ללא מרשם רופא

הערה לפני הקריאה

כדי לשמור על פרטיותם של עמיתי וחברי החלפתי את שמותיהם בשמות מתוך היקום הקולנועי של מארוול, מוסד שאני די בטוח שאין לו עורכי דין. את זהותם של בני משפחתי הרבה יותר מסובך להסוות, אז פשוט ויתרתי.

- פלשבק -
פורמלין

יודעים איך זה כשאתם חותכים גופה? ברור שלא. זה מעשה סוטה ומחריד שאיש פרט לחוקרי מקרי מוות ולפושעים מהעולם התחתון לא אמור להתנסות בו לעולם. טוב, אלא אם כן אתם אחד מתשעת אלפים בני השמונה־עשרה שנרשמים מדי שנה ללימודי רפואה בבריטניה. הם חותכים גופה בכל יום שישי בבוקר.

"תלבשו את החולצה והמכנסיים הכי פחות יפים שלכם," ייעץ לנו סטודנט שנה ב' חביב לפני הנתיחה הראשונה שלנו. "גם את התחתונים. תלבשו אותם בגדים בכל שבוע, ובסוף השנה תשרפו אותם." תיארתי לעצמי שהסיבה היא שהם יתלכלכו במיץ גולגולת או בחתיכות ריאה, אבל האמת היתה פחות מגעילה בשני אחוזים - הסיבה היא הסירחון.

הריח של חדרי הנתיחה מחלחל עמוק לתוך סיבי הכותנה והפוליאסטר של הבגדים ולא יוצא לעולם. אף פעם. הוא תוקף מחדש בכל פעם שנמצאים במרחק של מאה מטרים משם: ריח שכמותו לא חוויתי מאז, ולא סביר שיעורר השראה ברוקחי בשמים בעתיד הנראה לעין. זאת תערובת משונה של בשר פג תוקף וחומץ תעשייתי מכווץ גרונות, צורב אפים ומבשל אישונים.

נכנסנו פנימה, מאתיים פרחי רפואה, והעמדנו פנים שמה שאנחנו עומדים לעשות הוא נורמלי לגמרי. הסווינו את עצבנותנו ברוח שטות ובעליצות. אני עצמי נקטתי גישה שלמדתי ממאות משחקים של וסטהאם: פשוט להעמיד פנים שאני אחד מהם. אלא שבמקרה הזה, כולם העמידו פנים.

"תמצאו לעצמכם גווייה," שאג המרצה שלנו כאילו הוא מנהל ערב בינגו בשיט תענוגות. התקבצנו סביב אחד מתריסר שקי הגופות הרכוסים.

"אני יכול להצטרף?" גמגמתי לשותפַי לגווייה כאילו אני משלים רביעייה לברידג' ולא מתכונן לבתר סבא של מישהו כמו תרנגול הודו בחג המולד. מכיוון שלא רצינו להכיר בחרדה הטבעית שלנו במעמד הזה, כל אחד מאיתנו ניסה להראות לאחרים שהוא הכי רגוע שאפשר להיות. אבל הנונשלנטיות של כולם היתה מאולצת, ובמקום שרתה תחושה מוזרה ומעיקה. הדבר הכי מפחיד שמישהו מאיתנו עשה עד אז בחייו היה להתעסק עם לוח סיאנסים או להשתתף בתחרות אוננות על עוגייה. ועכשיו עמדנו לפתוח בן אדם בסכין.

האחריות הפתאומית הזאת, צניחה ללא מצנח לעולם המבוגרים, היתה שינוי די משמעותי בשביל נער שקולו בקושי התחלף והביצים שלו בקושי ירדו - כמו להעביר בטעות את המכונית לרוורס כשנוסעים במהירות של מאה קמ"ש בכביש המהיר.

ואז הגיע הזמן לפתוח את הרוכסן של השק.

קודם הפנים: עור דמוי שעווה, צהבהב, כמעט אנושי אבל לא לגמרי. איזה בריון בשם ת'וֹר התלוצץ מיד שהוא נראה כמו סבתא של ברוס ויליס, וכולנו צחקנו כי חשנו צורך נואש בהקלה רגשית מכל סוג שהוא. ואז בא החזה, השעיר להפתיע. "נפלנו על ווּקי!" לחש סטודנט שנה א' אחר. שוב צחקנו, ואז התחלנו לשאול אחד את השני אם השיער על חזה ממשיך לצמוח אחרי המוות. אחר כך הגיע תורה של הבטן, שהיתה מכווצת כאילו האיברים הפנימיים אוחסנו באריזת ואקום. הרוכסן המשיך לרדת, השק המשיך להתקלף וכולנו פלטנו קריאת תדהמה. לאיש הזה היה פין עצום.

בשלב הזה נתקפתי דחף לתרום איזו בדיחונת משלי, רק כדי להראות שבכלל לא מפריע לי להשתתף בסצנה מסרט אימה. אבל לא הייתי מסוגל - עדיין לא, בכל אופן. לעומת זאת, גם לא מחיתי נגד הבדיחות של האחרים, כי אם הייתי מפגין חמלה או כבוד למת הייתי הופך את עצמי למטרה ללעג. זה היה השבוע הראשון בלימודי הרפואה, וכבר התחלנו ללמוד איך לקפל ולאפסן את הרגשות האנושיים ביותר שלנו.

אין בעצם שום סיבה לבתר אדם בשנה הראשונה ללימודים, או בכלל. יש חלופות טובות יותר: מודלים, הדמיות תלת־ממד, אפילו צפייה בנתיחות של בעל מקצוע מנוסה במקום להסתער בעצמך על גופה כמו זורו הצעיר. במקום זה לוקחים חבורה של סטודנטים שנה א', שאת מוחם עדיין אופפים אדי האלכוהול של סוף השבוע האחרון שלהם לפני הלימודים, ומשליכים אותם למים העמוקים עם סכין מנתחים ורישיון להומור שחור. ובל נשכח, היינו בני נוער, ולא היה שום סיכוי שנעבור בשתיקה על זין בגודל כזה.

"גם זה ממשיך לגדול אחרי המוות?" גיחך אחד מחברי לספסל הלימודים. סטודנט אחר הפליק לאיבר באצבעו והעניק למת את השם "בר־חרב". האובססיה הגברית המטומטמת לגודל הזין גדלה משמעותית בנוכחותה של גופה. ברור שבעצם הפין המרשים של אותו אדון לא היה אמור לעניין אותנו או להיות רלוונטי יותר מכפות הרגליים הגדולות ואצבעות הרגליים הארוכות של הגופה שנחה שני שולחנות מאיתנו. בכל אופן, איברי מין לא היו העיסוק המרכזי שלנו באותו יום - המרצה לאנטומיה הכריז שהיום נתמקד בריאות. הנחיותיו היו פשוטות: קחו סכין מנתחים אחד, קחו גווייה אחת, בצעו חתך ישר ונקי מטה עד לעצם החזה, ואז הפכו אותו לצורת T הפוכה באמצעות שני חתכים נוספים מתחת לצלעות. הוא הזכיר לנו שהגוויות לא ידממו - המטופלים שלנו מתים, ולבם הפסיק מזמן לפעום.

זאת היתה חוויה חדשה בשביל כולנו, אבל אני, כצמחוני כל חיי, הרגשתי לא ערוך למשימה בשום אופן. כל שאר הסטודנטים סביב השולחן התאמנו כל חייהם לרגע הזה בחיתוך סטייקים וחזה עוף. התחליף הדומה ביותר שאני נתקלתי בו היה מוצרלה טרייה. לקחתי סכין מנתחים כי הייתי להוט להוכיח שלא רק שאני מתאים לרפואה, אלא שאולי אפילו יש לי איזו מיומנות טבעית עם להבים. כשעמדתי שם והסכין ריחפה מילימטרים מעל העור, למדתי על הפיזיולוגיה שלי לא פחות משלמדתי על האנטומיה של הבחור המת. מערכת העצבים הסימפתטית שלי נכנסה להילוך גבוה: האצת הדופק, הפרשה עוקצנית של בלוטות הזיעה ורעד בשרירים שניכר היטב בחוסר יציבותה של הסכין. ואז, בבת אחת, נתקפתי רעב אדיר ובלתי צפוי, תופעת לוואי מצערת של שאיפת פורמלין.

כשהסכין פגשה סוף־סוף בעור, היא חתכה אותו כמו נייר עטיפה. האמת היא שזה הגיוני - בסדרות של בתי חולים אף פעם לא רואים את המנתחים מנסרים את העור כמו נגרים. השתדלתי לחתוך עד עצם החזה בקו ישר, מה שהיה קשה כי היד שלי עדיין רעדה כמו עלה במנהרת רוח. כמובטח, לא היה דימום. ובגלל היעדר הדם, המנותח שלנו נראה אפילו פחות אנושי, אבל אני חייב להודות שזה דווקא היה לטובה מבחינתי: זה ייצב את ידי ועזר לי במלאכת הקיצוץ. הגעתי לתחתית עצם החזה ושברתי חזק שמאלה מתחת לצלעות. זה הלך ונהיה קל יותר - זה היה כמו לחתוך פלסטלינה או... אלוהים ישמור! הוא התחיל פתאום לדמם. מאוד. לכל עבר. הבחור הזה היה בחיים!

כולם עצרו את הנשימה. ת'ור צרח. כמעט ציפיתי שהמנותח יזנק ממקומו, יתיישב על האלונקה כמו המפלצת של פרנקנשטיין וידרוש התנצלות על הערותינו גסות הרוח על הזין שלו, ואז פתאום שמתי לב שהוא בכלל לא מדמם. אני דיממתי. חתכתי לעצמי בטעות את האגודל. העברתי במבוכה את הסכין לסטודנט שמשמאלי, ומתוך אינסטינקט ילדי - הרי עדיין הייתי ילד, לא רק בתחושה אלא במציאות - דחפתי את האגודל לפה. ולכן אני יכול לאשר שריח הפורמלין אמנם מעורר תיאבון, אבל הטעם הרבה פחות.

פרק 1

לא ישנתי טוב.

כרופא תמיד ישנתי מצוין. לא ישנתי הרבה, ויצא לי לישון בכל מיני מקומות משונים - רכון על ההגה של המכונית, מכורבל ליד ארון מגירות, שעוּן על קיר של מחסן כמו סוס - אבל ישנתי טוב. המוח שלי כנראה ידע שההזדמנויות לנמנום הן נדירות, ולכן תמיד היה מסוגל ללחוץ על כיבוי בהתראה של רגע, עד שהצפצוף או הזמזום הבאים יעירו אותו.

אבל מאז שעזבתי את הרפואה כמה חודשים לפני כן, התעוררתי בכל לילה בשלוש מאותו סיוט בדיוק. אני עומד בחדר ניתוח במחלקת יולדות. עיני מזדגגות כשאני מבין שהתינוק, שאת חייו עמלתי להציל, מת. כפות ידיו הקטנות דוממות ומושלמות. אני מנסה בלי הצלחה לבצע את התפרים שימנעו מהאישה הזאת לדמם למוות. אותו מוח שמסרב לזכור את סיסמת הכניסה לאתר של הבנק משחזר בלי שום בעיה לפרטי פרטים את היום המכאיב ביותר בחיי. את הרגע שהרופא המרדים מכבה את תחנת הרדיו העליזה מדי, את הדם שמכסה את נעלי. את קולי הנסדק המבקש מהאחות תפר אחרי תפר אחרי תפר אחרי פד אחרי פד אחרי פד. את הרגע שבו הרופאה המומחית שלי מסירה את הרחם של המטופלת והופכת את הסיוט העקוב מדם הזה לחוויית הלידה היחידה שתהיה לה בחייה. את הרגע שבו אני שואל את הרופא לטיפול נמרץ אם היא תהיה בסדר והוא לא עונה.

ואז אני מתעורר בבהלה, מכוסה בזיעה קרה, ולבי הולם חזק כל כך שהוא מטלטל את כל גופי. נדרשות לי שעות להירגע סופית. ברגעים האיומים ביותר שעברו עלי, פחדתי ללכת לישון כי ידעתי מה יקרה.

להתעורר בייסורים רגשיים, מכוסה באמולסיה של דמעות וזיעה, זאת לא בדיוק תכונה מושכת לדעתם של בני זוג טריים, ואני וג' עדיין היינו בשלב ה"מנסים ממש להרשים" של מערכת היחסים שלנו. ברור שלא יכולתי לומר לו מה עובר עלי, כי הוא היה מבין שקיבל דגם פגום. למזלי, היה די פשוט להעמיד פנים שהכול בסדר כי מערכת היחסים שלנו התנהלה מרחוק. אני גרתי עם ההורים שלי - חלומו של כל בן שלושים, אין ספק, אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי בין הפרידה הקטסטרופלית מא' והצורך לחסוך למקדמה על דירה שכורה. ג' גר בגלזגו, והכרנו באינטרנט בתקופה שזה היה הרבה יותר מביך מאשר לספר לאנשים שנפגשתם בכלא או במרפאה למחלות מין. העסקה נסגרה סופית כשהרהבתי עוז לעלות על אוטובוס כמה חודשים אחר כך. משום מה הוא לא רצה לנטוש את עבודתו המבטיחה כמפיק טלוויזיה זוטר ולעבור יותר משש מאות קילומטרים דרומה כדי לגור עם רופא לשעבר בלי דירה, שהוא פגש רק שלוש פעמים בחייו. אבל הודות למרחק היה קל יחסית להעמיד פנים שאני בסדר ושפוי ונורמלי - ממילא רוב חיי העמדתי פנים באופן כזה או אחר.

מה שהיה הרבה פחות קל זה להיות פרודוקטיבי במהלך היום אחרי שישנתי רק שלוש שעות בלילה. והייתי חייב להיות פרודוקטיבי: עברתי מקריירה לא מכניסה במיוחד אך בטוחה כרופא, לקריירה לא מכניסה בכלל ולא בטוחה ככותב וקומיקאי. השתוקקתי נואשות להצליח בתחום הקומדיה. התעסקתי בזה פה ושם במשך השנים, גם כתחביב וגם כאסקפיזם ממכבש הלחצים של מחלקת היולדות, ותליתי בזה פחות או יותר את כל תקוותי. אחד הדברים ששאבו אותי לכיוון הזה יותר מכול היה העובדה המרעננת שמעט מאוד היה מוטל על הכף - כשהקהל מת, לא נערכת שום חקירה רשמית. אבל כשאתה רופא, העבודות זורמות אליך: הן מתדפקות על דלת המרפאה או נדחפות פנימה בצרחות אל מחלקת היולדות. עבודות כתיבה לא מתנהגות ככה - צריך לצאת להשיג אותן, וזה מאוד לא פשוט כשאתה חי על תפריט של טבליות קפאין ופוסט־טראומה. אבל לא היתה לי ברירה, אחרת... האמת היא שלא ידעתי מה יהיה אחרת. זאת היתה תוכנית הגיבוי הכי טובה שלי, ולא היה לי גיבוי לגיבוי. תמיד יכולתי לעשות אחורה פנה אל התוכנית המקורית, כמו הרבה רופאים שפרשו לפנַי. אבל הרגשתי שלחזור לרפואה יהיה כמו לחזור לבן זוג מתעלל.

לא עברה ארוחה אחת בלי רמזים עדינים מהורי שאני צריך לחזור לרפואה, כמו למשל, "למה שלא תחזור לרפואה?" או "אתה אפילו לא כל כך מצחיק, אדם." לא ידעתי אם הם עושים את זה כי הם דואגים לי, כי הם דואגים מה יחשבו עלי, או שהם דואגים מה יחשבו עליהם. אפילו עברה לי בראש המחשבה שאילו הם היו מניחים לי לנפשי מלכתחילה, אולי הייתי מוצא עבודה שאני באמת מסוגל לבצע. אבל זה מעולם לא עמד על הפרק - אני יועדתי לרפואה: בדומה לישוע, עוד ילד שנדחף לתחום העיסוק של אביו (נסים).

אצלי בבית קידשו את הרפואה. זה היה המקצוע המשפחתי - אבי היה רופא משפחה נעים הליכות בעל ותק של ארבעים שנה, עם תשוקה למקצוע שלא היתה לו לשום היבט אחר בחייו, והוא לא היה מסוגל להבין מדוע לא כל אחד ירצה להיות רופא, אם עבר את רף הציונים הנדרש. היה בזה ממד קל של שחצנות - "הבן שלי, הרופא..." הוא משפט שאפשר לשלוף במועדון הקריאה, במועדון הרקמה ובמועדון הגמלאים. למה להביא בכלל ילד לעולם אם אי־אפשר להשוויץ בהצלחתו? חוץ מזה, נדרש יותר מדור אחד כדי להשיל את ערכי המהגרים - לא רק שהדנ"א הפולני שלנו תבע מאיתנו לעבוד, אלא שהעבודות שלנו היו חייבות להיות הכי קשות והכי מאמצות, ונדרשנו להתקדם בהן כמה שיותר מהר כדי להראות למדינה שהרווחנו את מקומנו בה. האפשרות של "מחבר חידודים והלצות" לא הופיעה בשום טופס שההורים של סבַי חתמו עליו כשירדו מהספינה אחרי שנמלטו מהנאצים.

אבל שיחות על קריירה עדיין היו עדיפות על נושא השיחה האחר שהיה באמתחתנו - איך פוצצתי את הנישואים שלי עם אישה (ועוד אישה נחמדה כל כך) והחלפתי אותם במערכת יחסים עם בחור (ועוד סקוטי). כל הדברים שסיפקו לי יציבות בחיים ולהם את האפשרות להתרברב - "בני הרופא הסטרייט שישן בשקט בלילה" - נמחקו. אולי העקיצות הקטנות שלהם ("למה שלא תכניס את זה לאחד המערכונים שלך?") היו מנגנון ההתמודדות שלהם, גם אם לי הן לא ממש עזרו להתמודד.

כשבועיים אחרי שעברתי אליהם, אבא שלי הכריז שיש לו הפתעה בשבילי. הוא הודיע את זה בנימה עניינית, ולכן הנחתי שזה לא עומד להיות אקלר שוקולד או לברדודל. הוא הוביל אותי לעליית הגג, המלאה במאות קופסאות נעליים. הוא הצביע על כמה בליטות בערימה. "אלה שלך."

התברר לי שבמהלך שלושים שנה, ללא ידיעתי, אבי אסף כל גזיר עיתון וכל פריט או חפץ שיש להם איזשהו קשר אלי או אל אחַי. הזוטות המצטברות של ארבעה חיים בלתי מסוננים - כל חוברת עבודה בבית הספר, כל ציור ילדות מכוער, כל כרטיס ברכה ליום ההולדת או לחג המולד, כל דף תווים לסקסופון, כל ספר לימוד רפואי, כל יצירה מחורבנת מפימו או מפוזילי - הכול אוחסן בקפידה בקופסאות שתויגו והוסתרו בעליית הגג.

היה נוגע ללב ומפתיע במיוחד לגלות שאדם שקט, שלמיטב ידיעתי מעולם לא הביע שום רגש, קטלג בחשאי כל היבט בקיומי. אם כי חייבים לומר שהוא לא היה האוצֵר הכי בררן בעולם. אפילו אם הייתי הופך בבגרותי לשייקספיר או לדולי פרטון, שום ארכיב לא היה מתעניין בכרטיס הכניסה שלי למוזיאון העפרונות של דֶרוֶונט.

"אתה מצטמצם?" שאלתי.

"לא," הוא ענה. "אני פשוט מפנה כמה מהשטויות האלה." הוא נשמע מעט נרגז, כאילו אוסף המזכרות המופרז הזה, שכמעט מצדיק אשפוז, הוא איכשהו באחריותי, כמו פעוט שהורדתי אצלו בבית ולא באתי לאסוף בזמן.

במהלך שבוע שלם סרקתי את שכונת המצוקה הזאת העשויה מקופסאות נעליים. "טוב שאתה מעסיק את עצמך בזמן שאתה מחליט מה לעשות בחיים," אמרה אמי, שאיכשהו הצליחה לשכוח את הפעמים הרבות שהסברתי לה בדיוק מה אני עומד לעשות בחיים.

כמה מהקופסאות היו מזכרות מלימודי הרפואה שלי. לצד יערות של סיכומי הרצאות נשכחים וטונות של ספרי לימוד, היו שם גם כמה שרידים מעניינים יותר.

החלוק הלבן הקצר שלי! כסטודנטים לרפואה נדרשנו ללבוש רק גרסאות קצרות של החלוק הלבן הקלאסי, כדי שהרופאים הבכירים יוכלו לזהות אותנו מיד ולהשפיל אותנו ביתר קלות.

הסטתוסקופ הראשון שלי! תליתי אותו על צווארי והקשבתי ללבי - האוזנייה השמאלית לא עבדה. אולי היא מעולם לא עבדה - בימים ההם לא היתה לי שום דרך לדעת.

מיקרוס וויאג'ר 2000 תוצרת איבשם! לפטופ עם משקל, ממדים וכוח עיבוד של כעשרה אריחי אמבטיה.

פוסטר של "דמנציה מלאכותית", פרודיה חלשה ביותר על הסרט הנשכח בצדק של ספילברג, שהומחזה בנשף השנתי של בית הספר לרפואה.

כמה בקבוקונים של לק לציפורניים! וואו, בטח הייתי בלתי נסבל אז.

קלטת וידיאו מקורס מיומנויות התקשורת המוזר שלי!

תעודת הסטודנט שלי! התנוסס עליה הצילום שסיפקתי במקור לאוניברסיטה: תמונה שנשארה לי מתא צילום אוטומטי אחרי שחידשתי את הדרכון בגיל שש־עשרה. לא את התמונה הזאת ציפיתי לענוד על דש הבגד בבתי חולים עשור אחר כך, רק מפני שהאוניברסיטה לא יכלה או לא הסכימה לעדכן אותה.

ודייב! החצי־שלד שלי.

מסיבות שבזמנו לא נראו לי הגיוניות במיוחד וכיום נראות לי הגיוניות אף פחות, עודדו את הסטודנטים לרפואה להשיג להם מלוא הארגז שרידים אדם אמיתיים: גולגולת, חוליות ומגוון איברי בסיס אורתופדיים נוספים. את שלי קניתי מסטודנט שלמד כמה שנים מעלי וקראתי להם דייב (על שם דוכובני היקר שלי). בדיוק כמו כל מי שהבאתי לחדר שלי באותם ימים, מרגע שהוא היה אצלי לא היה לי מושג מה לעשות איתו, אז הוא פשוט ישב בפנים חמוצות ומקריפות בפינה, כמו נער אימוֹ כחוש במיוחד.

חילצתי את גולגולתו ממזבלת העבר והחזקתי אותה בכף ידי הימנית. אוי, דייב המסכן - בקושי הכרתי אותו. האם הוא נתן את הסכמתו לחיים שכאלה לאחר מותו? האם למשפחתו היה מושג ששורה של רופאים לעתיד תשתמש בשרידים של סבא־רבא שלהם, ובמקרים מסוימים - אין טעם להכחיש - גם תתעלל בהם? במה הוא עבד? האם הוא היה מאושר? האם הוא רקד? האם הוא אמר מונית או טקסי? חיים שלמים נחו בכף ידי.

אני מתבייש לומר שזאת היתה כנראה הפעם הראשונה שהקדשתי מחשבה להיסטוריה של דייב. לא ידעתי מי הוא היה בחייו, אבל הרגשתי אשם מאוד על כך שמותו היה מן הסתם אכזבה מרה: הוא לא לימד אותי שום דבר על אנטומיה, ואז צבר במשך חמש שנים אבק בעליית גג ליד ערימות של תעודות ושוברי כניסה למוסדות תרבות. לא, רגע - הוא בכל זאת לימד אותי משהו. הוא לימד אותי ג'אגלינג! הוצאתי עצם זרוע, עצם ירך ושוקָה ולהטטתי בהן כמה פעמים לזכר ימים עברו. ואז, כשהן נפלו כצפוי על הרצפה, קפאתי.

כמה מבחיל ללהטט בעצמותיו של אדם מת. ומבחיל כפליים שזה בכלל לא הפריע לי. זה נראה לי... נורמלי. זה מה שדייב לימד אותי באמת. הוא מילא את התפקיד האמיתי שעל כל השלדים למלא למען הסטודנטים שלהם. בדיוק כפי שהזמן פשט את הבשר מעצמותיו, הוא פשט את הרגש מהאופן שבו אני מתבונן בגוף האדם - מיומנות חיונית, בין אם אתה עומד לבצע חיתוכים מזעריים מדויקים בעורק הצרברלי של המטופלת ובין אם אתה עומד לצפות בה מתה. האמת היא שבית הספר לרפואה לא רק לימד אותי להיות רופא אלא גם שינה אותי כאדם, ולא בהכרח לטובה.

רופאים לא יכולים לפתח קשר רגשי עמוק מדי עם כל מטופל, אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם, ולכן הפתרון הפשוט הוא לא לפתח קשר רגשי עם אף אחד מהם. עם שום דבר, בעצם. גם אם זה אומר שמדי פעם יש מעט נזק היקפי - להרחיק את בני הזוג ש"לא יבינו", לא לדבר על הדברים האיומים שנתקלים בהם, לא לשתף אף אחד בטראומות שלכם. גם אם הן מתפרצות מתוך הלא מודע ומדירות שינה מעיניכם.

אני רק רוצה להבהיר שאני לא מאשים רק את הרפואה בכך שנהפכתי לאדם כזה.

אני מאשים גם את ההורים שלי.