אבן טוען

מבוא: עמודת העיתים

יש בית קפה אחד שבו אין סיכוי שרחל תמצא בו מכרים, ובעל הבית כבר יודע שרק בזכות עובדה זו היא נכנסת אליו מפעם לפעם. הוא כבר מכיר את טעמה בעוגות ולא מטריד אותה אפילו בבחירתן. פעם ישבה אצלו. המקום היה מלא וְהַזָּר שנכנס ביקש רשות להצטרף לשולחנה. רחל לא התנגדה. קרבה פיזית אינה בהכרח חיבור של נפשות.

הזר היה תייר, והוא פרש על השולחן את מפת העיר וביקש שתעזור לו להתמצא. היא דווקא שמחה לעשות זאת ולטייל באצבעה על פני איזשהו מסלול, אף על פי שנאלצה להחליף לשם כך את המשקפיים במשקפי קריאה, ובאלה לא יכלה לראות החוצה, והרי בבתי קפה מסתכלים החוצה.

באמת כשצריך ללכת לאיזשהו מקום נזקקים למפה, ובדרך קוראים את השלָטים כדי להתמצא בכל שלב ההתקדמות. למה אכפת למישהו לוודֵא שהוא כבר ברחוב ז'בוטינסקי? הרי הוא מתכוון להגיע אל רחוב יפו, ורק רחוב יפו צריך להיות אכפת לו. אבל אדם חייב לדעת איפה הוא נמצא עכשיו כדי לנַוֵוט מכאן והלאה, וגם הוא צריך לדעת מאין בא כדי לדעת האם לפנות שמאלה או ימינה. אם זה נכון בכביש, בוודאי זה נכון בדרך החיים, וזו התשובה שרחל עונה לכל אלה שאומרים לה לא להביט לאחור אל הדרך שעברה אלא רק על הדרך שעוד לפניה.

היא לא המציאה את זה. בכל סֵפֶר היסטוריה מסומֶנת עֲמודַת שָנִים, לוח עִיתִים כזה שמראה מי שָלַט במֶסופּוטַמיה בעת שפרעה בנה את הפירמידות שלו ואבות היהודים יצקו לְבֵנים ללא תֶבֶן. החֶסר מקשֵר בין כל הדורות, ורק טבלת ההשוואה מראה את מקומו של השואל על פני הלוח ולאן הוא מבקש לטייל.

לַזְנַבְזִיף לא אִכפת באיזו מאה ובאיזה ארון ספרים הוא חי, של ג'ון סמית' או של מוישה רבינוביץ'. על כן אינו יושב לשַרטֵט את עץ המשפחה שלו, ואם הוא יגיע במקרה תוך כדי שִיטוט בניירות אל אחד כזה, הוא יכרסם אותו לתיאבון. אנחנו כן משרטטים אילנות יוחסין וכבר התהליך הזה מסתבך כי אנחנו מתחילים בַּקָשֶה מכול, מעצמנו, פשוט מן העובדה הטֶכנית שלכל עבודה על נייר חייבת להיות נקודת התחלה. סיבה נוספת לכך היא שרק מתוכֵנו אנחנו יוצאים לחַפֵּש ואנחנו מבקשים לספר את עַצמֵנו, הבלתי נהיר, לעצמנו, ואֶריך קסטנר כבר אמר שמי שרוצה לספר על עצמו נזקק להתחיל באבות אבותיו.

רחל מפטפטת עם התייר שהצטרף לשולחנה. היא מספרת לו על הדרכים שבעיר ועל הדרכים שבלב. קל לשוחח עם זרים שאין אנו חולקים את עתידם ואת עברם. כך גם כשאנו משוחחים עם עצמנו במקרים שההיסטוריה העלימה מאיתנו את העָבָר. מצב זה שגור בהרבה בתים אצלנו, ואיננו יודעים מי היה הסבא, איזה בדיחות נהג לסַפֵּר ואיך נראה ביתו. בית של סבא מעניק יציבות, ואם אין דמות כזאת מנסים להמציא אותה. מציאות בדויה גם היא מניחה את הדעת ואפשר להוריש אותה, אם יש נכדים. עתיד אי אפשר להוריש עד שיהפוך לעבר, וכולו מוטל בספק. במקומו הִמצִיאוּ את התקווה שממלאה יפה את כל החֲסָכִים.

רחל רואה את האילן שלה, והיא במקום טוב באמצע בין אבותיה לילדיה. ילדיה טובים וראויים בעיניה, אך היא אינה בטוחה שהיא מאושרת. פתאום נדמה לה שכל העצים האחרים עומדים צפופים ומִשְתַּרְגִים אלה באלה, ואיך זה שֶהָעֵץ שלה ככה, קצת רחוק מכולם ולא נוגע. היא מתכווצת בתוך הגזע, ובמקום להוציא ענפים חדשים היא מעַבָּה את הקליפה. לא שהיא לגמרי לבדה – תמיד מטפסת איזה תולעת נחמדה. תמיד תנוח איזו ציפור או יגיע עָלֶה ממרחק. יש עִם מִי לשתות תֵּה.

אבל כשהיא מחזירה את כלי הַתֵּה למקומם, היא מתחמֶצֶת עוד יותר כי הֶעָלֶה המְרַחֵף הזכיר לה עד כמה היא נְשִירָה.

ואז היא הולכת אל בית הקפה הזה, שבו אין סיכוי שתמצא מכָּרים, ובעל הבית כבר יודע שרק בזכות עובדה זו היא נכנסת אליו מפעם לפעם. הוא כבר מכיר את טעמה בעוגות ולא מטריד אותה אפילו בבחירתן. אף על פי שבית הקפה ממוקם בשטח בנוי, היא יכולה לראות ממנו את העץ שלה ולהחריש מול קליפתו העבה. עכשיו, שקשרה שיחה עם זרים, יכלו גם הם להציץ, אבל תמיד יהיו מישהם מֵעֵצים אחרים.