1
ב-1971 פרסם הסופר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן את "ההפלה".1 מדובר בסיפור אהבה מיוחד למדי בין ספרן לבין אישה צעירה בעלת גוף מרהיב ביופיו. גוף שבמובן מסוים היא הקורבן שלו, כאילו היופי הוא קללה. וידה — זה שמה של הגיבורה — מספרת שגבר נהרג מאחורי ההגה בגללה; הנהג היה מרותק לעוברת האורח, שיפה כמותה לא ראה מימיו, ופשוט שכח את הכביש. אחרי התאונה מיהרה האישה הצעירה אל המכונית. הנהג המגואל בדם, המתייסר בכאבים, הספיק לפני מותו להגיד לה רק זאת: "את כל כך יפה, עלמתי."
בעצם סיפורה של וידה מעניין אותנו פחות מסיפורו של הספרן. משום שבו טמונה הייחודיות של הרומן. הגיבור עובד בספרייה שמקבלת אליה את כל הספרים שהוצאות הספרים דחו. נתקלים שם למשל באיש שבא להפקיד כתב יד שכבר ספג ארבע מאות סירובים. כך, תחת עינו של המסַפֵּר נצברים ספרים מכל הז'אנרים. אפשר למצוא שם חיבור כמו "גידול פרחים לאור נרות בחדר מלון" וגם ספר בישול ובו מתכוני המנות המוזכרות ברומנים של דוסטוייבסקי. הספרייה פועלת בשיטה נאה: הסופר עצמו הוא שבוחר את מיקומו על המדף. כך הוא יכול לתעות בין דפיהם של עמיתיו המקוללים עד שימצא את מקומו באנטי־נצח זה.
לעומת זאת, אין מקבלים כתבי יד שנשלחים בדואר. הכותב מוכרח לבוא בעצמו ולמסור את היצירה שאיש לא רצה בה, כאילו המעשה הזה מסמל רצון אולטימטיבי בוויתור מוחלט.
כעבור כמה שנים, ב-1984, מחַבֵּר "ההפלה" שם קץ לחייו בבולינאס, קליפורניה. עוד נשוב אל חייו של בראוטיגן ואל הנסיבות שהביאו אותו לכדי התאבדות, אבל לעת עתה נישאר עם הספרייה שהגה בדמיונו. בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קרם הרעיון שלו עור וגידים. קורא נלהב יצר מחווה: "ספריית כתבי היד הדחויים". וכך נולדה בארצות הברית ספריית בראוטיגן, שאוספת אליה ספרים יתומים ממו"ל. כיום עברה הספרייה לוונקובר שבקנדה.2 היוזמה שנקט המעריץ שלו ודאי הייתה מרגשת את בראוטיגן, אבל האם באמת אפשר לדעת את רגשותיו של מת? כשהוקמה הספרייה, דיווחו על כך בעיתונים רבים, ודיברו על העניין גם בצרפת. בספריית קרוֹזוֹן שבבּרֶטאן רצו לעשות בדיוק אותו הדבר. באוקטובר 1992 יצרו שם את הגרסה הצרפתית של ספריית הדחויים.
2
ז'אן־פייר גוּרוֶק היה גאה בכרזה הקטנה שבכניסה לספרייה שלו. הוא כתב עליה אפוריזם של סיוֹראן — אירוני מצד מישהו שכמעט מעולם לא יצא מברטאן שלו:
"פריז היא המקום האידיאלי להחמיץ בו את חייך."
הוא היה אחד מאותם אנשים שמעדיפים את המחוז על המולדת, אבל אינם לאוּמָנים נלהבים יותר בשל כך. חזותו הייתה עשויה להקרין את ההפך: הוא היה ארוך ויבש, בעל עורקים נפוחים לאורך הצוואר ועור פנים אדום מאוד, ולכן נדמה היה שהגיאוגרפיה הגופנית שלו מעידה על מזג רתחני. כלל וכלל לא. גורווק היה אדם מתון ושקול, שבעיניו יש לַמילים מובן ומטרה. די היה לבלות איתו כמה דקות כדי לעבור את שלב הרושם הראשון המוטעה; האיש הזה הקרין את התחושה שניחן בשליטה עצמית רבה.
הוא היה אפוא מי ששינה את סידור המדפים כדי לפַנות מקום, בלב הספרייה העירונית, לכל אותם כתבי יד שחולמים על מקום מפלט. המהומה שנוצרה הזכירה לו את המשפט של חורחה לואיס בורחס: "מי שלוקח ספר מהספרייה ומחזיר אותו, מעייף את המדפים." היום הם ודאי מותשים, חשב גורווק בחיוך. זה היה הומור של מלומד, ויתרה מזו: של מלומד בודד. כך ראה את עצמו, ותפיסתו הייתה קרובה למדי לאמת. גורווק חונן במידה מינימלית של חברותיות, בדרך כלל לא צחק מאותם דברים שהצחיקו את שכניו, אבל ידע להכריח את עצמו להקשיב לבדיחה. מדי פעם אפילו הלך לשתות בירה בביסטרו שבקצה הרחוב, לפטפט על הכול ועל לא־כלום עם אנשים אחרים, לפטפט בעיקר על לא־כלום, חשב, וברגעים של התלהבות כללית גדולה היה מסוגל גם להיעתר למשחק קלפים. העובדה שאפשר היה לראות בו איש ככל האנשים לא הפריעה לו.
האחרים ידעו רק מעט על חייו, ולא ידעו אפילו שהוא חי לבדו. הוא התחתן בשנות החמישים של המאה העשרים, אבל איש לא ידע מדוע עזבה אותו אשתו כעבור שבועות ספורים בלבד. אומרים שהוא מצא אותה בעזרת מודעה בעיתון: הם התכתבו תקופה ארוכה לפני שנפגשו. אולי זו הסיבה לכישלון הזוגיות שלהם? אולי היה גורווק מין גבר שנעים לקרוא את הצהרותיו הלוהטות, שאפשר לעזוב הכול למענו, אבל המציאות שמאחורי המילים היפות ודאי הייתה מאכזבת. לשונות רעות אחרות לחשו באותה תקופה שהאימפוטנציה שלו היא שהובילה את אשתו לעזוב במהירות רבה כל כך. התיאוריה הזאת אינה סבירה במיוחד, אבל לנוכח פסיכולוגיה מורכבת אנשים נוטים להידרש לדברים הבסיסיים. כל האפיזודה הרגשית הזאת נותרה אפוא לוטה בערפל.
אחרי שעזבה אשתו לא ידוע שהייתה לו מערכת יחסים ממושכת כלשהי, ולא היו לו ילדים. קשה לדעת מה היה טיבם של חיי המין שלו. אפשר לדמיין אותו בדמות מאהבן של נשים נטושות, של האמה בובאריות של תקופתו. ודאי היו נשים שבאו לחפש בין המדפים יותר מחלום רומנטי. לצידו של הגבר הזה שידע להקשיב, משום שידע לקרוא, אפשר היה למצוא מפלט מחיים חסרי נשמה. אבל אין כל הוכחה לכך. דבר אחד בטוח: ההתלהבות והלהט של גורווק ביחס לספרייה שלו לא דעכו מעולם. הוא הרעיף תשומת לב אישית על כל קורא, השתדל מאוד להיות קשוב כדי ליצור דרך אישית באמצעות הספרים המוצעים. לדעתו השאלה איננה אם אוהבים או לא אוהבים לקרוא, אלא — לדעת למצוא את הספר המתאים לך. כל אחד יכול לאהוב לקרוא, בתנאי שיהיה בידו הספר הנכון, זה שימצא חן בעיניו, שידבר אליו, שהוא לא יוכל להתנתק ממנו. כדי להשיג את המטרה הזאת פיתח שיטה שעשויה להיראות כמעט על־טבעית: מסקירת הופעתו החיצונית של קורא הוא היה מסוגל להסיק איזהו הסופר הנחוץ לו.
המרץ האינסופי שהשקיע כדי להחיות את הספרייה שלו חייב אותו להרחיבה. בעיניו היה זה ניצחון אדיר, כאילו הספרים הם צבא שהולך ומתמעט, וכל פעולה של התנגדות להיעלמותו הידועה מראש כמוה כמהפכה עצומה. עיריית קרוזון אפילו הסכימה להעסיק עובד נוסף שיסייע בידו. הוא פרסם אפוא מודעת דרושים. גורווק אהב לבחור ספרים להזמנה, לסדר את המדפים, ועוד פעילויות רבות אחרות, אבל הצורך לקבל החלטה שנוגעת ליצור אנושי הבעיתה אותו. בכל זאת, הוא חלם למצוא מישהו שיהיה בעל ברית ספרותי: מישהו שאיתו יוכל לשוחח במשך שעות על השימוש בשלוש נקודות ביצירתו של סֵלין או להתפלפל על הסיבות להתאבדותו של תומס ברנהרט. מכשול יחיד עמד בפני השאיפה הזאת: הוא ידע היטב שלא יהיה מסוגל לסרב לאיש. לכן הדברים יהיו פשוטים. האדם שיתקבל יהיה זה שיגיע ראשון. וכך הצטרפה מָגָלי קרוֹז לצוות הספרייה, חמושה בתכונה שאין להתכחש לה: זריזות בהיענות להצעת עבודה.
.jpg)
