פרק ראשון
יותר מכל רצה עֵילָם ש"הסיפור על הקְטִינָא" יסתיים.
מדי ערב, לפני שנרדם, התפלל שלמחרת יתעורר ויגלה כי משפטי הפתיחה של "הסיפור על הקְטִינָא" הושלמו.
מדי לילה חלם את אותו חלום, ובחלומו הוא בא לבקר בביתו של סבא שמואל ומגלה שהנה השלים סבו הסופר את הסיפור וסוף כל סוף הוא עומד לדעת מה עלה בגורלו של אותו קְטִינָא.
בכל ערב נשא עילם את אותה תפילה.
בכל לילה חלם את אותו חלום.
ובכל צהריים, כשבא לבקר את סבו, שהיה ידוע גם בשם העט ש"י בן דרור, היה ניגש להציץ בשולחן העבודה, מעיף מבט בוחן על קבוצת הניירות שעליהם שוּרְבְּטוּ משפטי הפתיחה הקטועים של "הסיפור על הקְטִינָא", ומתאכזב מחדש: דבר לא השתנה.
משפטיו הקטועים של הסיפור נותרו כשהיו.
אף מילה חדשה לא נוספה.
שום סוף עדיין לא נקבע.
כך היה מאז הפסיק סבא שמואל לכתוב את "הסיפור על הקְטִינָא" והותיר אותו כמות שהוא: ראשית סיפור, לא משוּיָף וחסר סיום.
כמה התקנא עילם בסיפורים האחרים שכתב סבו. בכל ביקור בחדר העבודה שלו, הוא נהג להתחקות אחר צמיחתם. איך מיום ליום הם מתעצמים. מילה נוספת למילה, משפטיהם נעשים מדויקים יותר מגרסה לגרסה, גיבוריהם קורמים עור וגידים, ועלילותיהם מתעבות ומעלות בשר.
בעיניים כלות עקב עילם אחר האופן שבו הסופר ש"י דואג להם, מטפל בהם ומלטש אותם, בעוד ניירות הטיוטה שעליהם נכתבה פתיחת "הסיפור על הקְטִינָא" נותרו זנוחים על שולחן הכתיבה, לא הרחק מפח הניירות למחזור.
***
את הדפים שעליהם נכתב "הסיפור על הקְטִינָא" גילה עילם בן העשר רק במקרה.
לא היה דבר שהוא אהב לעשות בשעות אחר הצהריים יותר מאשר לשבת על השטיח שלרגלי שולחן העבודה של סבא שמואל ולהביט בסב הַדוֹלֶה מלבו עוד ועוד סיפורים לילדים. על הקיר הצדדי היה תלוי פוסטר גדול של אחד הסופרים שסבא שמואל אהב (מקסים גורקי שמו), ובו נכתב: "סיפורים לילדים יש לכתוב בדיוק כמו שכותבים למבוגרים, אבל טוב יותר!" ולצדו היו תלויים תצלומיהם של כל בני המשפחה ("הם יצירות שלי לא פחות מהספרים שלי," נהג סבא שמואל לומר לכל אורח שנכנס לחדר עבודתו, "ולהפך. אני מרגיש שהספרים הם ילדים שלי לא פחות מבנותי ומנכדי.") השמש, שנכנסה בשעות אלה מבעד לחלון הגדול שמעל שולחן הכתיבה של סבא, תמיד האירה את החדר באור רך ונעים.
לרוב נהג עילם לצייר ציורים או לשרבט סיפורים משל עצמו, בזמן שסבא שמואל היה שוקד על מלאכתו. הוא מעולם לא הפריע לסבו, שכן כבר לפני שנים אחדות, כשעילם היה ממש צעיר, בן חמש או שש, הסביר לו סבו כי "סיפור יכול להיכתב רק דרך הלב, ומאחר שאת דרכי פעולת הלב אי אפשר באמת לצפות, אסור להפריע לו!"
זה בדיוק מה שעילם התכוון לעשות באותו אחר הצהריים. לכן חיטט בסל הניירות שמתחת לשולחן העבודה וחיפש דפי טיוטה. שם, בפינה נסתרת בתחתית הסל, מתחת לשקית הניילון, הוא גילה כמה דפים מצהיבים שהיו תקועים בין נצרי הקש. בשקט, כדי לא להפריע לסבו, מיהר עילם לשלוף אותם, ובלי משים החל לקרוא את מעט המילים שנכתבו עליהם: