השביתה הראשונה שלי
בְּהַפְסָקַת חָלָב
סָמִי (רֹאשׁ חֻלְיַת הָרַתָּכִים) אָמַר, יֶלֶד
אַתָּה עוֹבֵד מַהֵר
מִדַּי (הָיִיתִי עוֹבֵד בְּקֶצֶב, הָיִיתִי
הַיֶּלֶד שֶׁל אָבִי). וְהָיוּ לוֹ פָּנִים רְגוּעוֹת
עִם מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ
עוֹמְדִים בַּשַּׁעַר, וְיָכֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ
שֶׁמַּה שֶּׁהוּא דִּבֵּר עָלָיו,
שֶׁמֵּעֵבֶר לְקוֹל הַמַּקְדְּחִים
וְהַלְּהָבִים הַחוֹתְכִים,
לַנִּיצוֹצוֹת
וְלַכַּרְטִיסִים הַנִּדְפָקִים
מַצִּיעַ לַדִּמְיוֹן
מַטָּרוֹת שׁוֹנוֹת מֵאֵלּוּ שֶׁהָיוּ
כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה (אָבִי),
הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ (אֹפֶק שָׁטוּחַ, קַוִּים יְשָׁרִים),
וְהָרַדְיוֹ (עָטוּף נַיְלוֹן, בְּתַחְתִּית שׁוּחַת הַהַלְחָמָה)
שֶׁסָּמִי סִלְסֵל (מְחַקֶּה אֶת “הַזָּמִיר” שֶׁהֶחְרִישׁ מִמֶּנּוּ),
מִתְנוֹעֵעַ. הַגּוֹרָל הִבִּיט מֵעֵינָיו
אֶל הַקִּירוֹת הַמִּתְקַלְּפִים
וְאֶל מַה שֶּׁהָיָה טָמוּן בְּקִרְבּוֹ
“עַל אוֹדוֹת הַדִּמְיוֹן הָעֶקְרוֹנִי בֵּין בְּנֵי הָאָדָם
וְעַל גַּרְעִין הַשֹּׁנִי הַזָּעִיר”, שֶׁ־
נִּתְקַע גַּם בִּי.
בצד האחר של הרחוב
לֹא שָׁמַעְתָּ מֵתִים קוֹרְאִים,
לֹא רָאִיתָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם.
אֲבָל רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּפְרַדְנוּ,
שָׁמַעְתָּ קוֹל.
וּבְ”אֶצְבָּעוֹת עִוְרוֹת שֶׁל בְּכִי”
(שְׂרוּפוֹת מִבַּרְזִלִּים)
נָגַעְתָּ לְעַצְמְךָ בַּפָּנִים כְּחוֹתֵךְ קַו רָקִיעַ,
שֶׁיִּשָּׁפְכוּ הַחוּצָה כּוֹכָבִים
אוּלַי הָיָה נִדְמֶה לְךָ
שֶׁמִּישֶׁהוּ
קוֹרֵא בְּשִׁמְךָ, וּפָנִיתָ לְחַפֵּשׂ
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
כְּשֶׁמִּצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב
מִישֶׁהוּ קוֹרֵא