סוויט ליידי

פרולוג

 

אני מתבוננת במקל הלבן שאחוז בחזקה בידי, ולא מאמינה למראה עיניי. שנים של אכזבות מרות לימדו אותי לשנוא את הבדיקה הזו כאויב רשע. בכל פעם הבדיקה הביאה לחיי בשורה מרה ואכזבה נוספת. האם זו אשליה, או שמוחי מתעתע בי? משחק משחקים עם נפשי הפגועה? אני יוצאת מחדר השירותים והולכת לעבר החלון. קרני השמש חודרות אל החדר ומאירות אותו באור חמים של יום סתווי. אני שוב מציצה לעבר המקל הלבן, מצפה לראות את אותו פס בודד שהופיע בכל בדיקה קודמת. הפעם מופיעים בבדיקה שני פסים. לבי פועם בחזקה, כל פעימה מכאיבה לי. שפתיי מתייבשות ורעד קל עובר בגופי. אני חולמת, זה חייב להיות חלום. אבל ברור לי שזה לא חלום. קצב הנשימות שלי מתגבר. אני חייבת להירגע ולחשוב בהיגיון. האם יכול להיות שהערכה הזו מראה את התוצאה הנכונה? חד משמעית, לא. אני מניחה את המקל על השידה, מוציאה ערכה חדשה מהמגירה וחוזרת על התהליך. הפס הראשון מופיע ומיד אחריו מופיע גם הפס השני. זה לא יכול להיות, זו שוב טעות. ודאי גם הערכה הזו מקולקלת. זה ההסבר היחיד לתוצאה הזו. אני פותחת קופסה נוספת ומוציאה ממנה מקל לבן נוסף. הצבע תמיד מכעיס אותי. לבן זה צבע טהור שאמור לשמח את מי שמתבונן בו. זה הצבע האהוב עליי, אבל הוא לא מתאים כאן. גם הפעם מופיעים שני קווים. זה לא יכול להיות! אני לא מוכנה להאמין לזה. אני מריצה בראשי את התקופה האחרונה ומתחילה להבין מתי זה קרה, כנראה. אחרי ההופעה של רותם כהן, כשהעברנו את הלילה במלון. המחזור שלי מתעכב כבר שבועיים. בהתחשב בכל האירועים האחרונים שקרו, אני לא מופתעת מכך שלא שמתי לב. למרות שאני יודעת מה זה אומר, עדיין קשה לי לקלוט את המשמעות של שני הקווים האלו. במשך שנים ניסיתי להיכנס להיריון ללא הצלחה. כל ההזרעות וההפריות שעשיתי נכשלו. אם כך, איך ייתכן שדווקא ברגע שבו לא תיאמתי את יחסי המין לימי הביוץ, הערכה מראה לי שני פסים? אם אני באמת בהיריון, אני אמורה לשמוח. אבל אינני מרגישה דבר. מה לא בסדר אתי?

אני מלטפת את בטני. האם ברגע זה ממש מתפתח בתוכי פרי ליל האהבה שלי ושל טומי? לעזאזל, אני בהיריון. דמעות זולגות על פניי. דמעות של אושר. דמעות של כאב. ניסיתי לנתח את המצב, אך עכשיו אני מבולבלת יותר. אני חשה סערת רגשות, בחילה נוראית משתלטת עליי ואני מוצאת את עצמי שוב מול האסלה. בקושי רב, אני קמה מהרצפה, מצחצחת את שיניי כדי להעלים את הטעם המר בפי וצועדת, כמו שיכורה לעבר המיטה. אני נשכבת בתנוחת עובר. העייפות משתלטת עליי. עיניי נעצמות אך אני לא מצליחה להירדם. האם מה שהשתוקקתי אליו שנים רבות באמת קרה? האם אני באמת בהיריון?

אני כל כך רוצה לספר לטומי על הגילוי המדהים הזה, אבל אינני יכולה לעשות זאת. אסור לי לספר לאיש ובמיוחד לא לו. זה רק יסבך את המצב, המסובך ממילא. אילו רק יכולתי לדבר עם ענת, לספר לה על כך, לשמוע את ההתרגשות בקולה, את צווחות האושר שלה. היא הייתה מגיעה אליי מיד, והשמחה שלה הייתה מפיגה את כל הפחדים שלי. כשהיא הייתה לצדי, הייתי אמיצה. עכשיו אצטרך להתמודד לבדי עם הפחד. אני מקווה שענת נמצאת לצדי, ברוחה.

אני חייבת לקבוע פגישה עם רופא המשפחה שלי, לבצע בדיקת דם ולבדוק את אמתות התוצאה של ערכת ההיריון. אם אני אכן בהיריון, עליי להחליט מתי ומה לספר לאדם. ככל הנראה, לא איאלץ לספק לו הסברים, הרי הוא הציע שאשכב עם אחרים. הוא יניח שהרעיון שלו הצליח. אני מכירה אותו מספיק, ויודעת שהוא יתחיל לשמור ולגונן עליי באופן מוגזם. בכל פעם שעשיתי הפריה והרגשתי רע מהתהליך הלא פשוט הזה הוא לא הרשה לי להרים אצבע. מה אם הוא ידרוש שאפסיק לעבוד במהלך ההיריון? מה אם הוא לא יסכים שאצא מהבית בלי שמישהו ילווה אותי? הוא מסוגל לשכור שומר ראש שילווה אותי לכל מקום. אני נזכרת בפעמים הנדירות שבהן פגשתי את טומי במהלך החודש האחרון. הן עלולות להיות האחרונות. אני כל כך אוהבת אותו. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לוותר עליו. אבל לא אוכל להיות אנוכית. בקרוב איאלץ לשחרר אותו. למען אושרו.

טומי שיקר למעני. הוא לא רצה שאגן עליו. הוא ידע כמה האמת הזו עלולה לעלות לי. אילו היה מדובר רק בבית המשפט, הייתי ניגשת מיד למשטרה. הייתי מוסרת עדות ומספרת להם את האמת, שבלילה שבו לינור נרצחה טומי בילה אתי. הייתי דואגת שיסגרו את התיק נגדו ויחפשו את הרוצח האמתי. לצערי, נודע לי על המעצר של טומי לאחר שהשכנה שלו מסרה עדות, ואז כבר היה מאוחר שאמסור את עדותי בנוגע לחפותו. היא הגנה עליו במקומי. לא יכולתי להגן על הגבר שאני אוהבת, וחוסר האונים שהרגשתי הטריף אותי. אני יודעת ממה הוא חושש. הוא חושש שהרוצח של לינור יפגע באנשים האהובים עליו. במיוחד, באימא שלו או בי. אם אספר לו על ההיריון, הדאגה שלו תגבר. הוא עלול לדרוש שננתק לחלוטין את הקשר שלנו. אני יודעת שכל עוד הרוצח חופשי, טומי יתרחק ממני. אבל ברגע שהאיום הזה יוסר הוא יבקש ממני לבחור בינו לבין אדם. איך אוכל להסביר לו שאני לא יכולה לבחור? אדם הוא בעלי. הוא יגדל את הילד שטומי זרע בתוכי.

אני לוקחת את הטלפון הנייד ומחייגת לטומי. אני לא נוהגת לעשות זאת בדרך כלל, אבל אני צריכה לשמוע את קולו.

"הכול בסדר?" הוא שואל מיד.

"התגעגעתי אליך. אני יודעת שקבענו לא להיפגש השבוע, אבל האם תוכל לדבר עם שרון ולבקש ממנו שנשתמש ביחידת הדיור שצמודה אל הבית שלו גם הלילה? אני יודעת שזו התראה קצרה, אבל אני זקוקה לך."

"רק רגע, אני מיד אתך," הוא מזיז את המכשיר. ברקע אני שומעת אותו אומר לאישה שנמצאת לידו שהוא מיד יחזור והם ימשיכו מהנקודה שבה עצרו. האם מדובר בשכנה שלו? זו ששיקרה למענו ואמרה שהוא בילה אתה בלילה שבו לינור נרצחה? אני יודעת שהיא אוהבת אותו, טומי סיפר לי על כך. אני גם יודעת שאכפת לו ממנה מאוד. אני גם יודעת שאני מקנאה בה. היא חופשייה להיות אתו, לאהוב אותו. היא חופשייה להעניק לו משפחה אמתית מה שאני לא מסוגלת לתת. אני מנתקת את השיחה ומכבה את הנייד. הדמעות שלי זולגות על הכרית, עד שהעייפות משתלטת עליי ואני נרדמת. אני חולמת על תינוקת עם עיני איביזה ועל אושר בלתי אפשרי.