הנער
חמישה רחובות צפונה משם, טוראי גרמני לבן שיער בן שמונה־עשרה ששמו ורנר פּפֵניג מתעורר לקול המיית סטקטו חרישית. לא הרבה יותר מגרגור. זבובים טופחים על זגוגית רחוקה.
איפה הוא? ריחו המתוק, הכימי במקצת של שמן רובים; העץ הגולמי של ארגזי כדורים שהורכבו לא מזמן; ניחוח נפטלין של מצעים ישנים – הוא במלון. כמובן, 'ל'הוטל דֶז אַבּיי', 'מלון הדבורים'.
עדיין לילה. עדיין מוקדם.
מכיוון הים מגיעים שריקות וקולות רועמים; אש נורית נגד מטוסים.
רב"ט נ"מ ממהר במסדרון, לעבר גרם המדרגות. "תגיע למרתף," הוא קורא לאחור, וּורנר מדליק את פנס השדה, מגלגל את השמיכה לתוך הקיטבג ומתחיל לצעוד במסדרון.
לא כל כך מזמן, 'מלון הדבורים' היה מקום עליז, עם תריסים כחולים בוהקים בחזיתו וצדפות על קרח בבית־הקפה שלו ועם מלצרים ברטונים בעניבות פרפר שציחצחו כוסות מאחורי הבר. היו בו עשרים ואחד חדרי אירוח עם נוף לים ועם אח גדולה כמו משאית במבואה. פריזאים בחופשת סוף שבוע היו שותים כאן אפריטיפים, ולפניהם שליח מזדמן מהרפובליקה – שרים וסגני שרים וראשי מנזרים ואדמירלים – ובמאות שקדמו להם, פיראטים צרובי רוח: רוצחים, בוזזים, שודדים, יורדי ים.
לפני כן, עוד לפני שהיה בכלל מלון, לפני חמש־מאות שנים תמימות, היה זה ביתו של קברניט אוניית מלחמה שזנח את הפשיטה על ספינות כדי לחקור דבורים בכרי העשב שמחוץ לסן־מאלו, שירבט במחברות ואכל דבש ישר מהחלות. בכותרות המשקופים עדיין מגולפות בעץ האלון דבורי ענק; המזרקה המכוסה קיסוס בחצר מעוצבת ככוורת. האהובים ביותר על ורנר הם חמישה ציורי קיר דהויים על תקרות החדרים המפוארים ביותר שלמעלה, בהם דבורים גדולות כילדים מרחפות על רקע כחול, זכרים גדולים ועצלים ופועלות עם כנפיים שקופות – מעל לאמבט משושה ובו מלכה יחידה באורך שלושה מטר, בעלת עיניים מרובות ובטן זהובת פרווה, מתפתלת לרוחב התקרה.
במשך ארבעת השבועות האחרונים הפך המלון למשהו אחר: מבצר. יחידה אוסטרית של אנשי נ"מ חסמה כל חלון, הפכה כל מיטה על פיה. הם ביצרו את הכניסה, דחסו ארגזי פגזים בגרם המדרגות. הקומה הרביעית של המלון, שחדרי גן עם מרפסות צרפתיות נפתחים בה היישר אל סוללות המגן, היתה לביתו של תותח נ"מ מזדקן, מהיר־לוע, המכוּנה "88", שיכול לירות פגזים במשקל של עשרה קילוגרם למרחק ארבעה־עשר קילומטר.
"הוד מלכותה", כך מכנים האוסטרים את התותח, ולאורך השבוע האחרון הם טיפלו בו כפי שדבורים פועלות עשויות לטפל במלכתן. הם האכילו אותו בשמנים, צבעו מחדש את הקנה, שימנו את גלגליו; הם ערכו שקי חול לרגליו כמו מנחות.
ה"אַכְט אַכְט - השמונים ושמונה" המלכותי, שָליט קטלני שנועד להגן על כולם.
כשה-88 יורה פעמיים ברצף מהיר, ורנר נמצא בחדר המדרגות, באמצע הדרך לקומת הקרקע. זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את התותח מטווח קרוב כל כך, וזה נשמע כאילו החלק העליון של המלון נקרע ממקומו. הוא מועד ומכסה את אוזניו בזרועותיו. הקירות מהדהדים כל הדרך למטה עד היסודות ובחזרה.
ורנר שומע את האוסטרים, שתי קומות מעליו, נאבקים וטוענים מחדש, ואת הצרחות המתרחקות של שני הפגזים בעודם מתעופפים מעל הים, כבר במרחק שלושה-ארבעה קילומטר. הוא קולט שאחד החיילים שר. או אולי יותר מאחד. אולי כולם שרים. שמונה אנשי לוּפטוואפֶה, שאיש מהם לא יוציא את שעתו, שרים שיר אהבה ל"אכט אכט", מלכתם.
ורנר רודף אחרי קרן פנס השדה שלו ברחבי המבואה. התותח הגדול יורה בפעם השלישית, זכוכית מתנפצת לא הרחק, ומבול של פיח משקשק במורד הארובות, וקירות המלון מצלצלים כמו פעמון שהלמו בו. ורנר חושש שהקול עלול לעקור את השיניים מחניכיו.
הוא פותח את דלת המרתף ומשתהה רגע, עיניו נעות מצד לצד. "זהו זה?" הוא שואל. "הם באמת באים?"
אבל מי יכול לענות לו?
.jpg)
