על ההגמוניה

 

האם האינטלקטואלים הם קבוצה חברתית אוטונומית ועצמאית או שמא לכל קבוצה חברתית יש קטגוריית האינטלקטואלים הייחודית לה? הבעיה מורכבת בשל ריבוי הצורות שלבש עד כה התהליך ההיסטורי הממשי של כינון הקטגוריות האינטלקטואליות השונות. החשובות בצורות הן שתיים:

1) כל קבוצה חברתית הנולדת ופועלת בתחום המקורי שבו היא ממלאת תפקיד מהותי בעולם הייצור הכלכלי יוצרת לעצמה, באופן אורגני, שכבה או שכבות של אינטלקטואלים, המעניקים לה הומוגניות ומודעות באשר לאופן תפקודה. ואולם אין הדברים אמורים רק באשר לתחום הכלכלי, אלא גם לתחומים החברתי והפוליטי: היזם הקפיטליסטי יוצר גם את טכנאי התעשייה, את איש מדעי הכלכלה הפוליטית, את מי שמארגן את התרבות החדשה, את מערכת המשפט החדשה וכדומה. יש לשים לב שהיזם מייצג התפתחות חברתית עילית, שכבר מתאפיינת ביכולת ניהול מסוימת ואף ביכולת טכנית (כלומר יכולת אינטלקטואלית): היזם צריך להיות בעל כישורים טכניים מסוימים החורגים מן התחום המוגבל של פעילויותיו ושל יוזמותיו אל תחומים אחרים, לפחות אלה הקרובים יותר לייצור הכלכלי (עליו להיות מארגן מסות של אנשים, ועליו להיות מארגן של "האמון" שנותנים האזרחים החוסכים במפעלו ושל האמון שהלקוחות נותנים בסחורה שהוא מוכר להם וכיו"ב). וגם אם לא כל היזמים צריכים להיות בעלי יכולת זו, לפחות העילית שלהם צריכה להיות כזו, כלומר בעלת יכולת ארגון של החברה באופן כללי, לרבות כל מה שכרוך באורגניזם מורכב, למן השירותים החברתיים ועד לאורגניזם של המדינה. וכל זאת - בשל ההכרח ליצור תנאים נוחים יותר להתפשטותה של השכבה החברתית שלהם. לחלופין, העילית צריכה לפחות להיות מסוגלת לבחור "בסוכנים" (פקידים המתמחים בכך) שבידיהם היא תפקיד את הפעילות הארגונית הזאת ואת מערכת הקשרים הכללית החיצונית של המפעל. ניתן להבחין שהאינטלקטואלים האורגניים, שכל שכבה חברתית יוצרת עם צמיחתה ומעבדת במהלך התפתחותה, הנם במרבית המקרים "התמחויות" של היבטים חלקיים השייכים לפעילות הפרימיטיבית של הטיפוס החברתי החדש שהשכבה החברתית חשפה (אפילו האדונים הפיאודליים היו בעלי יכולת טכנית מסוימת, היכולת הצבאית. ואכן, משאיבדה שכבת האצולה את המונופול על היכולת הטכנית-צבאית, החלה תקופת המשבר של הפיאודליזם. אך תהליך כינונם של האינטלקטואלים בעולם הפיאודלי ובעולם הקלאסי שקדם לו הנו סוגיה שיש לבחון באופן נפרד: תהליך הכינון וההתפתחות של האינטלקטואלים הללו נעשה בדרכים ובצורות שיש לחקור באופן ממשי. כמו כן יש לציין שהמוני האיכרים - אף שהם ממלאים תפקיד מהותי בעולם היצרני - לא פיתחו אינטלקטואלים "אורגניים" משלהם ולא "הטמיעו" בקרבם שום שכבה של אינטלקטואלים "מסורתיים"; וכל זאת למרות שקבוצות חברתיות אחרות נוטלות ממסות האיכרים רבים מן האינטלקטואלים שלהן, ומשום כך למעשה מוצאם של רבים מן האינטלקטואלים המסורתיים הוא משכבת האיכרים).

2) אולם כל קבוצה חברתית "בסיסית", שצמחה מתוך ההיסטוריה של המערך הכלכלי שקדם לה והמבטאת התפתחות שלו (של המערך האמור), מצאה, לפחות בהיסטוריה עד כה, קטגוריות חברתיות שקדמו לה, ויתרה מזאת - כאלה שאף נראו כמייצגות המשכיות היסטורית בלתי פוסקת אפילו בשינויים המורכבים והקיצוניים ביותר של הצורות החברתיות והפוליטיות. הקטגוריה הטיפוסית ביותר לסוג כזה של אינטלקטואלים היא קטגוריית האינטלקטואלים של הממסד הכנסייתי, שהיו במשך תקופה ארוכה בעלי המונופול (יתרה מזאת, המונופול הזה אף אפיין בצורה חלקית תקופה היסטורית מסוימת) על מספר תחומים מרכזיים של שירותים חברתיים: האידיאולוגיה הדתית, כלומר הפילוסופיה והמדע של התקופה ההיא, בית הספר, הלימוד, המוסר, מערכת המשפט, צדקה, סיוע לנזקקים וכדומה. קטגוריית אנשי הכנסייה יכולה להיחשב קטגוריה אינטלקטואלית הקשורה באופן טבעי לאצולת בעלי הקרקע: היא הייתה בעלת מעמד משפטי שווה-ערך לזה של האצולה, שעמה חלקה את הבעלות הפיאודלית על הקרקע ואת האפשרות לעשות שימוש בזכויות-היתר הממלכתיות הקשורות לבעלות על הקרקע. אך המונופול על מבני-העל, שהיה נחלת אנשי הכנסייה הקתולית (וממנו נולדה ההגדרה הכללית של "האינטלקטואל" או של "המומחה", כלומר מן המילה "כומר" [chierico], המצויה בשפות רבות שמקורן ניאו-לטיני או שהיו בהשפעתו החזקה של מקור לשוני זה באמצעות הלטינית של הכנסייה; המושג התואם שלה הוא ה"חילוני" במובן הדיוט, אדם שאינו מומחה בתחום מסוים), לא הושג ללא מאבקים והגבלות, ולפיכך צמחו בצורות שונות ומגוונות (שיש לחקור וללמוד באופן ממשי) קטגוריות אחרות שנהנו מהעדפה ואף זכו לגדול בשל התחזקותו של השלטון הריכוזי המלוכני, שהפך בסופו של דבר לשלטון אבסולוטי. כך התעצבה האצולה של לובשי גלימת הכמורה, על כל זכויות-היתר המוקנות לה: שכבה של מנהלנים וכדומה, מדענים, תיאורטיקנים ופילוסופים שאינם אנשי הכנסייה וכיו"ב.

ומאחר שהקטגוריות המגוונות של האינטלקטואלים המסורתיים מרגישות, באמצעות "גאוות היחידה" שלהם, את ההמשכיות ההיסטורית שלהם שמעולם לא נקטעה ואת היותם בעלי כישורים מקצועיים ייחודיים, האינטלקטואלים הללו מציבים את עצמם כאוטונומיים וכמי שאינם קשורים לקבוצה החברתית השלטת. מעמד זה שנטלו לעצמם אינו נטול השלכות במישור האידיאולוגי והפוליטי, השלכות שיש להן טווח רחב (את כל הפילוסופיה האידיאליסטית ניתן בקלות לקשור למעמד האמור שנטל לעצמו המערך החברתי של האינטלקטואלים, וניתן אף לראות את הביטוי של האוטופיה החברתית, ולפיה האינטלקטואלים מאמינים שהם "עצמאים", אוטונומיים, בעלי מאפיינים ייחודיים להם וכדומה. למרות זאת יש לציין שאם האפיפיור והדרג העליון של הכנסייה הקתולית אכן רואים עצמם קשורים לישו ולשליחים יותר מאשר לסנאטורים אניילי [Agnelli] ובני[2] [Benni], לא כך הם פני הדברים בנוגע למשל לעמדת ג'נטילה[3] [Gentile] וקרוצ'ה[4] [Croce]; קרוצ'ה במיוחד הרגיש שהוא קשור בקשר אמיץ לאריסטו ולאפלטון, אך לא הסתיר את הקשר שלו לסנאטורים אניילי ובני. נהפוך הוא; בתופעה זו ניתן לראות את המאפיין הבולט של הפילוסופיה של קרוצ'ה).

(מחקר זה על אודות ההיסטוריה של האינטלקטואלים לא יהיה בעל מאפיינים "סוציולוגיים", אלא יהיה מורכב מסדרה של מסות על אודות "ההיסטוריה של התרבות" - Kulturgeschichte - וההיסטוריה של מדע המדינה. ולמרות זאת יקשה עלינו להימנע מאי אלו צורות סכמתיות ומופשטות המזכירות את שיטות המחקר של "הסוציולוגיה". יהיה עלינו אפוא למצוא את הצורה הספרותית המתאימה ביותר כדי שהצגת הדברים תהיה "לא סוציולוגית". ייתכן שהחלק הראשון של המחקר יכלול ביקורת שיטתית של המחקרים הקיימים על האינטלקטואלים, מחקרים שכמעט כולם בעלי אופי סוציולוגי. איסוף הביבליוגרפיה שנכתבה על אודות נושא זה הוא לפיכך הכרחי).

מהם הגבולות המרביים של הגדרת "האינטלקטואל"? האם ניתן למצוא אמת-מידה משותפת שתאפשר לאפיין באותה צורה את הפעילויות האינטלקטואליות השונות והמגוונות, וזאת כדי להבדיל - בעת ובעונה אחת ובאופן מהותי - בינן לבין פעילותן של קבוצות חברתיות אחרות? לדעתי, הטעות המתודית הנפוצה ביותר היא חיפוש הקריטריון המבדיל הזה בקרב הפעילות האינטלקטואלית עצמה, ולא במכלול היחסים שבמסגרתם הפעילות הזאת מתרחשת (הקבוצות המייצגות אותם), במכלול הכללי של היחסים החברתיים. ואכן, הפועל או הפרולטריון למשל אינו מתאפיין דווקא במלאכת כפיים או בשימוש בכלי עבודה (מה גם שאין בנמצא עבודה שהיא פיזית טהורה, וגם הגדרתו של טיילור[5] [Taylor] בעניין "הגורילה המאולפת" אינה אלא מטפורה הבאה להצביע על מגבלה בכיוון מסוים: לכל סוג של עבודה פיזית, ויהיה זה המכני והירוד ביותר, דרושה מיומנות טכנית מינימלית, כלומר מינימום של פעילות אינטלקטואלית ויצירתית), אלא בביצוע עבודה זו רק בתנאים מסוימים וביחסים חברתיים מסוימים. וכבר צוין בעבר שהיזם, לשם תפקודו, צריך להיות בעל מידה מסוימת של כישורים אינטלקטואליים, אף שמעמדו החברתי אינו נקבע על ידיהם אלא על ידי מערכת היחסים הכללית המאפיינת את מעמדו של היזם בתעשייה.

לפיכך ניתן לומר שכל בני האדם הם אינטלקטואלים; אך לא כולם ממלאים בחברה את תפקיד האינטלקטואל (והרי ביכולתו של כל אדם ברגע מסוים לטגן לעצמו שתי ביצים או לתפור קרע במקטורן, ואיש לא יאמר שכל בני האדם הם טבחים או חייטים). וכך נוצרות בתהליך היסטורי קבוצות חברתיות המתמחות בפעילות האינטלקטואלית, והן נוצרות תוך כדי כך שהן מקיימות קשרים עם כל הקבוצות החברתיות, אך במיוחד עם הקבוצות החברתיות החשובות ביותר, והן עוברות פיתוחים נרחבים ומורכבים בשל הקשר שלהן לקבוצה החברתית השלטת. אחד המאפיינים החשובים ביותר של כל קבוצה המתפתחת והופכת לקבוצה שפניה לשלטון הוא המאבק שהיא מנהלת כדי להטמיע בתוכה את "האידיאולוגיה" של האינטלקטואלים המסורתיים ולהשתלט עליה. הטמעה והשתלטות אלה הנן מהירות ויעילות יותר, כאשר הקבוצה האמורה מפתחת בעת ובעונה אחת את האינטלקטואלים האורגניים שלה. ההתפתחות העצומה שהתחוללה מן הפעילות הקשורה למערכת החינוך ולארגונה (במובן הרחב של המילה) בחברה שנחלצה מעולם ימי הביניים מראה עד כמה גדולה הייתה החשיבות שהעניק העולם המודרני לקטגוריות ולפעילויות האינטלקטואליות. וכפי שניסו להעמיק ולהרחיב את ההיבט "האינטלקטואלי" של כל יחיד ויחיד, כך גם ניסו להגדיל את היקף ההתמחויות האינטלקטואליות ולשכללן. רואים זאת בבירור כאשר מתבוננים במוסדות הלימוד ברמות השונות ואף בגופים הפועלים לקידום מה שנקרא "תרבות גבוהה", בכל תחום של המדע ושל הטכניקה (בית הספר הוא האמצעי שבעזרתו ניתן לפתח את האינטלקטואלים בכל רמה ורמה. המורכבות של התפקודים האינטלקטואליים במדינות השונות יכולה להימדד בצורה אובייקטיבית בכמות בתי הספר המתמחים בתחומים שונים ובדירוג שלהם; ככל שגדול היקפה של מערכת ההשכלה, וככל שמרובות הדרגות של בית הספר, כך מורכב העולם התרבותי של מדינה מסוימת. ניתן למצוא לכך כר השוואה בתחום הטכנולוגיה התעשייתית: דרגת ההתפתחות התעשייתית של מדינה נמדדת בציוד העומד לרשותה לייצור מכונות שישמשו לייצור מכונות אחרות ובייצור מכשירים מדויקים יותר ויותר לייצור מכונות ומכשירים לייצור מכוניות וכדומה. המדינה שיש לה הציוד הטוב ביותר לייצור המכשירים הדרושים למעבדות המחקר של המדענים ולייצור המכשירים המשמשים לבדוק את פעילותם התקינה של המכשירים הללו יכולה להכריז על עצמה כמדינה המפותחת והמורכבת ביותר בתחום הטכנולוגי-תעשייתי, כמדינה התרבותית ביותר וכיו"ב. ואלה הם פני הדברים גם באשר להכשרת האינטלקטואלים בבתי הספר המיועדים לכך: בתי ספר ומכונים לתרבות גבוהה הנם גופים שניתן להטמיעם).

(גם בתחום זה אין הכמות יכולה לנתק עצמה מן האיכות. ההתמחות הטכנולוגית-תרבותית המתקדמת ביותר חייבת להקביל לפרישׂה המרבית של החינוך היסודי, כמו גם לסיוע רב ביותר שיוגש כדי לטפח ככל האפשר את דרגי הביניים. מובן שההכרח ליצור מכנה משותף רחב ככל האפשר בעבור בחירתם ופיתוחם של הכישורים האינטלקטואליים הגבוהים ביותר - להעניק אפוא מבנה דמוקרטי לתרבות הגבוהה ולטכנולוגיה המתקדמת ביותר - אינו נטול בעיות. כך נוצר מצב שיש בו משבר תעסוקה רב-ממדים של האינטלקטואלים בני שכבות הביניים, כפי שאכן מתרחש הדבר הלכה למעשה בכל החברות המודרניות).

יש לציין שפיתוחן של שכבות האינטלקטואלים במציאות הממשית אינו מתרחש במרחב דמוקרטי מופשט, אלא בתהליכים היסטוריים מסורתיים מוחשיים ביותר. נוצרו שכבות חברתיות שבאופן מסורתי "מייצרות" אינטלקטואלים, והן אותן השכבות שבדרך כלל מתמחות ב"חיסכון", כלומר הזעיר-בורגנות ומעמד הביניים של בעלי הקרקע ושכבות אחדות של הזעיר-בורגנות ומעמד הביניים של הבורגנות העירונית. החלוקה השונה של בתי ספר מסוגים שונים (בתי ספר קלאסיים ובתי ספר מקצועיים) במרחב "הכלכלי" והשאיפות השונות של הקטגוריות השונות של השכבות החברתיות הללו קובעות או מעצבות את הייצור של ענפים שונים של התמחות אינטלקטואלית. כך אירע שבאיטליה הבורגנות החקלאית מייצרת בעיקר עובדי מדינה ובעלי מקצועות חופשיים, בעוד שהבורגנות העירונית מספקת כוח אדם טכני לתעשייה: ובאופן כזה צפון איטליה מייצרת בעיקר טכנאים, ואילו דרום איטליה מספקת בראש ובראשונה אנשי מנהל ובעלי מקצועות חופשיים.

היחסים בין האינטלקטואלים ובין העולם היצרני אינם מידיים, כמו שקורה בקבוצות החברתיות הבסיסיות, אך הם "מתווכים" בדרגות שונות באמצעות המרקם החברתי כולו, מכלול מבני-העל, שהאינטלקטואלים הנם "המנהלנים" שלו. ניתן למדוד את "האורגניות" של שכבות חברתיות שונות, את הקשרים ההדוקים פחות או יותר עם קבוצה חברתית יסודית, באמצעות קביעת הדירוג של התפקודים ושל מבני-העל מלמטה למעלה (מבסיס המבנה לכיוון מעלה). ניתן לעת עתה לקבוע שתי "רמות" גדולות של מבני-על: האחת היא "החברה האזרחית", כלומר מכלול הגופים שבלשון עממית נקראים "פרטיים", והאחרת היא "המערכת הפוליטית" או "המדינה", הממלאת את תפקיד "ההגמוניה", כלומר התפקיד שהקבוצה השליטה ממלאת בחברה כולה ותפקיד "השליטה הישירה" או הסמכות המתגלם במדינה ובשלטונות "החוק". התפקודים הללו מתקיימים ברמה הארגונית וברמת הקישור בין הגופים. האינטלקטואלים הם "סוכני" הקבוצה השלטת לביצוע התפקידים הנחותים בהיררכיה של ההגמוניה החברתית ושל השלטון הפוליטי. לשון אחר:

1) הקונצנזוס הספונטני שמעניקות המסות הגדולות של האוכלוסייה להתקדמות של חיי החברה כפי שקבעה הקבוצה המרכזית והשלטת, קונצנזוס שנולד מבחינה "היסטורית" מן היוקרה (ולפיכך מן האמון) שממנה נהנית הקבוצה השלטת בשל מעמדה ותפקודה בעולם היצרני.

2) מנגנון הכפייה של המדינה המבטיח מבחינה "חוקית" את המשמעת של אותן קבוצות שאינן "נותנות את הסכמתן" לשלטון, לא באופן פעיל ולא באופן סביל, אך המיועד לחברה כולה כדי להקדים ולהיערך לרגעי משבר בפיקוח ובהכוונה של מהלך העניינים, רגעים שבהם הקונצנזוס הספונטני דלעיל פוחת; הצגת הבעיה באופן כזה מביאה להרחבה גדולה ביותר של המושג "אינטלקטואל", אך רק בדרך זו ניתן להגיע להערכה ממשית של המציאות. הצגת הסוגיה בצורה זו מתנגשת עם דעות קדומות של המעמד החברתי. נכון הדבר שאותו תפקוד ארגוני של ההגמוניה החברתית ושל השליטה של המדינה מאפשר חלוקה מסוימת של שוק העבודה וחלוקה הדרגתית של כשירויות, שבאחדות מהן כבר לא ניתן למצוא סמכויות מכוונות ומארגנות. במנגנון ההכוונה החברתית של המדינה קיימת סדרה של משרות בעלות מאפיינים של עבודות כפיים או מאפיינים אינסטרומנטליים. אך מן ההכרח לערוך את ההבחנה הבאה, כשם שיהיה צורך לערוך הבחנות אחרות. למעשה, הפעילות האינטלקטואלית צריכה להיות מחולקת לדרגות שונות גם מנקודת מבט פנימית, דרגות שברגעים של התנגדות קיצונית מעניקות באמת ובתמים הבדל איכותי: בדרגה הגבוהה ביותר יש להציב את היוצרים בתחומי הדעת השונים: פילוסופיה, אמנות וכדומה; ובדרגה התחתונה ביותר יש להציב את "המנהלנים" הזוטרים ביותר והמפיצים את העושר האינטלקטואלי הקיים זה מכבר בידי החברה, העושר המסורתי, פרי ההצטברות. האורגניזם הצבאי, גם במקרה זה, מציע דגם של הדרגות המורכבות הללו: קצינים זוטרים, קצינים בכירים, הפיקוד העליון; ואל לנו לשכוח את הדרגות הזוטרות, שחשיבותן האמיתית עולה על מה שבדרך כלל נוטים לשער. מעניין לציין שכל הרכיבים הצבאיים הללו מרגישים סולידריות זה כלפי זה. ויתרה מזאת: הדרגים הזוטרים מפגינים "רוח יחידה" בולטת לעין, וממנה הם שואבים תחושת עליונות שלעתים קרובות חושפת אותם לעלבונות ולהתלוצצויות.

בעולם המודרני גדלה קטגוריית האינטלקטואלים במידה חסרת תקדים. באמצעות המערכת החברתית-דמוקרטית-ביורוקרטית היא פיתחה מסות עצומות של אנשים, שלא כולן היו מוצדקות מטעמי הצרכים החברתיים של הייצור, גם אם היו מוצדקות מטעמי הצרכים הפוליטיים של הגוף המרכזי השליט. ומכאן נובעת התפיסה הלוריאנית[6] של "העובד" שאינו יצרני (ונשאלת השאלה: "אינו יצרני" ביחס למי ולאיזו שיטת ייצור?), שיכולה הייתה להיות מוצדקת בחלקה, אם מביאים בחשבון שהמסות האנושיות הללו מנצלות את מעמדן בחברה כדי לזכות בנתחים נכבדים של ההכנסה הלאומית. עיצוב וחינוך ההמונים גרמו להאחדה של האינדיווידואלים, הן בתחום הכישורים האישיים והן בהיבט הפסיכולוגי, ולאותן תופעות בהמוני אדם אחרים שעברו אף הם תהליך האחדה. זו תחרותיות ההופכת להכרחיים את הארגונים המקצועיים שנועדו לעסוק בנושאים הבאים: הגנה, אבטלה, תפוקת-יתר של מערכת החינוך, הגירה וכדומה.