הספר מוקדש לאחי ולאבי, האנשים החשובים בחיי. ההערכה והתודה שלי כלפיכם פעמים רבות אינן מוצאות את המילים ואת הדרך.
בעיית הזמן היא תעלומה פיזיקלית, המתארת פער המתקיים בתורת הקוונטים. על פי תורת היחסות הכללית, לכבידה יש השפעה על זמן ועל מרחב, דבר אשר עדיין לא הצליחו להתאים לו הסבר או להוכיח אותו כחלק מתורת הקוונטים.
איך בכלל מתחילים? איפה ההתחלה בסיפור שלי?
נראה שהאירוניה הגדולה של חיי היא שההתחלה אצלי שונה מזו של כמעט כל אדם.
אני, שמנסה כל חיי לפתור את התעלומה שהיא בעיית הזמן, נאלץ בסופו של מעשה להצטנע אל מול העובדה הפשוטה שעבורי היא תישאר תעלומה.
אולי פשוט אפתח בנקודת ההתחלה שלי.
אתמול בבוקר קמתי לעוד יום שנראה רגיל לחלוטין, הרגשתי שהראש שלי כבד, כאילו שתיתי יותר מדי אלכוהול. מה עשיתי לעזאזל אתמול? התיישבתי על המיטה שלי בבוקסר. המוח שלי התאמץ לנסות ולהרכיב את חלקי הפאזל, נשארתי כך עוד כמה רגעים בתוך ערפילי הבוקר, מנסה לחבר רסיסים של זיכרונות שניסו לעלות בראשי, אבל לשווא.
קמתי והלכתי לשירותים, וכשנעמדתי מול המראה הופתעתי מעט מהמראה, "וואו אריאל, מה עבר עליך אתמול?" אמרתי בעודי מלטף את הזיפים שעל פניי וסוקר את המבט הטרוד והעייף שעליהן. שטפתי את פניי, אבל המראה לא השתנה כלל.
טוב, אני חייב להמשיך להתארגן, חשבתי באכזבה קלה. התלבשתי בחליפה האהובה והמוכרת, שקניתי לכבוד פתיחת המעבדה שלי לפני שנתיים, ומיהרתי אל המטבח.
"שרון? שרון?" קראתי בעודי עובר במטבח ובסלון.
נראה שהיא ברחה כבר לעבודה. "מה השעה באמת?" דיברתי לעצמי.
הרמתי את ידי, השעון הראה שהשעה כבר 09:15, "פאק! אני מאחר!"
רצתי לאוטובוס, מסתכל בשעון כל הדרך לוודא שאני לא מפספס אותו. אחרי שהצלחתי לעלות עליו, קיללתי את כל אבותיי שגרמו לכך שאני רץ בז'קט בחום של תל אביב.
עוד יום רגיל, מיוזע, הורדתי ממני את הז'קט ונשענתי על חלון האוטובוס, סופר את חמש התחנות בין ביתי לבין האוניברסיטה.
נכנסתי בהליכה מהירה לפקולטה לפיזיקה. יופי, 09:51, הוקל לי. הסדרתי נשימה ופניתי להסתכל על מערכת השעות שתלויה על הקיר.
נותר לי אפילו מספיק זמן להיכנס לכיתה עם ראשוני הסטודנטים ולהעלות בנחת את המצגת שלי, חייכתי מאוזן לאוזן כשראיתי אותם נכנסים. זה היה רק השבוע הראשון שלי בתפקיד, והיום השיעור הוא על אחד הנושאים שאני הכי אוהב ללמד.
"וואו," סיננתי בשקט. חיכיתי שהאחרונים יתיישבו במקומם, אולם מלא, ועוד בתואר שני! אם כל כך הרבה הגיעו אני חייב להיות בשיאי, חשבתי לעצמי בהתרגשות.
"אמממ, טוב, שלום לכולם," אמרתי, ועיניהם של עשרות הסטודנטים נדבקו אליי.
"קוראים לי פרופסור אריאל בארי ו…"
"אה סליחה, פרופסור?" סטודנטית קטעה אותי.
"כן," אמרתי.
"יש כאן הרבה תלמידים מחו"ל, אולי תוכל לעבור לאנגלית?" היא שאלה בחיוך.
הרמתי גבה בהפתעה. ממתי הפקולטה שלנו מושכת הרבה תלמידים מחו"ל? הסתכלתי לראות אם אני מזהה פרצופים זרים, אבל לא הצלחתי.
"בטח!" עברתי לאנגלית, "קוראים לי פרופסור אריאל בארי, בן 30 מתל אביב, הגעתי לפקולטה בשבוע שעבר ואני מאוד מתרגש להיות המרצה שלכם."
הכיתה גיחכה קלות כשאמרתי את זה, עצרתי לרגע וניסיתי לשחזר בראשי אם עשיתי שגיאה באנגלית. ניצלתי את הרגע השקט להרים את הגיר שנח על השולחן שמולי והסתובבתי אל הלוח. כשהתקרבתי אליו הרגשתי את ריחו המעורבב בניחוח קל של אבק שהקיר הירוק שמולי הפיק, ובתנועה שהיא כמעט אוטומטית, היד שלי עלתה והחלה לכתוב בעצמה על הלוח את הנוסחה. הצליל הצורם של חריקת הגיר על הלוח קטע לרגע את חוט מחשבתי.
"טוב חברים, השיעור היום הוא בנושא מערכות כבידה, יש לנו היום יחד שעה וחצי להסביר את אחד הנושאים המורכבים והמדהימים ביותר שהתגלו אי פעם ולהבין אותו. אז אם אנחנו מתכוונים ללמוד על יחסות כללית היום, כדאי שננצל את הזמן שלנו באופן יחסי ומתאים." חיוכים הבליחו מכל רחבי האודיטוריום. מעולה, חשבתי לעצמי.
הטלפון שלי צלצל, אולי שרון? הרמתי לראות מי זה, הצג הראה שזה אחי הקטן ירדן. סיננתי אותו.
"איפה הייתי?" שאלתי בחיוך. הטלפון צלצל שוב. שוב פעם ירדן. זה השיעור הראשון שלי עם החברה האלה, הוא יחכה, העברתי את הטלפון למצב טיסה.
"אמממ, כן, אף על פי שאני מנסה כבר כמה שנים ליישב את תורת הקוונטים עם התורה של אלברט איינשטיין הגדול, עדיין לא הצלחתי. ועד שאפרסם את ההוכחה שלי לתעלומת הזמן, נראה לי שאנחנו תקועים עם הבחורצ'יק שלנו כאן… שאלות?"
הרגשתי על גג העולם! השיעור היה פשוט מושלם, תשומת ליבם של הסטודנטים הפתיעה אותי לחיוב. אפילו האנגלית שלי הייתה בשיאה, כאילו השתמשתי בה הרבה לאחרונה…
כמה תלמידים פנו אליי אחרי השיעור להודות לי. ביניהם היה תלמיד רזה וגבוה, שערו היה ארוך וכהה ועל עיניו הרכיב משקפיים עגולים וקטנים אשר חידדו את תווי פניו.
"פרופסור בארי," הוא אמר בהתרגשות רבה ובמבטא הודי כבד, "יש לי שאלה בנושא השיעור הקודם שלנו."
"השיעור הקודם?" שאלתי בפליאה, אולי הוא נכח גם בהרצאות הראשונות שלי בשבוע שעבר.
"אה נכון," הוא אמר וחייך. משהו בחיוך שלו גרם לי להרגיש שלא בנוח, כאילו הוא יודע משהו ששנינו אמורים להכיר, אבל ניכר שהוא מודע לו יותר ממני.
"אמממ, בכל מקרה אני אשמח אם יהיה לך זמן לשבת איתי היום ולעבור על כמה שאלות שיש לי." הסתכלתי בשעון, 13:17, הוצאתי את הטלפון חזרה ממצב טיסה. שום הודעה. "כן, בוודאי," חייכתי וטפחתי על שכמו, "פגוש אותי במעבדה שלי בעוד כשעה."
"המעבדה שלך?" הוא שאל בבלבול.
"כן, מעבדה מספר 109," אמרתי וקמתי, "נתראה."
לא יכולתי כבר לחכות לנצל את הצוהריים שלי במעבדה, המקום שבו יכולתי להרגיש, וגם אם לרגע אחד, כאילו אני יושב ליד שולחן שסביבו הסבו לפניי גדולי הענקים, מושיט אליהם את ידי ומשאיר את חותמי בהיסטוריה של האנושות בניסיון לגלות את סודות העולם. עשיתי את כל הדרך המייגעת של 50 הצעדים עד שהגעתי אל דלת המעבדה.
"מה?" פלטתי בהפתעה, הסתכלתי וראיתי שהשם שלי אינו מופיע על הדלת.
פתחתי את הדלת וראיתי שהמעבדה שלי שונה לחלוטין, היו בה שני סטודנטים צעירים שישבו מול מחשב, הלב שלי צנח.
"לא! לא!" צעקתי, "איפה הלוח? איפה כל העבודה שלי שעליו?" הם הסתכלו עליי במבט אובד עצות. נכנסתי והתחלתי להפוך את המגירות שלי, הכול ריק!
הטלפון צלצל שוב, הוצאתי את הטלפון מכיסי וכשראיתי שזה ירדן בפעם השלישית החלטתי לענות. "ירי יש לי פה בעיה, אני יכול לחזור אליך?" אמרתי בביטחון.
"ארי אל תנתק," הוא אמר בקול עמוק וכואב. הופתעתי מאוד לשמוע אותו ככה, הסתכלתי על הסטודנטים בתסכול ויצאתי מהמעבדה.
"מה יש?"
"אני כל כך מצטער ארי, כל כך מצטער שלא הייתי איתך הבוקר. פשוט הייתי חייב להגיע לבית החולים," אמר.
"היום בבוקר?" שאלתי בבלבול. למה שהוא יהיה איתי? חשבתי. "מה? מה בית חולים, ירי, הכול בסדר?"
ירדן נשם נשימות כבדות. "אתה צריך להגיע לבית חולים מהר ארי, אבא כאן," אמר בקול חנוק.
ליבי החסיר פעימה, רגליי הפכו כבדות וקפאתי במקומי, "אבא? הכול בסדר?"
הוא התייפח קלות על השפופרת. "תגיע מהר לאיכילוב למחלקה האונקולוגית," אמר וניתק.
לא הצלחתי להבין, הסתכלתי על הטלפון בבלבול, לבסוף הרגליים שלי זזו מעצמן. רצתי לתחנת האוטובוס של האוניברסיטה הכי מהר שיכולתי. הלב שלי הלם והרגשתי את הדופק בראשי, מיליון שאלות, ניסיתי להתאפס כמה שאפשר, למה לעזאזל האוטובוס הזה לא מגיע?! פחד כרסם בכל גופי. חריקת הבלמים המפתיעה של האוטובוס קטעה את מחשבותיי באִבחה, כמו אגרוף בבטן. קו 7 הגיע, ככל שהתקרבתי לבית החולים הרגשתי את דפיקות הלב מתגברות והולמות בראשי. מה מחכה לי? מה כבר יכול לקרות לאבא? הוא הרי צעיר ובריא כמו שור!
מתוך כל הכאוס ששרר במוחי הרמתי את הטלפון שלי וניסיתי לחייג שוב לשרון, למה היא לא עונה לי? ניסיתי שוב והגעתי לתא הקולי.
דלתות האוטובוס נפתחו בתחנה ומצאתי את עצמי רץ מהתחנה שברחוב ויצמן אל השער האחורי של בית החולים שברחוב הנרייטה סולד. בבת אחת תקף אותי כאב ראש חד. נעמדתי ליד מחלקת השיקום, למה המקום הזה כל כך מוכר לי? הסתכלתי על שלט הכניסה, אני מכיר את הריח של המקום הזה… בְּליל של תמונות לא ברורות ולא קשורות עבר בראשי, כמו גם תחושה פיזית של בחילה. תפסתי את ראשי בשתי ידיי, מה זה? הרגשתי משהו, צלקות? המשכתי למשש, כל הקרקפת שלי הייתה מצולקת, מלאה בפסים.
בלבול מהול באימה אחז בי. "אבא," נזכרתי. המשכתי ללכת במהירות אל עבר "המערך האונקולוגי" שבבניין סמי עופר, כל צעד שלי מחליש את כוחי.
הגעתי לדלפק של המחלקה ופניתי לאחות, עדיין אוחז בראשי. "סליחה, איפה נמצא מיכאל, מיכאל בארי?" שאלתי בטון הכי סמכותי שיכולתי להוציא מפי. לפי מבטה של האחות הבנתי שכנראה לא בהצלחה רבה.
"ארי," שמעתי מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את ירדן עומד במרחק של 15 מטרים ממני. אבל משהו היה שונה מאוד במראה שלו, לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
הרי נפגשנו בסופ"ש האחרון, לפני יומיים, איך הוא הספיק לגדל זקן? גם מבטו היה שונה, אולי עייף יותר, נראה היה שמשהו גרם לו להיראות זקן הרבה יותר.
"ירי, מה קורה כאן?" אמרתי, כבר לא מסוגל להסתיר את הפחד בקולי.
הוא ניגש אליי, הניח את שתי ידיו בעדינות על עורפי, כמו שאני נהגתי לעשות כשהיינו ילדים, "ארי אני מבטיח שאני אסביר לך הכול. אני יודע שאתה מבולבל מאוד…"
"להסביר הכול?" שאלתי בהפתעה, "התקשרת לשרון? לא הצלחתי לתפוס אותה."
מבטו החמיץ מעט. "תקשיב לי, ארי, תסתכל עליי," אמר ברוגע, "כרגע יש משהו יותר חשוב מכל השאלות האלה."
התעמקתי במבט שלו, עיניו שהיו בצבע כחול בהיר היו עתה אדומות במקצת, נראה שבכה. הנהנתי בהסכמה.
הוא חייך אליי חיוך קטן ומאולץ, "אבא גוסס, ארי, הוא שם בפנים, זה חשוב שתיפרדו כמו שצריך." המשפט הזה הכה בי בעוצמה כמו בלימת חירום פתאומית, הפחד שיתק אותי, המילים של ירדן עברו דרכי ואפפו אותי. נחנקתי מהכובד שלהן. אני חייב לראות בעצמי, איך זה ייתכן שאני לא יודע מה קרה לאבא?
הנהנתי קלות ונכנסתי לאט לחדר, בפנים היו דודתי אילנה וכמה אנשים נוספים שאני לא מכיר. ברגע שראו אותי מתקרב פינו לי מקום בצד המיטה, חלקם עזבו את החדר, ואז ראיתי אותו.
הוא היה כל כך רזה, העור שלו היה מכוסה בנקודות אדומות, רעמת השיער שכיסתה את ראשו נשרה לחלוטין. בקושי זיהיתי את אבא שלי, החבר הכי טוב שלי!
פרץ של דמעות שטף את פניי, הרגשתי מוצף מכל כך הרבה רגשות – תסכול, בלבול, כאב על אבי ורחמים עצמיים. ניגבתי את עיניי ואת אפי ונעמדתי ליד המיטה. הוא היה מחובר לחמצן, ועל פניו הייתה הבעת כאב עמוקה. אחזתי בידו בעדינות. "אבא זה אריאל, אני כאן," הצלחתי להוציא מגרוני קול שבור וחנוק.
הוא סובב את מבטו אליי ופקח את עיניו הכחולות, על פניו הרזות והשקועות הופיע חיוך. הוא הרים את ידו בעדינות ללטף את פניי."אריאלי שלי," אמר.
זה היה יותר מדי בשבילי, הרמתי את ידו, הנחתי אותה על פניי והתחלתי לבכות בשקט.
"לא, אריאלי, די," אמר בטון מלא ביטחון.
"אבא… מה קרה לך?" אמרתי בבלבול ובעצב.
הוא ניסה לחייך אליי שוב, "יש לי סרטן, אריאלי, כבר חמש שנים."
המילים שלו צפו באוויר. "לא, גם אתה?! חמש שנים? איך לא ידעתי!" אמרתי בבכי.
"אריאלי, די," הוא הסתכל עליי, כל כך שלֵו, "אתה תבין הכול עוד מעט ילד שלי."
אני לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל לא רציתי לאכזב אותו אז הנהנתי.
"אני תשוש, אריאלי, אין לי כוח יותר להילחם," הוא אמר ואז חייך, "אני מניח שכל הזמן הזה, בשמש, במהלך העבודה – בסוף כן השיג אותי." שיעול קטע אותו, אני חיזקתי את האחיזה שלי על ידו.
"ביקשתי מהרופאה המקסימה שלי שבעוד חמש דקות תיתן לי להירדם עם מורפיום ולא לקום יותר, זו העסקה הכי טובה שאני אקבל."
גל דמעות נוסף טשטש את ראייתי, ניסיתי לעצור אותן בכוח, ירדתי על ברכיי ואבא ליטף את שערי.
"אתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש אריאלי," הוא אמר בקול חצי בוכה, "לעולם אל תשכח כמה מיוחד אתה, תבטיח לי אריאל!" הוא אמר בקולו השבור, "תבטיח לי שאת זה לא תשכח!"
הרמתי אליו את ראשי. "אני מבטיח, אבא!" אמרתי בביטחון הכי גדול שהצלחתי לגייס באותו הרגע.
הוא חייך אליי שוב, הפעם קצת יותר עצוב, "אני מבקש שתזכור אותי כמו שהייתי... פעם... לא ככה..."
המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא
