר שרץ מהר

15/11/2021

גאוני, קליל ומעניין

3/11/2021

מעניין ומתסכל,..

17/9/2021

מצחיק. עצוב. מעולה

4/9/2021

מצויין אבל לא מצחיק בכלל

1/9/2021

הומור בריטי משובח והצצה מרתקת לעולמו ההזוי של מתמחה בגניקולוגיה. אזהרה!!!! פרצי הצחוק הבלתי נשלטים שהספר הזה גורם הם מסוכנים לתדמית של כל אדם שרוצה להיחשב שפוי, לכן כדאי להימנע מקריאה במקומות ציבוריים:)

24/8/2021

מצויין!

24/8/2021

מצחיק בטירוף, נותן המון זוויות על עיסוקו של הרופא. נהנתי לקרוא

19/8/2021

מצוין. ספר חובה לכולם. כתוב טוב, סוחף, מצחיק ומכמיר לב. בהערכה גדולה לרופאים באשר הם.

17/8/2021

ספר חובה לכל אדם ששוקל בכלל לעסוק ברפואה וכן לכל אדם שבמהלך חייו עובר טיפול בתוך מערכת שירותי הרפואה

29/7/2021

קליל ציני מצחיק ומרגש.

13/7/2021

מצחיק ומציג תמונה רחבה ולאורך זמן של מצב הרפואה הציבורית המודרנית - חבל רק שאנחנו לא רק הצפוי של המערכת אלא הלקוחות חבל לי על אדם שנשבר למרות שליבו במקום הנכון ויכל להמשיך לעזור לנשים רבות עוד זמן רב מי שקצת עצוב/ה שיקראְ מהר

4/7/2021

הצד האחר של סיפורי לידה

26/6/2021

נפלא

14/6/2021

הסיפורים בספר זורמים ומחברים הייטב לחיי היום היום של הרופאים. הסופר מספר בגוף ראשון על מיקרים בהם טיפל. ממליץ לקרוא לכל מי שעולם הרפואה הציבורית מעניין אותו

13/6/2021

ספר מעולה ומומלץ! שנון, מצחיק, חכם וכן, גם עצוב. שתיתי אותו ביומיים. מומלץ!

7/6/2021

מצחיק ומצמרר בו זמנית, ספר שלוקח אותך להמון מקומות, מומלץ לכל אנשי הרפואה.

6/5/2021

ספר מצויין, מאיר נושא שאינו בראשנו ומעביר את ההתמודדות היומיומית של הרופאים במערכת הבריאות הציבורית. זה נשמע כבד אבל נעשה בצורה קלילה, מלאה הומור וקולחת. מומלץ ביותר

9/4/2021

קולח, משעשע, חכם.

29/3/2021

מעולה. הקריאה זורמת, הספר מצחיק ומרגש. מאוד מומלץ

26/3/2021

הספר הכי מצחיק שקראתי, בפער. חובה חובה חובה.

13/3/2021

חיפשתי ספר קליל והמליצו לי עליו. משעשע וחכם, בדיוק מה שהייתי צריכה

1/3/2021

ספר חובה. אחרי קריאתו נעשה הכל כדי לא להגיע לבית חולים ובכלל לרופא. לא כי הרופאים לא טובים, אלא כי המצב והמכונה שנקראת גוף. ספר חובה לכל אדם ששוקל אי פעם להיות בהריון או לייצר הריון. איזה פחד ! מצחיק עצוב וחשוב.

7/2/2021

הומור רפואי במיטבו

18/1/2021

מצחיק בטירוף, שנון, חד ובמקביל מרגש ומעורר מחשבה. נותן מבט אחר וחשוב על חייהם של עובדי הרפואה. מומלץ בחום

17/1/2021

מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם. ספר ציני על מערכת הבריאות בבריטניה שמזכירה מאוד מערכות בריאות אחרות. מי שאהב את בית האלוהים יאהב את הספר הזה גם.

1/1/2021

אהבתי מאד. ספר שנון ומצחיק.

19/12/2020

כתיבה מצויינת, מצחיקה, שמעבירה את כל החוויה של הכותב. משולב עם אנקדוטות רציניות. פשוט מעולה

19/12/2020

וואוו! מרגש ומצחיק עד דמעות!

18/12/2020

מעולה!! נקודת מבט חדשה ומרעננת על הצד השני של כיסא הארכובה...

6/12/2020

מקסים. מצחיק ומרגש

2/12/2020

ספר מצחיק ועצוב בו זמנית. מבט מרתק ומייאש על הרפואה הציבורית...

19/10/2020

מקסים.

20/9/2020

יומן מסע מצחיק, מפתיע, לא צפוי ואף מרגש. סיימתי לקרוא תוך יומיים. ממש נחמד וקליל.

19/9/2020

קורע!

30/8/2020

אין ספק שהספר מצחיק.. אבל גם מדכא באותה מידה. עצוב להבין עד כמה מקצוע הרפואה הוא מאתגר, עד כמה מערכת הבריאות שחוקה ושוחקת. ספר מעולה. ליבי עם מר קיי.

9/8/2020

כתב את האמת על מצב הרפואה בעולם כולו. הספר כתוב בצורה מעניינת וקלה להבנה והכי חשוב שלמרות כל הקושי שלו בעולם הרפואה, הצליח לשמור על הומור. אז מסקנה - תמשיכו לחייך ותצחקו - כי זאת התרופה הכי טובה לכל מחלה.

5/8/2020

עצוב ומצחיק, מקומם לעיתים. מערכת בריאות ציבורית באנגליה שמזכירה מאוד את זו בישראל, אם אותן בעיות: עומס לא אנושי על רופאים, בירוקרטיה הזויה וחוסר תמיכה.

6/7/2020

מהספרים המוצלחים שקראתי. לדעתי, הספר מומלץ לכל אדם ללא קשר לז'אנר האהוב עליו. הספר ממש משעשע ויחד עם זאת כל כך מציאותי ומכיל תובנות שיועילו לנו מאד בחיים.

30/6/2020

עצוב לקרוא שגם מערכת הבריאות הבריטית דפוקה כמו ששלנו. שרופאים רגישים ואינטיליגנטים הופכים אחרי תקופת ההתמחות לשוביניסטים לחוצים, שטובת המטופלות והילודים בכל העולם הוא בסדר העדפיות הנמוך ביותר בעיני הפוליטיקיים. כתוב טוב בסרקסטיות וציניות שלמי שמכירה את המערכת מבינה את המניעים. ספר טוב מאוד .

6/6/2020

ספר מרתק, מצחיק וסוחף. קשה להפסיק לקרוא. אבל החשוב ביותר גורם להוקרת תודה לרופאות.ים

5/6/2020

מעולה! לא הצלחתי להפסיק לקרוא

11/5/2020

מרתק, מצחיק ומזעזע בו זמנית. לא לבעלי לב חלש בשום צורה, אבל ממש שווה את הסיכון.

7/5/2020

ספר חובה, מצחיק בטירוף ועצוב

4/5/2020

ספר מדהים !!!

1/5/2020

מצחיק ומעולה

13/3/2020

שנון, מצחיק, מטריד מומלץ!

9/3/2020

מצחיק עד דמעות...

14/1/2020

ספר כן באופן מרענן, ממש נהנתי ממנו

11/1/2020

נפלא!! שנון, מצחיק ועצוב בעת ובעונה. ממליצה עליו לכל חבריי ומשפחתי

5/1/2020

מדהים.

21/12/2019

קולח מאוד. מעניין, מצחיק, עצוב. תמונה מצחיקה של מציאות חיינו העגומה.

7/12/2019

מהנה ביותר. מלמד ומקנה נקודת מבט שונה על תפקיד הרופאים. מומלץ

26/11/2019

מצויין

22/10/2019

אחלה ספר

21/10/2019

מקסים ושנון

12/10/2019

מצחיק מאוד, חכם , סוחף

29/9/2019

נפלא . מצחיק ועצוב בו זמנית. מתאר באופן מדויק את החוויות של רופא בשלבים שונים של ההתמחות , כאילו נכתב בישראל. הלוואי והמסר שבסוף הספר יעבור גם למטופלים שלנו.

20/9/2019

מעולה

12/9/2019

וואו, ספר מדהים!
חזק מאד ומצליח גם לשעשע וגם לזעזע.
ממש מומלץ לכל אחד ואחת לקרוא, כי כולנו צריכות לדעת את האמת על שירותי הבריאות. רק נקווה שהמצב בארץ טוב יותר מבאנגליה...

11/9/2019

ספר מצחיק, מרגש ומעלה כמה צהיות על עולם הרפואה. שווה קריאה.

28/8/2019

ספר מצויין שעוסק בנושא מורכב וקשה עם חוש הומור שלא ממעיט מחשיבות העניין. תודה.

7/8/2019

כל כך הרבה רגשות

27/6/2019

מעולה,חוש הומור נפלא.מציאות שאני מכירה מעבודתי בבית חולים מתוארת בקלילות ובכובד ראש.הרפואה הפסידה וגם המטופלות .

23/6/2019

שונה,כתוב בתור יומן עם חוויות. מצחיק,קצת עצוב ובהחלט גורם לחשוב. שווה

3/5/2019

מצחיק ומצוין. עכשיו יותר ברור לי מדוע באנגליה אין די רופאים, אף אחד לא היה רוצה להיות במצב המתואר בספר

29/4/2019

זה הרגיש קצת כמו לידה, למרות כל הג׳יפה והכאב החיוך בסוף מהתוצאה שווה הכל!

29/4/2019

צחקתי בלי סוף וגם נזכרתי בתקופה שהייתי בבית חולים לניתוח מעקפים אך הצוות היה הרבה יותר רגוע

24/4/2019

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, ספר חובה לכל מי שאי פעם נזקק לשירותי הבריאות (כלומר לכל אדם ! ) מצחיק למרות שהוא גם ציני, הסוף מרגש.
ספר חובה לפןליטיקאים ובמיוחד לשר הבריאות.

20/4/2019

הספר גרם לי שפספסתי את ייעוד חיי, הייתי צריך להיות רופא והחיים הובילו אותי אחרת.

18/4/2019

תעודת עניות מתובלת בהרבה הומור שחור למערכת הרפואית בבריטניה וכנראה גם בישראל. מומלץ בחום.

13/3/2019

ספר מצחיק (לאוהבי הומור שחור), מעניין ומעורר מחשבה

11/3/2019

מדובר בספר מאד מיוחד, ספר שללא חוש ההומור והציניות המושחזת של המחבר, אין סיכוי שהייתי מסיים... לא חסרים שם תיאורים של מקרים קשים שרק חוש ההומור שלו הופך אותם לנסבלים עד בלתי נשכחים. בנוסף לכך זהו ספר שממש חשוב לקרוא כיוון שהוא מדבר על כל תחלואי הרפואה הציבורית שמזכירים כל כך את זו שלנו, כאשר טכניקת ההומור של המחבר מובילה אותנו, הקוראים והקוראות, לחלק האחרון והרציני והוא המסר המרגש שהוא ביקש להעביר, בעיקר לפוליטיקאים ולקובעי המדיניות בתחום הכל כך חשוב הזה.

11/3/2019

ספר מהנה וכיפי. נותן זווית מעניינת על עולם המתמחים והרופאים

4/3/2019

ספר קליל ומשעשע ברובו. מומלץ

18/7/2024

קליל מעניין וקולח

7/12/2023

שנון, הומור בריטי בריא וסרקסטי שמחבר מיד את הקורא. מומלץ!

28/3/2023

מחכים מצחיק וכיפי

25/7/2022

שנון, מצחיק וחריף, לפעמים קצת נטול אמפתיה למטופלים. כתב אישום חמור נגד היחס לעובדי הבריאות במערכת הבריאות הציבורית הבריטית. קריא מאוד. לפעמים קצת קשה לעיכול. הסוף העצוב חורג, כפי שגם הכותב מעיד בעצמו, מהסגנון המבודח והציני שמאפיין את רוב הספר והוא אחת הפעמים המעטות מדי שבהן ניכרת חמלה כלפי המטופלים.

27/2/2022

נחמד

11/12/2021

ספר מצחיק אבל גם עצוב. מעניין מאוד אבל גם מתחילה טיפה לחפור ולהרגיש שהתוכן קצת חוזר על עצמו; אבל אם מתחילים כדאי מאוד להגיע לסוף. אזהרות טריגר: עלילת הספר מתרחשת בבית חולים, יש תיאורים מפורטים של תהליכים רפואיים. אבל מבנה הספר מאפשר לדלג בקלות על קטעים. כמו כן; מוזכרות הפלות ובעיות פוריות (רוב הספר מתרחש ספציפית במחלת לידה). רק במקרים בודדים מתוארים מקרי מוות בלידל. בעלילת צד קצרה יש אזכור של פגיעה עצמית, דיכאון ובעיות נפשיות ונסיון התאבדות (הסוף של הדמות טוב).

21/9/2021

לא מצאתי את הספר מצחיק, אבל הוא היה מאוד כנה ומעניין.

8/9/2021

אחרי מספר דפים רציתי לעזוב את הספר, כי חשבתי שלקרא יומן של רופא, נו קצת משעמם, אבל ההומור כבש ולא יכולתי להניח את הספר, זה מצחיק כמו שזה עצוב, כמה חבל שזה כנראה נכון גם אצנו. שווה קריאה.

7/7/2021

יש קטעים שצחקתי בקול. סה'כ ספר נחמד, נותן הצצה לתוך עולמם של הרופאים (לא פשוט בכלל)

1/7/2021

נהנתי

21/6/2021

חמוד וקליל

16/6/2021

קריא מאד. לא מלהיב.

5/6/2021

ספר חמוד, הרבה אנקדוטות קטנות על חיי הרופאים ומערכת הבריאות באנגליה, חלקם מתאימים גם לישראל. הספר גדוש בהערות קטנות ממוספרות, שכדי לקרוא אותן, אתה צריך לפנות לסוף הספר. אני קראתי ספר דיגיטלי, וזו היתה טירחה מסובכת שמהר מאוד וויתרתי עליה.

1/6/2021

קיבל 4 כוכבים ולא 5, כי היו הרבה דברים שלא הבנתי, היו הרבה מושגים מעולם הרפואה שלמרות שהסופר ניסה להסביר עדיין לא הבנתי. מעבר לכך הספר כתוב טוב קליל ומצחיק, הומור שחור.

10/4/2021

נוגע בתחום המיילדות ברפואה,שמחה מהולה בעצב.גורלות נחרצים בלחץ הארועים.הומור עצמי כמפלט.

6/4/2021

ספר מהנה מלא הומור. צחקתי לא מעט במהלך הקריאה.

22/11/2020

מצחיק, שנון, עצוב ובעיקר מקומם- הלוואי שהיו מעריכים ומקלים יותר על המלאכים האלה שמקריבים את חייהם בכל המובנים לטובת בריאות המטופלים.

5/10/2020

ספר חמוד ברובו, עם סוף עצוב. לא מומלץ אם את בהריון, או מישהו שקרוב לך.

22/9/2020

משעשע , לעיתים עצוב

2/8/2020

משעשע וכואב

10/7/2020

ספר קריא וקולח. משעשע, לעיתים צחקתי בקול. פירוט של הרבה מקרים רפואיים, נחמד למי שמתעניין ברפואה. מבחינת העלילה- כמעט שאין עלילה ברקע ודמויות המשנה לגמרי אווריריות.

20/6/2020

ספר מעולה, משעשע ומרגש.

9/5/2020

הספר נחמד לקריאה, מרגישים את האוטנטיות, קשה לגלות את מצב הרופאים האמיתי כפי שמתואר בספר. כתוב מעניין.

8/5/2020

מבדר ומהנה, מדי פעם קצת מכניס לשוק 😂 ומגלה כמה קשה להיות רופא

16/4/2020

ספר מעניין, תמיד מרתק מה שקורה בבתי חולים וגם ההומור מוצלח. כתוב לקוני...לא ברור אם כך נכתב במקור או שזו תוצאה של התרגום. נהניתי והצטערתי שנגמר. היה הרבה יותר נוח וזמין אם ההערות היו מופיעות בסוף כל עמוד ולא בסוף. חשוב במיוחד בספר דיגיטלי.

15/4/2020

עבור כל הרופאים ה״מבוזבזים״ ואהבתי את חוש ההומור שלו

14/3/2020

ספר מעניין שבסופו של דבר מזכיר את מצבו העגום של הרופאה הציבורית כאן בארץ ובעיקר מצבם הקשה (26 שעות משמרת ) של המתמחים.

5/2/2020

ספר משעשע אבל גם עצוב, כי הוא מבוסס על מקרים אמיתיים. הוא מאוד זורם וקליל, אבל קחו בחשבון שהעלילה היא לא 'התחלה - אמצע - וסוף', היא פשוט מלווה את הכותב במהלך תקופת ההתמחות שלו כרופא גניקולוג.

7/10/2019

ספר קליל, משעשע ברובו. מחולק לקטעים קצרים בלתי תלויים, ולפיכך לא דורש הרבה זמן קריאה רצופה. נותן הצצה לחיי רופא הזמן התמחות.

18/7/2019

ספר מעולה למרות המסר העצוב על מערכת הבריאות...חבל כל כך על מישהו שהשקיע כל כך הרבה שנים בלימודים כה אינטנסיבים, עוזב עקב משבר כה גדול וסבל רב.

11/7/2019

מומלץ למתמצאים ואוהבים מחלות ורופאים,אותי זה לא הצחיק

30/6/2019

נחמד
לעיתים מצחיק
לעיתים חורג מגבול הטעם הטוב

25/5/2019

ספר מצחיק ,המון הערות המון ,עד שלפעמים מאבדים את החוט המקשר.
בסך הכל מבט מעניין לעולם הרפואה

26/4/2019

ספר חביב שמצייר מציאות אמיתית שאינה בד”כ חשובה לקהל הרחב

12/4/2019

ספר משעשע וריאליסטי.
מומלץ בעיקר למי שלא צריך את מערכת הבריאות.
מי שכן צריך וצורך רפואה, מגלה שגם אם עברו עשרות שנים מהרשומה הראשונה של אדם קיי, זו שלנו זהה לחלוטין.

5/4/2019

מצחיק ועצוב ומייאש... מי שעובד באיזשהו תפקיד ברפואה יבין בהחלט ויזדהה, ומי שלא כדאי שיקרא כדי להכיר גם את הצד השני

10/3/2019

קריא ומאלף. מענין גם אם יש חזרות. משעשע מאד.

17/10/2024

רוב המיתוסים לגבי רופאים התנפצו תוך כדי ניסיון החיים שלי. אבל הספר הפתיע ב 2 נקודות. אחד, כמתמחה אתה יכול למצוא את עצמך במצבים בלתי אפשריים שאין לך ידע לגביהם... בעיקר בלילה...אז לפנות בלילה לבית חולים... אם לא חייבים לא מומלץ. לא העליתי על דעתי שיש לרופאים פוסט טראומה .

26/8/2024

מאד הזדהתי עם מצב הרפואה, לא שונה בהרבה מישראל. סגנון הכתיבה היה לי קשה, מתחיל בתאריך ופיסקה בנושא שונה לחלוטין מפיסקה קודמת. אין רצף. יש הרבה סיפורים קצרים ביותר עם הומור שחור.

13/8/2023

נחמד מאד, אנקדוטות משעשעות.

29/8/2022

ספר מצחיק נורא לעיתים, ארוך ומייגע לעיתים. בכל אופן פוקח עיניים לגבי מה שעובר ונדרש מרופא בביה''ח ציבורי. לא פשוט.

30/3/2022

נחמד, לא יותר מזה

12/9/2021

אוסף סיפורים מעולם הרפואה הגינקולוגית, לבעלי עניין בתחום - רופאים או מטופלים/מטופלות, תיאור הקשיים במקצוע הרפואה, לעיתים מעניין לעיתים משעשע, סה"כ נחמד.

20/8/2021

אוסף של אנקדוטות, חלקן מצחיקות

12/5/2021

הספר הזה לדעתי קצת יותר כבד לקריאה מהספר השני, אבל עדיין ספר מצחיק והתיאור מלחיץ!

30/3/2021

ספר קליל והומוריסטי על חוויותיו של גניקולוג מתחיל. מומלץ רק לאלה שאינם נרתעים גם מהפרטים הלא נעימים המתרחשים בחדר לידה.

6/3/2021

חביב,

16/8/2020

כל אחשה שעברה הריון/ות תקינים, חייבת לקרוא כדי להכיר את המוח והחוויות של הרופא שטיפל בה.

13/2/2020

קליל, קריא, לא מאד אינטליגנטי

20/12/2019

ספר חביב לא מדהים. חסר חיבור בין הסיפורים הקצרים. חוש ההומור של הסופר בינוני.

15/10/2019

יומנו של רופא, מתחילת לימודיו ועד הפיכתו למומחה. כתוב כיומן בסגנון סטנד אפ. סיטואציות מצחיקות ולעיתים קשות לעיכול... לא מומלץ להריוניות. פה ושם הסיפור מעמיק יותר, ומעלה שאלות אתיות ופילוסופיות, וגם משתף את הקורא בקשיים היום יומיים הכרוכים בעבודת רופאים הזוטרים. קראתי ברצף, צחקתי בקול וסיימתי בתחושה שקצת ביזבזתי זמן. ארוך מידי ודי חוזר על עצמו

21/3/2019

משעשע...

13/3/2019

בסך הכל ספר/ יומן חביב. השוואתו המתבקשת ל"בית האלוהים" לא עושה עמו חסד. אולי זה הפורמט של היומן, אולי האמת הכואבת על המציאות הרפואית ואולי זו הכתיבה עצמה.

8/3/2019

חוויותיו של גיניקולוג/הומו עם קצת הומור אנגלי. מכיוון שאני , לא הומופוב, שיחיו את חייהם כמו שהם רוצים, אבל האוירה שהם משרים אינה נעימה לי--לא אהבתי את כל חינחוני ההומואיות, ואת ההתגססויות האחרות. אולי הן מתאימות יותר לנוערים של היום. אני (81) הייתי מעדיף יותר נקי. מעבר לזאת, מי שאוהב הומור אנגלי יכול עשות שימוש הספר בטיסה, ואם הספר מנייר, אפשר לכסות איתו את הפנים בזמן שמנסים לישון.

28/8/2024

מאכזב לעומת יחסי הציבור שנעשו לספר

15/8/2023

משעמם וסגנון כתיבה לא משהו

9/6/2022

טרחני..

27/12/2021

הספר הוא באמת תמונה עגומה על מערכת הבריאות הבריטית ועוד לפני עידן הקורונה. אבל כספר הוא רצף של אירועים שקרו לכותב, חלקם מצחיקים וחלקם לא. לשיקול הקורא אם זה הג'אנר שהוא אוהב, מבחינתי פחות.

10/11/2019

לצערי הספר לא מעניין מעבר לביקורת על מערכת הבריאות שהיא לא שלנו אבל כנראה סובלת מחוליים דומים.

20/10/2019

מתחיל טוב. מעניין ומצחיק לפעמים . אין התפתחות של עלילה. אוסף אפיזודות מחיי רופא שלא מתגבשות לכלל עלילה רציפה
מאכזב

18/4/2022

נטשתי אחרי 40 עמודים של בדיחות טפלות ונטולות אמפתיה, לא לחולים ולא לקוראים. הכותב באמת לא נועד להיות רופא. גם לא סופר.

16/6/2021

הספר מעייף לקריאה. אחרי כמה פעמים הרעיון ברור.

2/1/2021

Terrible book, terrible person, the only good thing is no one will endure him as a doctor. lucky him he was in gynecology and got someone to publish his stuff.

13/12/2020

לא הצחיק, בכלל. ניסיתי מספר פרקים עד שנשברתי.

11/4/2020

מיותר.

2/2/2020

בזבוז זמן

סקירות וביקורות

מדמם ומצחיק למוות עטרה אופק המתלהבת 17/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
זה הולך לכאוב אדם קיי
הקדמה
 
ב-2010, אחרי שש שנות לימוד ושש שנים נוספות במחלקות בתי החולים, התפטרתי מעבודתי כרופא מתמחה. ההורים שלי עדיין לא סלחו לי.
בשנה שעברה הודיעה לי המועצה הרפואית הכללית ששמי הוסר ממרשם הרופאים. זה לא היה איזה הלם גדול — אני הרי לא עוסק ברפואה כבר כמה שנים טובות3 — ובכל זאת היה לי קשה מבחינה רגשית לחתום את הפרק הזה בחיי.
אבל עבור החדר השלישי בדירה שלי אלה היו חדשות מצוינות, כי התחלתי לפנות ממנו ערימות של ארגזים מלאים בניירת ולגרוס מסמכים מהר יותר מרואה חשבון שהסתבך בשערוריית מס. דבר אחד שחילצתי ממלתעות המגרסה הוא תיק ההתמחות שלי. בתי החולים ממליצים לרופאים לנהל "רפלקסיה", כלומר לתעד את החוויות הרפואיות שלהם. וכשבחנתי את תיק ההתמחות שלי בפעם הראשונה זה שנים, גיליתי שהגישה שלי ל"רפלקסיה" הייתה ללכת לחדר התורן ולכתוב כל דבר חצי מעניין שקרה באותו יום, כמו איזו אנה פרנק רפואית (רק עם תנאי מגורים גרועים יותר).
לצד התקריות המצחיקות והמקרים השגרתיים, הביורוקרטיות המעיקות ואינספור העצמים שחילצתי מאינספור נקבים, נזכרתי בשעות העבודה הנוראות ובהשפעה העצומה של ההתמחות על חיי. בשעת הקריאה, הציפיות של המערכת ממני נראו לי בלתי סבירות בעליל, אבל בזמן אמת פשוט השלמתי איתן. לא היה מפתיע אותי למצוא שם רשומה כמו "שחיתי למרפאה לרפואת העובר באיסלנד" או "הייתי צריך לאכול הליקופטר היום".
ובשעה שחייתי מחדש את כל החוויות האלה דרך היומנים, המתמחים באנגליה היו תחת מתקפה מצד פוליטיקאים. הייתה לי תחושה ברורה שהרופאים לא מצליחים להציג את הצד שלהם בסיפור (כנראה כי הם כנראה היו במשמרת באותו זמן) והבנתי שהציבור לא באמת יודע מה זה אומר להיות רופא. אז במקום למשוך בכתפיים ולגרוס את הראיות, החלטתי לפעול לשינוי מאזן הכוחות.
אז הנה הם: היומנים שניהלתי בתקופה שעבדתי עבור שירותי הבריאות הלאומיים של בריטניה (NHS). אני לא חוסך מכם שום יבלת: איך זה לעבוד בחזית, מה היו ההשלכות על חיי האישיים ואיך, יום נורא אחד, זה פשוט נהיה גדול עליי (מצטער על הספוילר, אבל גם את "טיטניק" הלכתם לראות אף על פי שידעתם מה הסוף).
לאורך הדרך אני אעזור לכם עם המינוח הרפואי ואתן קצת הקשר בנוגע לכל תפקיד שביצעתי. אני לא אתייחס אליכם כמו שמתייחסים לרופאים מתמחים, כלומר לא אזרוק אתכם לגוב האריות ואניח שכבר תסתדרו בעצמכם.
 
 
1. סטאז'ר
 
ההחלטה להיות רופא היא קצת כמו המייל הזה שמקבלים כבר בתחילת אוקטובר, שבו אתם מתבקשים לבחור אילו מנות תרצו לאכול במסיבת חג המולד של המשרד. מן הסתם תבחרו עוף כדי ללכת על בטוח, וסביר להניח שהכול יהיה בסדר. אבל מה אם יום אחד לפני המסיבה מישהו ישתף בפייסבוק סרטון מחריד על זוועות החקלאות התעשייתית, ואתם תצפו בלי כוונה בקיטום מקור של אלפי תרנגולות? מה אם מוריסי ימות בנובמבר, ומתוך כבוד כלפיו תפנו עורף לבשר שעד כה צרכתם בהנאה רבה? מה אם תפתחו אלרגיה קטלנית לפרגיות? בסופו של יום, אף אחד לא יודע מה הוא ירצה לאכול לארוחת ערב בעוד שישים ארוחות ערב.
רופאים בוחרים את המקצוע שלהם בגיל שש־עשרה, שנתיים לפני שמותר להם על פי חוק לשלוח בטלפון תמונה של איברי המין שלהם. כשאתה בוחר את המקצועות המורחבים שלך בתיכון אתה יוצא לדרך שתימשך עד שתפרוש או תמות, ובניגוד למסיבת חג המולד של המשרד, ג'נט ממחלקת הרכש לא תסכים להתחלף ולתת לך את שיפודי החלומי שלה תמורת העוף — אתה תקוע עם הבחירה שלך.
בגיל שש־עשרה, הסיבות לרצות ללמוד רפואה הן בדרך כלל משהו כמו "אמא שלי רופאה/אבא שלי רופא", "אני אוהב את 'האנטומיה של גריי'" או "אני רוצה לרפא סרטן". סיבות אחת ושתיים מגוחכות לגמרי, והסיבה השלישית — שהיא קצת שאפתנית — יכלה להיות בסדר גמור אלמלא העובדה שזה מה שחוקרים עושים, לא רופאים. חוץ מזה, נראה לי לא כל כך הוגן לחייב מישהו לעמוד בהצהרות שהצהיר בגיל הזה. זה בערך כמו להעניק מעמד משפטי רשמי לציור שציירתי בגיל חמש ועליו המילים "אני רוצה להיות אסטרונאוט".
באופן אישי, אני לא זוכר שקיבלתי החלטה משמעותית לעסוק ברפואה, אלא שזאת הייתה מין ברירת מחדל בחיי — כמו הרינגטון הזה עם המרימבה, או התמונה של רכס ההרים ברקע של המחשב שלכם. גדלתי במשפחה יהודית (אם כי היהדות שלנו התבטאה בעיקר באוכל); למדתי בתיכון שהוא ביסודו מפעל לרופאים, עורכי דין וחברי קבינט; ואבא שלי רופא. הכתובת הייתה על הקיר.
מכיוון שמספר המועמדים לבתי הספר לרפואה גדול פי עשרה ממספר המקומות, כל מועמדת ומועמד צריכים לעבור ריאיון, ורק אלה שמסוגלים לעמוד בחקירה צולבת זוכים להתקבל. הנחת המוצא היא שכל המועמדים נמצאים בדרכם להצטיינות במקצועות המורחבים, ולכן האוניברסיטאות מבססות את החלטתן על קריטריונים לא אקדמיים. זה הגיוני, כמובן: רופאים חייבים להתאים לתפקיד גם מבחינה פסיכולוגית — הם נדרשים ליכולת לקבל החלטות תחת לחץ אטומי, לבשר בשורות רעות לקרובי משפחים מיוסרים, להתמודד עם מוות באופן יומיומי. כדי להיות רופא מעולה אתה זקוק למשהו שאי אפשר לרכוש מספרי הלימוד: לב גדול ואבי־עורקים מורחב שכמויות עתק של חמלה ונדיבות לב זורמות דרכו.
ככה לפחות אפשר היה לחשוב. בפועל, בתי הספר לרפואה שמים זין על כל הדברים האלה. הם אפילו לא בודקים שאתה מסוגל לראות דם בלי להתעלף. במקום זה יש להם אובססיה לפעילויות חוץ־לימודיות. הסטודנט האידיאלי הוא קפטן של שתי קבוצות ספורט, אלוף שחייה מחוזי, ראש תזמורת הנוער והעורך של עיתון בית הספר. להתקבל ללימודי רפואה זה בעצם כמו לזכות בתואר "חביבת הקהל" בתחרות מלכת היופי, רק בלי הסרט ההדור. לכו לערך הוויקיפדיה של כל רופא מפורסם וגלו: "התבלט כשחקן רוגבי בליגות הנוער... הצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובשנתו האחרונה בתיכון היה סגן הקפטן של נבחרת האתלטיקה." התיאור הספציפי הזה לקוח מעמוד הוויקיפדיה של בחור בשם ד"ר ה. שיפמן, אז לא קשה להבין שיש כשלים בשיטה.
על סמך ההצטיינות שלי בפסנתר ובסקסופון, לצד כמה ביקורות תיאטרון שכתבתי בשתי דקות לעיתון בית הספר, קבעו אנשי "אימפריאל קולג'" בלונדון שאני בלי ספק מתאים לחיים במחלקות בתי החולים. וכך, ב-1998, ארזתי תיקים ויצאתי לדרך רצופת הסכנות המובילה מדאליץ' לסאות' קנזינגטון, עשרה קילומטרים אורכה.
כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, זו משימה די אדירה ללמוד כל פן והיבט של האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית, וכל תקלה אפשרית שעלולה להתרחש בהן. אבל ההתרגשות המלווה את הידיעה שיום אחד אהיה רופא — הישג גדול כל כך שאתה אפילו זוכה לשנות את השם שלך, כמו גיבור־על או פושע בינלאומי — דחפה אותי לעבר מטרתי ועזרה לי לעבור את שש השנים האלה.
הפכתי לרופא זוטר.4 יכולתי להשתתף בכיף ב"מקבילית המוחות" ולבחור ב"גוף האדם" כנושא מועדף. הצופים בבית היו צועקים על המסכים שבחרתי נושא רחב מדי, ושהייתי צריך ללכת על משהו כמו "טרשת עורקים" או "בוהן קלובה". אבל זה לא נכון. יכולתי להיות אדיר ב"גוף האדם".
וכעת הגיע סוף־סוף הרגע לצאת למחלקות, חמוש בידע המקיף שלי, ולהפוך את ההלכה למעשה. לא יכולתי להיות דרוך יותר לקראת המשימה. ולכן היה זה הלם גדול לגלות שאף על פי שהקדשתי רבע מחיי ללימודי רפואה, הם לא הכינו אותי בשום פנים ואופן לחיי הסטאז'ר.5
הסטאז'ר הוא קצת כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. במהלך היום העבודה הייתה נסבלת. זאת אומרת, היא מטמטמת ובקושי יש שנייה לנשום, אבל אפשר לעמוד בזה. בכל בוקר יש "סבב מחלקה", שבו כל הרופאים עוברים יחד בין כל המטופלים שלהם. אתה משתרך מאחור כמו ברווזון מהופנט, הראש נטוי הצידה באכפתיות, ורושם כל הכרזה מפיו של אחד הרופאים האחראים — להזמין MRI, להפנות לראומטולוגיה, לדאוג לאק"ג. ואז אתה מעביר את כל שאר יום העבודה שלך (ובדרך כלל עוד כמה שעות ללא תשלום אחריו) בהשלמת עשרות או מאות המשימות האלה — ממלא טפסים, עושה טלפונים. בפועל, זאת עבודה של עוזר אישי. לא בדיוק מה שבשבילו התאמצתי כל כך בלימודים, אבל שיהיה.
משמרות הלילה, לעומת זאת, גורמות לתיאורים של דנטה להישמע כמו סיפורים של דיסני — סיוט בלתי פוסק שבמהלכו הצטערתי על כך שאי־פעם חשבתי שכישוריי אינם מנוצלים כהלכה. בלילה, הסטאז'ר הטרי מקבל ביפר קטן ואיתו את האחריות לכל מטופל בבית החולים. כל אחד ואחד מהמטופלים שמאושפזים שם. המתמחים הצעירים והמתמחים הבכירים מקבלים חולים במיון, ואתה מסתובב במחלקות, לבד על הסיפון. הסיפון עצום, והוא עולה באש, ואף אחד לא לימד אותך בעצם איך להשיט ספינה. לימדו אותך איך לבדוק את מערכת הלב וכלי הדם של המטופלים, ואתה מבין איך פועלים העורקים הכליליים, אבל גם אם אתה יודע לזהות כל סימן או תסמין של התקף לב באופן תיאורטי, זה סיפור שונה לגמרי לטפל בו בפועל בפעם הראשונה.
הביפר שלך מצפצף — מחלקה אחר מחלקה, אחות אחר אחות, מקרה חירום אחר מקרה חירום. הוא לא מפסיק לאורך כל הלילה. עמיתיך הבכירים מקבלים בחדר המיון מטופלים עם בעיה מוגדרת, כמו דלקת ריאות או רגל שבורה. למטופלים שלך יש מקרי חירום דומים, אבל הם כבר מאושפזים בבית החולים, וזה אומר שמלכתחילה יש להם בעיה ממש קשה. מין המבורגר שיש בו שכבה של תסמינים על שכבה של בעיות על שכבה של מחלות: אתה פוגש מטופל עם דלקת ריאות שאושפז בגלל אי־ספיקת כבד, או מטופלת ששברה את הרגל כשנפלה מהמיטה בעקבות התקף אפילפטי. אתה חדר מיון נייד של אדם אחד בלי הכשרה מספקת, שנספג ללא הרף בנוזלי גוף (ואפילו לא מהסוג הכיפי) ונדרש לבדוק שטף אינסופי של מטופלים חולים להחריד שרק שתים־עשרה שעות קודם לכן היו מוקפים בצוות שלם של רופאים. פתאום אתה משתוקק לשש־עשרה שעות רצופות של משימות מנהליות (או, באופן אידיאלי, לאיזושהי עבודה נוחה כזאת, משהו שהוא לא הרבה מעל ליכולות שלך אבל גם לא הרבה מתחת להן).
מי שלא לומד לשחות במים הסוערים האלה טובע, והמון מטופלים טובעים איתו. אבל אם להודות על האמת, במשמרות הלילה חשתי מין התרוממות רוח משונה. נכון שהעבודה הייתה קשה, נכון שהשעות היו כמעט בלתי אנושיות, נכון שהדברים שנחשפתי אליהם מצלקים את הרשתיות שלי עד היום. ואף על פי כן, הייתי רופא.
 

המלצות נוספות