שנה בלי מכנסיים

פרק 1
מלון אלקטרה
 
כשמייק אדמס כתב קוד, הוא הניח את המחשב הנייד שלו על הרגליים והשפיל מבט אל המסך. אצבעותיו נחו על שפת המקלדת כאילו שורשי ידיו שבורים. הוא נראה כמו אסטרונאוט מאושר שכותב בחלל, מפר בגחמנות את חוקי הפיזיקה. ההברקות שלו שיקפו את העצמאות הזאת כשהתמודד עם אתגרים בחינניות שרק קומץ מהנדסי תוכנה ניחנו בה. בגיל עשרים ותשע הוא היה צעיר מספיק כדי לא לסבול מהשלכותיו של לחץ עבודה בלתי פוסק, אבל כשצפיתי בו עובד בתנוחה עקומה ומגוחכת כזאת על ספות וכורסאות שונות, היה לי קשה להאמין שזה יימשך עוד זמן רב. מאחורי משקפיו העבים וזקנו הצמרירי קינן רצון־ברזל לפתור בעיות. לעתים קרובות הוא עבד שעות ארוכות, חסין בפני רעב ושאר מצוקות גופניות, עד שהבין דברים לאשורם ולשביעות רצונו. יעילותו היתה מרשימה עוד יותר כי הוא מימיו לא קרא ספר במדעי המחשב. הוא היה אוטודידקט, חריף, משתף פעולה, ולעתים גם מצחיק עד דמעות. והכי טוב - הוא נמנה עם הצוות שלי.
היינו ארבעה בלובי המלון בעל השם המאיים אלקטרה שבאתונה, יוון, ועבדנו קשה. כדרכן של דמויות יווניות מפורסמות רבות, סיפורה של אלקטרה הוא תערובת מלבבת של נקמה ורצח־אם. לפי סופוקלס, היא זממה עם אחיה לרצוח את אמה ואת אביה החורג כנקמה על רצח אביה הביולוגי. תארו לעצמכם כמה נעימה היתה ארוחת חג בביתם. ייתכן שסיפורו של סופוקלס היה מקור ההשראה של שייקספיר להמלט, אבל אף אחד לא יודע בוודאות. מבחינתי, בכל פעם שעבודתנו באתונה נקלעה למשבר, לא יכולתי שלא לחשוב על אלקטרה ועל כל הדברים שעלולים להשתבש אצל משפחות וצוותים. שמרתי את זה לעצמי כמובן; למנהיגים אסור להתלוצץ על מרידות. הצוות שלנו הסתדר מצוין ולא רציתי ששום דבר, מיתולוגי או מעשי, יפריע לנו.
קראו לנו צוות מדיה חברתית, אחד מני צוותים רבים של תוכניתנים שעבדו באתר שנקרא WordPress.com. האתר הייחודי הזה הוא המקום שבו חיים מיליוני בלוגים פופולריים ואתרים נוספים, והוא מדורג במקום החמישה־עשר בעולם מבחינת תנועת הגולשים. תפקידו של הצוות שלי היה פשוט: להמציא דברים שיהפכו את הכתיבה והקריאה של בלוגים לקלה יותר. אם הייתם צופים בנו עובדים בלובי המלון, הייתם מגלים הרבה שיטות נועזות ולא אורתודקסיות. בעצם, זה לא נכון. היו לנו הרבה שיטות לא אורתודוקסיות, אבל אם הייתם צופים בנו, סביר להניח שלא הייתם מבחינים בהן. במבט שטחי הייתם מניחים שאנחנו לא עובדים בכלל.
ישבנו בטרקלין קטן מול בר המלון, ספונים בפינה נסתרת של הלובי הגדול. זה נראה כאילו הברמנים הציעו לאדריכל בונוס אם יקשה על אורחי המלון למצוא את הבר, והוא הצליח. השתלטנו על שורת כורסאות וספות אדומות מרופדות, והעמדנו אותן בחצי־גורן של מפתחי אינטרנט, מבצר חנונים לכל דבר ועניין. על הקירות הצהובים מאחורינו נתלו הדפסים קטנים של ציורי משפחות מסוף תקופת הרנסנס, במסגרות עץ עבות. האור שהטילו גופי התאורה הזהובים - כל אחד מהם פונה באומללות לכיוון אחר - הסתיר את התמונות והקשה עלינו להתבונן בצגים. שולחן הקפה עם משטח הזכוכית שעמד בינינו היה נמוך מדי, ונועד לכוסות קפה ולשקיות עם מזכרות ולא להוות משטח עבודה מאולתר לצוות של מהנדסי תוכנה. לצורך אספקת חשמל ניתקנו את אחת המנורות העומדות בפינה, מעשה שלדעתנו גרם לברמן הבודד, רוסי חסון בגיל העמידה, לסרב לשרת אותנו למרות התלהבותנו מן הקוקטיילים החמושים במטריות שהוגשו לכל דורש באופן אישי ובמחיר מופקע.
 

 
אני אמנם מבוגר בכעשור משאר חברי הצוות, אבל כולנו נראים בני עשרים וחמש עד שלושים. בעיני הצופה מן הצד, נראינו כמו טיילים צעירים ומפונקים שהעדיפו לשחק עם המחשבים הניידים והגאדג'טים שלהם במלון לא נוח, עם עיצוב פנים של סרט אימה, על פני ביקור באתרי התיירות המהוללים של אתונה. אם היינו עומדים בלובי ומסתתים פסלי קרח, העבודה עצמה היתה מושכת קהל. אורחי המלון היו נעצרים ונועצים עיניים, שואלים שאלות, מפגינים סקרנות רבה כלפי מעשינו ושיטות העבודה שלנו.
אבל העבודה שלנו היתה כולה בלתי נראית, נסתרת בתוך הצגים המרצדים של המחשבים הניידים. מה שאיש לא היה יכול בשום אופן לדעת הוא שבלחיצת כפתור יכולנו לשגר מן הדפדפנים שלנו פיצ'רים שישפיעו מיידית על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אבל מבחינתם של היושבים בסמוך, יכולנו באותה המידה לשחק סוליטר. אחד הדברים המדהימים בעידן הדיגיטלי שלנו הוא שהיושב לצדך בסאטרבאקס עשוי באותה המידה לפרוץ לאתר של בנק שווייצרי או לשגר ראשי חץ גרעיניים ליבשות מרוחקות. או אולי הוא פשוט גולש בפייסבוק. אי־אפשר להבחין בהבדל, אלא אם אתם חטטנים מספיק כדי להציץ מעבר לכתף.
מאחורי החזות הרגילה שלנו הסתתרו עובדות יוצאות מגדר הרגיל. אמנם עבדנו יחד, אבל הישיבה בצוותא היתה מאורע נדיר. רוב העבודה שלנו היתה מקוונת. הפגישה באתונה היתה הפעם השנייה שבה עבדנו יחד בחדר אחד. כולנו נפגשנו קודם בסיסַייד, פלורידה, שם נערך הכנס השנתי של החברה כמה שבועות קודם לכן. כדי להיפגש באלקטרה, אני טסתי מסיאטל. מייק אדמס הגיע מלוס אנג'לס. בו לֶבֶּנס, שאני מוכן להתערב שעשה חלטורות כסוכן חשאי, נולד באוסטרליה אבל חי בסן פרנסיסקו. אנדי פיטלינג, תוכניתן בריטי מקסים ונבון, חילק את זמנו בין קנדה לאירלנד.
עצם הרעיון של עבודה מרחוק נראה מוזר לרוב האנשים, עד שהם מנסים לחשב כמה זמן מוקדש בעצם לעבודה טהורה מול מחשב במקומות עבודה מסורתיים. אם חמישים אחוז מן המגעים שלכם עם עמיתים לעבודה מתקיימים ברשת, באמצעות אימיילים או דפדפנים, אתם לא רחוקים כל כך מ־WordPress.com. ההבדל הוא שהעבודה ב־WordPress.com רובה ככולה מקוונת. אנשים עובדים יחד חודשים מבלי להימצא באותה היבשת אפילו. הצוותים רשאים להיפגש כמה פעמים בשנה כדי למלא מצברים בגלל הגורמים החמקמקים שטכנולוגיה בלבד לא יכולה לתת להם מענה, מה שמסביר את המסע לאתונה. בחרנו ביוון כי הבוס שלנו הציע אותה, והסכמנו מהר לפני שישנה את דעתו. אבל בשארית השנה עבדנו בצורה מקוונת מכל מקום בעולם שהזדמַנו אליו במקרה.
מאחר שהמיקום לא רלוונטי, אוטומאטיק, החברה שנוסדה ב־2005 ומנהלת את WordPress.com, יכולה להעסיק את מיטב הכישרונות בעולם, היכן שלא יהיו. האדישות למיקום גיאוגרפי היא עקרון יסוד בארגון וב"ניהול" החברה. שמתי את המילה ניהול במירכאות כי כפי שאסביר בהמשך, אנחנו לא מנוהלים בכלל במובן העסקי המקובל. בראשיתה היתה החברה ארגון אופקי, וכל העובדים דיווחו ישירות למייסד החברה, מאט מאלנווג. ב־2010, הוא וטוני שניידר המנכ"ל החליטו שהמצב כאוטי מדי אפילו בשבילם, והגו דרך טובה יותר: הם פיצלו את החברה, שעד אז כבר מנתה כחמישים עובדים, לעשרה צוותים. לכל אחד מהם היה ראש־צוות - ההיררכיה הראשונה בתולדות החברה. הגדרת התפקיד של ראש־הצוות היתה ערטילאית, וכל צוות נאלץ לנסח אותה בעצמו. מנקודת המבט של מאט וטוני, טוב לערוך ניסויים בו־זמנית. כך הם יכולים ללמוד במהירות רבה יותר אילו דברים עובדים ואילו לא. וכאילו לא די בטירוף הזה, כניסוי נוסף הם מינו אדם מבחוץ לראש־צוות. האדם הזה היה אני. המפגש באתונה היה היסטורי מבחינת החברה: זו היתה הפעם הראשונה שהמושג החדש, צוות, התכנס במה שנקרא מפגש צוות.
עבדתי בחברה עשרה שבועות בלבד ועוד לא הכרתי היטב את אנשי הצוות שלי, אבל היה ברור שהם מוכשרים. מייק אדמס היה העובד השמיני בחברה. הוא היה בעיצומה של כתיבת דוקטורט במחשוב קוונטי, נושא שלא אנסה אפילו להסביר, אבל מעורבותו הלא רשמית בוורדפרס התפתחה לכדי תשוקה. כשמאט הציע לו משרה, הוא זנח את המחשוב הקוונטי ומאז הוא פורח. בּוֹ לֶבֶּנס, התוכניתן הרב־תחומי ביותר בצוות, עבד בחברות אחרות, ניסיון שלא היה לרוב העמיתים ב־WordPress.com. מגוון היכולות שלו מלבד תכנות, החל בקרב מגע וכלה באימוני הישרדות, מסביר את מיקומו בראש רשימת האנשים שהייתי חולק איתם שוחה בקרב. ולמרות כישרונותיו הרבים, הוא נראה בעל מזג נעים, צנוע וקר רוח. אנדי פיטלינג היווה את החולייה החסרה להשלמת הצוות: הוא הצטיין בסוגי התכנות שמייק ובּוֹ לא הצטיינו בהם, ובעיקר בהבטים הכרוכים בחוויית המשתמש בתוכנה. הוא קפץ על כל הזדמנות לנסות דברים חדשים, מיומנות חיונית בצוות יצירתי. שלושתם יחד הרכיבו צוות צעיר, חזק ובטוח בעצמו, ללא קשר למי שינהל אותם.
מנקודת המבט המבריקה או אולי המשוגעת של מאלנווג, התכונה שהפכה אותי למעניין מבחינת התפקיד היתה הניסיון שלי בניהול צוותים, בשילוב עם חוסר הניסיון המוחלט שלי במקום עבודה דומה ל־WordPress.com. בעוד שתרבות העבודה ב־WordPress.com, שמנתה שישים עובדים באותה עת, היתה אוטונומית ושורשיה נטועים בתרבות הקוד הפתוח, אני עשיתי קריירה במיקרוסופט ובייעוץ לארגונים גדולים נוספים ברשימת 500 החברות של מגזין פורצ'ן. עצם הרעיון של צוותים היווה שינוי דרמטי מבחינת החברה אבל לא מבחינתי. היה כאן משהו גאוני: חיבור בין אנשים שתלויים זה בזה כדי לשרוד, רק מִסיבות שונות. מאלנווג האמין שאני אוכל להדגים כיצד צריכה להיראות עבודת צוות, ואני האמנתי שהחברה תלמד אותי צורת חשיבה ועבודה מסוג אחר.
אבל גם סיכמנו שאין ערובות: העֲסָקתי היתה עלולה להסתיים באסון. אולי ההבדלים בינינו גדולים מדי? אולי אפגין חוסר תועלת בעבודה מרחוק? ואולי תרבות העבודה ב־WordPress.com תדחה את עצם הרעיון של צוותים וראשי צוותים? היו הרבה שאלות גדולות. אבל אני מודה שאי־ודאות היתה גורם מרכזי ברצון שלי לקבל את התפקיד. יקרה אשר יקרה, תמיד יישאר לי סיפור טוב, והסיפור מתחיל ביומי הראשון.