שרלוטה

1

שַׁרלוֹטֶה למדה לקרוא את שמה הפרטי מכתובת על מצבה.

 

היא לא הייתה אפוא שרלוטה הראשונה.

קדמה לה דודתה, אחות אמה.

שתי האחיות קרובות מאוד, עד ערב אחד בנובמבר 1913.

פְרַנְצִיסְקָה ושַׁרְלוֹטֶה שרות יחד, רוקדות, גם צוחקות.

לעולם לא באופן מנקר עיניים.

יש צניעות בגילויי האושר שלהן.

אולי הדבר קשור באישיותו של אביהן.

אינטלקטואל נוקשה, חובב אמנות ועתיקות.

בעיניו אין דבר מעניין יותר מאבק רומאי.

אִמן רכה יותר.

אבל הרוך גוזר עליה עצבות.

חייה הם רצף של אסונות.

אחר כך נמנה אותם.

 

לעת עתה נישאר עם שרלוטה.

שרלוטה הראשונה.

היא יפה, שערותיה שחורות וארוכות כמו הבטחות.

הכול מתחיל בהאטה.

יום אחד היא מתחילה לעשות הכול לאט יותר: לאכול, ללכת, לקרוא.

משהו בתוכה מאט.

זה ודאי דכדוך שמחלחל לתוך גופה.

דכדוך הרסני, שממנו אין מתאוששים.

האושר הופך לאי בתוך העבר, ואין גישה אליו.

איש אינו מבחין בהופעת האיטיות אצל שרלוטה.

היא נחבאת במעמקים.

משווים בין שתי האחיות.

האחת פשוט חייכנית יותר מרעותה.

מלבד זאת מבחינים, פה ושם, בפרקי זמן ארוכים יותר של שקיעה בהרהורים.

אבל הלילה משתלט עליה.

הלילה הזה שיש לחכות לו, כדי שיוכל להיות האחרון.

זהו ערב קר כל כך בנובמבר.

כשכולם ישנים שרלוטה קמה.

היא לוקחת כמה חפצים, כמו לטיול.

העיר נראית כאילו קפאה, לכודה בתוך חורף שבא טרם זמנו.

לנערה זה עתה מלאו שמונה עשרה שנה.

היא הולכת בחיפזון אל מחוז חפצה.

גשר.

גשר שהיא אוהבת.

מקום החושך הסודי שלה.

זה זמן רב היא יודעת כי הוא יהיה הגשר האחרון.

בלילה השחור, בלי עדים, היא קופצת.

בלי שום היסוס.

היא נופלת אל מי הקרח, והם הופכים את מותה לעינוי.

 

לפנות בוקר מוצאים את גופתה, שנסחפה אל גדת הנהר.

חלקים ממנה כחולים לגמרי.

הוריה ואחותה מקיצים אל הבשורה.

האב קופא בשתיקה.

האחות בוכה.

האם שואגת את כאבה.

 

למחרת כתוב בעיתונים על הנערה הצעירה הזאת.

שהמיתה את עצמה ללא כל הסבר.

וזוהי אולי השערורייה הגדולה מכול.

הוספה של חטא על פשע.

מדוע?

אחותה רואה בהתאבדות פגיעה בברית ביניהן.

רוב הזמן היא חשה עצמה אחראית.

היא כלל לא ראתה, כלל לא הבינה את האיטיות.

כעת היא נעה ובלבה אַשְׁמה.

2

ההורים והאחות אינם משתתפים בלוויה.

הם מסתגרים בבית, שבורי לב.

הם ודאי גם מתביישים מעט.

מבקשים לברוח ממבטי הזולת.

כמה חודשים חולפים כך.

בחוסר יכולת להיות חלק מן העולם.

תקופה ארוכה של אלם.

אם ידברו הם עלולים להזכיר את שרלוטה.

היא מסתתרת מאחורי כל מילה.

רק השתיקה יכולה לתמוך בצעדי השורדים.

עד הרגע שבו פרנציסקה מניחה אצבע על הפסנתר.

היא מנגנת מנגינה, שרה חרש.

הוריה ניגשים אליה.

הם מניחים לגילוי זה של חיים להפתיע אותם.

 

פורצת מלחמה, ואולי מוטב כך.

התוהו ובוהו הוא רק תפאורה ליגונם.

בפעם הראשונה הסכסוך כלל־עולמי.

סרייבו מפילה את אימפריות העבר.

מיליוני אנשים מסתערים אל מותם.

העתיד נקבע בתוך שוחות ארוכות שנחפרו באדמה.

פרנציסקה מחליטה להיות לאחות רחמנייה.

היא רוצה לטפל בפצועים, לרפא חולים, להחיות מתים.

ולהרגיש שהיא מועילה כמובן.

היא, שחיה כל יום בתחושה שלא הועילה.

אמה מבוהלת מן ההחלטה הזאת.

מתעוררים מתחים וויכוחים.

מלחמה בתוך מלחמה.

לשווא: פרנציסקה מתגייסת.

היא קרובה לאזורים המסוכנים.

יש הסבורים שהיא אמיצה.

פשוט אינה פוחדת מפני המוות.

בעיצומם של הקרבות היא פוגשת את אַלבֶּרְט סַלוֹמוֹן.

אחד הצעירים שברופאים המנתחים.

הוא גבוה מאוד ומרוכז מאוד.

אחד מאותם אנשים שגם כשאינם בתנועה הם נראים ממהרים.

הוא מנהל בית חולים ארעי.

בחזית, בצרפת.

הוריו מתו, הרפואה משמשת לו תחליף למשפחה.

משימתו היא לו אובססיה, הוא אינו פונה ימין ושמאל משליחותו.

דומה שאינו מעניק תשומת לב רבה לנשים.

רק הבחין בנוכחותה של אחות רחמנייה חדשה.

היא אינה חדלה לשלוח אליו חיוכים.

למרבה המזל, משהו קורה ומשנה את ההיסטוריה.

באמצע ניתוח אלברט מתעטש.

אפו נוזל, הוא צריך לקנח אותו.

אבל ידיו מפשפשות במעיו של חייל.

פרנציסקה מושיטה אפוא מטפחת.

באותו רגע הוא מביט בה, סוף־סוף.

 

כעבור שנה אלברט אוסף את אומץ לבו בשתי ידיו.

שתי ידי הכירורג שלו.

והולך להיפגש עם הוריה של פרנציסקה.

הם קרירים כל כך עד שהוא מאבד עשתונות.

מדוע בא בעצם?

אה, כן... לבקש את... ידה... של... ב־תם...

לבקש מה? רוטן האב.

הוא אינו רוצה שהשרוך הזה, הגבוה, הרזה, יהיה לו לחתן.

ודאי שאינו ראוי לשאת בת למשפחת גרוּנוַולד.

אבל פרנציסקה מתעקשת.

היא אומרת שהיא מאוהבת כל כך.

קשה להשתכנע בכך.

אבל היא איננה טיפוס גחמני.

מאז מותה של שרלוטה הצטמצמו החיים למה שהכרחי.

 

בסופו של דבר ההורים נעתרים.

הם מתגברים על אופיים ומתאמצים לשמוח מעט.

לחדש את קשריהם עם פעולת החיוך.

הם מרחיקים לכת עד כדי קניית פרחים.

זמן רב כל כך לא נראו צבעים בסלון שלהם.

זו מעין תחייה באמצעות עלי כותרת.

ובכל זאת, בחתונה הם עוטים פרצוף של לוויה.

3

לְמִן הימים הראשונים פרנציסקה נשארת לבדה.

למה קוראים לזה ״חיים משותפים״?

אלברט יצא שוב לחזית.

המלחמה אינה נפסקת, היא נראית נצחית.

בשוחות מתרחש טבח ממש.

רק שבעלה לא ימות.

והרי היא כבר...

רגע, מהי המילה שאומרים על מי שאיבדה את אחותה?

אין מילה כזאת, לא אומרים כלום.

המילון ביישן לפעמים.

כאילו הוא עצמו נבהל מפני הכאב.

 

הכלה הצעירה משוטטת בדירה הגדולה.

בקומה הראשונה של בניין בורגני בשַרלוֹטֶנבּוּרג.

שַרלוֹטֶנבּוּרג: ״שכונת שרלוטה״.

היא שוכנת ברחוב וילנדשטראסה 15, קרוב לכיכר זַאוִוינְיִיפְּלאץ.

לא אחת טיילתי ברחוב הזה.

עוד לפני שהכרתי את שרלוטה אהבתי את שכונתה.

ב־2004 רציתי לקרוא לרומן פרי עטי זאווינייפלאץ.

השם הזה הדהד בי באופן מוזר.

משהו משך אותי בלי דעת מדוע.

 

מסדרון ארוך חוצה את הדירה.

פרנציסקה מתיישבת שם רבות לקרוא.

בביתה היא מרגישה כמו בחזית.

היום היא סוגרת את ספרה די מהר.

סחרחורת תקפה אותה, והיא עושה את דרכה לחדר האמבטיה.

שוטפת את פניה במעט מים.

די לה בכמה רגעים כדי להבין.

 

בשעה שאלברט מטפל בפצוע הוא מקבל מכתב.

אחד האחים הרחמנים נבהל מחיוורון פניו.

אשתי בהיריון, הוא נאנח לבסוף.

בחודשים שלאחר מכן הוא מנסה לבוא לברלין לעתים קרובות ככל האפשר.

אבל רוב הזמן פרנציסקה לבדה עם הבטן.

היא מטיילת לאורך המסדרון ומשוחחת עם ילדהּ.

כל כך היא נכספת לשים קץ לבדידותה.

הלידה מתרחשת ב־16 באפריל 1917.

זוהי הופעתה של גיבורה.

אבל גם של תינוקת שבוכה בלי הרף.

כאילו לא קיבלה את עובדת היוולדה.

 

פרנציסקה רוצה לקרוא לה שרלוטה, כמחווה לאחותה.

אלברט מסרב להעניק לה את שמה של אישה מתה.

על אחת כמה וכמה של אישה שהתאבדה.

פרנציסקה נפגעת, בוכה, מתרגזת.

זאת דרך להחיות אותה, היא חושבת.

אני מבקש ממך, חשבי בהיגיון, אלברט חוזר ואומר.

לשווא, הוא יודע שתתעקש.

הטירוף המתוק שלה הוא אחת הסיבות לאהבה שהוא רוחש לה.

לעולם אינה אותה אישה.

פעם היא חופשייה ופעם כנועה, פעם זוהרת ופעם חסרת מנוח.

הוא מרגיש שאין טעם להיאבק.

וחוץ מזה למי יש כוח להיאבק בזמן מלחמה?

היא תיקרא אפוא שרלוטה.