האחים פיורי 4 - רית'

פרק 1

רית'

רציתי שהיום הדפוק הזה ייגמר כבר.

כאב פעם לי ברקות, עשיתי לי תזכורת לבלוע אחר כך משכך כאבים. רכנתי מעל המקלדת, הקשתי וסרקתי את סרטוני המצלמות במעגל סגור שעל המסך.

כלום.

נהמתי בתסכול. איזה בן זונה פרץ למחסן של לקוח שלי במרכז העיר וגנב ציוד תעשייתי ששווה הרבה מאוד כסף.

אני עוד אמצא אותו.

תמיד מצאתי את האשמים, לכן פניקס שירותי אבטחה נחשבה לחברת האבטחה הטובה ביותר בניו אורלינס.

שריקה נשמעה מכיוון דלת המשרד שלי. "היי, בוס, אתה נראה טוב."

הרמתי את הראש וראיתי את אחד מאנשיי, לינקולן, עומד שם בעור שזוף ובשיער בלונדיני פרוע. נראה כאילו הוא בדרכו לחוף, ואמור להיות לו גלשן תחוב מתחת לזרוע, כדי לתפוס גלים. אבל למרות החיוך והמזג הרגוע, הוא היה לוחם לשעבר ביחידת אריות הים, מומחה באגרוף תאילנדי ובקיא בטכנולוגיה ובמחשבים.

משכתי בשרוול ז'קט הטוקסידו שלי, טוקסידו לבן מזדיין.

אחי דנטה ערך הלילה מסיבה במסעדה היוקרתית שלו, וויילדפייר. נושא המסיבה היה גטסבי הגדול, ובת הזוג שלו, מילה, שלחה את החליפה למשרדי החברה שלי בדרישה שאלבש אותה.

היא הייתה מפיקת אירועים והייתה מאוד קפדנית.

"אני מוזמן לאירוע צדקה. דנטה ומילה עורכים אותו בוויילדפייר."

לינק חייך. "השניים האלה תמיד מגייסים כסף בשביל משהו."

הוא צדק. האחים שלי ואני אהבנו להעניק בחזרה לקהילה ככל האפשר.

בילדותנו היינו חסרי כול. חמישה ילדים שננטשו ונזנחו. כולנו התגלגלנו למערכת האומנה הציבורית וחווינו על בשרנו את התחושה שאין לך דבר מלבד הבגדים שלגופך. אני ננטשתי כשהייתי תינוק, לא הכרתי את ההורים שלי ולא זכיתי ליציבות גם במערכת האומנה. חלק מבתי האומנה שגרתי בהם היו סבירים, אבל לפעמים, בלי שום הכנה מראש, היו מעבירים אותי פתאום למקום אחר.

לא כל המקומות היו טובים. למעשה, חלקם היו ממש גרועים. זיכרונות ישנים הכו בי — צעקות, מכות ודם.

נעלתי בפנים את הזיכרונות. מה שהיה — היה. העבר לא יכול היה לגעת בי יותר.

מצאתי את האחים שלי בבית האומנה האחרון של כולנו. הם הצילו אותי — בכמה וכמה מובנים.

מאז בנינו לעצמנו חיים מוצלחים וקבענו את ביתנו בניו אורלינס.

דנטה היה הבעלים של המועדון הכי חם בעיר, אמבר, ושל כמה מסעדות וברים נוספים. קולט היה צייד ראשים מצליח. קאוונר תמיד שאף להיות עשיר והוא אכן הקים אימפריה עסקית ששווה מיליארד דולר. בודן ניהל את הארד ברן, חדר כושר עם רשימת המתנה ארוכה של מצטרפים חדשים.

אני ניצלתי את הכישורים שפיתחתי בצבא — וכמה שרכשתי במהלך תקופת עבודתי בסוכנות הביון המרכזית — והשתמשתי בהם כדי להקים את פניקס שירותי אבטחה.

היינו אדונים לעצמנו, הגנו על מה ששייך לנו, וחיינו את החיים בדרך שלנו.

חוץ מאשר כשנאלצתי ללבוש חליפה בהשראת שנות העשרים והייתי צריך להיות נחמד לאנשים.

אבל כיוון שידעתי שהכסף יעזור לילדי אומנה, זה היה שווה.

זקפתי את הגב. "כדאי שאזוז. תוכל לומר לנואה שלא מצאתי בסרטונים של המצלמות שום מידע מועיל לגבי התיק של היקסון? תגיד לו שימשיך לחפש."

"סגור. תעשה חיים." לינק הרים את גבותיו. "ואולי תנסה להכיר מישהי."

שלחתי אליו מבט נוקב ויצאתי מהמשרד.

עברתי בחדר המחשבים החשוך ויצאתי דרך הדלת המאובטחת למסדרון. העיצוב הפנימי של המשרדים כלל רצפה מבטון מוחלק, עץ וזכוכית וכמה נגיעות תעשייתיות. חלפתי על פני חדר הישיבות המוקף קירות זכוכית.

גאווה הציפה אותי. המקום הזה היה שלי. אני בניתי אותו, שכרתי כל עובד ועבדתי קשה כדי להפוך אותו לסיפור הצלחה.

לאורך שנים רבות לא היה לי שום דבר שהיה רק שלי, שום בגד שלא נלבש בעבר או שימש מישהו לפניי.

יישרתי את העניבה השחורה הארוכה שלצווארי כשירדתי במדרגות, הנהנתי לעובד שלי שישב מאחורי דלפק הקבלה ויצאתי מהבניין.

הערב ירד כשהלכתי ברחובות המוכרים של רובע וורהאוס. כל הבלוק היה בבעלותי ובבעלות האחים שלי. היו לנו כמה מחסנים, שרובם שופצו והפכו לבתים, למשרדים ולעסקים שלנו. קאוונר גר בפנטהאוז במגדל איגניס, שהתנוסס אל על בפינה.

התקדמתי ברחוב ופניתי בסופו. לפניי זהר שלט הזהב של אמבר באור הערב האפלולי ולצידו עמד הסמוקהאוס, הבר של דנטה.

אבל הערב התגודד ההמון מחוץ לוויילדפייר. אנשים לבושים במיטב מחלצותיהם בסגנון שנות העשרים עמדו בתור ארוך וחיכו לעבור בכניסת הבטון האפורה האלגנטית. אורות הבהבו ומוזיקת ג'אז נשמעה מבפנים.

העפתי מבט בטלפון שלי. עדיין לא התקבלה הודעה מאחותו של ג'ק.

חשתי דקירת תסכול, שרק הגבירה את כאב הראש שלי. התקשרתי וסימסתי לאחותו של החבר הכי טוב שלי פעמים רבות, אבל לא זכיתי לתגובה. שום דבר. היא לא טרחה לענות לי אפילו פעם אחת.

ג'ק היה החבר הכי טוב שלי. שירתנו יחד בצבא, וכעת הוא עבד עבור קבלן צבאי פרטי.

כיווצתי את המצח. לאחרונה ג'ק לקח על עצמו עבודות יותר ויותר מסוכנות וזה לא מצא חן בעיניי. הצעתי לו עבודה בפניקס, אבל האיש לא היה מסוגל להשתקע במקום אחד ולהכות שורש.

בסוף הוא עלול להיפגע או גרוע מזה.

לפני כמה שבועות הוא התקשר אליי מהשד יודע איפה כדי לבקש ממני לשים עין על אחותו. היא עמדה לעבור לניו אורלינס וללמוד באוניברסיטת טוליין.

פרנצ'סקה פרקר. פגשתי אותה רק פעם אחת, זה היה לפני שנים, זמן לא רב אחרי שג'ק ואני התגייסנו. היא ואימא שלהם הגיעו בטיסה מסיאטל כדי לפגוש אותו כשהוא ירד מהמטוס.

זכרתי במעורפל נערה מתבגרת גבוהה ורזה עם ברזלים בשיניים ושיער כהה. ידעתי שהיא אמורה להיות עכשיו בשנות העשרים שלה, ודאי לומדת משהו לתואר שני.

ממש לא היה לי זמן להיות בייביסיטר של איזו סטודנטית בקולג', ובמיוחד של מישהי שלא החזירה טלפונים.

התקדמתי לעבר דלתות הכניסה של הוויילדפייר.

"היי." בלונדינית בשמלה זעירה שעמדה בתור אחזה בזרועי. "תכניס אותי איתך, בבקשה."

"מצטער."

"אבל התור כל כך ארוך." היא עפעפה בריסיה.

היא הייתה יפהפייה, אבל לא הרגשתי אפילו הבהוב של משיכה. אף פעם לא התקשיתי למצוא בנות זוג, אבל עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהייתה לי אחת.

לאחרונה פשוט לא התעניינתי בזה.

הנדתי בראשי וניסיתי לרכך את הסירוב עם חיוך. הסלקטור ראה אותי ונופף לי להיכנס.

"מצטער. שיהיה לך לילה טוב." הסתובבתי ונכנסתי.

החלל הגדול היה בעל תקרה גבוהה וקירות אפורים וקודרים. במרכז המסעדה עמד עץ שענפיו התרוממו מעלה, התפשטו לצדדים וכיסו את התקרה, פרחים זוהרים נצנצו בזהב על הענפים.

המקום היה מלא, ושיערתי שמילה תהיה מרוצה. וכאילו זימנתי אותה במחשבותיי, הבחנתי בה בין האנשים, מדברת עם כמה מהעובדים. היא לבשה שמלת פלאפר1 בגוונים של שחור וזהב, ושערה החום היה מעוצב בגלים עדינים.

לא הרחק מאחוריה עמד אחי הגדול, דנטה.

דנטה היה בעל מראה גברי, גבוה וכהה, ושידר שהוא אוהב לנהל את העניינים. הוא היה לבוש כולו בשחור ומסביב לצווארו היה כרוך צעיף זהב.

בזמן שהסתכלתי עליהם, הוא שלח יד ונגע באוזנה של מילה. היא הרימה את מבטה והבזיקה אליו חיוך קורן.

הרגשתי כיווץ משונה בחזה. שמחתי לראות שדנטה מאושר, רק קיוויתי שהמצב יישאר ככה.

לא היה לי אמון באהבה.

אהבתי מאוד את האחים שלי. הקשר שלנו נצרב בדם ובעבודה קשה וידעתי שהוא לעולם לא יתנתק.

אבל אהבה רומנטית... נראתה לי כמו משהו הרבה יותר שברירי. כמו ניצוץ שהתלקח בעוצמה, הבהב וכבה במהירות. משהו שהיה טרחה רבה מדי.

התקרבתי אל השניים. מילה הבחינה בי ראשונה וחייכה.

"ידעתי שתיראה מדהים בחליפה הזאת, רית'."

הרכנתי את ראשי ונשקתי ללחייה. אחר כך הנהנתי לעבר דנטה. "המקום נראה מעולה, מילה."

היא קרנה באושר. "תודה."

"זה מפני שהיא גאונה," אמר קול נשי.

הרמתי את מבטי וראיתי את מייסי. הבלונדינית התוססת לבשה שמלה בצבע זהוב שמפניה עם פרנזים, וקולט עמד לצידה. נראה שאחי צייד הראשים שמח להתגנדר בערך כמוני.

"אני מתה על השמלה הזאת." מייסי התנועעה ורשרשה כשחלקה התחתון המעוטר בפרנזים זז. "דייזי דרשה אחת משלה."

דייזי הייתה בתו של קולט — טכנית היא הייתה אחיינית שלו שהוא אימץ. לא הופתעתי כלל שדייזי רצתה שמלה תואמת. הילדה אהבה כל דבר שהיה יפה ומנצנץ.

בו הגיח מתוך ההמון. אפשר היה להוציא את המתאבק מהזירה, אבל בו עדיין נראה כמו מתאגרף. השרוולים של חולצתו הלבנה היו מופשלים וחשפו את הקעקועים שעל זרועותיו. מעל החולצה הוא לבש וסט בצבע ירוק כהה.

"בו, איפה הז'קט שלך?" מחתה מילה.

הוא הרים כוסית ויסקי ולגם. "זה כל מה שאת מקבלת."

הברונטית נשפה בתרעומת.

מלמולים נשמעו מהקהל, ואני הסתובבתי.

האח האחרון שלנו הגיע.

"הבן אדם חייב לדפוק כניסה," מלמל קולט.

"אבל תסתכלו עליהם," לחשה מייסי. "הם כל כך זוהרים."

קאוונר ובת זוגו, לונדון, נכנסו לוויילדפייר.

קאוונר היה גבוה, כהה ונאה, ובל נשכח — מיליארדר. הוא משך תשומת לב לכל מקום אשר הלך. שערו היה מסורק לאחור, הוא לבש טוקסידו שחור ומטפחת כסופה קרצה מהכיס העליון של הז'קט שלו. לצידו, לונדון התמירה והחטובה הייתה לבושה בשמלת מעטפת כסופה ארוכה. המחשוף היה עמוק ביותר והבליט את עורה השחום והזוהר, וכפפות לבנות ארוכות השלימו את ההופעה.

אנשים התקרבו אליהם. כולם תמיד רצו לדבר עם קאוונר.

לונדון — שהייתה בעבר חוקרת של משרד האוצר — גוננה עליו מאוד ונעצה בכמה מהם מבטים חדים.

הזוג התקדם לעברנו ונעצר.

"ערב טוב," אמר קאוונר באיטיות וזרועו התהדקה סביב מותניה של לונדון.

"אתם נראים נהדר," אמרה מייסי.

"גם את," לונדון חייכה. "אני אוהבת את הצבע הזה עלייך, מייסי." אחר כך היא הסתובבה. "מילה, המקום נראה מדהים."

"היא צודקת," הסכים קאוו. "הפעם התעלית אפילו על עצמך."

מילה התבוננה סביב בשביעות רצון. "תודה."

"עכשיו," המשיכה לונדון, "הבטחת לי קוקטייל מיוחד."

מילה הנהנה. "תכננתי לערב כמה קוקטיילים יוצאי דופן. אני אכין לך דייזי ביוקנן. וודקה, שמפניה, סמבוק וטוויסט של לימון."

הנשים שקעו בשיחה ודנטה פנה לקאוונר. "אני רואה שהמניות האלה שהכרחת אותי להשקיע בהן עלו."

"ודאי שהן עלו." קאוונר לקח כוס יין מאחד המלצרים.

סובבתי את ראשי וסקרתי את הקהל.

נצנוץ אדום צד את עיניי.

מתוך ההמון הגיחה אישה, שעצרה והסתכלה סביב.

קפאתי.

היא לא נראתה גבוהה, אולי מטר ושישים וחמישה. קימוריה מילאו היטב את שמלת הפלאפר השחורה־אדומה שלה ושערה השחור היה מסופר מעל כתפיה ומעוצב בסגנון גלי של שנות העשרים עם סרט ראש ונוצה אדומה במרכזו.

לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים ופתאום כאב הראש שלי כבר לא היה כל כך נורא.

מבטי שוטט על גופה, וכשחזרתי להסתכל על פניה, מבטינו הצטלבו.

היא לא הייתה יפהפייה קלאסית, אבל היא בהחלט הייתה מושכת. היו לה עיניים גדולות, על אף שהיא עמדה רחוק מכדי שאבחין בצבען. גם שפתיה המלאות והחושניות היו צבועות באדום, בהתאם לשמלה שלה.

הפעם הרגשתי הבהוב של משיכה. הבהוב גדול.

הקהל זז והסתיר אותה ממני.

הנחתי את המשקה שלי בצד. "אני מייד חוזר."

פרק 2

פרנקי

וואו.

התבוננתי סביבי במסיבה. מדהים. בניו אורלינס בהחלט ידעו להרים מסיבות.

כאילו, במרכז החדר עמד פאקינג עץ אמיתי, עם ענפים מלאי פרחים שהתפשטו לתקרה וזהרו באורות יפהפיים.

הגעתי לעיר רק לפני שבועיים, והיא כבר מצאה חן בעיניי, על אף שביליתי את רוב הזמן בהקמת המעבדה החדשה שלי. וגם הבית הקטן והחמוד ששכרתי עדיין היה מלא בארגזים.

אוניברסיטת טוליין עזרה לממן את הפרויקט החדש שלי בסיוע מהממשלה והחלום שלי עמד להתגשם. הייתי מיקרוביולוגית ולמדתי לדוקטורט ובמקביל אני אעזור למדינה שלי.

אבל הלילה רציתי קצת ליהנות.

הלילה רציתי קצת להשתחרר.

העברתי יד על השמלה שלי. אהבתי את שמלת הפלאפר האדומה. היא היוותה שינוי מרענן מחלוק המעבדה שלי, ובינינו, מי לא שמחה להזדמנות להתלבש יפה ולהתאפר? ענדתי מחרוזת פנינים ארוכה וסרט ראש חמוד עם נוצה אדומה.

בנוסף, אחת מהמטרות שלי הלילה הייתה לראות את האחים פיורי.

כבר שמעתי כל כך הרבה על יקירי ניו אורלינס. טוב, האמת שבעיקר רציתי לראות את רית' פיורי — החבר הכי טוב של אחי ג'ק.

אחי העריץ את האיש.

עיקמתי את האף. ג'ק היה קרוב יותר לרית' מאשר אליי, הם היו כמו אחים, וחשתי דקירה. אהבתי את ג'ק, אבל הוא תמיד היה רחוק מהבית ויצא לחפש את ההרפתקה הבאה.

אימא ואני לא הספקנו לו. למדתי את זה כילדה קטנה שחיפשה נואשות את תשומת הלב של אחיה הפופולרי.

אימא הזהירה אותי שיש גברים שתמיד מחפשים את הדבר המלהיב הבא, משהו חדש ונוצץ, הרפתקה שתסעיר אותם.

אבא שלי היה כזה. זה לא שהוא הסתובב בעולם או לא היה נאמן. הוא פשוט תיעל את כל הלהט שלו לעבודתו כשוטר.

עד שזה הרג אותו.

התנערתי מהעצבות. הייתי במסיבה וניו אורלינס הייתה בשבילי התחלה חדשה. לקחתי משקה מאחד המגשים וחייכתי אל המלצר. לגמתי מהשמפניה והמתיקות תססה על לשוני.

לא ממש זכרתי את רית'. היה לי זיכרון מעורפל של גבר במדים — כמו כל החיילים שהסתובבו אצלנו כשג'ק חזר הביתה. הייתי מרוכזת רק באחי. הוא חסר לי מאוד.

"אומייגאד, הנה דנטה פיורי," לחשה בהתלהבות אישה לידי. "החברה שלו היא האישה הכי בת מזל בניו אורלינס."

העפתי מבט בשלישיית הנשים המרכלות והסתובבתי.

הו, כן. דנטה פיורי באמת נראה גבר מדהים. עם שיער כהה, גוף שרירי ולסת חזקה מכוסה בזקן כהה. גבר שגברים רצו להיות כמוהו ונשים רצו אותו לעצמן. הברונטית שעמדה לצידו בשמלה מושלמת בצבעי שחור וזהב צחקקה, וכמובן הייתה מושכת בטירוף בפני עצמה.

מתחתי את צווארי כדי להתבונן באחים. עמד שם גבר גבוה וזעפני למראה עם זקן, ומולו עמדה אישה בלונדינית נמוכת קומה וטפחה על חזהו.

"אני מעדיפה את קולטון," אמרה אישה אחרת, "עם החספוס הקשוח של צייד ראשים." האישה חייכה ורעדה כאילו הצטמררה מהמחשבה עליו.

באותו רגע האנשים זזו, וכבר לא הצלחתי לראות את האחים האחרים. אוף.

שתיתי מהמשקה שלי והתקרבתי מעט, אבל עדיין לא ראיתי כלום. הפריע לי שכולם כאן היו גבוהים ממני.

בטח לינדזי, החברה הכי טובה שלי בסיאטל, הייתה אומרת לי להפסיק לקטר. היא הייתה בגובה מטר וחמישים וקצת, והתלוננה ללא הפסקה על קומתה הנמוכה.

לפתע הקהל נחצה, וגבר בחליפה לבנה השכיח ממני לגמרי את האחים פיורי.

וואו, הוא נראה מדהים. הצבע הלבן של חליפתו היה מושלם מעל עור הברונזה הכהה שלו, הוא ללא ספק היה ממוצא אפריקני־אמריקני. פניו היו כמעט יפהפיות, אבל בזכות הלסת החזקה שלו הוא לא נראה יפה מדי. שערו השחור היה קצר וההליכה שלו העידה שהוא גבר שידע איך לזוז ואיך להתמודד עם כל מה שהחיים הפילו עליו.

ראיתי אותו סורק את החדר, דרוך וערני. ראיתי את המבט הזה גם אצל אחי.

מישהו עבר בינינו והחזה שלי התכווץ. רגע. הוא הסתכל עליי?

אחר כך הוא הרים את ראשו ומבטינו התנגשו.

אוי. הלב שלי נחבט בחוזקה בצלעות.

לא יכולתי להסב את מבטי והסתכלנו לרגע זה על זה.

הקהל זז שוב וחסם את שדה הראייה שלי. לגמתי במהירות מהמשקה שלי והתגברתי על הדחף לנפנף רוח על עצמי.

התחלתי לפלס את דרכי בין האורחים לכיוון הבר. כמה אנשים פיזזו בסגנון שנות העשרים לצלילי מוזיקת הג'אז על רחבת הריקודים.

העפתי מבט לאחור וחיפשתי את האיש המסתורי שלי, על אף שממש לא רציתי שבחור לוהט יחבל בתוכניות שלי. הייתי פרנקי פרקר, אשת קריירה, והדוקטורט שלי היה בעדיפות עליונה אצלי. דוקטור פרנקי פרקר נשמע נפלא.

לא היה בחיי מקום לגברים, לאהבה ולסיבוכים. הפרויקט שלי היה חשוב מדי.

ידעתי שהעבודה שלי יכולה לחולל שינויים — תחילה בצבא, ובהמשך עבור כל כך הרבה אנשים חולים.

חשבתי על אימא שלי. אבא שלי נהרג במסגרת השירות במשטרה כשהייתי בת שבע, וג'ק היה על סף גיל ההתבגרות. הוא היה הרוס, וגם אימא. דורי פרקר עבדה קשה כדי לתחזק את הבית המושלם והגיעה לעודד במשחקי כדורגל ובאימונים. אבל אחרי שאבא מת, נראה שהאור שלה כבה. היא התגעגעה לבעלה ולא נישאה בשנית.

לא היו לי שום כוונות לאפשר לגבר להשפיע עליי ככה.

נדחקתי בין האנשים ולפתע נתקלתי בגוף קשה.

"אוי, סליחה." הצמדתי את ידיי אל הז'קט הצח כשלג של האיש וחשתי שרירים קשים וחום.

לאחר מכן הרמתי את עיניי לעבר פנים נאות, ומצמצתי. היו לו עיניים חומות כהות שלא יכולתי להסיט מהן את המבט.

"שלום," אמר איש המסתורין שלי.

המוח שלי נתקע לרגע. "היי." אלוהים, הקול שלי נשמע מתנשף, כמו חקיינית גרועה של מרילין מונרו.

"נראה כאילו את זקוקה למשקה." קולו היה עמוק ועשיר. "תרשי לי." הוא הושיט לי את זרועו.

אפילו לא חשבתי, פשוט שילבתי את ידי בידו.

מקרוב ההשפעה של מר מסתורין עליי הייתה אפילו גדולה יותר. כשגופי נגע בגופו הבטן שלי התכווצה. הוא הדיף ניחוח של ליים ומשהו מעושן והקרין עוצמה שקטה.

הוא הוביל אותי אל הבר וכולם פינו לו את הדרך. הוא רק הרים יד, והברמן כהה העור המשגע מיהר להגיש לנו כוס גבוהה עם קוקטייל מפונפן וכוס נמוכה מלאה בנוזל ענברי.

"בשבילך." הוא הושיט לי את הקוקטייל.

"תודה." אחזתי את הכוס בידיי, ושמחתי שהיה לי משהו לעשות חוץ מלבהות בו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*