על התחלות ועל הדברים החשובים באמת
14 במרץ 2014. עברתי תקופה קשה במיוחד. שאלות גדולות על מהות החיים בשילוב עם העובדה שזה עתה סיימתי ללמד תוכנית שנתית תובענית הובילו אותי לתחושת ריקנות.
מה לעשות עכשיו? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? האם אני מצליח להשפיע? האם משהו מכל זה חשוב? נוסף לכול עמדתי לעלות על טיסה ארוכה כדי לשאת עוד הרצאה, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על סיזיפוס והסלע שהוא דחף לראש ההר ושחזר והתגלגל במדרון שוב ושוב בכל פעם שהגיע לפסגה.
הייתי חייב להסתפר לפני הטיסה ולכן התייצבתי אצל אבי פרץ, הסַפָּר שלי. כשהתיישבתי על הספה וחיכיתי לתורי, שמעתי את אחד הלקוחות שואל את אבי אם הוא כבר הוציא את רישיון הטיס שלו, ואבי השיב שלא. כשהגיע תורי אמרתי לאבי: "לא ידעתי שאתה מוציא רישיון טיס."
"כן, כשהתחלתי חשבתי שזה ייתן לי את התשובה לשאלות הקיומיות שהיו לי. יש עוד הרבה דברים שחשבתי שימלאו אותי, אבל אז הבנתי שאני מחפש במקומות הלא נכונים."
"מה כן ממלא אותך?" התעניינתי.
"הדברים הקטנים, אלה שממש פה." הוא הצביע בידו, זו בלי המספריים, על הרצפה שעליה עמד. "הם נמצאים כאן. לא למעלה ולא בחוץ."
"מה הם הדברים הקטנים בשבילך?" שאלתי.
"הדברים הרגילים. להיות עם הילדים שלי, להקשיב למוזיקה, ללכת לים." והוא חייך והוסיף, "לדבר עם הלקוחות שלי."
התזכורת שקיבלתי על ערכם של "הדברים הרגילים" שחררה אותי מהכבדות שחשתי, ובמקום להתחבט בשאלות הגדולות של החיים הרגשתי הערכה לתשובות הקטנות. יצאתי מהמספרה של אבי בהרגשה טובה הרבה יותר מזו שהיתה לי כשנכנסתי אליה, וזה עלה לי בסך הכול שבעים שקל (כולל תספורת חינם).
זו לא היתה הפעם הראשונה שאבי נתן לי הרגשה טובה, וידעתי שאותו הדבר קורה ללקוחות אחרים. כשהלכתי הביתה מהמספרה החלטתי לקבץ כמה מהרעיונות שאבי מביע על בסיס יומיומי, כדי לחזור אליהם בעת הצורך, וכדי שאנשים אחרים — שלא זכו להסתפר אצלו — יוכלו ליהנות מחוכמתו.
על צמיחה שבאה ממצוקה
אבי גדל ביפו, אחת הערים העתיקות בישראל ובעולם. יפו שוכנת במקום אסטרטגי — על חוף הים התיכון ומשקיפה צפונה ודרומה — ומשום כך ידעה הן ימי מלחמה והן ימי פריחה: אלכסנדר מוקדון ונפוליאון בונפרטה בחרו בה כבסיס אסטרטגי מרכזי בקרבות שניהלו באזור, ומאות שנים לפניהם ייבא שלמה המלך דרך הנמל שלה את העץ לבניית בית המקדש.
כיום יפו היא בעיקר עיר שוקקת חיים, המשלבת בתוכה עבר של סמטאות מרוצפות אבנים עם גורדי שחקים מודרניים. אבל כשאבי היה ילד היתה יפו עיר ענייה, נגועה בסמים ובפשע. אבי סיפר לי שהיתה לו ילדות לא קלה — הוא ידע קטטות, פציעות, כישלונות — אבל החוויות הללו הכינו אותו היטב לחיים.
"תבין," הוא אמר לי, "אחרי שהיית במקומות הקשים האלה ויצאת מהם, אתה מפחד פחות לנסות דברים." הסתכלתי עליו, ונראָה לי שפניו השחומות כברונזה מאשרות את דבריו.
דיברנו על ילדינו שגרים בשכונה השלווה שלנו ברמת השרון ולמעשה לא מקבלים אותו "ניסיון חיים" שקיבלו ילדים בעבר הלא כל כך רחוק. "אל תבין אותי לא נכון," הוא אמר, "אני מאוד שמח שהילדים שלי גרים בסביבה בטוחה, הבעיה היא שאנחנו מגדלים אותם בחממה, ויש ערך לקשיים ומאבקים."
פרופסור קלֵיי כריסטֶנסן מהרווארד מסכים איתו. הוא טוען שאתגרים שילדים נאלצים להתמודד איתם משרתים מטרה חשובה: "הם עוזרים להם לפתח את היכולות הדרושות להם כדי להצליח בחיים. התמודדות עם מורה קשה, כישלון בספורט, ניווט במבנה החברתי המורכב של חברת הילדים בבית הספר — את כל אלה אפשר ללמוד רק בבית הספר של החיים".
למזלנו הרב, החיים לא חוסכים מאף אחד מאיתנו קשיים כאלה ואחרים, וגם בלב השכונות הכי שקטות ובסביבות הכי מוגנות יש הזדמנויות לא מעטות ללמוד ולצמוח. וכדאי לנו, כהורים, לא לחסוך מילדינו ומעצמנו את ההזדמנויות הללו.