שתי אחיות

1

בהתחלה ראתה מתילד משהו מוזר בפניו של אטיין. כך התחיל הסיפור, בצורה כמעט סתמית; אולי כל הטרגדיות מתחילות כך?

2

אילו ביקשו ממנה להגדיר במדויק את ה"משהו" הזה הייתה אומרת שעננה מרחפת על פניו, והיא עצמה לא הייתה יודעת בדיוק מה פירוש הדבר. ישנם סוגים רבים ושונים של עננים; הדימוי אינו ברור. מה ראתה אצל אטיין? סתם מצב רוח קודר או סימנים המבשרים סערה גדולה? מוטב לשאול אותו:

"הכול בסדר, מותק?"

"לא, אני לא מרגיש טוב בימים אלו."

חמש שנים היא מכירה אותו, וחמש שנים היא אוהבת אותו אהבה עזה. אבל היא מעולם לא שמעה אותו מדבר ככה, מביע תחושה רעה במילים קרות כל כך. היא נבוכה ולא ידעה איך להשיב. מתילד הציגה את השאלה שלה סתם כך, בנימה קלילה שבה שואלים אנשים תמיד מה שלומם וכמעט לא מצפים לתשובה. תחושתה לא הייתה אפוא משוללת יסוד. אטיין נראה לה מוזר כבר כמה ימים, כאילו הוא נעדר מתוך עצמו. היא ידעה שהוא שרוי במתח בעבודה, שיש לו בוס חדש שמפעיל עליו לחץ בלתי נסבל; אבל טוב, הוא רגיל ליחס תוקפני בעבודה. הוא כבר חווה מצבים קשים שם אבל מעולם לא הביא אותם בערב אל חיי הזוגיות שלהם. אדרבה, מתילד התפעלה תמיד מיכולתו המדהימה לשמור על איזון. זה היה ביטוי שהתאים לו כל כך. אטיין אהב לחלק את חייו למדורים. בפעם הראשונה שאלה מתילד את עצמה מהו מקומה. באיזה מדור? הייתה לה מין תחושה מבשרת רעות. כאילו עברה למחוזות שאין בהם רגש; למין שממה טרם דחייה.

3

אטיין הוסיף להיות שתקן במשך רוב הערב ולא רצה לומר מה הסיבה לכך. מתילד התייסרה. עליה לכבד את הבחירה שלו, אמרה לעצמה; גם היא מרגישה רע לפעמים ולא מסוגלת לדבּר. למעשה הייתה זו אחת התכונות המשותפות להם; הם מתגברים על מכאוביהם בשתיקה.

היה עליה להתאמץ מאוד להשאיר אותו בפינתו לדוש במה שמטריד או רודף אותו, ופשוט להיות נוכחת ורוחשת טוב. לעשות הכול כדי שיוכל לקרוא במבטה: "אני כאן אם תזדקק לי." אבל הוא כיבה את האור בחדר השינה. בכל זאת ליטף את גבה של מתילד לפני ששב אל הצד שלו במיטה. בעיניה הייתה המחווה קרה, שלא לומר מנותקת.

היא רצתה להדליק שוב את האור, להגיד לו שאחרי ערב כזה אין שום סיכוי שהיא תצליח להירדם, אבל לא הייתה מסוגלת לבטא ולו מילה אחת. כדי להירגע החליטה לטייל בין זיכרונותיהם. ברוחה נדדה אל תמונות הקיץ האחרון שלהם. הם היו שבועיים בקרואטיה, וכמה ימים מתוך השבועיים בילו באי כמעט נטוש. בגן העדן הזה העלו את הרעיון להינשא בקרוב. אטיין הרגיש שהוא מוכן להביא ילדים לעולם. הכול היה יפה כל כך ומלא עוצמה; נדמה היה שמשהו נצחי מתחיל.

4

גם למחרת בבוקר לא שוחררו חרצובות לשונו של אטיין. הוא יצא לעבודה בשעה מוקדמת מעט יותר מהרגיל ועזב את דירת הזוג אחרי שליטף שוב את גבה של מתילד. שוב מחווה מכנית, והפעם נדמה היה לה שהיא חשה בה מעין רחמים. היא שלחה אליו חיוך – קורן, כך קיוותה – אבל הוא מיהר להסב את ראשו. כשנשארה לבדה התחשק לה לעשן סיגריה, אבל לא היו לה סיגריות. רגע ישבה ללא נוע מול שולחן ארוחת הבוקר שהיא השקיעה מאמצים בהכנתה. היא הוסיפה לארוחה נגיעות קלות של יופי כי חשבה לעצמה שאם תייפה את הדברים אולי הכול ישתפר. אבל עיניו של אטיין היו עיוורות ליופי הזה, הוא לא הבחין בעלי הוורדים שעל השולחן. זה היה קו אופי מתמיד של מתילד, הרצון להיות חיובית ומיטיבה; לא אחת התעורר אטיין נפעם מהעובדה שהוא חולק את חייו עם אישה כזאת.

5

מתילד מעולם לא איחרה לתיכון, יצא לה שם של מורה מסורה שאוהבת את התלמידים שלה כאילו היו ילדיה. המילים האלה נאמרו באמת מפי אחד מהורי התלמידים באספת הורים. כרגיל, היא הגיעה בזמן לתיכון, ששכן בפרוורי פריז. רגע נשארה במכוניתה וחשבה לעצמה שעליה להתעשת לפני שתתייצב מול העולם. אבל מילותיו של אטיין רדפו אותה; נכון, זה היה רק משפט אחד, אבל ברוחה הוא לבש ממדים של רומן רוסי עב־כרס. היא הביטה בדמותה במראת הרכב; משונה, נדרשו לה כמה רגעים לזהות את עצמה.

כשיצאה סוף־סוף ממכוניתה נתקלה במר בֶּרְתְיֶיה בחניון. המנהל היה איש ארוך ורזה, כמו האנשים שנופלים מהשמיים בציוריו של מַגריט. הוא העריך את מתילד במיוחד, ובסוף שנת הלימודים הקודמת, כשקיבלה הצעה מחטיבת ביניים פרטית בפריז, עשה כל שביכולתו כדי שתישאר; בסופו של דבר סירבה להצעה, שנראתה משתלמת מאוד. מתוך נאמנות, מתוך חיבה לתלמידיה, ובלי ספק גם משום שנהנתה מיחסו הטוב של האיש שנתקלה בו כעת. אבל ברגע שפנה אליה, המציאה תירוץ ואמרה ששכחה משהו במכונית. רק כדי שלא תצטרך לפסוע כמה צעדים בחברתו. השיחה הראשונה של הבוקר הייתה משימה בלתי אפשרית.

6

כשעמדה מול כיתתה חשה מתילד שהיא מסוגלת סוף־סוף להדוף מעליה את שיברון הלב; בעצם לא, אולי זה לא שיברון לב, אלא, נאמר, דאגה.

בתחילת השיעור החליפה כמה מילים עם מַטֵאוֹ, שרמתו בלימודים ירדה במידה ניכרת מאז גירושי הוריו. תמיד השתדלה לעודד אותו, ולפעמים נשארה בבית הספר עד שעה מאוחרת כדי לעזור לו או לשפר את הבנת הנקרא שלו בטקסטים הספרותיים. כנראה הדבר השתלם כי בימים האחרונים הוא התקדם מאוד. אולי יחסה של מתילד שינה את גורלו של מטאו; היה מוקדם מכדי לדעת.

בשיעור ספרות הם קראו פסקה מתוך 'החינוך הסנטימנטלי'. בכל שנה נהנתה מתילד לחלוק עם תלמידיה את אהבתה לרומן הזה; בעיניה היה זה היפה בספריו של פְלוֹבֶּר. היא זכרה כיצד היא עצמה למדה אותו בתיכון, והדבר שינה את חייה; מאז נעשתה הספרות בת לווייתה. וכך נולד הייעוד המקצועי שלה. היא פתחה את הקריאה ברגע המפורסם שבו פרֶדֶריק מוֹרוֹ פוגש לראשונה את גברת אַרנוּ; רגע הולדת התשוקה. כך מתאר פלובר את האקסטזה שניעורה בלב האיש הצעיר: "זה היה כמו התגלות." אבל כשביטאה את המשפט הזה הייתה למתילד פליטת פה, והיא אמרה: "זה היה כמו היעלמות."

7

בהפסקת האוכל היא הפעילה את הטלפון שלה. היא נמנעה בכוונה מלהציץ בו בהפסקות שבין השיעורים כדי להגדיל את הסיכויים שתצפה לה הודעה. היא חיכתה מעט, לפעמים הקליטה בבית הספר לא הייתה טובה, אבל שום הודעה לא הופיעה. הריקנות הזאת על מסך הטלפון שלה הסעירה אותה מאוד.¹

סַבּין, העמיתה שיחסיה איתה היו הטובים ביותר גם אם לא היו ממש חברות, חיכתה לה כדי ללכת יחד לקפטריה. שתי הנשים נהגו לסעוד יחד לעיתים קרובות; לנהל שיחות של עוברות אורח באותו מקום עבודה. מתילד סימנה לה במחוות יד שפירושה "אל תחכי לי", או "אבוא אחר כך", או "אני לא רעבה היום". מי מבין באמת מה כוונתה של יד? ובכל זאת, סבּין הבינה שעליה ללכת לבדה לקפטריה.

מתילד עמדה רגע במסדרון, מול הטלפון שלה. היא כעסה מאוד על אטיין שהשאיר אותה כך תחת מעטה שתיקה. בדרך כלל התקשרו זה אל זה או לפחות השאירו זה לזה הודעות כמה פעמים ביום; בייחוד אם נפרדו בקרירות. היא כיבדה את הרגשתו הרעה, אבל מגיע רגע שבו אדם חייב, מתוך אהבה ואפילו מתוך נימוס, לא משנה, לא להשאיר את האחר במצב של אי הבנה. היא כעסה עליו נורא, ובכל זאת לא נדרש לה אלא רגע לשנות את מצב רוחה ולכתוב, "מותק, אני חושבת עליך כל הזמן. אני מקווה שאתה מרגיש קצת יותר טוב היום. אל תשכח שאני כאן. מצפה כל כך להיות איתך שוב בערב." אחרי הצהריים הפעילה את הטלפון שלה בכל הפסקה והפסקה, אבל כלום, שום תגובה, רק אותה אלימות במסווה של היעדר.

8

באותו ערב ניסח סוף־סוף במילים את מה שטרד את מחשבותיו. הוא אמר בקול מתוח למדי, "אני מתכוון לעזוב את הדירה." מתילד לא הבינה בדיוק. היה בכך משהו עקום או מגושם. למה לא אמר, "אני מתכוון לעזוב אותך"? הוא דיבר על הדירה, כאילו רצה להעניק התגלמות מוחשית למצב שקשה להגדירו. פרידה נושאת איתה תמיד ערפול, מצבור דברים שלא נאמרו, ולא אחת –
שקרים כדי לא לפגוע. היא נאלצה אפוא להיות זאת שתדרוש דיוק, שתחפש את המילים לפסק הדין המרשיע אותה.

"מה זאת אומרת? אתה רוצה שנגור בדירות נפרדות?"

"לא, לא בדיוק."

"אז מה? אטיין, בבקשה, דבּר איתי."

"זה קשה מאוד."

"אתה יכול להגיד לי כל דבר."

"אני לא חושב."

"כן, אתה יכול."

"אני עוזב אותך. הקשר בינינו נגמר."

מתילד נאלמה דום. לפחות ברגעים הראשונים לא היה בה די כוח לומר מילה. הוא פסע לעברה, שוב רצה לעשות אותה מחווה ארורה: ללטף את גבה. אכן, זאת הייתה מחוות רחמים. היא הדפה אותו בכוח ואחר כך גמגמה, "זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות."

"אני מצטער."

"זה היה... דיברנו על... רצית שנתחתן."

"אני יודע."

"מה קרה?"

"כלום. זה מה שאני מרגיש. זה פשוט ככה."

"אבל זה לא בסדר להפסיק לאהוב בצורה כזאת. זה לא יכול להיות."

"..."

"תן לנו הזדמנות, אני מתחננת."

"כבר החלטתי. אני אעבור לגור אצל בן הדוד שלי עד שאמצא דירה. את יכולה להישאר כאן."

"להישאר כאן! להישאר כאן!" התפרצה מתילד סוף־סוף. "אבל זה בלתי אפשרי! אתה נמצא בכל מקום. בכל מקום. בכל מקום. אני אמות כאן. אתה חושב שאני יכולה לישון במיטה שלנו בלעדיך? ככה אתה חושב?"

"אני לא יודע. אני לא רוצה לסבך אותך, זה הכול."

"אה, כן? אתה מתעניין ברגשות שלי? באמת? אז תסביר את עצמך!"

"זה לא את..."

"אוי לא, לא השטות המחורבנת הזאת. רק לא זה!"

היא התמוטטה על הספה, כאילו קרסה מרוב כאב. החיזיון הזה המם את אטיין; פניה המעוּוֹת מכאב של מתילד נראו לו כמעט לא אנושיות. בסופו של דבר ניגש אליה; היא הדפה אותו שוב, אבל כבר לא היה לה כוח. נדמה היה שגופה חדל להתקיים. כעבור רגע – ואולי יותר מזה, היה קשה לאמוד את הזמן – היא ביקשה ממנו שילך, שילך מייד, כן, לך, לך מייד, חזרה שוב ושוב על הציווי כאילו היה קינת אבל. הוא לא רצה להשאיר אותה לבדה, אבל הפראות במבטה הייתה חסרת רחמים. הוא שלח אליה מבט אחרון, ישר אל תוך עיניה, ואחר כך גמר אומר לצאת מהדירה.

כעבור כמה רגעים, כשהבינה שנשארה לבדה באמת, שלחה לו הודעה. "אני מתחננת בפניך, אל תעשה את זה, אני אמות."

9

מאוחר יותר באותו ערב מתילד עדיין הייתה שרועה על הספה, וחשבה: "אף אחד לא צריך לדעת." זה היה ההיגיון המוזר שהנחה אותה: "אם אף אחד לא יודע, זה לא קיים." היא חשבה על התיכון. לא בא בחשבון שסבּין, או כל אדם אחר, יֵדעו על מה שהתרחש. בעיני העולם אטיין פחות או יותר הציע לה נישואים בקיץ שעבר בקרואטיה. הם עומדים אפוא להתחתן. במשך הלילה שלחה לו הודעות רבות, החל בדרישה להסבר וכלה בתחינות. כולן נותרו ללא מענה. התחשק לה לקפוץ מהחלון.

לקראת חצות ירדה לשתות יין בבר. היא לא הייתה מעלה על דעתה שאי־פעם יקרה לה דבר כזה, שהיא תחוש צורך להשתכר כדי לעמעם כאב בלתי נסבל. גבר אחד פתח איתה בשיחה; היא חשבה לעצמה שהיא יכולה לשכב איתו, הרי היא לבדה עכשיו. כלומר, לא לשכב אלא לתת לו את עצמה בלי שום סיבה מלבד הצורך לצאת, לברוח או למות. בסופו של דבר עלתה בחזרה לביתה, השכרות לא גאלה אותה. הכאב שהשתלט עליה סיפק לגופה חדוּת מוחלטת. הייסורים שיבואו יהיו ייסורי צלילוּת חריפה וצורבת.

10

הבוקר הגיע כהמשכו של הלילה, ויותר מזה: עם צבע של לילה אחר.

1. מחלה מודרנית.