סוויט טומי

פרק 0 

 

יצאתי מהמונית ושאלתי את הנהג, "האם זה הפאב הנכון?"

"אם תפסיקי לשאול שאלות מיותרות ותרימי את ראשך, תראי שזה המקום אליו ביקשת להגיע," הוא ענה בטון מזלזל. אולי, אם בתחילת הנסיעה, הייתי מסבירה שאני גרה בקרית גת, ושאני לא רגילה לצאת לפאבים במרכז הארץ, הוא היה מגלה כלפיי יותר סבלנות.

השם של הפאב התאים למראה שלו, "הבר האחרון". חורבה ישנה, בקלות ניתן היה לחשוב שהיא עלולה להתמוטט. חייכתי מהבדיחה הפרטית שלי, אבל לא לזמן רב. בקושי הספקתי לסגור את הדלת ולעלות על המדרכה והמונית כבר נעלמה מן העין. נותרתי לבד בסמטה, לבי הלם בחוזקה. בדרך כלל, אני לא פחדנית. אבל הפעם, פחדתי. אפילו הייתי מוכנה להסתכן בכניסה למקום המזעזע הזה, כדי לא לעמוד כאן לבד. יכולתי לחכות לאלונה בתחנת הרכבת, כמו שקבענו בהתחלה, ולא לחפש לעצמי הרפתקאות מיותרות. היינו מגיעות לכאן יחד, אך ההודעה שלה על כך שהיא תקועה בפקק הובילה להחלטה המטופשת הזו.

נביחות רמות של כלב, העלו בדמיוני תמונת רוטווילר עצבני שעלול להופיע בסמטה. הפחד שלי גבר. צעדתי קדימה במהירות והתנגשתי בעמוד. פאקינג, ערב "מושלם". לצערי, זה לא נגמר שם. מיד, התברר לי שהיה עד ל"מפגש" שלי עם העמוד ושהוא צוחק עליי. התביישתי להסתכל לכיוונו. המבוכה שלי גברה, כשהבנתי שהוא מנסה לומר לי משהו.

בניסיון להציל את מה שנותר מן הגאווה שלי, הפניתי אליו את ראשי. ניסיתי לעטות על פניי ארשת רגועה ונינוחה, במקום המבט הנבוך שבטוח היה לי. ברגע שעיניי סרקו את הגבר החלומי שעמד לפניי, סומק הציף את לחיי, גל חום עלה ממעמקי בטני והתפשט בכל גופי. ההורמונים שלי פתחו במלחמה נגד כל האיברים, התאים ושאר גופי. המוח, בכלל, פצח בשביתה.

הצחוק, שהביך אותי לפני כמה רגעים, פסק. מבטו סרק את גופי. למה, מכל הגברים בעולם, התנגשתי בעמוד דווקא לידו?

מעניין, מה הוא חושב עליי? חבל שלא השקעתי יותר זמן באיפור ובבחירת הלבוש שלי. בעצם, מה זה כבר משנה? ברור, שאני לא מסוג הנשים, אתן הוא רגיל לצאת. המחשבה הסוררת הזו שעשעה אותי, משום שבכל מקרה, הגבר הזה הוא מחוץ לתחום שלי, אף שיהיה נחמד, לשכוח לרגע את העובדה שאני אישה נשואה עם שלושה ילדים. בדמיוני, הייתי מוכנה להיסחף אתו לרומן, רווי סקס פרוע ובלתי נשכח. כנראה שהמכה בראש השפיעה עליי, הרבה יותר משחשבתי.

"את בסדר? לא הייתי צריך לצחוק. אני מקווה שתסלחי לי." הקול שלו העביר בי צמרמורת. כשהוא הסתכל בעיניי, רציתי לקפוץ ראש לתוך הכחול והירוק של עיניו ולטבוע בהן. יש לי חולשה לגברים עם עיניים יפות.

"הכול בסדר. אני רגילה לדברים כאלה. אתה מבין, זה התחביב שלי, ליצור לעצמי מספיק מקרים משעשעים ומעניינים כדי שיהיה לי מה לספר לקוראים שלי. חיים של סופרת. אם לא אחווה את הסיטואציה בעצמי, איך אוכל לתאר אותה בצורה ריאלית?" למה, לעזאזל, סיפרתי לו שאני סופרת? מה אם הוא באמת יחפש אותי בגוגל או בפייסבוק ויקרא את "טרילוגיית הסודות"? למה אמרתי לו את השטות הזאת? דמיינתי לרגע את המבט על פניו, כשהוא יקרא על מסיבות הסקס של דוד. הוא בטח יחשוב שחוויתי את העולם הזה, כדי להעביר אותו יותר טוב לקוראים.

"את סופרת?" הוא התבונן בי, בעניין רב, וחיכה לתשובתי. רציתי לענות לו, שיש לי כמה סיפורים לספר לו ושיהיה נחמד לנסות יחד כמה מהסצנות שכתבתי ב"סודות", אבל החלטתי לא להסתכן. הוא עלול להסכים ואני עלולה להעז. חייכתי לעצמי, יודעת שאני אמיצה רק בעולם המילים. מזל שלא התנגשתי בו במקום בעמוד, אז הייתי מרגישה ממש גיבורת ספרים ארוטיים.

"כן."

"את הסופרת הראשונה שלי." הוא פלרטט אתי? כבר כל כך הרבה שנים שאינני רווקה, לא בטוח שאני מסוגלת להבחין בין התלוצצות לפלירטוט.

"היא נכנסה לחייו בסערה וכמעט הפילה אותו מרגליו. לרוע מזלו של העמוד, היא פספסה את הבחור והתנגשה היישר בו. זה היה סופו של מה שיכול היה להיות רומן ארוטי לוהט." לא ברור לי למה בכלל התחלתי לדבר אתו על הנושא הזה, אך עכשיו הוא ודאי יחשוב שפלרטטתי אתו.

"זה יהיה נדוש, אם אומר לך שאת משב רוח רענן בחיי? חייב לציין, שאני רציני ביותר בנוגע לכך. גרמת לי לצחוק ואני מחייך ללא הפסקה, מהרגע שהכרנו. תודה."

"תמיד לשירותך, רק בלי ההתנגשות בעמוד. פעם אחת כזו, מספיקה לכל החיים."

"חבל. זה היה יכול להיות סרטון פופולרי ביותר, ביו-טיוב."

"סרטון ביו-טיוב? בשמחה אוותר על התענוג הזה." הוא חייך אליי, אך היה נדמה לי שעיניו הפכו עצובות. מעניין למה?

"נעים מאוד, טומי קליימן, לשירותך."

"נעים מאוד, אריאלה באום, לשירותך."

"זו הפעם הראשונה שלך כאן?"

"כן. חשבתי שרואים עליי, את המבט מלא האימה ואת הרצון העז לברוח, כל עוד זה אפשרי."

"את מצחיקה. אני מבטיח לך, ברגע שתיכנסי פנימה, תשני את דעתך. את יודעת, שהאמרה 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' נכתבה על המקום הזה?"

"באמת?" הייתי בטוחה שהוא התבדח. כמובן שצדקתי.

"כמובן שלא. למה לא ביקשת שיחכו לך בכניסה, אם זו הפעם הראשונה שאת פה?"

"הייתי אמורה להגיע לכאן עם חברה. היא תקועה בפקק לכן הגעתי, לבד, במונית. חבל שלא חיכיתי לה."

"אני דווקא שמח שהגעת לכאן לבד. ממש מעציבה אותי המחשבה על כך שהייתי מפספס את ההיכרות שלך עם העמוד."

"זו בהחלט הייתה חוויה בלתי נשכחת."

"אני נפגש פה עם חבר. אולי תצטרפי אלינו, עד שהחברה שלך תגיע?"

"תודה על ההזמנה, אבל אני חוששת שבעלי לא יהיה מרוצה מהרעיון הזה."

"תחשבי עלינו כעל שומרי הראש שלך. הרי, בעלך לא ירצה שתשבי לבד בפאב ויתחילו אתך כל מיני טיפוסים מפוקפקים, עם כוונות לא טהורות."

"יש משהו בדבריך. עכשיו, נותר לי רק לברר, האם הכוונות שלכם טהורות."

"חבר שלי טהור לחלוטין. מקרה נדיר ביותר וראוי להערצה, הוא עדיין מאוהב באשתו."

"ואתה, טומי?"

"את יכולה להיות רגועה, הכוונות שלי טהורות לחלוטין."

"ואיך אוכל להיות בטוחה, שאתה אומר את האמת?"

"תצטרכי לסמוך עליי."

"אימא הזהירה אותי, שלא לסמוך על זרים."

"ואת תמיד מקשיבה לאימא?" הוא חייך אליי, שוב.

"אני משתדלת. נראה לי שברגע זה, התחרטת על ההצעה שלך." חייכתי אליו בחזרה.

"לא התחרטתי. את אישה מיוחדת מאוד."

"בפעם האחרונה שאמרו לי שאני מיוחדת, כתבתי טרילוגיה. כדאי לך להיזהר. אחרת, אתה עלול להיות הגיבור של הטרילוגיה הבאה."

"גברת באום, אותי לא מפחידים עם מילים. אולי, מתישהו, ניפגש לקפה ואספר לך את הסיפור שלי? אני לא בטוח שתוכלי לכתוב עליו טרילוגיה, אבל הוא בהחלט יכול להפוך לספר."

"עכשיו סקרנת אותי, מר קליימן. אחכה בקוצר רוח, לסיפור שלך."

נביחה חזקה נשמעה שוב בסמטה, קפצתי קדימה והתנגשתי בעמוד, פעם נוספת. הפעם, פרצנו יחד בצחוק. אחרי שנרגענו, טומי הושיט לי את ידו. היססתי לרגע.

"אני חושש ששוב תפגעי בעמוד המסכן." צחקתי מדבריו והושטתי לו את ידי. נכנסנו יחד לפאב, בלי לדעת שמאותו הרגע, הדבר היחיד שאחשוב עליו זה הסיפור של טומי. קיוויתי שיום יבוא והוא יסכים שאכתוב אותו. דמיינתי את הכריכה של הספר, עליה מתנוסס השם, שבחרתי עוד בתחילת הסיפור שלו. סוויט טומי.