מארז היסטוריה

 

האם נאלצתם פעם לחכות אצל הרוקח ויכולתם להתבונן כיצד הוא מכין מרשם? הוא מניח משקולות קלות ביותר על כף המאזניים ושוקל בדיוק של גרם ועשירית הגרם את כל החומרים והאבקות המרכיבים את המרקחת. כשאני מספר לכם דבר־מה בתוכנית הרדיו, הרי מצבי כמצבו של הרוקח. המשקולות שלי הן הדקות, ועלי לשקול בדייקנות רבה כמה להוסיף מהעניין הזה וכמה מזה כדי שהמרקחת תעלה יפה. — לשם מה? תגידו בוודאי. אם אתה רוצה לספר על רעידת האדמה בליסבון, פשוט תתחיל בהתחלה. ואז תמשיך ותספר מה אירע אחר כך. אבל לו עשיתי כן, אני חושב שלא הייתם נהנים מכך. בתים קורסים בזה אחר זה, משפחות נהרגות בזו אחר זו, הזוועות שבשריפה המשתוללת ואימת המים, החושך ומעשי הביזה ויללות הפצועים והקינות של המחפשים את קרוביהם — אין מי שעשוי ליהנות מהאזנה לכך, ולכך בלבד, והרי אלה גם בדיוק הדברים שחוזרים על עצמם פחות או יותר בכל אסון טבע גדול.

אבל רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב־1 בנובמבר 1755 לא היתה אסון כמו אלף אסונות אחרים, אלא ייחודית וראויה לתשומת לב במובנים רבים. ועל מה שיִיחד אותה אני מבקש לספר לכם. ראשית כול, היא אכן היתה אחת מרעידות האדמה הגדולות וההרסניות ביותר מאז ומעולם. אבל לא רק משום כך הסעירה והעסיקה באותה מאה את העולם כולו יותר מכל דבר אחר כמעט. חורבנה של ליסבון אז משול לחורבנן של שיקגו או לונדון כיום. באמצע המאה השמונה־עשרה היתה פורטוגל בשיא כוחה כמעצמה קולוניאלית. ליסבון היתה אחת מערי המסחר העשירות בתבל, הנמל שלה בשפך נהר הטֵז׳וֹ היה עמוס ספינות כל השנה, ומוקף כולו בתי מסחר של סוחרים אנגלים, צרפתים, גרמנים ובעיקר בני הַמבּוּרג. שלושים אלף בתים מנתה העיר ויותר מ־250 אלף תושבים, וכרבע מהם נהרגו ברעידת האדמה. חצר המלך נודעה ברבים באדיקות ובהדר שלה, וברבים מתיאורי העיר בשנים שקדמו לרעידת האדמה אפשר לקרוא דברים משונים ביותר על הטקסיות הנוקשה של אנשי החצר ובני משפחותיהם, כשהיו נפגשים בערבי הקיץ בכיכר הראשית של העיר, כיכר רוּסיוֹ, בכרכרות הפאר שלהם, ומפטפטים זה עם זה שעה קלה בלי לצאת מכלי הרכב. על מלך פורטוגל עצמו היה לבריות דימוי נשגב כל כך, עד שאחד העלונים הרבים שנפוצו בכל אירופה והביאו תיאורים מדויקים של האסון, לא הצליח להתמודד כלל עם הרעיון שהאסון פקד אפילו מלך כה גדול. ״כשם שגודלו של אסון כלשהו״, כך כותב אותו כַּתב משונה, ״נתפס באמת רק כשמתגברים עליו, כך יוכל כל אחד לשווֹת בנפשו את מידת האסון המחריד הזה, אם ייתן דעתו לכך שמלך גדול ורעייתו נאלצו להעביר יום שלם בכרכרה בתנאים ירודים ביותר, אחרי שנטשו אותם כולם.״ העלונים שבהם התפרסמו ידיעות כאלה החליפו אז את מקומם של העיתונים. מי שיכול, קיבץ במו ידיו דיווחים שלמים ככל האפשר מפי עדי ראייה, הביאם לדפוס, ומכר אותם. ומתוך דיוּוח כזה, המבוסס על חוויותיו של אנגלי שישב בליסבון, גם אקריא לכם בהמשך התוכנית.

אבל יש עוד סיבה מיוחדת לכך שהמאורע הזה הסעיר כל כך את הבריות, הביא לכתיבת עלונים רבים שעברו מיד ליד, ועוד כמעט מאה שנים אחריו הופיעו דיווחים חדשים על אודותיו. לרעידת האדמה הזאת היתה ההשפעה הגדולה ביותר אי־פעם. היא הורגשה בכל אירופה ועד לאפריקה, וחישבו שעד לקצה טווח ההשפעה שלה היא כיסתה שטח של שני מיליון וחצי קילומטרים רבועים. הזעזועים החזקים ביותר הגיעו עד לחופי מרוקו מצד אחד ועד לחופי אנדלוסיה וצרפת מצד שני. הערים קאדיס, חֵרֶס ואַלחֵסִירַס נחרבו כמעט לגמרי. לפי דיווח של עד ראייה אחד, בסֵביליה רעדו מגדלי הקתדרלה כמו קני סוף ברוח. הרעידות העוצמתיות ביותר התקדמו דרך הים. מפינלנד ועד הודו ההולנדית הורגשה תנועת המים העוצמתית, וחישבו שהרעידה באוקיינוס התקדמה מחוף פורטוגל עד שפך נהר האלבה במהירות אדירה בתוך רבע שעה. עד כאן בנוגע למה שהורגש בזמן האסון. אבל מה שהעסיק את דמיונם של בני הדור ההוא אף יותר מכך, היה שלל תופעות טבע משונות שנצפו בשבועות שלפני כן, ופורשו בדיעבד, ולא תמיד בחוסר צדק, כאותות מבשרים של האסון הקרב ובא. כך למשל, שבועיים לפני יום האסון פרץ קיטור מן האדמה בלוֹקַרנוֹ שבדרום שווייץ, נהפך בתוך שעתיים לערפל אדום, ולקראת ערב ירד כגשם סגול. מאותו זמן ואילך דוּוח על הוריקנים איומים בשילוב שברי ענן והצפות במערב אירופה. שמונה ימים לפני הרעש זחלו ליד קאדיס המון תולעים מן האדמה וכיסו את הקרקע.

איש לא עסק אז באירועים המשונים האלה יותר מהפילוסוף הגרמני הדגול קאנט, שכמה מכם אולי שמעו לפחות את שמו. כשהתרחשה רעידת האדמה הוא היה צעיר בן עשרים וארבע. מעולם לפני כן או אחרי כן לא יצא את קֵניגסבֶּרג, עיר הולדתו, אבל הוא ליקט בדבקות כבירה את כל הידיעות שיכול להשיג על רעידת האדמה הזאת, וחיבור קצר שחיבר בנושא היה בעצם ראשיתו של חקר כדור הארץ בגרמניה, ובוודאי ראשיתו של חקר רעידות האדמה. בשמחה אספר לכם משהו על הדרך שעשה המדע הזה מאז תוארה רעידת האדמה של 1755 ועד ימינו. אבל עלי לנקוט משנה זהירות, כדי שהאנגלי, שאת רשמיו מרעידת האדמה אני מתעתד להקריא לכם, לא יידחק לקרן זווית. הוא כבר מחכה בקוצר רוח, כי אחרי מאה וחמישים שנה שבהן לא התעניין בו איש, הוא רוצה להשמיע את דברו שוב, ומרשה לי לומר לכם רק כמה מילים על מה שאנחנו יודעים כיום על רעידות אדמה. ראשית כול: העניין הוא לא בדיוק כמו שאתם חושבים. אני מתערב שאילו יכולתי לעשות עכשיו הפסקה קטנה ולשאול אתכם כיצד תסבירו מהי רעידת אדמה, הייתם חושבים תחילה על הרי געש. אכן, התפרצויות של הרי געש קשורות לעתים קרובות לרעידות אדמה או לפחות מבשרות אותן. כאלפיים שנה, מימי היוונים הקדמונים ועד לקאנט ואף אחריו, עד לשנת 1870 בערך, סברו שרעידות אדמה נגרמות מגזים בוערים, אדי קיטור בליבת כדור הארץ וכיוצא בזה. אבל כשניגשו לבדוק את העניין במכשירי מדידה ובחישובים שאת רגישותם ודיוקם כלל לא תוכלו להעלות בדעתכם — וגם אני כמעט אינני יכול — בקיצור, כשבדקו את העניין ביסודיות, התברר משהו אחר לגמרי, לפחות בקשר לרעידות הגדולות, כדוגמת זאת שהתרחשה בליסבון. הן אינן נוצרות בליבת כדור הארץ, שאותה אפשר לתאר כנוזלית, נכון יותר צמיגה כמו בוץ, כמו בוץ של אש, אלא בקליפת כדור הארץ. קליפת כדור הארץ היא שכבה בעובי של 3,000 קילומטר בערך. בשכבה הזאת יש חוסר יציבות תמידי; המסות שבה זזות כל הזמן ומנסות שוב ושוב להגיע לשיווי משקל. אחדים מן הגורמים שמֵפרים את שיווי המשקל הזה ידועים לנו, ואת האחרים חוקרים ללא הרף. הדבר הוודאי הוא שהשינויים החשובים ביותר מתרחשים בגלל ההתקררות המתמדת של כדור הארץ. בגללה נוצרים לחצים אדירים במסת הסלע, ואלה גורמים לבסוף לקרעים במסה ולתזוזה וחיפוש אחר שיווי משקל חדש, תזוזה שאנו חווים כרעידת אדמה. שינויים אחרים נגרמים מהישחקות של רכסי ההרים, שנעשים כך קלים יותר, ומהצטברות של משקעים על קרקעית הים, שנעשית כך כבדה יותר. גם סערות הפורצות סביב כדור הארץ, בעיקר בסתיו, מרעידות את פני השטח שלו, ולבסוף, כיום עוסקים גם בחישוב כוחות המשיכה שמפעילים גרמי שמים אחרים על פני השטח של כדור הארץ. — אבל אז תוכלו לומר: אם כך הם פני הדברים, הרי הקרקע לעולם אינה יכולה לשקוט, ורעידות אדמה צריכות להתחולל ללא הרף. והצדק אתכם, כך הוא הדבר באמת. מכשירי המדידה המדויקים מאוד שיש בידנו כיום — בגרמניה לבדה שלוש־עשרה תחנות מדידה לרעידות אדמה בערים שונות — המכשירים המדויקים האלה אף פעם אינם עומדים מלכת, כלומר האדמה רועדת תמיד, אלא שעל פי רוב איננו מרגישים זאת כלל.

על כן נורא הדבר במיוחד כשהרעידה מורגשת לפתע פתאום, כרעם ביום בהיר. ביום בהיר — את זה יש להבין באופן מילולי ממש. ״השמש״, כך כותב האנגלי שלנו, שסוף־סוף מקבל את רשות הדיבור, ״זרחה במלוא עוזה. השמים היו בהירים ונקיים מענן, ולא היה סימן קלוש לאיזה אסון טבע חריג; ואז, בין השעה תשע לעשר בבוקר, כשישבתי אל שולחן הכתיבה, זז השולחן שלי תזוזה שהפתיעה אותי כהוגן, כי לא הבחנתי בשום סיבה לה. בעודי תר אחרי סיבה אפשרית, רעד הבית כולו מן המסד ועד הטפחות. מתחת לפני הקרקע התגלגל רעם כאילו סערה מתחוללת במרחקים. עתה מיהרתי להניח מידי את נוצת הכתיבה וניתרתי על רגלי. הסכנה היתה גדולה, אבל נותרה תקווה שהעניין יסתיים בלי נזקים; אלא שהרגע הבא שם קץ לספקות. נשמע רעש שקשוק איום כאילו קרסו כל הבניינים בעיר. גם הבית שלי רעד כל כך עד שהקומות העליונות התמוטטו בַּמקום, וחדרי מגורי היטלטלו עד שכל החפצים נפלו בערבוביה. חששתי שאהרג בן־רגע כי הקירות התרסקו ושבריהם התנפצו לאבנים גדולות, בעוד שקורות הגג כמו ריחפו באוויר ללא תמיכה. בה בעת התקדרו השמים כל כך עד שלא היה אפשר לזהות דבר. השתרר חושך מצרים, אם בגלל כמויות האבק העצומות שגרמה קריסת הבתים, ואם בגלל אדי הגופרית שהשתחררו מהאדמה. לבסוף התבהר הלילה, עוצמת הזעזועים שככה; אזרתי אומץ והתבוננתי סביבי. התברר לי שאני חב את חיי לעניין מקרי קטן; אילו הייתי לבוש כשהתחילה הקרקע לרעוד, הייתי בוודאי נמלט מיד לרחוב ונהרג תחת הבניינים הקורסים. עתה הזדרזתי לנעול נעליים וללבוש מעיל ונחפזתי אל הרחוב, אל כנסיית סנט פול, שחשבתי שאהיה הכי בטוח בפסגת החצר שלה. איש לא היה מסוגל לזהות את הרחוב שלו, רבים לא היו מסוגלים כלל לומר מה אירע להם, הכול היו מבולבלים ואיש לא ידע היכן רכושו והיכן קרוביו. מחצר הכנסייה הייתי עד למחזה אימים: לכל מלוא העין היה הים מלא ספינות מתנודדות שהתנגשו זו בזו כאילו השתוללה סערה עזה ביותר. בבת אחת שקע הרציף שבגדה, ואתו טבעו כל האנשים שחשבו שהם בטוחים עליו. הסירות וכלי הרכב שבהם חיפשו רבים כל כך מקלט, נטרפו בים בן־רגע.״ כפי שידוע לנו מעדויות אחרות, גל המים הכביר, בגובה עשרים מטר, שבו הבחין האנגלי מרחוק, התנפץ אל העיר כשעה לאחר הרעידה השנייה וההרסנית ביותר. כשנסוג השיטפון נגלתה לפתע קרקעית נהר הטז׳ו; נסיגת הגל היתה כה חזקה עד ששאבה אליה את כל מי הנהר. כשירד הערב על העיר החרבה״, כך מסיים האנגלי, ״היא נראתה כים של אש: השמים היו בהירים כל כך, שאפשר היה לקרוא תחתם מכתב. במאה אתרים לפחות פרצו להבות והוסיפו להשתולל שישה ימים. את מה שניצל מרעידת האדמה איכלו הלהבות. מאובנים מכאב בהו אלפים בלהבות, בעוד נשים וטף מתחננים לעזרה מכל הקדושים והמלאכים. האדמה הוסיפה לרעוד, אם יותר ואם פחות, לפעמים רבע שעה ברציפות.״

עד כאן על יום האסון, 1 בנובמבר 1755. האסון והנזק שחולל הם מהאירועים המעטים שמותירים את האנושות חסרת אונים, היום כמו לפני מאה ושבעים שנה. אלא שגם כאן תמצא הטכנולוגיה דרכי התמודדות, גם אם עקיפות, בתחום החיזוי. עד כה נראה שהחושים של כמה מיני בעלי חיים עדיין עדיפים על מכשירי המדידה הרגישים ביותר שלנו. במיוחד כלבים, כך אומרים, נתקפים חוסר מנוחה כמה ימים לפני התפרצות של רעידת אדמה, באופן שאין לטעות בו, ובאזורים מועדים לפורענות מסתייעים בהם בתחנות הניטור לרעידות אדמה. בכך תמו עשרים הדקות שלי, ואני מקווה שהן לא שיעממו אתכם.