העיר שנולדתי בה שכנה במזרח אירופה, בשפלה רחבת ידיים ומיושבת בדלילות. צִדה המזרחי של השפלה השתרע עד אין קץ. צִדה המערבי נתחם בשרשרת גבעות כחולה שנראתה לעין רק בימי קיץ בהירים.
בעיר הולדתי חיו עשרת אלפים בני אדם בקירוב. שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם. שיגעון רך אפף אותם כעננה זהובה. הם עסקו במקצועם והשתכרו למחייתם. הם התחתנו והולידו ילדים. הם קראו ספרים ועיתונים. הם היו טרודים בענייני העולם. הם שוחחו בכל השפות שרווחו בקרב האוכלוסייה המגוונת למדי של חבל הארץ שלנו.
אנשי ארצי היו מוכשרים. רבים מהם חיים בערים גדולות בעולם הישן והחדש. כולם בעלי חשיבות, מקצתם בעלי שם. מעירי יצא הכירורג הפריזאי המשיב לאנשים זקנים ועשירים את נעוריהם והופך קשישות לעלמות חן; האסטרונום מאמסטרדם שגילה את כוכב השביט גָאליָאז; הקרדינל פ' שזה עשרים שנה משפיע על הפוליטיקה בוותיקן; הארכיבישוף לורד ל' בסקוטלנד; הרב ק' ממילאנו ששפת אמו קופטית; ס', בעל חברת התובלה אשר שמה מתנוסס בכל תחנות הרכבת בעולם ובכל הנמלים שבכל היבשות. איני רוצה לנקוב בשמותיהם. קוראים המנויים על עיתון יודעים בלאו הכי מה שמם. לזכותו של שמי לא נזקף דבר. איש אינו מכיר אותו משום שאני חי בשם בדוי. דרך אגב, שמי נפתלי קרוֹי.
אני מעין מאחז עיניים. כך קוראים באירופה לבני אדם המעמידים פנים שהם משהו אחר. המערב אירופאים עושים אותו הדבר בדיוק, אך הם אינם מאחזי עיניים מכיוון שברשותם ניירות, דרכונים, מסמכים מזהים ותעודות טבילה. למקצתם יש אפילו אילן יוחסין. אני, לעומתם, מחזיק בדרכון מזויף ואין ברשותי תעודת טבילה או אילן יוחסין. לכן אפשר לומר: נפתלי קרוי הוא מאחז עיניים.
בעיר הולדתי לא נזקקתי לשום מסמך. כולם הכירו אותי. כשהייתי בן שש צחצחתי את מגפיו של ראש העיר. כשמלאו לי שתים־עשרה התחלתי לעבוד אצל הגלב. מרחתי שם את ראש העיר. בן חמש־עשרה נעשיתי עגלון והסעתי את ראש העיר בטיולי סוף השבוע שלו. היו לנו שלושה־עשר שוטרים. עם כולם שתיתי שנאפּס. לשם מה הזדקקתי אפוא לניירות?
על האזור שמחוץ לעיר חלשו הז'נדרמים. הקצין הממונה עליהם היה שוכב עם דודתי מדי יום חמישי אחר הצהריים, כשהתפנה ממלאכתו. מעת לעת הברחתי שנאפּס אל העיר מסביבותיה — מעשה אסור שחויב במכס, אבל הפקחים היו מניחים לי לעבור לאות של קצין הז'נדרמים.
כך שמרתי על יחסים טובים עם הרשויות במשך שנות נעורי. אחר כך השתנה המצב. זמנים אחרים הגיעו, ואִתם רשויות אחרות.
אצלנו בבית לא החזיק איש במסמכים, כמדומני. היו לנו בעיר בית משפט, בית כלא, עורכי דין ורשויות מס, אך בשום מקום לא נדרש אדם להוכיח את זהותו. מה שינה הדבר אם אדם נכלא בשם זה או אחר? אם אדם שילם מסים או לא — חייו של מי ירדו לטמיון בשל כך ומי יצא נשכר? העיקר היה שהפקידים ישתכרו למחייתם. הם התקיימו משוחד. לכן איש לא נכלא בבית הסוהר. לכן איש לא שילם מסים. לכן איש לא החזיק במסמכים.
מדי פעם נעשו פשעים חמורים, הקלים לא נחקרו.
מהצתות בזדון העלימו עין, שהרי היו בגדר מקרי נקמה פרטיים ותו לא. קיומם של נוודים, קבצנים ורוכלי חוצות היה מנהג עתיק יומין. שריפות ביער כיבו היערנים. קטטות ומקרי רצח תורצו בנוהג לשתות לשוכרה. לא התחקו אחר עקבותיהם של גנבים ושודדי דרכים. הדעה הרווחת היתה שדי בעונש שגזרו על עצמם כשוויתרו על כל קשר חברתי, על מסחר או על שיחה. מפעם לפעם צצו מטבעות מזויפים. לא טיפלו בכך, משום שהם הזיקו לממשלה יותר מאשר לאזרחים. בתי המשפט ועורכי הדין לא נותרו בחוסר מעש משום שעבדו לאט. הם עסקו בגישור על מחלוקות ובמציאת פשרות. הדיוק במועדי התשלומים לא נשמר בקפידה.
אצלנו בבית שרר שלום. רק שכנים סמוכים נטרו טינה. השיכורים שבו והתפייסו. בעלי עסקים מתחרים לא פגעו זה בזה. הם גלגלו את החשבון על גבם של הקונים והלקוחות. הכול הלוו לכול כספים. הכול חבו לכול כספים. איש לא היה יכול לתלות אשם באחר.
יריבויות פוליטיות לא נראו בעין יפה. לא הבחינו בין בני אדם שהשתייכו ללאומים שונים משום שכל אחד דיבר את כל השפות. רק את היהודים זיהו בשל מלבושיהם ובשל עליונותם. פוגרומים קטנים נערכו מעת לעת. הם נשכחו עד מהרה בשטף האירועים. היהודים המתים הובאו לקבורה, ואלה שנשדדו הכחישו את הנזק שנעשה להם.
