אישה נשואה

1

 

 

אני אוהב להתעורר כך. לגלוש באטיות מתוך ערפל השינה, להסתגל בהדרגה לצבעי הבוקר ולקרני האור החודרות מבעד לחרכי התריס ומתערבבות באפלולית הנעלמת של שרידי הלילה. עמירה עדיין ישנה, ידה מונחת על ראשי, אצבעותיה בשערותיי. זרועותי מקיפות את גופה, סופגות את החום ותחושת המשי הרך של עורה. על פניה מרחף חיוך. על מה היא חולמת עכשיו?

יכולתי להישאר כך כל היום ורק להתבונן בה ולהריח את ריח האורנים שעולה משערה, אבל כבר אחרי שבע והבוקר אני חייב להגיע למשרד מוקדם. ניסיתי להזיז את ידי בעדינות. היא ניעורה ונצמדה אלי, מהדקת ברכות את אחיזתה.

"לא, אל תלך עוד," אמרה בקול מנומנם, פוקחת עין אחת.

"אני מוכרח, יש לי דיון חשוב."

"יותר חשוב ממני..." היא התפנקה וגופה התערסל אל גופי.

"זה עם המשקיעים האמריקנים."

"עוד רגע... אני רק רוצה שתחבק אותי עוד קצת... עוד קצת."

 

"תירגע אודי," אמרה מיכל כשנכנסתי בסערה למשרד. היא הרימה ראש מן המקלדת והפנתה אלי פנים מחייכות. "אף אחד עוד לא הגיע ומיטלמן לא חיפש אותך. רוצה קפה?"

"תודה, לא עכשיו."

 

מוטי מיטלמן הוא מנכ"ל החברה שאני עובד בה. יום קודם תיאמתי איתו את כל הפרטים, רק שעם מיטלמן, אתה אף פעם לא יכול לדעת. יכול להיות שיתחשק לו ברגע האחרון לרענן עמדות, וכדאי שאהיה בשטח, על כל מקרה.

 

על השולחן המתינה לי ערימת המכתבים והדוחות שהשארתי שם אתמול. הצצתי בה בעוינות והוצאתי את הסלולרי, לחייג לעמירה. בשבועות האחרונים אני מתקשר אליה מספר פעמים ביום. בדרך כלל, כמו עכשיו, בלי סיבה מוגדרת. המתנתי לצליל החיוג, מחייך לקראת הקול המוכר שאשמע בעוד רגע. היא לא ענתה. במקום זה שמעתי את ההודעה המוקלטת: "המספר שחייגת אינו זמין, אנא נסה שנית מאוחר יותר."

החיוך נשאר, גם כשהנחתי את השפופרת. נפרדתי ממנה לפני פחות משעה וכבר אני מתגעגע. בטח גם היא.

החזרתי מבט למסמכים על השולחן. לא היה לי חשק לעבודת ניירת, אבל אף אחד לא יעשה את זה במקומי. הפגישה עם האמריקנים תתקיים בעוד שעתיים בערך וזו הזדמנות לחסל את הפיגור. משכתי אלי את הערימה. המכתב הראשון היה מחברה בהרצליה, שהתעניינה באפשרות לשלב במוצר שלהם את אחד הפיתוחים שלנו. הסתובבתי אל המחשב והתחלתי לכתוב את התשובה.

אחרי כשעה וחצי נשענתי לאחור בתחושת רווחה. השולחן היה נקי לגמרי ונשאר זמן עד לפגישה. חייגתי שוב לנייד של עמירה, סתם כך כי בא לי. היא לא היתה זמינה. העפתי מבט בשעון, עשרה לאחת־עשרה. התקשרתי שוב, עדיין לא היתה תשובה. איפה היא מסתובבת? שלפתי מהמגירה את סיכום הישיבה שערכנו אתמול עם האמריקנים. לא יזיק אם אקרא אותו שוב. סיימתי לקרוא וחייגתי שוב. עמירה לא ענתה.

הטלפון הפנימי צלצל. זו היתה מיכל. "הם הגיעו, כדאי שתצא לקראתם."

לבשתי במהירות ז'קט והוספתי את העניבה, שתלתה בארונית, עם קשר מוכן מראש, בדיוק למקרים כאלה. האורחים חיכו בפינת ההמתנה. לחצנו ידיים בנימוס מופגן. פול קרי, שקצת התיידדתי איתו כשביקרתי במשרדים של "איגל סקיוריטי" בניו יורק, התחבק איתי בחום, כאילו הייתי חברו הטוב ביותר. כולנו עטינו ארשת פנים ידידותית. מתחתיה ניתן היה להרגיש במתח החותך את האוויר.

פרנק מידווי, מנכ"ל החברה האמריקנית העלה על פניו חיוך מאולץ. "אני מקווה שתהיה לנו היום עסקה."

"בטח שתהיה," אמרתי בלי להאמין לעצמי והובלתי אחרי את האורחים. חדר הישיבות שלנו היה רחוק מאוד מאולם הישיבות המפואר שבו אירחו אותי האמריקנים. מיכל עשתה מאמצים לשפר את המראה. היא הציבה אגרטל עם פרחים על השולחן ובמקום הבורקס הרגילים, הזמינה עוגת שמרים מהקונדיטוריה ממול. לשווא. עדיין היה זה סתם חדר עם שולחן פורמייקה ומספר כיסאות משרדיים שנקנו בהזדמנות ברחוב הרצל בתל אביב.

מוטי מיטלמן כבר חיכה במקומו במרכז השולחן. הוא נראה חמור סבר, מכונס בעצמו, מתעמק במסמך עב כרס ומשרבט בעיפרון קווים ועיגולים על גבי נייר. התיישבתי לשמאלו ופרשתי מול עיני את טבלאות האקסל שהכנתי אתמול.

הישיבה הזו תקבע אם החברה האמריקנית תיכנס כשותפה בחברה שלנו ותפתח בפנינו את השוק העולמי. המצב הבוקר לא נראה טוב יותר מאשר בישיבה שהתקיימה אתמול. השעות הרבות שהקדשנו כדי לעבור שוב ושוב על פרטי העסקה, לא הביאו לצמצום הפערים. חילוקי הדעות היו עקרוניים ומהותיים. אני, שהתחלתי את המהלכים הראשונים מול חברת הענק האמריקנית, הייתי דרוך ועצבני. מיטלמן הביט בי בחמיצות והתחושה הלא נוחה בתוכי גברה. התבוננתי באמריקנים. הארשת העגמומית על פניהם העידה שגם הם לא באמת חושבים שנצליח היום איפה שנכשלנו אתמול.

בפגישה הראשונה הסכים מיטלמן להפחית את המחיר שדרשנו עבור המניות. מבחינתו, הוא "הלך לקראתם", אולם מאחר שהוא המשיך להתעקש על כמות האחוזים שהאמריקנים יוכלו לקנות, היתה זו מחווה חסרת משמעות. ניסיתי להסביר לו, בשיחות ההכנה שקיימנו, שהדרישה האמריקנית לרכוש חמישים אחוז לפחות היא עמדה עקרונית שאין סיכוי שייסוגו ממנה. אבל הוא נשאר צמוד לעמדתו המקורית.

מיטלמן הוא הבוס, על כן ניסינו שוב ושוב לשכנע את הצד השני לקבל את גישתו. כפי שצפיתי מראש, האנשים שממול לא היו מוכנים לזוז. הם האזינו, במה שנראה לי כקצה הסבלנות. היו להם את העקרונות שלהם ולא נראה שהם בכלל מתייחסים לנקודות שמיטלמן העלה. מבחינתם, המוצר שלנו עדיין לא סיים את תהליך הפיתוח. הם חזרו והדגישו את הבעיות שעלולות להתעורר ומפעם לפעם גם הזכירו אופציות אחרות העומדות בפניהם. ניסיתי לתפוס את מבטו של פול קרי, אך הוא תלה את עיניו בנקודה סתמית באוויר, משתדל לא להיתקל במבטי.

אחרי פחות משעה היה ברור שאין יותר על מה לדבר. מסביב לשולחן השתרר שקט מתוח שלאחריו קם מידווי ממקומו ובעקבותיו גם פול קרי.

"תודה, רבותי, על האירוח." קולו של מידווי היה קפוא. הם לחצו את ידינו ועזבו את החדר. נשארתי המום בכיסאי.

מיטלמן הפנה אלי מבט זועם. "שתדע שאני מטיל עליך את האחריות לפיצוץ העסקה."

"עלי?!" צמרמורת עברה בגבי.

"בוודאי. אתה נתת להם את התחושה שאנחנו נהיה גמישים לגבי שיעור השליטה בחברה."

"דיברנו על זה," ניסיתי לכבוש את כעסי, "ואני חוזר ואומר לך שלא היתה דרך אחרת."

מיטלמן קם מכיסאו. הוא לא גבוה, בערך בגובה שלי, אבל עכשיו נראתה דמותו מאיימת ומבשרת רע. "מטרידה אותי העובדה שהוא חוזר ומדבר על בעיות הפיתוח ועל אופציות אחרות שיש להם." הוא ניגש לחלון והשקיף החוצה לעבר בניין המשרדים הסמוך ואז הסתובב לעברי במהירות. "אני רוצה לדעת עכשיו, מה בדיוק מסרת להם שגרם למידווי לחזור ולהדגיש את הבעיות שלנו שוב ושוב?!"

הרוגז גבר בתוכי. "אני דוחה את הרמיזות האלה. לא מסרתי להם שום דבר מעבר למה שדיווחתי לך."

"אם כך, מאיפה יש להם את המידע הזה?! נראה שהם יודעים בדייקנות מה שקורה אצלנו בדיונים הפנימיים."

"אתה קצת מרחיק לכת," ניסיתי להרגיע, "אין שום דבר במה שאמר מידווי שניתן להסיק ממנו שהגיע אליו מידע פנימי."

"סמוך עלי, אני מריח דברים כאלה." הוא חזר והתיישב בכיסאו והטה את גופו לעברי. "תגיד, לא קרה לך משהו חריג בנסיעה הזאת לניו יורק?"

ברור שקרה. הפגישה עם עמירה. לא עלה על דעתי לשתף בסיפור את מיטלמן. "לא, לא קרה שום דבר חריג."

"לא עקבו אחריך? לא ניסו להוציא ממך מידע? לא פגשת מישהו? לא דיברת עם מישהו?"

"לא משהו שראוי לציון."

"תחשוב טוב. אנשים שפגשת. אירועים שהתרחשו. גם מה שלא נראה לך קשור בהכרח."

"שום דבר לא קרה."

"אתה בטוח?"

"לגמרי."

"תחשוב שוב."

"היה משהו," אמרתי בחצי פה, "בטיסה חזרה ישבו על ידי זוג יהודים אמריקנים. האישה לא הפסיקה לדבר. היא רצתה שאכיר את הבת שלה."

מיטלמן נדרך. "יש לה בת בישראל?!"

"שתי בנות בעצם, אחת נשואה למישהו שעובד בהיי־טק."

"אתה רואה, זה כבר חשוד. אתה בטוח שלא היתה להם גישה לחומרים שלך?"

"לא יודע. ישנתי בדרך. אבל הם סתם זוג זקנים לא מזיק."

"אתה אף פעם לא יכול לדעת. צריך לבדוק את זה. קרה עוד משהו?"

היססתי רגע ארוך. "בטיסה לשם, פגשתי אישה."

"וזהו?"

"זהו!"

"מה קרה?"

"זה לא קשור לעניין."

"אל תהיה כל כך בטוח, בעסקים האלה הכל יכול לקרות."

"אני בטוח."

מיטלמן לא הגיב. הוא הביט בי במבט לעגני ואצבעותיו תופפו בעצבנות על השולחן.

"אני חושב שאין לי מה להוסיף." קמתי בהפגנתיות ופסעתי לכיוון הדלת.

מיטלמן נשאר לשבת בכיסאו ורק החיוך הלעגני שעל פניו העמיק.

כעסתי על שנכנסתי לשיחה הזו. הייתי צריך לנחש שזה מה שיקרה. כרגיל, מיטלמן האשים את כל העולם. האזהרות המוקדמות שלי נשכחו ומבחינתו הייתי האחראי לכישלון. מצב הרוח שלי היה עכשיו שפוף לגמרי. רק עמירה יכולה להרגיע אותי. חייגתי אליה שוב. היא לא היתה זמינה. לאן היא נעלמה מאז הבוקר? ודווקא עכשיו, כשאני צריך אותה כל כך.

נשמעה דפיקה על הדלת. מיכל נכנסה ונעצה בי מבט מודאג. "אתה בסדר?"

"פחות או יותר."

"הבנתי שהעסקה עם האמריקנים התפוצצה?"

"אני רואה שהשמועות עוברות מהר!"

"כל המשרד מדבר על זה."

"שידברו."

"הגיע ליפשיץ מחברת 'ליעד'. להכניס אותו?"

"כן, רק תני לי דקה להתארגן."

חייגתי לעמירה במהירות ושוב שמעתי את ההקלטה המעצבנת. שעה אחר כך, כשליפשיץ הלך, חייגתי שוב. לא היתה תשובה. השעה היתה כמעט ארבע אחרי הצהריים. הייתי מוכרח לדבר איתה. המשכתי לנסות כמעט כל רבע שעה. היא לא ענתה, גם כשעזבתי את המשרד וגם כשהגעתי הביתה. מאז שחזרנו מניו יורק לא היתה הפסקה ארוכה כל כך בין השיחות שלנו. מה קורה פה? למה היא לא עונה זמן רב כל כך? תחושה עמומה של אסון החלה מזדחלת לתוכי.