אדם מחרבן משמעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם מחרבן משמעות
הוספה למועדפים

אדם מחרבן משמעות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמוליק ורסנו (יליד 1969) הוא מאמן לחיים להגדרתו. למד תקשורת ועיתונות. בשנת 2010 התוודע לשיטת סאטיה שלדבריו הגידרה ומיקצעה את יכולותיו ואת החלטתו להיות מאמן.

תקציר

מסע פסיכודלי של חבורת צעירים בחיפוש אחר ה"מה", שבלעדיו החיים הם רק צל חיוור. בדרכם הם פוגשים בגמלים מדבריים, הופכים לזבובים וטסים בבלון פורח. הזיות ומציאות מתערבבות אלו באלו. וכמובן, כבוד השופט מצווה לשלוח אותם אל בית המשוגעים.

פרק ראשון

תמונה 1 - אישה עם שפם

פלומת השפם שלה ספגה לתוכה את קצף הבירה, שנים היא נלחמת בו, אף אחד לא ממש רואה, אבל היא יודעת, יודעת שהוא שם.
״נשאר לך קצף על השפם״, אני מגלה לה. אני היחיד שמבחין בשפם שלה, בגלל זה היא לקחה אותי להיות לה שותף בדירה - לי זה היה ממש ברור, מהרגע הראשון, מהרגע שפתחה את הדלת, ראיתי אותו, את השפם שהגיע איתה.
״את צריכה להוריד את השפם״, אמרתי לה כשהצצתי בשירותים.
״את מה?״
״את השפם״.
מאז היא טוענת שאני שליח, שיש לי מסר בשבילה, ועד שהיא תגלה אותו כדאי שאשן בחדר לידה.

הלשון שלה מתגלגלת החוצה, לשון ארוכה, חלקה, אדומה, אוספת לתוכה את קצף הבירה, בולעת, שוב נשלפת החוצה, מחליקה על השפה העליונה, בודקת שלא פספסה שום נקודה, מרגישה את הזיפים מתחת לעור, זוחלים, בשקט, כמו תולעים, מרימים ראש, מגרדים מבפנים. עיניה נעצמות, נעצמות חזק, נשבעות להוריד עליהם את הגיליוטינה.
כל בוקר היא מעבירה עליו סכין גילוח, על השפם, מלמטה למעלה, נגד כיוון הצמיחה, שוטפת במים חמים, מותחת את העור בשתי הידיים, מותחת חזק, מעוותת את הפנים, עושה פרצוף, בודקת את התוצאה, מעמידה מראות בזווית, שוב עוברת על נקודת המפגש בין האף לשפה, מחייכת לעצמה בסיפוק, מוזגת אפטר־שייב לידיים, מעסה את העור, סוטרת לעצמה, סוטרת שוב, חזק, בשתי הידיים, עוצמת את העיניים, חשה בסיפוק את צריבת האלכוהול.

בית הקפה קטן, ריק, חשוך. תאורה צהובה, עמומה, שפוכה באדישות על קירות עירומים, גסים. מאחורי הבר ג׳ורג׳י קורא עיתון. גם לו יש שפם וזקנקן תיש קטנטן, מטופח, ושיער ארוך, פזור, כאילו החליט גופו להראות לכל העולם שגם הוא יכול לייצר שיער. תמיד הוא קורא עיתון, ואז הוא שונא את העיתון ואת הכתבים שלו ואת העורך ואת הפועלים בחדרי הדפוס ואת האנשים שמופיעים בכתבות ואת אלה שעוד יופיעו. פעם הוא היה אחד מהם ואז הבין משהו שלא הצליח להסביר, ואז ״ניסה להסביר מזווית שונה״ וככל שלא הצליח להסביר את המשהו - נעשה בטוח בעצמו עוד יותר והשנאה ממשיכה לתפוח. אפילו ברגעים האלה כשהוא מציץ עלינו ומלטף את הזקנקן מרגישים את השנאה שלו אלי ואליה. ג׳ורג׳י שונא גם את האנשים שהוא אוהב.
הלשון שלה עוברת שוב על השפם. ג׳ורג׳י הופך דף עיתון. השפה התחתונה שלה מחבקת את השפה העליונה, מעלימה את הקצף. ג׳ורג׳י מחליף עיתון בעיתון. הלשון עוברת על השפה, מרגישה כיצד מתקדמים הזיפים.
ג׳ורג׳י סוגר את העיתון בזעם.
העיניים שלה משוטטות סביב, מחפשות נחקרים בשביל הלילה.
ג׳ורג׳י פותח עיתון חדש.
שתי השפתיים משתפות פעולה, לוגמות מהבירה, מציירות שפם חדש.

לגברים היא מספרת שקצף הגילוח בארון שלה הוא בשביל הרגליים... ששעווה עושה לה ורידים. היא אוספת אותם כאן, בבית הקפה של ג׳ורג׳י, מתחת לדירה שלנו. כל לילה אורח חדש, החזה שלה הוא כוח המשיכה.
לילה אחד מספיק לה, מספיק בשביל לחקור אותם. לחקור מה הם יודעים, אם שמעו משהו, אם הם יודעים איפה לחפש, איך זה נראה, מה הצבע, הטעם, הריח, אם הם חושבים שזה קיים, אם אפשר בכלל למצוא את זה.
״תענה לי! מה משמעות החיים!״ היא צורחת.
אני שומע אותה מבעד לקיר המשותף מפשיטה אותם, מוציאה את האזיקים מהמגירה, קושרת אותם למיטה, מהדקת, מהדקת חזק, מהדקת עד שהגוף שלהם נמתח, מבקשת סליחה, נותנת נשיקה קטנה על המצח, מבטיחה שמייד תחזור, נעלמת מאחורי הפרגוד, מעלה על עצמה בגדי עור, מורידה את השוט מהקיר, נעמדת מעליהם, חוקרת בשביל מה הם כאן.
עד לאותו רגע הם היו מאוד מאושרים: יד אלוהית הוליכה אליהם יפהפייה בלונדית, גבוהה, רזה, חמה, מחפשת, עם עור לבן שקוף, שפתיים אדומות ורטובות, חזה זקוף, חזה שופע, חזה בצורת שני אגסים, חזה שמוכן לאסוף אותם אליו, ככה סתם, בלי שום השקעה מצדם, בלי ללכת לסרט, בלי לשקר ״אני אוהב אותך״. ובשבילה הם היו מוכנים להגיד ״אני אוהב״ או להבטיח לקטוף לה את הירח או להילחם בדרקונים, או כל מה שתבקש.

״מה הוא ענה אתמול״, אני חוקר אותה. השפם שלה רועד קצת, מתייצב, נוזל לתוך הפה.
״מה הוא ענה״, אני מתעקש.
״את התשובה הרגילה״. היא פותחת זוג עיניים גדולות, מפהקת, חושפת עלי שיניים, אומרת שכמעט ולא ישנה בלילה. אני נועץ מבט ומחכה... היא לוגמת מהבירה, מביטה בי דרך הכוס, מרימה את הראש, מסיימת את המשקה, משחררת ״אהההההה״ ארוך לאוויר, מכה בשולחן עם הכוס וממשיכה בסיפור.
״התשובות הרגילות, אתה יודע, מוצרי הסופר מרקט הרוחני, משמעות החיים היא להשתפר, להתכונן לעולם הבא, אנחנו כאן רק בתחנת מעבר, וכל הבלה־בלה־הזה״.
״נו...״
״אחר כך הוא נלחץ, הפך עצמו לדתי, חזר בתשובה וטען שאנחנו כאן במבחן אלוהי, התנסות אלוהית, ואולי סתם בשביל לעבוד את האלוהים, בלה, בלה, בלללללללללה״.
״ואז״.
״ואז כשהוא ראה שאלוהים לא בסביבה, הוא מכר אותו בזול, הביט בי חזק בעיניים וטען שמשמעות החיים היא להשאיר כמה שיותר גנים משלך על האדמה גם אחרי שתמות, כי זהו בעצם הניצחון האמיתי והדרך היחידה להישאר נצחי. וזה בעצם מה שהוא בא לעשות איתי, בלה, בלה...״
המבט שלה תקוע על הפרצוף שלי, בוחן אותי, העיניים מסנוורות, היד מלטפת את כוס הבירה, עולה ויורדת, עולה ומחליקה באצבעה על קצה הכוס, מצמצתי ראשון, ג׳ורג׳י הפך דף עיתון.
״בשלב הזה אמרתי לו שאת הגנים שהוא רוצה להטביע לי ברחם הוא יצטרך ללמד לשחות בשירותים. בסוף הוא נשבר, הודה שאין לו מושג מה הוא עושה בעולם״.
״למדת ממנו משהו חדש?״
״לא״.
״שכבת איתו?״
״לא״.
״אם את מנסה לגדל בתולים מחדש, אז תדעי לך שזה לא עובד ככה״.
רֵש לקחה סיגריה קאמל, פתחה עלי זוג עיניים גדולות, הדלקתי לה את הגמל, ענן סמיך עלה לאוויר, זוג העיניים נשאר תקוע עלי, עיניים כחולות, ענקיות, עיניים מאיימות, השפתיים שלה נישקו את זנב הגמל, פולטות לאוויר את התשובה: ״ברצינות, אני לא צריכה לגדל מחדש״.

שמוליק ורסנו (יליד 1969) הוא מאמן לחיים להגדרתו. למד תקשורת ועיתונות. בשנת 2010 התוודע לשיטת סאטיה שלדבריו הגידרה ומיקצעה את יכולותיו ואת החלטתו להיות מאמן.

עוד על הספר

אדם מחרבן משמעות שמוליק ורסנו

תמונה 1 - אישה עם שפם

פלומת השפם שלה ספגה לתוכה את קצף הבירה, שנים היא נלחמת בו, אף אחד לא ממש רואה, אבל היא יודעת, יודעת שהוא שם.
״נשאר לך קצף על השפם״, אני מגלה לה. אני היחיד שמבחין בשפם שלה, בגלל זה היא לקחה אותי להיות לה שותף בדירה - לי זה היה ממש ברור, מהרגע הראשון, מהרגע שפתחה את הדלת, ראיתי אותו, את השפם שהגיע איתה.
״את צריכה להוריד את השפם״, אמרתי לה כשהצצתי בשירותים.
״את מה?״
״את השפם״.
מאז היא טוענת שאני שליח, שיש לי מסר בשבילה, ועד שהיא תגלה אותו כדאי שאשן בחדר לידה.

הלשון שלה מתגלגלת החוצה, לשון ארוכה, חלקה, אדומה, אוספת לתוכה את קצף הבירה, בולעת, שוב נשלפת החוצה, מחליקה על השפה העליונה, בודקת שלא פספסה שום נקודה, מרגישה את הזיפים מתחת לעור, זוחלים, בשקט, כמו תולעים, מרימים ראש, מגרדים מבפנים. עיניה נעצמות, נעצמות חזק, נשבעות להוריד עליהם את הגיליוטינה.
כל בוקר היא מעבירה עליו סכין גילוח, על השפם, מלמטה למעלה, נגד כיוון הצמיחה, שוטפת במים חמים, מותחת את העור בשתי הידיים, מותחת חזק, מעוותת את הפנים, עושה פרצוף, בודקת את התוצאה, מעמידה מראות בזווית, שוב עוברת על נקודת המפגש בין האף לשפה, מחייכת לעצמה בסיפוק, מוזגת אפטר־שייב לידיים, מעסה את העור, סוטרת לעצמה, סוטרת שוב, חזק, בשתי הידיים, עוצמת את העיניים, חשה בסיפוק את צריבת האלכוהול.

בית הקפה קטן, ריק, חשוך. תאורה צהובה, עמומה, שפוכה באדישות על קירות עירומים, גסים. מאחורי הבר ג׳ורג׳י קורא עיתון. גם לו יש שפם וזקנקן תיש קטנטן, מטופח, ושיער ארוך, פזור, כאילו החליט גופו להראות לכל העולם שגם הוא יכול לייצר שיער. תמיד הוא קורא עיתון, ואז הוא שונא את העיתון ואת הכתבים שלו ואת העורך ואת הפועלים בחדרי הדפוס ואת האנשים שמופיעים בכתבות ואת אלה שעוד יופיעו. פעם הוא היה אחד מהם ואז הבין משהו שלא הצליח להסביר, ואז ״ניסה להסביר מזווית שונה״ וככל שלא הצליח להסביר את המשהו - נעשה בטוח בעצמו עוד יותר והשנאה ממשיכה לתפוח. אפילו ברגעים האלה כשהוא מציץ עלינו ומלטף את הזקנקן מרגישים את השנאה שלו אלי ואליה. ג׳ורג׳י שונא גם את האנשים שהוא אוהב.
הלשון שלה עוברת שוב על השפם. ג׳ורג׳י הופך דף עיתון. השפה התחתונה שלה מחבקת את השפה העליונה, מעלימה את הקצף. ג׳ורג׳י מחליף עיתון בעיתון. הלשון עוברת על השפה, מרגישה כיצד מתקדמים הזיפים.
ג׳ורג׳י סוגר את העיתון בזעם.
העיניים שלה משוטטות סביב, מחפשות נחקרים בשביל הלילה.
ג׳ורג׳י פותח עיתון חדש.
שתי השפתיים משתפות פעולה, לוגמות מהבירה, מציירות שפם חדש.

לגברים היא מספרת שקצף הגילוח בארון שלה הוא בשביל הרגליים... ששעווה עושה לה ורידים. היא אוספת אותם כאן, בבית הקפה של ג׳ורג׳י, מתחת לדירה שלנו. כל לילה אורח חדש, החזה שלה הוא כוח המשיכה.
לילה אחד מספיק לה, מספיק בשביל לחקור אותם. לחקור מה הם יודעים, אם שמעו משהו, אם הם יודעים איפה לחפש, איך זה נראה, מה הצבע, הטעם, הריח, אם הם חושבים שזה קיים, אם אפשר בכלל למצוא את זה.
״תענה לי! מה משמעות החיים!״ היא צורחת.
אני שומע אותה מבעד לקיר המשותף מפשיטה אותם, מוציאה את האזיקים מהמגירה, קושרת אותם למיטה, מהדקת, מהדקת חזק, מהדקת עד שהגוף שלהם נמתח, מבקשת סליחה, נותנת נשיקה קטנה על המצח, מבטיחה שמייד תחזור, נעלמת מאחורי הפרגוד, מעלה על עצמה בגדי עור, מורידה את השוט מהקיר, נעמדת מעליהם, חוקרת בשביל מה הם כאן.
עד לאותו רגע הם היו מאוד מאושרים: יד אלוהית הוליכה אליהם יפהפייה בלונדית, גבוהה, רזה, חמה, מחפשת, עם עור לבן שקוף, שפתיים אדומות ורטובות, חזה זקוף, חזה שופע, חזה בצורת שני אגסים, חזה שמוכן לאסוף אותם אליו, ככה סתם, בלי שום השקעה מצדם, בלי ללכת לסרט, בלי לשקר ״אני אוהב אותך״. ובשבילה הם היו מוכנים להגיד ״אני אוהב״ או להבטיח לקטוף לה את הירח או להילחם בדרקונים, או כל מה שתבקש.

״מה הוא ענה אתמול״, אני חוקר אותה. השפם שלה רועד קצת, מתייצב, נוזל לתוך הפה.
״מה הוא ענה״, אני מתעקש.
״את התשובה הרגילה״. היא פותחת זוג עיניים גדולות, מפהקת, חושפת עלי שיניים, אומרת שכמעט ולא ישנה בלילה. אני נועץ מבט ומחכה... היא לוגמת מהבירה, מביטה בי דרך הכוס, מרימה את הראש, מסיימת את המשקה, משחררת ״אהההההה״ ארוך לאוויר, מכה בשולחן עם הכוס וממשיכה בסיפור.
״התשובות הרגילות, אתה יודע, מוצרי הסופר מרקט הרוחני, משמעות החיים היא להשתפר, להתכונן לעולם הבא, אנחנו כאן רק בתחנת מעבר, וכל הבלה־בלה־הזה״.
״נו...״
״אחר כך הוא נלחץ, הפך עצמו לדתי, חזר בתשובה וטען שאנחנו כאן במבחן אלוהי, התנסות אלוהית, ואולי סתם בשביל לעבוד את האלוהים, בלה, בלה, בלללללללללה״.
״ואז״.
״ואז כשהוא ראה שאלוהים לא בסביבה, הוא מכר אותו בזול, הביט בי חזק בעיניים וטען שמשמעות החיים היא להשאיר כמה שיותר גנים משלך על האדמה גם אחרי שתמות, כי זהו בעצם הניצחון האמיתי והדרך היחידה להישאר נצחי. וזה בעצם מה שהוא בא לעשות איתי, בלה, בלה...״
המבט שלה תקוע על הפרצוף שלי, בוחן אותי, העיניים מסנוורות, היד מלטפת את כוס הבירה, עולה ויורדת, עולה ומחליקה באצבעה על קצה הכוס, מצמצתי ראשון, ג׳ורג׳י הפך דף עיתון.
״בשלב הזה אמרתי לו שאת הגנים שהוא רוצה להטביע לי ברחם הוא יצטרך ללמד לשחות בשירותים. בסוף הוא נשבר, הודה שאין לו מושג מה הוא עושה בעולם״.
״למדת ממנו משהו חדש?״
״לא״.
״שכבת איתו?״
״לא״.
״אם את מנסה לגדל בתולים מחדש, אז תדעי לך שזה לא עובד ככה״.
רֵש לקחה סיגריה קאמל, פתחה עלי זוג עיניים גדולות, הדלקתי לה את הגמל, ענן סמיך עלה לאוויר, זוג העיניים נשאר תקוע עלי, עיניים כחולות, ענקיות, עיניים מאיימות, השפתיים שלה נישקו את זנב הגמל, פולטות לאוויר את התשובה: ״ברצינות, אני לא צריכה לגדל מחדש״.