שחורדיניות

מהי אנתרופולוגיה פמיניסטית?

[מטרתה של אנתרופולוגיה פמיניסטית היא] "לייצר ידע שונה ולייצר אותו באורח שונה".

לת'ר, 2013

המטרה [של אנתרופולוגיה פמיניסטית] היא לייצר טקסטים שהם אנליטיים ונגישים בעת ובעונה אחת. טקסטים שישנו לטובה גם אותנו וגם את העולם שבו אנו חיות.

ספריי, 2001^‏2

שתי המטרות שמציבות פאטי לאת'ר ותמי ספריי - לייצר ידע שונה בדרכים שונות, ולייצר ידע אנליטי ונגיש שבכוחו לשנות את המציאות - עומדות לנגד עיני בגישה שאני מאמצת בספר זה, גישה האומרת שהאנתרופולוגיה הפמיניסטית היא לא עוד "תחום" או תת־התמחות בדיסציפלינה, כמו למשל אנתרופולוגיה פוליטית, אנתרופולוגיה סימבולית, אנתרופולוגיה כלכלית, או אנתרופולוגיה העוסקת בתיעוד חוויות החיים של נשים או ביחסי מגדר. אני טוענת שאנתרופולוגיה פמיניסטית היא ע מ ד ה  פ ר ד י ג מ ט י ת המאתגרת הנחות בסיסיות לגבי תהליך ייצור הידע והפצתו. פרדיגמה היא מכלול החוקים המגדירים מהו ידע לגיטימי וכיצד מייצרים ידע. במילים אחרות, אני מציעה, כמו לאת'ר וספריי, שההגות הפמיניסטית מאתגרת את ההנחות המקובלות לגבי דרכי ייצורו והפצתו של ידע חברתי באנתרופולוגיה. עמדה זו נתקלה בהתעלמות ובהשתקה על ידי הזרם המרכזי (המיינסטרים), כפי שתראה הסקירה הקצרה שאציע בדפים הבאים. כפי שאציע בהמשך, השוליות המתמשכת של התובנות הפמיניסטיות נובעת הן ממאבקי כוח בתוך הדיסציפלינה והן מההקשרים הפוליטיים של ייצור ומימון מחקר חברתי בארצות הברית ובאתרים אחרים, כמו זה המקומי בישראל, המושפעים מהשיח האקדמי האמריקאי.

מקום טוב לפתוח בסקירה זו הוא דווקא הערת שוליים קטנה ומבטלת של שני אנתרופולוגים שמיצבו את עצמם באמצע שנות ה-1980 כמבשרי ה"מפנה הביקורתי" של האנתרופולוגיה. במבוא לאסופת המאמרים המשפיעה Writing Culture ("כותבים תרבות") שערכו ג'ורג' מרקוס וג'יימס קליפורד, מצדיק קליפורד (Clifford, 1986) את הדרתן של אנתרופולוגיות פמיניסטיות מן האסופה בהערת שוליים קצרה שבה הוא קובע: "הפמיניזם לא תרם הרבה לניתוח תיאורטי של אתנוגרפיות כטקסטים" (Clifford, 1986, p. 19). הביטול הגורף והאדנותי הזה עורר שטף של מאמרים תיאורטיים של פמיניסטיות (Stacey, 1988; Abu-Lughod, 1990) שחידדו את ההגדרה של האנתרופולוגיה הפמיניסטית ופירטו את תרומתה לדיסציפלינה. כמה שנים מאוחר יותר התפרסמה אסופת מאמרים בעריכת רות ביהר ודבורה גורדון (Behar & Gordon, 1995) שכותרתה הלעומתית, Women Writing Culture ("נשים כותבות תרבות"), מגיבה ישירות לטענה המבטלת של נביאי "המפנה הביקורתי".

כמענה לביטול הגורף של הספרות הפמיניסטית בהערת השוליים בכותבים תרבות, הצביעו הכותבות בנשים כותבות תרבות על עבודות מוקדמות של אנתרופולוגיות כמו זורה נילס הרסטון (Hurston, 1937) השחורה, תלמידתו של פרנץ בועז, שהציגה את קולותיהן של נשים שחורות בטקסטים ששילבו צורות ספרותיות ופואטיות עם ניתוח חברתי נוקב שביקר את הגזענות בארצות הברית. היו גם עבודות פורצות דרך של אנתרופולוגיות כמו פאודרמייקר (Powdermaker, 1966), בריגס (Briggs, 1970) ולאורה בוהנאן שכתבה תחת שם העט בוֹוֶן (Bowen, 1954) שהדגישו את מיקומה של החוקרת כיצרנית הידע המחקרי תוך דיאלוג מתמשך עם מושאי המחקר שלה. אלא שעבודות מוקדמות אלה לא זכו להערכה הראויה להן ונותרו בשולי השיח המרכזי. מה הסיבה לכך? ומדוע ממשיך השיח הפמיניסטי הביקורתי להיות מודר ומתקשה לעצב מחדש את אופני המחקר והכתיבה המרכזיים באנתרופולוגיה?

קריאה שלי את הספרות הפמיניסטית שהתפרסמה באנגלית מאז תחילת המאה הנוכחית מציעה שהשוליוּת המתמשכת של העבודה פורצת הדרך של אנתרופולוגיות פמיניסטיות אינה רק תוצאה של הדרתה ואי ההכרה בה על ידי השיח הגברי ההגמוני, אלא היא גם נובעת מהוויכוחים הנוקבים בתוך השיח הפמיניסטי עצמו בין אלה המבקשות לזכות בברכת המודל הפוזיטיביסטי של מחקר לאלה המערערות עליו. בעוד הראשונות מתעקשות להשתלב בשיח המרכזי כחוקרות מהימנות על בסיס התוקף האמפירי של עבודתן, הכותבות הפוסטמודרניסטיות מאתגרות בעמדתן: הן פורצות דרכים חדשות של הגות, ולפיכך מציעות קריטריונים חדשים של הערכה לפי מודל פמיניסטי אלטרנטיבי, כמו מחויבות לשוויון מגדרי, נגישות של הטקסטים לקהלים רחבים ואתיקה של מחקר בתהליך ייצורו של הידע.

אולם התפיסה של שיח פמיניסטי כלכוד במערך הבינארי של שיח פוזיטיביסטי מול שיח פוסטמודרניסטי אינה עושה צדק עם חשיבותה של הגות פמיניסטית ומשמעותה לעיצוב מודל חדשני של מחקר וכתיבה. התרומה המרכזית של השיח הפמיניסטי, טוענת שולמית ריינהרץ, הוא בפרישת הגדרות אלטרנטיביות לשאלה מהו מחקר טוב. מחקר טוב, טוענת ריינהרץ, הוא מחקר שיש לו השפעה ציבורית רחבה. זהו מחקר אמפירי התורם בעת ובעונה אחת הן לסדיקת מערכות של דיכוי וחוסר שוויון חברתי והן לפיתוחה של תיאוריה חברתית מוצקה (Reinharz, 1984). במאמר חשוב מ-1986 מציעה פטרישיה לאת'ר סדרה של קריטריונים אלטרנטיביים למדדים מוכרים של מחקר טוב. בהסתמך על גרמשי, טוענת לאת'ר שהמטרה של כל מחקר היא לא רק לתאר, אלא גם לשנות את העולם ולפתח מחקר משחרר.

שני ספרים חשובים המסכמים את ההיסטוריה של העמדה הפמיניסטית - בולס (Bolles, 2016), ולוין וסילברסטין (Lewin & Silverstein, 2016) - סוקרים את הטרנספורמציה שהתרחשה בשיח הפמיניסטי מתוך כמה אתגרים פנימיים שהוא נדרש להתמודד עימם. השיח הליברלי הלבן שאפיין את "הגל השני", טוענות פמיניסטיות אלה, נפתח והשתנה בעקבות הביקורת הפוסטקולוניאלית שהכניסה לדיון את החוויה הנשית השונה של נשים שחורות וחומות בארצות הברית ובדרום הגלובלי. מאמרה הקלאסי של צ'נדרה מוהנטי, "תחת עיניים מערביות" (Mohanty, 1984), מסמן את הרחבתו של מודל החשיבה הפמיניסטי העכשווי כמודל הגות שאינו מתמקד רק במגדר, אלא מנתח הצטלבויות של כמה קווים של חוסר שוויון חברתי הבאים לידי ביטוי בשונות מעמדית, גזעית ולאומית (Crenshaw, 2017). אתגר מאוחר יותר שהשפיע על עיצובן מחדש של תובנות ופרקטיקות פמיניסטיות במהלך העשור האחרון הגיע מתוך השיח של לימודי הקוויריות (Boellstorff, 2007). אולם סקירה מהירה זו של ההתפתחויות הפנימיות בשיח הפמיניסטי אינה יכולה להיוותר רק ברובד התיאורטי, שכן השיח הפמיניסטי מתפתח ומתעצב בתוך מציאות פוליטית מורכבת.

במאמר המביע דאגה לגבי עתידה של המתודולוגיה וההגות הפמיניסטית פורשת פאטי לאת'ר (Lather, 2013) את האתגרים של עבודה פמיניסטית בעידן הניאו־ליברלי בארצות הברית בעשור השני של המאה ה-21. לאת'ר סוקרת את ההנחיות הרשמיות החדשות של קרנות מחקר פדרליות בעידן הניאו־ליברלי המגדירות מהו מחקר ראוי למימון. המודל המוכתב הוא של מחקר העומד בסדרה של קריטריונים "מדעיים". לאת'ר מגוללת את ניסיונותיהן של חוקרות פמיניסטיות להתמודד עם פוליטיקת המימון החדשה. היא מתארת סדנאות שמטרתן לסייע לאנתרופולוגיות שמגישות הצעות מחקר להתאים עצמן לקריטריונים החדשים. בסדנאות אלה מלמדים כיצד להדגיש איסוף של "עובדות אמפיריות", וההנחיות הן לא להזכיר מונחים כמו כתיבה אוטואתנוגרפית, ניתוח של פרפורמנס, או מתודולוגיות רפלקסיביות. התוצאה של הלך הרוח הניאוליברלי, טוענת לאת'ר (p. 636), מציבה סכנה ממשית לאפיסטמולוגיה הפמיניסטית בארצות הברית ואיום ממשי של "פוזיטיביזם מחודש" (recharged positivism). אולם לא כולם נכנעו לתכתיבים של הקרן האמריקאית ולהנחיות המימון שלה. ב-2009 נעשה ניסיון להגיב באופן מאורגן וקונסטרוקטיבי לתכתיבים הניאו־ליברליים של קרנות המחקר בארצות הברית. במסמך חשוב שנקרא Spenser Report ("דו"ח ספנסר") נפרשת הצעה מאתגרת ולא אפולוגטית לסדרה של קריטריונים אלטרנטיביים ברורים שיכולים וצריכים לשמש מצפן להליכי השיפוט של מחקרים המוגשים למימון מחקרי. הדו"ח קורא ליצירתה של אנתרופולוגיה פמיניסטית ציבורית, ומתעקש על חשיבותה של עמדה אחראית כלפי ייצורו של ידע מחקרי.

המאבק הניטש בעשור האחרון בארצות הברית בין שני מודלים אלו של ייצור ידע מחקרי - המודל של פמיניזם ציבורי, פמיניסטי ורפלקסיבי מצד אחד אל מול המודל של פוזיטיביזם מחוזק מצד שני - לא נותר רק במרחב של מימון מחקרים על ידי קרנות פדרליות. הוא מתחולל בלב־לבה של האקדמיה האמריקאית ובא לידי ביטוי במאבקי כוח על חלוקת משרות אקדמיות, על תוכני הלימוד בקורסים, על מי תקודם ומי לא. במאמר שכותרתו "Getting Lost" ("ללכת לאיבוד") מתארת לאת'ר את הקריירה שלה כהוגה פמיניסטית בתוך המאבק הפנימי הזה שפושט ולובש צורה בארצות הברית בעשור האחרון.

אולם ההקשרים הפוליטיים והכלכליים הקשים, כך על פי התיאורטיקן מייקל בורווי (2003 ,Burawoy), אינם משתיקים הוגות פמיניסטיות מרכזיות כמו דורותי סמית (Smith, 1999), סנדרה הארדינג (Harding) ואחרות המפתחות גוף של עבודה תיאורטית עם אסטרטגיות פמיניסטיות של מחקר וכתיבה שאינן לכודות בסד העידן הניאו־ליברלי.

אחת השאלות המרכזיות המניעות את כתיבתי כאן היא כיצד נוכל אנו, באקדמיה הישראלית, להתמודד בהקשר המקומי עם אתגרי האמפיריציזם המיושן והמשטיח של הזרם המרכזי ועם ההתעלמות שלו מהאתגר של מודלים פמיניסטיים. אפנה לתיאור שלוש אסטרטגיות מרכזיות של מה שאני מגדירה כאנתרופולוגיה פמיניסטית, האנתרופולוגיה שהייתי רוצה לראות בישראל וממנה אני שואבת השראה לכתיבתי.

אסטרטגיות פמיניסטיות של מחקר וכתיבה

אסטרטגיה ראשונה של מודל האנתרופולוגיה הפמיניסטית מתמקדת במחויבות פוליטית ומוסרית לתיעוד "ידע מושתק" של קבוצות מודרות, חסרות גישה למרכזי הכוח בחברה. כפי שכותבת שרה אחמד

(Ahmed, 2016), המטרה של אנתרופולוגיה כזו היא לחשוף את האלימות של הסדר החברתי הפטריארכלי, המציג אי־שוויון וחוסר גישה לידע כמצב "טבעי". כדי להתמודד עם אופיו המורכב של ידע אלטרנטיבי שהתחביר שלו שונה מזה של בעלי הכוח, אעשה שימוש בשורה של מושגים מתודולוגיים ותיאורטיים, כגון "אפיסטמולוגיה של מיקום" (standpoint epistemology), התנסות בפועל (lived experience), ריבוי קולות (multivocality), מחקר דיאלוגי (dialogical research), סוכנות פעילה (agency), כתיבה אוטואתנוגרפית ורפלקסיביות אנליטית. בכל מסה של שחורדיניוּת אעשה שימוש במושגים מרכזיים אלה, אבאר אותם ואצטט את הספרות העשירה שהשפיעה על עבודתי.

אסטרטגיה שנייה שאני מאמצת מתוך המסגרת העדכנית של השיח וההגות הפמיניסטיים, מתמקדת באופיים של תהליך ייצור הידע המחקרי ושל פוליטיקת הכתיבה והייצוג האתנוגרפי. אסטרטגיה זו דוחה את הפטרנליזם המוטמע ביחס כלפי ה"נחקרות", וחותרת לעמדה שמקנה למשתתפות המחקר יכולת לדבר, לנתח, ולהיות חלק ממשי מתהליך המחקר ומהייצוג שלהן במוצר הכתיבה הסופי. גישה זו מנתצת את החיץ המפריד בין ה"חוקרת" האמורה לנתח את "העובדות האמפיריות" של המחקר ובין ה"נחקרת" שאותה ואת חייה אנו אמורות לתאר. במקום החיץ המפריד בין חוקרת לנחקרת, בין מראיינת למרואיינת, בין מי שמספקת ידע מחקרי למי שעושה תיאורטיזציה של ידע זה, מציעה האסטרטגיה הפמיניסטית להציב את שתינו באותו מגרש שבו מיוצר הידע. הידע המחקרי מיוצר באופן דיאלקטי, בתהליך שבו שתינו שותפות ליצירתו. במסגרת כזו המציבה את המפגש האתנוגרפי במרכז, הקול האוטוריטטיבי של המחברת מצטמצם ומפנה מקום לריבוי קולות ועמדות של פרשנות תוך כדי תהליך דינמי של מבט הדדי. רפלקסיה עמוקה הבוחנת את ההנחות המובלעות שלי בכניסתי לשדה המחקר מאפשרת תיעוד של מיקומינו החברתיים השונים בזירה המפגישה בינינו, ופותחת פתח להנכחת חיתוכים שונים של קטגוריות אתניות (למשל, מי משתמשת במונח "מזרחיוּת" ומי ב"ספרדיוּת" או בשיוכים צרים של ארץ המוצא) ושל מיקומים מעמדיים. הקול הדובר אינו ברור וחיצוני לסיטואציה המחקרית, הוא ממוקם בתוך קקופוניה של קולות ומיקומים.

האסטרטגיה השלישית נסמכת על התפיסה שפיתחה דונה האראווי הקוראת לחוקרות פמיניסטיות לאמץ עמדה ש"לוקחת סיכון" (Haraway, 1997). לקיחת סיכון פירושה לצאת מאזור הנוחות שלנו ככותבות וכחוקרות ולהיכנס למצבים מרובי מסרים שאינם מתלכדים לכדי נרטיב קוהרנטי אחד וברור. הגישה הפמיניסטית, על פי האראווי והפמיניסטיות שאימצו את המסגרת התיאורטית שלה, אינה מבקשת להזדהות עם הא/נשים שאת חייהם/ן המחקר מבקש לתאר ולנתח, ולא מציעה לנו לשפוט אותם.ן או לראות עצמנו בראי ה"אחרוּת" שלהם.ן. לקחת סיכון, פירושו להיות מסוגלת לקבל את העובדה שאין אמת אמפירית מוחלטת שאותה אנו אמורות לייצר; שכולנו חיות במציאות משובררת ומלאת סתירות, ושככותבות עלינו לספק תמונה דינמית ומורכבת ולא תמיד קוהרנטית של חלקיות הידע שאנו מייצרות.

במסות המרכיבות את הספר אעשה שימוש באסטרטגיות אלה של מחקר, כתיבה וייצוג, ואציע דיון במונחים שונים בהקשרים המתאימים. בדפים הבאים אתמקד בתיאור של שני מושגי מפתח מרכזיים במודל המחקר והכתיבה שהייתי רוצה להנכיח בתוך השיח האנתרופולוגי העכשווי בישראל - ר פ ל ק ס י ב י  ות  ו א ו ט ו א ת נ ו ג ר פ י ה. אני מציעה שמודל ייצור ידע פמיניסטי העושה שימוש עמוק ומורכב ברפלקסיביות ובכתיבה אוטואתנוגרפית הוא בסיס הכרחי לפיתוחה של עמדה תיאורטית פמיניסטית בעלת תוקף מוסרי של מחקר בישראל.

מהי רפלקסיביות ובשביל מה היא טובה?

למושג רפלקסיביות יש מנעד רחב של שימושים והקשרים תיאורטיים באנתרופולוגיה. בקצה האחד, המצמצם של המונח, רפלקסיביות היא עניין אישי. היא מהלך של "וידוי", של הכנסת העצמי של החוקרת אל תוך הטקסט. הגדרה צרה זו מוחזקת על ידי מי שאינם מעודדים פרקטיקה של רפלקסיה, או שעושים בה שימוש שטחי וחסר משמעות ורואים ברפלקסיביות ניסיון נואל ומיותר של החוקרת להציב עצמה במרכז במקום לכתוב על מושאי מחקרה. יישום פשטני כזה של רפלקסיביות אפשר למצוא בספרים המקדישים כמה פסקאות קצרות בפתח הדבר או באחרית הדבר של הספר בהן החוקר/ת מספר/ת על עברה, על משפחתה. טקסטים אישיים רפלקסיביים שכאלה אינם מעצבים את אופיו של המחקר ה"רציני", המרכזי, שעליו מדווח בטקסט, לכל היותר הם מבקשים להוסיף לו צבע.

סוגה אחרת של כתיבה רפלקסיבית אישית נפרשת על פני ספר שלם, נפרד, המתפרסם לפעמים תחת שם־עט ולא בשמה של המחברת. ספרים כאלה מופיעים על פי רוב אחרי פרסומו של הטקסט ה"מדעי" ה"מקובל", ועיקרם הוא מעין מסע באחורי הקלעים של עבודת המחקר. לקטגוריה זו אפשר לשייך את הספרים המוקדמים המתארים את סיטואציית המחקר של האנתרופולוג פול רבינוב (Rabinow, 1977) במהלך עבודתו במרוקו, או את ספרה המוקדם של האנתרופולוגית לורה בוהנאן (Bohanan) שחשה צורך להשתמש בשם העט אלינור סמית בוֹוֶן (Bowen, 1954) בספר שאותו הגדירה כ"רומן אנתרופולוגי". ספרים מוקדמים אלה הם מרתקים, וכתלמידה אהבתי לקרוא בהם כדי לחוש את "האמת המסתתרת מאחורי הקלעים" של עבודת השדה. אולם השימוש המוקדם הזה בכתיבה רפלקסיבית אינו במוקד תשומת הלב שלי פה.

הרפלקסיה שאני מעודדת פה אינה רכילותית, מטרתה אינה לספר לקוראות את חיי הכותבת, או את החוויות המסעירות שהיא חוותה במהלך עבודתה באתרים אקזוטיים. היא גם לא מבקשת לייצר "רומנים אנתרופולוגים". הרפלקסיביות שאני רוצה להפוך למרכזית באנתרופולוגיה הישראלית היא כלי אנליטי ופוליטי שאותו אני מציבה כהכרחי בכל עבודת מחקר. רפלקסיביות אנליטית ופוליטית כזו נדרשת אם אנו מתעקשים לקיים תהליך ייצור ידע שאינו קולוניאלי, שאינו כוחני. זוהי כתיבה רפלקסיבית המבקשת לעצב אנתרופולוגיה שאינה פטרונית, אנתרופולוגיה המתעקשת על הדדיות בתהליך המחקר וגם, בסופו של התהליך, בשלבי הכתיבה והעיצוב של הידע המיוצר.

בתחילת דרכי, כשעיצבתי את אופיו של המחקר שערכתי בירוחם וכן בשנים הארוכות של כתיבת בקופסאות הבטון, קראתי שוב ושוב בספר

A Crack in the Mirror ("סדק במראה"), שאיגד סדרה של מאמרים שעיצבו את התפיסה שלי ביחס למעשה הרפלקסיבי כאסטרטגיה אנליטית הכרחית בכל שלבי תהליך המחקר והכתיבה (Rubi & Myerhoff, 1982). להיות רפלקסיבי, על פי מאירהוף ורובי, פירושו להתבונן בביקורתיות בשלושת המרכיבים של כל מחקר (באנגלית הדיבור הוא על שלושת ה-P) ולהנכיח אותם: הרפלקסיה צריכה להיערך פנימה אצל מייצר הידע (Producer), בתוך תהליך ייצורו של הידע (Process) ובעיצובו של התוצר הכתוב (או המוסרט) של הידע (Product). הצורך לבדוק בצורה רפלקסיבית ביקורתית את כל שלושת המרכיבים הללו, כותבת ברברה מאירהוף עשור אחרי הופעתו של הספר החשוב הזה, הוא חיוני לפיתוח תובנות חכמות ומורכבות לגבי המציאות הנחקרת (Myerhoff, 1992). רפלקסיה רב שכבתית כזו תנכיח את מיקומנו בשדה המחקר, תבטא את פגיעותה של החוקרת ותצביע על המסלולים השונים שעמדו לפניה לא מפני שזה "צהוב", אלא מפני שתהליך כזה הופך את המסלול של עיצוב התוצר - הטקסט שהקוראות מחזיקות בידיהן - לשקוף, לברור.

אתן פה דוגמה אחת לחשיבותו של התהליך הרפלקסיבי התלת־ממדי הזה בתיאור קצר של ספרה של האנתרופולוגית מרג'רי וולף (Wolf) שהתפרסם ב-1992 תחת הכותרת סיפור המסופר שלוש פעמים: פמיניזם, פוסטמודרניזם ואחריות אתנוגרפית (A Thrice-Told Tale: Feminism, Postmodernism, and Ethnographic Responsibility). וולף מתארת כיצד שינתה המחשבה הרפלקסיבית האנליטית המאוחרת שלה את הפרשנות המקורית שפרסמה על מחקרה בטייוואן בסוף שנות ה-60. בעקבות שיבתה לשדה המחקר שלושה עשורים לאחר פרסום תוצאות המחקר המקורי, הבינה וולף בדיעבד כיצד עיצבה שאלת המחקר שלה את פרשנותה למציאות שאותה תיעדה באופן ששיקף את התפיסות התיאורטיות של הזמן שבו נערך המחקר. השיבה לשדה המחקר כשהיא מצוידת בגישה רפלקסיבית פמיניסטית פתחה בפני וולף פרשנויות מורכבות התואמות יותר למציאות החיים שאותה תיעדה שלושה עשורים מוקדם יותר. כשהיא חוזרת לשדה המחקר בשנות ה-1990, מצוידת בנקודת מבט פמיניסטית הקוראת לרפלקסיה אנליטית, וולף מתעדת את ריבוי הקולות שהיה הכרחי להבנת המציאות. בעבודה המקורית הספר מתמקד בקול היחיד של החוקרת, אולם בספרה המאוחר היא מספקת את הפרשנויות של אנשי הכפר, של המתורגמנית עוזרת מחקר שלה, ושל בעלה האנתרופולוג שעבד במקביל לצדה. לכל אחת מהפרשנויות הללו יש בסיס ידע שלא נכנס למסגרת המוקדמת של עבודתה. תהליך רפלקסיבי מורכב כזה, טוענת וולף במאמר שהתפרסם בכתב העת המרכזי American Ethnologist ב-1990, פורש מניפה יצירתית חדשה של תובנות שמחקר ריאליסטי ללא ניסיון ברפלקסיה אנליטית לא הצליח לעורר. מהלך רפלקסיבי עמוק כזה, מראה וולף, הוא אפיק הכרחי לחשיפת החלקיות של הידע המיוצר, ובכך הוא מרחיב ומעמיק את דרכי כינונו של הטקסט האתנוגרפי.³

הקריאה לעבודה רפלקסיבית מעמיקה וחיונית זוכה לכמה סקירות ספרותיות מקיפות המכריזות על "מפנה רפלקסיבי" (reflexive turn) באנתרופולוגיה (Coffey, 1999). בתחילת המאה הנוכחית נדמה היה שהמפנה הרפלקסיבי הופך לבון־טון של האנתרופולוגיה האמריקאית. האנתרופולוג האמריקאי דאגלאס פולי מצהיר ב-2002 כי מי ש א י נ ו כותב בצורה רפלקסיבית וממשיך לייצר אתנוגרפיות ריאליסטיות, "מבזבז את זמנו" (Foley, 2002). אולם פולי עצמו, ומאוחר יותר גם ליאון אנדרסון (Anderson, 2006) שסקרו את ההיסטוריה הקצרה של "המפנה הרפלקסיבי" באנתרופולוגיה, מצביעים על כך שהמופעים השונים של כתיבה ומחקר רפלקסיבי אינם אחידים ברמתם, ושהם ממשיכים לשקף מגוון של פרשנויות ותפיסות בנוגע לאופייה ולמטרותיה של הרפלקסיביות. אנסה אם כן לאפיין את הגוונים השונים של השימוש ברפלקסיביות תוך התייחסות למנעד שבקצהו האחד ממוקם הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (Bourdieu, 1984), הרואה ברפלקסיביות כלי חיוני בתהליך ייצורו של כל ידע חברתי ולא תוספת אופנתית מאוחרת, ובקצהו האחר ממוקמת החוקרת האמריקאית קרולין אליס, הרואה ברפלקסיביות פרקטיקה בעלת ערך עצמאי גם בלי חיבורים אנליטיים רחבים לתהליך ייצורו של הידע החברתי. בורדייה מדגיש את מרכזיותה של מה שהוא מגדיר רפלקסיביות אפיסטמית (epistemic reflexivity) ואילו אליס (Ellis, 2004) טוענת שרפלקסיביות צריכה להיות מעוררת מחשבה (evocative) מפני שהיא מאפשרת לקוראות לחוש אמפתיה ולהרהר בתהליכים רחבים הנגזרים

מהסיפור האישי.

הרפלקסיביות האפיסטמית של בורדייה אינה דומה לרפלקסיביות מבית מדרשם של אליס ובוכנר (Ellis and Bochner, 2016) וגם לא לרפלקסיביות הטקסטואלית שהציעו קליפורד ומרקוס ב-1986. אצל בורדייה, רפלקסיביות היא דרישה, הכרח בכל עבודה סוציולוגית, מפני שהיא חושפת את המיקום של קהילת יצרני הידע בתוך המערכת החברתית. בספרו Homo Academicus ("הומו אקדמיקוס") מ-1988, בורדייה מראה כיצד הרקע החברתי של קהילת החוקרים בצרפת ומיקומו שלו כבן למעמד הפועלים שהצליח להגיע למרכזי הכוח וההשפעה של קהילת הסוציולוגים הצרפתים, אינן עובדות אישיות מקריות, אלא עובדות בעלות משמעות פוליטית ואינטלקטואלית מעצבת. לכל חוקר יש העדפות המעוגנות ברקע האישי שלו, טוען בורדייה, והעדפות אלה מעצבות באופן מודע, ולעתים קרובות לא־מודע, את שאלות המחקר שהחוקר או החוקרת בוחרים לחקור, את טכניקות ניתוח הנתונים שלהם ואת הפרוצדורות המתודולוגיות שבחרו. אחת הדוגמאות להשפעה של רקע זה באה לידי ביטוי, טוען בורדייה, בתהליך הטכני לכאורה של "ניקוי דאטה", כלומר ניפוי ועריכה. כיצד נעשית בחירת ציטוטים מתוך ראיונות, אילו עובדות אמפיריות נכנסות למחקר ואילו נחשבות ללא רלוונטיות, מראה בורדייה, הן החלטות מתודולוגיות של החוקר.ת, ולכן עליהן להופיע כחלק מהניתוח הסוציולוגי. רפלקסיביות כזו, לשיטתו של בורדייה, היא לכן צו, היא חלק בלתי נפרד של כל ניתוח סוציולוגי - זה שאני משית על עצמי בדומה לזה שאני משית על מושאי המחקר שלי.⁴ בורדייה מציג את הרקע החברתי שלו כבן למעמד הפועלים כיוצא דופן בתוך הקהילה האקדמית בצרפת, וחושף בכך את יחסי הכוח ואת ההקשרים המעמדיים של יצרני הידע בצרפת ובכך מערער על הלגיטימיות של האוטוריטה המדעית הקיימת בצרפת. תובנה זו של בורדייה תהיה חשובה במיוחד כשניגש לאפיין את הרקע האתנו־מעמדי והמגדרי של יצרני הידע המחקרי בישראל.⁵

אצל קרולין אליס, בקצה השני של המנעד העושה שימוש ברפלקסיביות, המטרה אינה אנליטית. רפלקסיה היא אמצעי, היא כלי נרטיבי אפקטיבי, שבאמצעותו מתקשרת המחברת משמעויות חברתיות. אצל אליס הסיפור האישי העומד במרכז הטקסט מאפשר שיתוף של רגשות, הוא מעורר הזדהות, והתובנות הסוציולוגיות נובעות מתוך הקריאה ואינן מקבלות מרחב נפרד המדוברר בשפה אקדמית פרשנית. בכתיבתה של אליס (Ellis, 2004), הרפלקסיביות היא אישית ובלתי מתנצלת.

ומהי אוטואתנוגרפיה?
המונח אוטואתנוגרפיה, שנכתב בתחילה אוטו־אתנוגרפיה, עם מקף מחבר בין שתי המילים, מתייחס לגישה ייחודית למחקר ולכתיבה אתנוגרפית המציעה לתאר ולנתח את חוויית הפרט בהקשר החברתי והתרבותי הרחב שבתוכו היא מתחוללת. ב-1995 מתפרסמת אנתולוגיה חשובה בעריכתה של דבורה ריד־דנהיי תחת הכותרת אוטואתנוגרפיה (Reed-Danahay, 1995). מאמרי שהופיע לראשונה בעברית ב-1997 הוא תרגום של אחד מפרקי אסופה זו. הגישה האוטואתנוגרפית קוראת תיגר על הדרכים המוכרות של אתנוגרפיות ריאליסטיות שהפרידו בין החוקר/ת־הצופה לבין נחקרות שנתפסו כמספקות פרטי מידע של המציאות. היא מציעה שכל ידע חברתי מיוצר בתהליך הדדי, שבו לתפיסות ולעמדות של כל המשתתפות במפגש המחקרי יש השפעה על הידע המיוצר ועל פרשנותו. בתחילת שנות ה-1990, המונח אוטואתנוגרפיה התייחס בעיקר לעבודתם של מי שהוגדרו כ"אנתרופולוגים/אתנוגרפים ילידים" (native ethnographers) במובן הצר, כלומר לחוקרים שפנו לחקור את החברה שאליה השתייכו, כמו למשל, חוקר יפני שמתאר את החברה ביפן (Hayano, 1979), או חוקרת אמריקאית שחוזרת לחקור את בוגרי בית הספר התיכון בניו ג'רזי שבו היא עצמה למדה (Ortner, 2003), ואולי גם לתאר מחקרים שנעשו בידי מי שזהותם חצויה (Abu-Lughod, 1990). לקראת סוף שנות ה-1990, מקבל המונח אוטואתנוגרפיה משמעות אפיסטמית רחבה המדגישה את המורכבות של פוליטיקת ייצור הידע בכל סיטואציה מחקרית (Visweswaran, 1994). בנקודה זו מעמדה של הגישה האוטואתנוגרפית משתנה וממסגרת שולית המאפיינת את עבודתם של חוקרים וחוקרות ילידים או חצויים, היא הופכת לאתגר אפיסטמי מרכזי המעצב מחדש את אופני המחקר והכתיבה. בשני העשורים האחרונים, שימת הדגש על מיקומה של החוקרת בשדה המחקר היא פרקטיקה מקובלת בכתיבה האתנוגרפית, והיא מאומצת בהתלהבות גם בתחומי מחקר והגות נוספים כמו מדע המדינה, רפואה ציבורית ופסיכולוגיה חברתית (Lewin & Silverstein, 2016; Anderson, 2016).

האופן שבו הטמעתי את המונח אוטואתנוגרפיה בחשיבתי ועשיתי בו שימוש במסות המרכיבות את לבו של ספר זה, וכן בעבודתי הקודמת (מוצפי־האלר, 1997, 2002, 2012) משלב בין הגישה שלפיה מטרתה של כתיבה אוטואתנוגרפית היא לעורר לחשיבה דרך הזדהות עם הסיפור האישי, וכך לבאר תובנות סוציולוגיות רחבות בתוך הקשרים חברתיים ותרבותיים רחבים, לבין עמדה אנליטית ואפיסטמית המבקשת לעורר שאלות פוליטיות וחשיבה ביקורתית דרך שילוב שיחים מושתקים, ולפתוח בכך אפשרות של שינוי חברתי. כל אחת מהמסות בספר זה מתמודדת בדרכה עם שאלות שהן אנליטיות, פוליטיות ואישיות בעת ובעונה אחת. אני שואלת איך אפשר לפענח את עולם הידע של נשים שלא נכנסו לשיח המחקרי ולהשמיע את הקול שלהן. אני יוצאת מתוך הטענה שחייהן של נשים חסרות כוח אינם קלים לתיאור בשיטות מחקר מוכרות. אני מציעה לראות לא רק כיצד אני נוכחת בשדה המחקר עם תפיסותי והרקע החברתי שלי, אלא גם כיצד יש לבנות־השיח שלי יכולת של ניתוח חברתי נוקב שהן מביעות במפגשים איתי בכל סיטואציה מחקרית. דרך כתיבה כזו אני פותחת מרחב חדש המאתגר מושגי מפתח ותפיסות מרכזיות בשיח הסוציולוגי וההיסטוריוגרפי בישראל. סיכום קצר של שלוש המסות הראשונות יציג את האתגרים התיאורטיים והפוליטיים הללו ואת יתרונותיה של כתיבה אוטואתנוגרפית פמיניסטית. שתי המסות המופיעות בשער "אבני דרך" שהתפרסמו בעבר בתיאוריה וביקורת מדגימות את האופנים שבהם התמודדתי עם האתגר של רפלקסיביות אפיסטמולוגית ופוליטית לפי הדפוס שבורדייה הציע בכתיבתו.

במסה הפותחת של הספר אני מציבה במרכז את הגוף האנושי, מפני שאני מוצאת שלנשים המודרות אין שפה שבה הן יכולות להביע את עצמן. אני טוענת כי הנשים המזרחיות העומדות במרכז המסה אינן מגיבות לשיח ההגמוני שהגדיר אותן כלא־ראויות על בסיס הפרקטיקות האתנו־מעמדיות שלהן. הן מייצרות מסרים עצמאיים וחתרניים באמצעות הגוף. צביעת שערן לבלונד מוחצן, ייחודי, מספקת אפיק של הבעה עצמית שבו לגוף יש אפשרות לתקשר מסרים שאינם מקבלים ביטוי מילולי. המהלך הפרשני שלי מחבר בין המסרים המילוליים הגלויים, שאותם מביעות הנשים במקוטע בהקשרים חברתיים שונים, לבין המסרים המובעים באמצעות הגוף, דרך השיער. לכל אורך הדרך איני מביטה בהן, אני מביטה בנו, במפגש המייצר משמעות הנפרשת בין המסרים והתפיסות שלי ובין המסרים והתפיסות של בנות השיח שלי. הסתכלות הדדית כזו משקפת את המיקומים האתנו־מעמדיים השונים שלנו. אני מנכיחה את הדינמיקה של מפגשים אלה דרך תיאור מפורט של אופני הדיבור של הנשים לגבי הבחירה שלהן בצבע שערן ומציעה ניתוח שהוא אישי מאוד ובה־בעת כזה המביע תובנות על תהליכי הדרה מגדרית, מעמדית ומרחבית. במרכזה של המסה עומדת השאלה כיצד הנשים, באמצעות הבחירות שהן עושות ביחס לגוף, קוראות תיגר על טענת הלובן של ההגמוניה הישראלית, וכיצד היחסים בינינו, בין אישה מזרחית שנמצאת בעמדת חוקרת מהאוניבסיטה לבין נשים מודרות בירוחם הם חלק הכרחי להבנה של היווצרותם של תהליכי הזדהות ושיוך אתני, מגדרי ומעמדי מעבר לסיטואציית המחקר.

במסה השנייה אני מתארת דרמה חברתית המתפתחת במשך יום ארוך אחד שבו הצטרפתי לטיול מאורגן מטעם סניף נעמ"ת המקומי בירוחם. משתתפות הטיול הן בנות הדור הראשון להגירה, נשים שפגשתי במהלך עבודתי בירוחם ובביקורי התכופים במרכז לקשיש. במהלך אותו טיול מאורגן נפגשות הנשים עם כמה מחברי קיבוץ מגן, ואני עוקבת אחרי הדרמה החברתית המתחוללת לנגד עיני, שאותה אני מכנה "האימפריה מכה בחזרה". כאן אני נעזרת במסגרת תיאורטית פרשנית של האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (Turner, 1980) כדי להציע שבתוך הדרמה הממוקדת הזאת אפשר לגלות את צמיחתה של מודעות פוליטית מתנגדת שלא היתה יכולה להיות מובעת בריאיון או בתיעוד מילולי. השאלות שאני מעלה במסה זו הן: כיצד אפשר לאתר פעולה פוליטית חתרנית המפרקת מסגרות שיח הגמוניות במרחבים שלא נחשבו "פוליטיים"? מהי הדינמיקה של פיתוחה של מודעות חתרנית וכיצד היא יוצרת ערך עצמי מחודש? שאלות אלה פותחות מרחב חדש להבנה של שיח מושתק ובהצגתן אני מראה כיצד מסגרות השיח הקיימות אינן מאפשרות לחוויות של נשים מודרות אלה להיות חלק לגיטימי של ניתוח חברתי.

המסה השלישית היא אוטואתנוגרפית במובהק. במרכזה ניצבת החלטתה של אמי, מהגרת אנאלפבתית מעיראק, להפיל את העובר שברחמה. כשהוא ממוקם בתוך הקשרים היסטוריים וחברתיים משתנים, הופך סיפור חייה של אמי לסיפור הגירה שנכתב מנקודת מבט של נשיות מזרחית שלא זכתה לתיעוד הולם: הפרטים המאוד אישיים מתארים את השתוקקותה ללמוד, לעבוד ולהשתחרר ממבנים רחבים שהצרו את צעדיה. דרך הדיאלוג המתמשך של בת המעלה שברי זיכרונות השזורים אל תוך חייה של אמהּ, אני מתארת את המגבלות שעיצבו את חייה, את המערכת שהגבילה את גישתה למשאבים וכיצד, בתוך ולמרות כל המגבלות הללו, היתה לה יכולת להחליט, לפעול ולעצב בדרכה שלה את חייה.

כל אחת מהמסות מפתחת מערכת מושגים המאפשרת לראות את היכולת של א/נשים לפעול בתנאים מגבילים. הגישה האוטואתנוגרפית המתמקדת בפרט מחברת את האישי לפוליטי ולחברתי ברגעים היסטוריים משתנים. במרכז עומדות מי שצובעות לבלונד, נשות ירוחם המגיעות לקיבוץ, ואישה אחת, אמי, שאת ההיסטוריה המשפחתית שלה לפני ואחרי ההגירה אני משחזרת. המשותף לכל הנשים הללו הוא שהן בעלות קול ברור ויכולת מוכחת להבין ולנתח את חייהן. סוגות מחקר שלא איפשרו הבנה דיאלוגית ורפלקסיבית של חייהן של נשים אלה, לא הצליחו לאתר ולשמוע קולות אלה. ברמה התיאורטית הרחבה, האוטואתנוגרפיה הפמיניסטית העומדת בבסיס המסות מציגה אם כן עמדה חדשה הקוראת לזנוח את המסגרת המוכרת של ניתוח סוציולוגי והיסטוריוגרפי המניח קטגוריות מקובעות של מעמד, מיגדר או שיוך אתני. תחת זאת אני מציעה לבדוק כיצד נוצרות קטגוריות ברגעים היסטוריים דינמיים, וכיצד פועלות הנשים באופן אקטיבי לעצב את חייהן במסגרת מגבלות של כוח והדרה. אני מראה כיצד כתיבה המחברת בין החלטות אישיות וסיפורים פרטיים לבין מערכות חברתיות והיסטוריות רחבות מאפשרת ניתוח של תהליך היווצרותן של קטגוריות חברתיות מצטלבות ובו־זמניות של אתניות, מעמד ויחסי מגדר.

לסיכום, המסות בספר זה יעשו שימוש בטכניקות של כתיבה וניתוח חברתי שהן ספרותיות ואנתרופולוגיות, אישיות מאוד ועם זאת סוציולוגיות, ביקורתיות ופמיניסטיות. ברוח מודל הכתיבה הפמיניסטי הזה, אני מטשטשת במכוון מוסכמות אקדמיות מקצועיות שמגדירות איך צריך לכתוב, ומי מחליט איך צריך לכתוב. המסות פורשות סיפורים אנושיים מעוררי מחשבה המבקשים להציע תובנות סוציולוגיות רחבות על החברה בישראל ועל מעשה המחקר והכתיבה בכלל.