פרולוג
אני מכורה לאהבה. לתחושה הנפלאה הזו שאני חשה בכל גופי. לאריק שהעניק לי את המתנה הזו, שעטף אותי באהבתו. רוצה עוד ועוד מהטעם הנפלא שרק למדתי להכיר. ריחו, נגיעותיו וחום גופו כשהוא נצמד אליי. המילים שהוא כותב לי. לא האמנתי שאפשר לאהוב כך. להרגיש שכל נשימה שאני לוקחת לריאות אינני מצליחה למלא אותן באוויר. הלב מתפוצץ מכאב מתוק, מגעגועים אליו, דקות ספורות לאחר שיצאתי מחדרו. איך אני מתגברת על הרצון לשוב אליו מיד? המחשבה על יום שלם בקורס בלעדיו רק מגבירה את הגעגועים. הייתי נותנת את הכול כדי לבלות את הימים הבאים במיטה אתו ובשיטוט ברחובות היפים של ליסבון כשידינו אוחזות ומעבירות מילים אילמות. אני אוהבת אותך אריק. אוהבת כל כך שזה כואב. מדברת אתך במחשבתי כאילו שאתה נמצא לצדי. אתה חלק בלתי נפרד ממני, קיים בתוכי ואני קיימת בתוכך. זרענו זרעים והם הצמיחו שורשים בתוכנו שלעולם לא יתנתקו, שאי אפשר לעקור אותם. אנחנו כמו קעקוע הצרוב על העור, שגם אם ננסה להסירו הצלקת תישאר כמזכרת לנצח.
"אלכסנדרה, אלכסנדרה, אלכסנדרה
פרח שקטפתי בגן של קוצים...
אלכסנדרה, אלכסנדרה, אלכסנדרה
הרוח לוחשת את שמך באוזני...
אלכסנדרה, אלכסנדרה, אלכסנדרה
פעימות הלב מנגנים לי את שמך...
אלכסנדרה, אלכסנדרה, אלכסנדרה
אהבה, תשוקה, רגשות בכל הצבעים...
אלכסנדרה, אלכסנדרה, אלכסנדרה
האחת שבלבי ובנשמתי."
הקלדתי את המילים בנייד ושלחתי לה את השיר. רציתי שהיא תדע איך בדיוק אני מרגיש כלפיה. התבוננתי בצג וחיכיתי לסימן שיודיע לי שהיא ראתה את ההודעה. פתאום התחלפה הכותרת - ל"מחוברת". לבי החל לפעום בחזקה. המחשבה שהיא קוראת את המילים ברגע זה גרמה לי להתרגש כנער בתיכון אשר שלח את שיר אהבתו הראשון לנערה שהוא מחבב. היא החלה להקליד ולבי קפץ משמחה. שלוש המילים שהופיעו על הצג היו מה שחיכיתי לראות. "אני אוהבת אותך." כתבה אלכסנדרה.
התנעתי את הרכב, כשהגעתי לכביש המהיר האצתי מיד, הייתי צריך להגיע ליעד במהירות הבזק. הרוח שנשבה מהחלונות הפתוחים לרווחה ציננה את התשוקה שהרגשתי עד לפני רגעים אחדים. הריח של גילה עם זאת עדיין מילא אותי, הרגשתי את נוכחותה גם כשהמרחק בינינו התעצם. איך הייתי עיוור לרגשותיי אליה? השאלה הזו עברה בראשי פעם אחר פעם. גילה מתאימה לי כמו כפפה ליד. בחיים אחרים הייתי נשוי לה וחי את החיים המתאימים לי יותר מכול. חופש ואישה המקבלת אותי כמו שאני. אישה הרואה את החבוי מעיני כול. נמאס לי להסתתר, לא שאכפת לי מה אלכס תחשוב. אם כך, למה אני משתדל שהיא לא תגלה זאת? מה פשר הגעגועים הלא ברורים אליה שצצו מאז שהיא טסה? אני אוהב את גילה, הבנתי זאת כבר. למה אלכס חסרה לי אם כך? האם אני אוהב אותה או את מה שהיא מייצגת עבורי? אני אוהב את השליטה המוחלטת בה, את הכוח שהיא נותנת לי . אולי ההרגשה שמרחוק החבלים האלו רופפים זה מה שגורם לי לחוש געגועים אליה. אני זקוק לאלכס הכנועה התלויה בי ובמה שאחליט עבורה וגילה לא תוכל לתת לי זאת. הייתי זקוק לשתיהן בחיי. עם המחשבה הזו בראשי, החניתי את המכונית ליד ביתו של ירון ורצתי אל עבר הלא נודע.