החיבור המושלם

פרולוג

נפילתה של מעריצה שרופה
קיילין

לפני שמונה שנים

"המפתח להצלחה הוא לראות אותה בעיני רוחך."

הקול המרגיע אוחז במלוא תשומת ליבי, בעיקר משום שאוזניות תחובות עמוק באוזניי וכל רעשי הרקע נעלמו. אני שולטת בדחף לבדוק שוב את מערכת השעות שלי. אני יודעת בדיוק איפה השיעור משום שכבר אתמול עשיתי את המסלול מדירתי שמחוץ לקמפוס, כך שבמקום זאת אני מתמקדת בפודקאסט שלו אני מאזינה. היום אני מתחילה בלימודי התואר הראשון במשפטים, ואני נחושה להתחיל בראש נקי.

"עצמו את עיניכם ודמיינו איך נראית ההצלחה שלכם. דמיינו הצלחה."

"דמייני הצלחה," אני ממלמלת לעצמי ועוצמת את עיניי בזמן שאני חותכת את המדשאה בדרכי. זה קיצור דרך, אבל זה גם המקום שבו הסטודנטים מבלים בהפסקות.

"נשפו את החרדות שלכם," לוחשת באוזניי האישה בפודקאסט המוטיבציוני, "ושאפו לקרבכם את ההצלחה." גברת פודקאסט שואפת באוזניי שאיפה חורקת. אני פוקחת עין לכדי סדק, רק כדי לוודא שלא סטיתי ממסלולי.

"איך נראית ההצלחה שלכם? דמיינו את ההצלחה הזאת. חִזרו אחריי..."

אני עוצמת את עיניי וחוזרת אחריה, רואה בעיני רוחי את מבחני הסיום ואת טקס סיום התואר שאחריו אני מתקבלת להתמחות הכי טובה שאפשר, משום שיהיה לי את ממוצע הציונים הגבוה בכיתתי, וממשיכה לדמיין את המשרה המדהימה שבה אזכה. אני שבה ומשננת את המילים בזמן שאני עושה את דרכי לעברה השני של המדשאה הירוקה, חשה התרגשות הולכת וגוברת לקראת השיעור הראשון.

אני הולכת להפציץ השנה. אני הולכת להביס כל אחד ואחת מבני כיתתי ולטפס עד לפסגת ההר. כמו הר אוורסט, אלא הרבה פחות מסוכן. באמצע החלומות בהקיץ שלי, שבהם אני זוכה במשפט הראשון שלי, צעקה רמה מחרידה אותי משיגיונותיי.

אני פוקחת את עיניי בדיוק בזמן לראות פריזבי טס היישר לעברי, אבל גרוע מהפריזבי הוא הבחור גדול הממדים המזנק אחריו בניתור עצום שדווקא די מרשים, רק שלרוע המזל, מסלול התקדמותו הוא מסלול התנגשות ישיר, ואני האובייקט שבו הוא עומד להתנגש. תרמיל הגב מחליק מכתפי ואני מועדת עליו בניסיון לחמוק מהפריזבי ומהבחור. המנטרה שבאוזניי נקטעת כשהאוזניות נתלשות מהן.

"תיזהרי!" מישהו צועק. אני מסתובבת בחטף, מבולבלת, והבחור בעל הזינוק המדהים מתרסק עליי.

"שיט!" הוא צועק.

אני תופסת באינסטינקט בכתפיו, כושלת על התיק המטומטם שלי ומושכת אותו לקרקע איתי. שנינו נוחתים יחד על הקרקע בגניחה. ידיי עדיין לופתות את חולצתו כשאני מנסה להבין איך כל זה קרה ובה בעת חושבת לעצמי שלא ככה דמיינתי הצלחה.

"שיט, אני ממש מצטער. את בסדר?"

הוא הודף את גופו מעלה בזרועותיו במה שנראה כמו שכיבת סמיכה. זה היה יכול להרשים אותי לולא הייתי כה נבוכה והוא לא היה שוכב עליי. "הייתי יותר בסדר אם אנשים היו מסתכלים לאן הם הולכים," אני ממלמלת ומנסה לחלץ את ידיי ואת רגליי מתחתיו בלי לגרום לאף אחד מאיתנו נזק. רגליו פשוקות משני צידי רגליי כך שכל תזוזה מיותרת תפגיש בין ברכי לבין יהלומי הכתר שלו באופן לא ממש ידידותי. אני שמה לב שנודפים ממנו ניחוחות של כביסה נקייה, של דיאודורנט ושל מעט אפטרשייב, עם נגיעות של מסטיק אבטיח שבפיו.

פניו כחמישה־עשר סנטימטר מפניי, כך שאת המבט הזועף שלו אני רואה מקרוב. "את נכנסת היישר לאמצע המשחק שלנו."

אני מביטה ימינה ושמאלה ורואה שהוא צודק. הייתי כל־כך שקועה בלראות את ההצלחה שלי בדמיוני עד שלגמרי דפקתי להם את המשחק. "אני מצטערת. הקשבתי לפודקאסט — " אני משיבה את מבטי לפניו וההסבר שלי נתקע בגרוני כשאני עוצרת לשנייה כדי באמת להתבונן בו.

הפנים האלה כיכבו באלפי פנטזיות שלי לאורך כל שנות נערותי. בעצם גם בשנות בגרותי, ואם להודות על האמת, עד השבוע שעבר, בערך.

המבט הזועף שלו מתחלף במבט משועשע כשאני בוהה בו בלסת שמוטה. חולצתו עדיין נתונה באגרופי הקמוץ והוא עודנו שוכב מעליי. הירך של דקסטון יוז בין רגליי.

"פאק!" קולי יוצא בצפצוף גבוה והרבה יותר מדי חזק, בייחוד בהתחשב בכך שפניי במרחק זעום מפניו. זה כאילו אני ילדה בת אחת־עשרה שוב. "אתה דקסטון יוז! אני מאוהבת בך!" אני מפתיעה אותו לגמרי כשאני משליכה את זרועותיי סביבו, מה שגורם לו לאבד את שיווי המשקל ולנחות על גופי. הוא כבד, אבל לא אכפת לי בכלל כי גופינו צמודים. לא אשכח את הרגע הזה עד סוף ימיי. דקסטון יוז שוכב עליי! כמה חבל שאנחנו לא בחוף הים, לבושים בבגדי ים. או במיטה, עירומים.

זרועותיי עדיין לופתות אותו כשהוא מתרומם וגורר אותי איתו לישיבה. האופן שבו ברכו של כל אחד מאיתנו קרובה באופן מסוכן למפשעתו של האחר מביכה. אני פתאום קולטת שהוא התקשה, וגם קולטת את מה שכרגע יצא לי מהפה ואת המצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו במדשאה פתוחה, מוקפים אנשים.

אחוזת בעתה אני משחררת אותו מאחיזתי ובסוג של הליכת סרטן נסוגה לאחור, כמעט מכניסה לו ברך ביהלומי הכתר. אני נאבקת לעמוד על רגליי ופוסעת לאחור בזמן שהוא הודף את עצמו ומזדקף למלוא קומתו.

אלוהים, כמה הוא גבוה, יותר ממה שציפיתי. ורחב, אבל אני מניחה שהוא גדל מאז כיכב בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי. ידיי מתנפנפות לצידי. למה, לעזאזל, ידיי מתנפנפות? אני חייבת לעצור את גופי מלעשות דברים מוזרים, אבל איבדתי שליטה וההתרגשות השתלטה עליי, משלחת אותי ללא רסן אל התנהגות מביכה. יש יותר מדי עדים לאירוע.

עיניו הכחולות־ירוקות כצבע אוקיינוס טרופי מתרחבות, ולשנייה קצרה החיוך המשגע שלו מתפוגג. אני מבינה גם למה. משום שאני מתנהגת כמו הבחורה ההיא. אני לעולם לא הבחורה ההיא. מלבד עכשיו.

אני מצליחה להשתלט כמעט לגמרי על ידיי וממירה את הנפנוף הנרגש במשהו המתיימר להיות נפנוף אדיש בניסיון למחוק את המילים שיצאו מפי לפני רגע, אולם את הנעשה אין להשיב. מתברר שאני לא מסוגלת לעשות הרבה מלבד להקיא עליו בליל שטויות חסרות היגיון ומביכות.

"זאת אומרת, אני מתה על התוכנית שלך. כאילו, בטירוף. היא הייתה התוכנית האהובה עליי כל החיים, כאילו. ראיתי אותה בכל יום שלישי בערב במשך שנים. לאורך כל חטיבת הביניים ואז כשהייתי בתיכון, שידרו מרתונים בסופי שבוע של 'אלה הם חיי', ואני והחברות שלי ישנו זו אצל זו וצפינו בה כל הלילה. היית מדהים בתור דסטין. אני חושבת שהעונה השלישית היא האהובה עליי, או שאולי זו העונה הרביעית. אלוהים, אני לא מאמינה שאתה עומד פה מולי. אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך." אני לא מאמינה שאני לא סותמת את הפה.

עם כל וידוי היוצא מפי שריר קופץ בלסתו. אני לא מצליחה לקלוט אם אני מביכה או מעצבנת אותו. מן הסתם שניהם. הלוואי שמישהו היה מוריד לי אלת בייסבול על הראש וגורם לי לאבד את ההכרה כדי שאוכל לעצור את הקטר הדוהר הזה. אני מאה אחוזים מוכת אבק כוכבים וחרף העובדה שברור לי לגמרי שאני עושה מעצמי צחוק, אני לא מצליחה להפסיק.

"אפשר לקבל חתימה? אולי תוכל לחתום על מערכת השעות שלי. או על מפת הקמפוס שלי. אה! אתה יכול לחתום עליי!"

אני מרימה את תיק הגב, ואת הנייד והאוזניות אני תוחבת לכיס הג'ינס שלי. אני מושיטה יד לתוך כיס התיק בחיפוש אחר מכשיר כתיבה כלשהו. אני מעלה בחכתי שלל אפשרויות, כולל טוש מדגיש בוורוד זוהר.

"אתה חושב שיראו את הצבע הזה על זרועי? רגע! מה עם החולצה שלי? זאת אומרת, הוורוד לא ממש מתאים, אבל למי אכפת, נכון?"

הוא מניח את ידו על ידי. הוא נוגע בי שוב. בכוונה! הוא מביט לכל הכיוונים ורוכן לעברי.

"אחתום על מה שאת רוצה, אבל ככל שאני אוהב את ההתלהבות שלך, אני מנסה להישאר מתחת לרדאר, ולך יש ריאות של נבחרת שלמה של מעודדות!"

קולו שקט בהרבה משלי, ואני מבינה שזה ניסיון להרגיע אותי. אני מכסה את פי בכף ידי. "הבנתי. סליחה. אלוהים, אני מצטערת. זה כזה מביך. פשוט אני... אין לך מושג. או שאולי יש לך. לא חשבתי שתהיה עד כדי כך גבוה. ואתה נראה אפילו טוב יותר במציאות. תמיד חשבתי שאתה פשוט מרכיב עדשות מגע צבעוניות. יש לך עיניים כאלה יפות." אני מכסה שוב את פי בידי ועוצמת את עיניי בחוזקה. "באמת כדאי שאסתום את הפה."

הוא מגחך. "גם לך יש עיניים יפות."

אני פוקחת את עיניי לכדי סדק צר והוא שולח לעברי חיוך מעוקם בעודו שולף את הטוש מידי ומקשקש חתימה על תיק הגב שלי. לעולם לא אפטר מהתיק הזה. לעולם.

"יוז, אנחנו צריכים ללכת," מישהו קורא.

הוא מסמן לו להמתין, משיב את המכסה לטוש ומושיט אותו אליי. "אני חייב ללכת לשיעור, אבל אולי עוד נתראה." הוא קורץ לי ופונה ללכת, עובר לריצה קלה ותופס את תיק הגב שלו שחברו זרק לו.

"פגשתי כרגע את דקסטון יוז והוא אמר שיש לי עיניים יפות," אני אומרת לעצמי וממשיכה לחצות את המדשאה. שתי בנות שיושבות תחת עץ מעיפות בי מבטים מוזרים, אולם לא אכפת לי. זה היום הראשון הכי שווה בעולם. המבוכה מכה בי שוב כשאני קופצת לרגע לחדרי השירותים כדי להשתלט על עצמי ולמנוע קוצר נשימה בשל התרגשות יתר. התנהגתי כמו מעריצה שרופה, והוא היה נחמד. והוא נגע בי.

תמיד דמיינתי לעצמי שאם אפגוש אחד מהידוענים האהובים עליי, אתנהג בקוליות, אהיה קצת אדישה ואתייחס אליהם כאל אנשים רגילים. טעיתי, מן הסתם.

ביליתי הרבה יותר מדי זמן בחדרי השירותים, מנסה לסדר את עצמי שאראה חצי נורמלית, ועל כן נאלצתי ללכת במהירות לבניין שבו היה השיעור שלי. עד שהגעתי לשם נותרו רק עוד כשתי דקות לשיעור ואבד הסיכוי לתפוס מקום טוב. הכול בסדר. דמייני הצלחה.

אני נכנסת לאולם ההרצאות מהדלת האחורית כדי שלא אצטרך לעבור מול המרצה בדרכי פנימה. כולי מיוזעת ופרועת שיער אני עומדת וסורקת בעיניי את האולם בניסיון למצוא מקום ישיבה. בטני מתכווצת. רק מקומות ישיבה ספורים נותרו באולם. אני ממלמלת סליחה בעודי נדחקת במורד שורת מושבים, מאלצת את היושבים להזיז את רגליהם ואת תיקיהם. כשאני מתקרבת למושב הפנוי אני נתקלת בזוג רגליים ארוכות הפשוטות לפנים וממלמלת עוד סליחה רפה. אני חשה התרוממות רוח כה עזה מהבוקר המופלא שלי עד שאני לא שמה לב לרצועת התיק שעל הרצפה. אני כושלת שוב ומוצאת את עצמי שכובה על זוג רגליים.

"מה, לעזאזל?"

כוס קפה חד־פעמית נוחתת על הרצפה ותוכנה מותז על פניי ועל חולצתי. שלולית נוצרת מתחת למושב שעליו התכוונתי לשבת. אני נאבקת להזדקף בלי להניח את ידי בשלולית הקפה. "אלוהים, אני מצטערת." ובפעם השנייה בעשרים הדקות האחרונות אני מוצאת את עצמי בוהה בעיניים המוכרות האלה. "זה כמו אחד הפרקים מעונה שתיים!" אני אומרת, רק שהפעם אני נזהרת שלא לדבר בקול רם.

דקסטון מחייך חיוך זחוח, אולי נזכר בפרק שאליו התייחסתי, ההוא שבו הבחורה מועדת ונופלת לחיקו ובסוף הם יוצאים במשך שלוש העונות הבאות. לפני שהוא מספיק לומר משהו הבחור שלצידו מעיר, "לעזאזל, יוז. אי אפשר לקחת אותך לשום מקום בלי שאיזו מעריצה תשליך את עצמה עליך?"

חבריו פורצים בצחוק, אבל דקסטון רק מגלגל עיניים. "אל תהיה חרא, מקווין, ותזיז את התיק הדפוק שלך. בגללך היא מעדה."

הוא מזיז את רגליו ועוזר לי לקום. אני צונחת על המושב הפנוי לצידו, גרוני חנוק ולחיי בוערות מבושה. מאוחר מכדי למצוא מקום אחר, וגם כך כבר משכתי יותר מדי תשומת לב. אנשים נועצים בי מבטים ומגחכים ברשעות. אני צריכה לסדר את רגליי ולאחוז את התיק בחיקי כדי שלא אדרוך בשלולית הקפה. אני שמחה ששערי פזור היום כי פניי בוערות.

"אולי נהמר על כמה צווי הרחקה תצטרך לבקש השנה?" שואל אחד מחבריו בקול רם.

בטני מתכווצת ואני חשה שעורי לוהט ולח. עיניי מאיימות לעלות על גדותיהן, אז אני נועצת את ציפורניי בכף ידי. האירוע במדשאה הוא דבר אחד, אבל כעת יש את כל זוגות העיניים האלה, שמהם לא אוכל לברוח במשך השעה הקרובה.

למזלי, המרצה מבקש מהכיתה להשתתק והגיחוכים שלצידי פוסקים. בסוף השיעור אני מדביקה את מבטי לתיקי בעודי תוחבת לתוכו את ספרי הלימוד. פתק מקופל צונח על השולחן שלי.

"נתראה בשבוע הבא." דקסטון מעניק לי חיוך, מטיל את תיקו על כתפו והולך בעקבות חבריו לאורך המושבים. אני ממתינה עד שהם ילכו לפני שאני פותחת את הפתק.

בדיוק כמו בעונה שתיים ;)

כמו אידיוטית מוכת אהבה אני נושאת איתי את הפתק לכל מקום למשך השנה כולה ולאחר מכן מצפינה אותו במגירת התחתונים שלי למשמורת. בכל פעם שהוא אומר לי שלום אני כמעט מתעלפת. בשיעורים הוא תמיד יושב מאחוריי, ומחייך אליי בכל פעם שהוא חולף על פניי בקמפוס, וכשאנחנו מתחילים לערוך משפטי דמה בכיתה, אנחנו תמיד מתמודדים זה מול זה, וזה נראה לי כמו פלירטוט.

אבל בסופו של יום, גם אם ממש נראה לנו שהמתחרים ידידותיים, כולנו דואגים לעצמנו. בשנה האחרונה ללימודי המשפטים, כשאני פונה אליו בבקשת עזרה, אני באמת לא צריכה להיות מופתעת כשאני מגלה שהוא דפק אותי כדי להשיג את הדבר האחד שעבורו עבדתי קשה כל־כך.

ממש עזרו לי כל התרגילים האלה שבהם דמיינתי את ההצלחה שלי.

1

קול מהעבר
קיילין
 
היום

הבעיה עם עוזרים מחליפים היא שהם לא מבינים את הכללים. כמו למשל כלל מספר אחת: תכתוב את שם הלקוח לפני שאתה קובע איתו פגישה.

העוזרת הקבועה שלי, קארה, בחופש, וכמה אני מתגעגעת אליה ברגע זה. הדבר היחיד שאני יודעת על הלקוחות המסתוריים שלי הוא שמדובר בבני זוג המבקשים לפתוח קרן נאמנות עבור בתם. די מעורפל, ויש לי בדיוק אפס זמן ליצור איתם קשר כדי לקבל מידע נוסף משום שהם עומדים להגיע בכל רגע. הספל שלי בחצי הדרך לשפתיי כשהעוזרת המחליפה הנוכחית, הקודמת עברה לסן פרנסיסקו עם ארוסה, פותחת בתנופה את דלת משרדי ומכריזה, "הלקוחות שלך הגיעו!"

חצי שנייה לאחר מכן היא מכניסה זוג שנראה בשנות החמישים לחייו. כמה צעדים מאחוריהם נכנס גבר צעיר בהרבה. גבר שאני מזהה. אותו הגבר שדמותו כנער מתבגר מונצחת לעד בדמות המופיעה על ספל 'אלה הם חיי' שאני אוחזת בידי. התמונה לא מחמיאה במיוחד ומציגה את דמותו של דקסטון מייבב ותחת פניו הרטובות מדמעות מופיע הכיתוב #יוםשנילעד.

אני כמעט מאבדת את אחיזתי בספל ומצליחה לתפוס בו ברגע האחרון, אבל לא מצליחה למנוע מהנוזל להישפך ולנזול במורד זרועי. למרבה המזל אלה רק מים.

כן, אני שותה מים מספל. אני אוהבת כוסות בעלות ידיות. אני מזדרזת להניח את הספל על שולחני ומנגבת את ידיי הרטובות בחצאית שלי.

מן הסתם הלקוחות שלי כבר לא מסתוריים. "אדון וגברת יוז, כמה טוב לפגוש אתכם!" שיט. הקול שלי גבוה וצפצפני.

אני לוחצת את ידיהם כשהם מציגים את עצמם בפניי כקרייג ואוולין, ואז פונה לדקסטון, שבקושי שם לב למתרחש שכן הוא שקוע בטלפון הנייד שבידו ומקליד נמרצות הודעה. בטח זומם להפיל עוד חבר.

הוא עדיין יפהפה באופן אבסורדי, ייתכן שאף יותר מכפי שהיה לפני חמש שנים. הוא התרחב והגוף הרזה והארוך שהיה לו בשנות העשרים לחייו הפך לגוף שאותו מן הסתם הוא מלטף במבטו במשך שעות ארוכות במראה בעודו מתאמן בחדר הכושר.

מעבר לכך שהוא מושך פיזית, יש לו מגנטיות מהסוג האופייני לשחקנים רבים. זה מה שהופך אותו לעורך הדין המושלם. הפנים הנאות שלו ונוכחותו הבולטת זועקים עד לב השמים 'אפשר לתת בי אמון', אבל אני יודעת את האמת.

אני שונאת את העובדה שאני עדיין מעריכה את מראהו הנעים לעין. אני מדביקה על פניי חיוך מאולץ ומתורגל ומושיטה את ידי, אף שהדבר האחרון שבא לי לעשות הוא לגעת בו. טוב, זה שקר. למעשה, יש לי פרפרים של התרגשות בבטן. זה מעצבן.

אני ממתינה שיזהה אותי בעודו סוקר אותי באיטיות. עיניו משתהות על רגליי למשך כמה שניות, בטח בשל הגרביונים בעלי הדוגמה, שבעזרתם אני מעניקה חיות מסוימת למראה המחויט שלי. כשעיניו שבות אל פניי, הוא מכווץ מעט את הגבות ולוחץ את ידי.

"אני דקסטון יוז, נעים לפגוש אותך."

עיניו נודדות לספל שעל שולחני וחיוך זחוח מושך בזוויות פיו. בן־זונה. הוא אפילו לא זוכר אותי. אני מושכת את ידי מאחיזתו, מתוסכלת מהזרמים העוברים במורד זרועי ובעוד כמה מקומות לא ראויים רק בגלל לחיצת היד הארורה. "למה שלא נשב?" לעזאזל, אני מקווה שאני לא נשמעת מתנשפת למישהו אחר בחדר מלבדי.

הם מתיישבים על הכיסאות שסביב השולחן במשרדי. לו רק יכולתי לסובב את הספל, אבל התמונה נמצאת משני צדדיו. דקס מותח את רגליו הארוכות ומחליק את הנייד שלו לכיסו, מה שמעמעם את הזמזום הבלתי פוסק של ההודעות הנכנסות.

"העוזרת שלי, לורה, ציינה בפניי שאתם מעוניינים להקים קרן נאמנות עבור בתכם." אני פותחת את המחשב הנייד ונעימת 'אלה הם חיי' ממלאת את החדר. התזמון לא יכול להיות גרוע יותר. חברתי הטובה הולי שולחת לי דרך קבע ממים וסרטוני וידיאו בתור בדיחה. לרוב זה לא מביך אותי משום שהבחור שמככב בסדרה לא יושב מולי. עם הוריו.

אני הולמת על המקלדת באצבעותיי, מכוונת לכפתור ההשתקה, אבל כל מה שאני מצליחה לעשות הוא להגביר עוד יותר את עוצמת השמע למשך כמה שניות מביכות עד כאב. "אני ממש מתנצלת."

דקסטון מפגין חיוך משועשע. אולי זה לא הכי נורא שהוא כנראה לא זוכר אותי. אני משלבת את ידיי על השולחן וממקדת את תשומת ליבי בהוריו, צווארי לח מזיעה ופניי לוהטות. "קרן הנאמנות לבתכם. איך אוכל לעזור?"

גברת יוז מחייכת בלבביות. שערה המאפיר מעוצב בתספורת קארה אופנתית, והאיפור שלה מעודן ומוקפד. היא לא ראוותנית, אבל בגדיה נאים. היא עושה רושם של אישה מתוקה, כמה חבל שהיא ילדה חתיך דפוק כזה. אני מקווה שבתה לפחות נחמדה יותר מאחיה.

"היינו רוצים להגן על חסכונותיה של אמי, ודקסטון רצה להצטרף אלינו." היא טופחת בעדינות על ידו.

"חשבתי שזה רעיון טוב להצטרף משום שעורך הדין המטפל בענייני הקרנות במשרד שלנו לא נמצא, והוריי לא רצו להמתין לשובו."

"'ויטמן ופלוד' הוא אחד המשרדים הטובים בעיר. אתם בידיים טובות כאן," אני אומרת בגאווה.

אוולין מהנהנת. "אני כל הזמן חושבת שהיא רק ילדה קטנה, אבל לפני שארגיש היא כבר תהיה בת שלוש־עשרה ואז שמונה־עשרה, ואז לפתע היא תעזוב את הבית." היא מחייכת בחיבה לבנה. "בכל אופן, לא הקמנו קרן למען דקסטון כשהיה בגילה של אמי ויש להניח שהיה לכולם הרבה יותר קל לו היינו עושים זאת."

"דקסטון תמיד נהג באחריות עם כספו, למעט בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה," אומר מר יוז.

"לא ממש אפשר להאשים אותו, הוא כבר כיכב בסדרת טלוויזיה כשהיה בגילה של אמי." מבטה חולף להרף עין על הספל שלי.

סומק קל עולה בלחייו של דקסטון. "אימא, אנחנו לא פה כדי — "

"אני בטוחה שגברת פלאוארס מבינה היטב מה זה להיות הורים גאים," מתערב מר יוז.

אני מחייכת, אבל דבריו צובטים לי בלב. עבר זמן רב מאז מישהו התגאה בהישגיי, והאיש שגנב ממני את ההישג הגדול ביותר שביקשתי לי יושב מעברו השני של השולחן, ונראה שהוא לא זוכר איך דפק אותי. לא באופן מילולי, תודה לאל.

"בבקשה, תקראו לי קיילין," אני אומרת מבעד לחיוכי הקפוא. גבותיו של דקסטון מתכווצות והוא מטה את ראשו הצידה, בוחן אותי.

"איפה אמרת שלמדת משפטים, קיילין?" שואלת אוולין.

"ב'יו־סי־אל־איי'."

"באמת? גם דקסטון למד שם משפטים! באיזו שנה סיימת? זה לא יכול להיות לפני זמן רב, את כה צעירה."

אני נאבקת להשאיר את ידיי שלובות על השולחן ולא לתת להן להתנפנף. "לפני חמש שנים."

"אלוהים! דקסטון!" היא תופסת בזרועו. "למדתם משפטים באותם שנים! הכרתם זה את זה?"

"יכול להיות שנתקלנו זה בזה פעם או פעמיים בקמפוס." אני מביטה בדקסטון, ממתינה שייזכר, ממתינה לסימן לכך שהוא מרגיש מידה כלשהי של חרטה על מעשיו. אולי מעולם לא ממש התרועענו זה עם זה, אבל תמיד התחרינו זה בזה. החלפנו התנצחויות בכיתה, בעיקר בעת הוויכוחים הפומביים, לעיתים עד לנקודה שבה המרצה היה צריך לשים לזה סוף. בזמנו הרגשתי כאילו זה משחק מקדים מילולי. זה שעשע את שנינו. או כך לפחות חשבתי.

לפתע גבותיו של דקסטון מתרוממות. "שיט!"

"דקסטון!" אימו סוטרת לזרועו.

"מצטער. וואו, קיילין! לא זיהיתי אותך." הוא מעביר אצבעות על שפתו התחתונה בהרהור, עיניו סורקות שוב את פניי באופן שמזכיר לי איך היה מביט בי בלימודים. "את... נראית אחרת לגמרי. טוב. את נראית טוב."

חיוכי מאולץ. "טוב, חולצות טי ומכנסי ג'ינס לא ממש מקובלים בעולם העסקים, כמו שאתה בטח יודע."

עיניו נודדות מטה. "אהבתי אותך בחולצות טי ובמכנסי ג'ינס."

"למדתם יחד? הייתם חברים?"

נראה שאימו לגמרי לא קולטת את המתח שניצת בינינו. "היו לנו הרבה קורסים משותפים," משיב דקסטון, מבטו ננעל על מבטי. למה כזה חם פה לפתע?

"אבל לא היינו בדיוק חברים." אני נוטלת את העט שלי ומסחררת אותו בין אצבעותיי כדי למנוע מבעדן למשוך בעצבנות בצווארון חולצתי שחונק אותי.

הוא מטה את ראשו הצידה במבט סקרני. "אבל היינו יריבים ידידותיים, לא כן? את דאגת שאהיה על המשמר כל הזמן. רוב הזמן תמיד היית צעד אחד לפני כולם, וזה כולל אותי. היה קשה להתחרות ביופי וגם בשכל."

מפי נפלט צחוק נבחני. הייתה תקופה שבה כמעט האמנתי שהיינו חברים, אבל הוא בהחלט העמיד אותי על טעותי. "יריבים, זה בטוח. חברים לא דופקים זה את זה כדי לגנוב את המקום הראשון בכיתה, נכון?"

"לגנוב... מה?" הוא מזעיף פנים. "אני קרעתי את התחת בשביל זה. לא יכול להיות שאחרי חמש שנים את עדיין כועסת עליי בגלל זה."

זה יכול להיות ועוד איך, בייחוד כשהוא מעמיד פנים שהוא זכה בכך באופן הוגן. בעודנו נועצים מבטים זה בזה אני מצטערת לרגע שלא התמחיתי במשפט פלילי במקום בדיני נאמנות כי אז הייתי יודעת איך חומקים מעונש על רצח.

אני מכחכחת בגרון כשאני מבינה לפתע שאני מתנהגת בצורה בלתי מקצועית, ובריב הילדותי הזה צופים הלקוחות הפוטנציאליים שלי, שבמקרה הם גם הוריו.

"אתם שניכם בהחלט מלאי להט, נכון?" אימו צוחקת.

אני לא רוצה להניח לעניין, אבל אם אמשיך לעסוק בו, אסתכן בלהביך את עצמי, ואני לא רוצה להעניק לדקסטון את הסיפוק בלראות עד כמה הוא עדיין מצליח להשפיע עליי. בכל זאת, זו ההזדמנות הראשונה שיש לי אחרי חמש שנים להתעמת איתו, כך שאני נאלצת לגייס את כל רצוני הטוב כדי לכבוש את כעסי ולעטות על פניי חיוך מזויף.

"דקסטון ואני היינו בתחרות מתמדת על המקום הראשון בכיתתנו. בסוף אני הגעתי למקום השני. מכל מקום, אתם לא פה כדי לשוחח על לימודי המשפטים שלנו. בואו נדון בקרן של אמי ואיך תרצו להקצות את הכספים. אני בטוחה שנוכל להקים תוכנית מצוינת שתעזור לה לנהל את כספה באופן אחראי כשתתבגר."

במשך השעה הבאה אנחנו סוקרים את סכומי הכסף המטורפים שהילדה כמעט בת השלוש־עשרה צברה בשש שנים של כיכוב בפרסומות. לרגע אני מצטערת על כך שהוריי לא היו קצת יותר הוליוודיים, ואז אני מביטה בדקסטון ונזכרת למה עדיף שלא ליפול במלכודת הזאת שבה אתה מאמין שהתנהגותך היא ללא דופי, עד כדי כך שהוא שכנע את עצמו שהוא השיג באופן הוגן משהו שהוא למעשה גנב.

לאחר שאנחנו דנים בסוגיות העיקריות של התוכנית, אני אומרת להוריו שהמסמכים המתאימים יהיו מוכנים לעיונם תוך שבועיים. כשאני מלווה אותם לדלת, דקסטון חוטף כרטיס ביקור.

"נראה כאילו ממש הסתדרת פה." הוא סוקר במבטו את משרדי.

"זה משרד מעולה." שפע רמזים לאישיות נמצאים בכל המזכרות המשונות שמעטרות את שולחני ואת קירות המשרד.

"היה כיף לפגוש אותך שוב, קיילין," הוא אומר, רק שהפעם עיניו לא מביטות בקיר, אלא סורקות שוב את רגליי ובוחנות את הגרביונים בעלי הדוגמה שלי.

"גם לי," אני משיבה, אבל נימת קולי גורמת לדבריי להישמע יותר כמו 'לך תזדיין'.

יש לו את החוצפה לקרוץ לעברי כשהוא תוחב את כרטיס הביקור שלי בכיס הז'קט המחויט שלו ויוצא בעקבות הוריו ממשרדי. ברגע שהוא הולך אני מרימה אצבע משולשת כפולה אל עבר קיר המשרד ופולטת ללא קול כמה קללות עסיסיות.

כמה בוגר מצידי. האיש הזה מוציא ממני את הרע ביותר. הלוואי שיכולתי להיות לבד איתו למשך חמש דקות כי אז סוף כל סוף הייתי יכולה להתעמת איתו על מעשיו ולכסח לו את הישבן כהוגן.

אני מעיפה מבט בשעוני ורואה שאני מאחרת לארוחת הצהריים. לרוב זו לא בעיה משום שלא פעם במקום אוכל אמיתי אני מכלה את אחת משקיות הממתקים המאוחסנות במגירת שולחני. לא ממש הרגלי אכילה בריאים, אבל זה עוזר לי לעבור את היום כשאני לא רוצה לקחת הפסקה.

אלא שהיום קבעתי להיפגש לארוחת צהריים עם חברתי הטובה בביסטרו האהוב עלינו ואחרי הצהריים יש לי לוח זמנים עמוס, כך שאם אאחר, משמעות הדבר שיהיה לי פחות זמן לבלות בחברתה, וברגע זה ממש אני צריכה לשחרר קיטור אחרי הפגישה עם משפחת יוז. אני כותבת לה הודעה שאני בדרכי.

הולי כבר יושבת ליד שולחן על מרפסת המסעדה כשאני מגיעה. היא מתרוממת ממושבה ומושכת אותי אליה לחיבוק. "תודה שפינית זמן כדי לפגוש אותי."

הולי היא חבקנית כפייתית, ואף שאני מצפה לגילוי החיבה הזה מצידה, עדיין נדרש לי רגע קצר לזכור להשיב בחיבוק משלי. "כמובן. הכול בשבילך."

הולי ואני חברות מאז עברתי להתגורר בדירה שמול דירתה בגיל שלוש. מלבד התקופה שבה למדה באוניברסיטה בעיר אחרת, תמיד התגוררנו באותה העיר.

"את בחיים לא תאמיני מי נכנס למשרד שלי הבוקר," אני אומרת בעודנו מתיישבות זו מול זו.

"זה אומר שאת רוצה שאנחש?" הולי מחייכת ומרימה גבות.

"את יכולה לנסות, אבל אני מתקשה להאמין שתצליחי."

"עכשיו באמת עוררת את סקרנותי. זה הבחור ההוא מכנס המשפטים בחודש שעבר? זה שרצה לעשות לך סדר דין לא הכי מקוצר?"

אני מגלגלת עיניים. "אוי, אלוהים, לא, וזה היה משחק המילים הגרוע ביותר בהיסטוריה של משחקי המילים. תנסי שוב."

"פשוט תגידי לי. לפי תנועות הידיים שלך ברור שאת נרגשת, אז זה חייב להיות טוב." היא מחווה אל עבר ידיי.

אני מפתלת את המפית בין אצבעותיי לצורה שנראית כמו חרב או סכין. לפני שאני מספיקה לענות מלצרית ניגשת לשולחננו. אף אחת מאיתנו לא צריכה לבדוק בתפריט, אנחנו פוקדות את המקום בתדירות כה גבוהה, עד כי כל אחת מאיתנו יכולה לשנן בעל פה את התפריט.

ברגע שהמלצרית כותבת את הזמנותינו הולי מסמנת בידה שאמשיך בסיפורי ומניחה את סנטרה על אגרופה.

"דקסטון יוז." כשהיא לא מגיבה מלבד מצמוץ קל, אני מוסיפה. "נו, את יודעת, הבחור מ'אלה הם חיי', התוכנית ששנים הייתה כמו דת עבורנו בכל יום שלישי."

"אני יודעת טוב מאוד מי זה דקסטון יוז. את פחות או יותר דיברת עליו ללא הרף במשך שלוש השנים של לימודי המשפטים שלך, וגם במשך עשר השנים שבאו לפני כן."

"ובסופו של דבר התברר שהוא חתיכת אידיוט, לא?" אני ממלמלת. "וזה גם לא השתנה בחמש השנים האחרונות."

"רגע, מה קרה? למה הוא היה אצלך? יש לו ילד שנולד מתוך אהבה אסורה והוא מנסה לשמור את הדבר בסוד?"

אני מגלגלת את עיניי. "לא, הוא היה בחברת הוריו. הם מקימים קרן נאמנות לאחותו הקטנה."

"זה הרבה פחות מעניין מילד מאהבה אסורה." הולי מקדירה פנים. "זה בעצם די מתוק שהוא עוזר להוריו לעשות משהו כזה."

"אל תכני את דקסטון יוז מתוק! הוא ההיפך ממתוק."

הולי כובשת חיוך. "בואי, תוציאי הכול. את יודעת שאת רוצה."

אני נועצת בה מבט, אבל היא צודקת. אני ממש עצבנית. "ואת יודעת מה הכי גרוע? הוא אפילו לא זיהה אותי בתחילה." אני מתחילה לנופף בידיי, מה שאופייני לי כשאני עצבנית. "למדנו משפטים יחד במשך שלוש שנים."

"לפני חמש שנים."

"בכל זאת, הייתי חושבת שהוא יזכור את מי שהוא דפק בכוונה תחילה." אני לופתת את שולי השולחן ורוכנת קדימה. "הוא לא האמין שאני עדיין כועסת על כך שהוא גנב ממני את ההובלה!"

זוויות פיה של הולי רוטטות קלות. "אני בטוחה שזכית במקום הראשון בנטירת טינה."

"זה לא מצחיק! את אמורה לגלות הבנה!"

"אני כן מבינה, אבל לפי מה שאני זוכרת, שניכם תמיד הייתם בתחרות זה עם זה, אז את לא ממש יכולה לומר שהוא גנב את זה ממך."

"הוא הגיש את העבודה שלי באיחור! זו הסיבה לכך שקיבלתי ציון נמוך יותר ממה שהייתי אמורה לקבל. לו היה מגיש את העבודה בזמן כפי שהבטיח, ממוצע הציונים שלי היה גבוה משלו. אפילו ניגשתי לדבר עם המרצה, והוא השיב שאינו יכול לעשות דבר בנדון." אני נשענת לאחור כשהמלצרית מניחה את הצלחות לפנינו. אני מסירה את המפית העוטפת את הסכו"ם שלי ונועצת ברוגז מזלג בצ'יפס הבטטה.

"את יודעת, קיי, אולי את צריכה להוציא אחת מבובות הברבי בדמותו של דקסטון שיש לך ולבצע איזה טקס וודו עליה. אולי תרגישי טוב יותר."

אני מגלגלת עיניים. "לא ציפיתי לפגוש אותו שוב לעולם. והוא היה כל־כך זחוח ומרוצה מעצמו, ופלרטטן כזה... אוף! והוא עדיין לוהט, ועדיין יש לו את כל השיער שלו. אני פשוט שונאת אותו!"

"אז זה אומר שאנחנו לא עושות מרתון 'אלה הם חיי' בסוף השבוע?"

אני נועצת בה מבט מזרה אימה. "התוכנית הזאת אסורה לעולמים. ותודה רבה ששלחת לי את הקליפ הזה הבוקר. הוא החל להתנגן בתזמון מושלם, בדיוק כשמשפחת יוז נכנסה למשרדי."

"אלוהים! מה הסיכוי שזה יקרה בדיוק באותו הרגע?"

אני יורה בה חיצים מעיניי. "כמעט מתִּי מבושה."

"את בטוחה שאת לא רוצה לעשות מרתון שידורים חוזרים? יכול להיות שלצעוק עליו ינקה אותך מכל הכעס, אפילו אם הוא רק בטלוויזיה."

"חה־חה, הולי. מצחיק מאוד." אני פולטת נשיפה ממושכת ומחככת את כפות ידי בירכיי. "או־קיי, סיימתי לשחרר קיטור. מצטערת, פשוט האיש הזה מעצבן אותי בצורה הכי גרועה שאפשר. בואי נשנה את הנושא. איך בעבודה? מה עם תיק האימוץ שעליו את עובדת? הכול בסדר שם?"

הולי מחייכת, אבל זה חיוך עצוב. "פיזית, הופ פורחת."

"אוי, לא. נשמע שיש 'אבל' בסיפור." זה מה שאני צריכה, הסחת דעת מדקסטון יוז, מחיוכו המהמם ומהתנהגותו האידיוטית.

"לרוע המזל, האם הביולוגית שינתה את דעתה ויש בעיה עם מסמכי האימוץ."

דבריה גורמים לי להזדקף במקומי. "איזו בעיה?"

"עורך הדין שערך את החוזים עשה עבודה לא מקצועית, וההורים המאמצים, משפחת ליפסון, לא ראו את הפרצות. נראה שהאם הביולוגית של הופ הולכת לקבל את המשמורת עליה."

בטני מתכווצת. אימא של הופ היא נרקומנית בגמילה, וחרף העובדה שהייתה נקייה לאורך ההיריון, התנהגותה בעבר מצביעה על נטייה לשוב לדפוסי התנהגות ישנים כאשר היא בלחץ נפשי גדול מדי. למרבה הצער, היא מבקשת משמורת על הופ יותר בשביל הסיוע הממשלתי שהיא תקבל, ואין לה יכולת ממשית לגדל אותה.

אני מקישה באצבעי על השולחן, שוקלת את האפשרויות העומדות בפני הזוג המאמץ. בתור מישהי שאומצה בגיל שלוש והוצאה מבית שבו אהבה הופגנה רק לצורך קבלת כספי הסיוע מדי חודש, האבסורד שבמצב היה גלולה מרה במיוחד עבורי. "מה אם אטפל בתיק ללא תמורה?"

הולי מנידה בראשה. "את כרגע מתמקדת בקבלת שותפות במשרד. אין לך זמן לקחת על עצמך משהו כזה. מלבד זה, זה קרוב מדי לחוויה שלך."

"משום כך אני צריכה לטפל בתיק הזה. מי מתאים יותר להילחם למען הילדה הזאת ממישהי שחוותה על בשרה את כשלי המערכת? למעשה, בטווח הארוך זה יכול לעזור לי לזכות בשותפות. אברר עם בוורלי, אבל אני מאמינה שהיא תראה את התועלת שבדבר."

"את בטוחה? זה מוסיף הרבה לנטל התיקים הכבד גם כך שלך." הבעת התקווה שעל פניה של הולי מחזקת את נחישותי. אף שבמשך חמש השנים האחרונות עסקתי בתחום קרנות הנאמנות, תמיד התעניינתי בצד הזה של עולם המשפטים, עד כדי כך שעיינתי בחוזי אימוץ ובתיקים מחוץ לשעות העבודה. זה סוג של תחביב, ואני יודעת שזה קצת עצוב משום שאני מבינה שזה גם קשור לעבודה.

"אם זה משאיר ילדה אחת קטנה עם משפחה אוהבת, זה שווה את זה. רק אצטרך לבטל את כל הדייטים האלה בימי שישי." אני מחייכת בשובבות, מנסה להקל את האווירה.

הולי מגלגלת עיניים. "את לא יכולה לעשות את זה, אני ארגיש בודדה." שתינו צוחקות. הולי נועצת את הקשית בפלח הלימון הצף בכוס שלה. "אבל ברצינות, נצטרך להתחיל לחשוב על לצאת עם גברים ביום מן הימים."

אני פולטת נחירת בוז. "בני זוג הם יותר מדי עבודה. הם רוצים דברים שגוזלים זמן ואנרגיה."

"ומציצות, אל תשכחי את אלה," הולי מצחקקת בציניות.

"כן, כל אותם הדברים שאין לי לתת או שלא באמת בא לי לתת חינם. מלבד זה, יש לי חתולים. הם זקוקים לפחות תשומת לב." ליינוס ושירלי הם החתולים המפוספסים המתוקים שלי. הזמן היחיד שבו הם עושים לי בעיות הוא כשאני מטגנת בייקון. מלבד זה התנהגותם טובה להפליא.

הולי משפדת צ'יפס נוסף במזלגה ומצביעה עליי במזלג. "אם אי פעם תיתקלי בדקסטון את יכולה לנסות זיון שנאה. שמעתי שזו דרך מעולה להיפטר מטינה."

"מפני שאין בכוונתי להיתקל בו לעולם, נראה שפשוט אצטרך לשמור את הטינה אצלי."