דרך שלושה אדים ושלוש טעויות ראה אלכס את אלי בפעם הראשונה.
האד הגדול של השרב שרבץ כבר שבוע כמו טלף כבד של חיה על חזה העיר; אדי החום שנאספו ועלו מתחתית הבניין ונאגרו בקומה השלישית מתחת לגג, במישורת הקטנה בין דירות שניהם; והאד הדק אבל המתעתע מכולם, שנח על זגוגיות משקפיו ובגללו חשב שזהו השכן החדש, אלי דיין, ששמו הופיע כמה ימים קודם לכן על תיבת הדואר, ולמען האמת הוא דימה לו אותו יותר מבוגר וחסון, אפילו קצת בריוני, על כל פנים יותר כבד מהבחור הדק הזה עם התספורת הקיפודית, ורק כשהבחור, שעמד להיכנס לדירה, נפנה אליו, ראה: לא בחור ולא אדון דיין - אישה צעירה חיוורת פנים, קצוצת שיער. באותו רגע גילה גם את הילד שעמד צמוד אליה, ידו כרוכה סביב ג'ינס ירֵכה, כדרך ילדים, בן שלוש וחצי או ארבע, אלכס התמצא בבני נוער אבל ילדים קטנים בילבלו אותו.
אם כן, לאלי דיין יש אישה שפּניה עדינות אבל יש בהן גם משהו קשוח, וילד שנראה כמו גרסה רכה ודבשית של אמו, כאילו צויר בעיגולים בלבד - פני ירח, עיניים חוּם־זהוב, שיער בהיר שצונח חלָק חוץ מציצית סוררת, דמוית מזרקה, במרכז הקודקוד - ואלכס תהה איך שלושתם, אלי, אשתו והילד, נדחסים לדירה שגודלה וליתר דיוק קוטנה כשל דירתו שלו, והספיק לחשוב בשמץ רוגז שאלי דיין הוא מהגברים שלא טורחים לציין את שמה של בת זוגם על תיבת הדואר, לפני שאמרה: "שלום, אני אלי." ובמקום להושיט לה יד - הדייר הוותיק מקדם בחביבות נדיבה את זו שמקרוב באה - בהה בה ושאל סתמית, "אלי?"
רמז עייפות או קוצר רוח ריפרף בעיניה האפורות כשאמרה לו, "אלישבע."...