שוגרלייק 2 - מתחת ליציע

1

בקה

אני מזיעה בכפות הידיים, אבל לא בגלל מזג האוויר, אפילו שבאוגוסט בפלורידה חם ולח בטירוף. אני מזיעה כי אני מתכננת לדבר עם אבא שלי בשיחת וידאו ולהגיד לו שאני לא חוזרת הביתה אחרי הקולג'. אני לא בטוחה מתי החלטתי את זה, אבל אם אני חושבת על כך, זה כנראה קרה לפני שהודיעו לי שהתקבלתי לאוניברסיטת פלורידה קוסט, אחרי שתפסתי אותו מזיין את מדריכת הנוער של הכנסייה שלנו על שולחן האלון הגדול שלו. אבל זה לא חשוב עכשיו.

העניין הוא שלמרות שתמיד יהיה לי מקום חם בלב לעיירה שנולדתי וגדלתי בה, שוגרלייק, טנסי, היא לעולם לא תהיה המקום שלי. פלורידה מתאימה לי בול. התאהבתי בהיעדר החורף ובעצי הדקל. ואולי קצת בעובדה שאני לא נמצאת בעיירה שבה כולם מכירים אותי בתור הבת של הכומר סנגר.

התפוח שנפל רחוק מדי מהעץ.

עכשיו אני יושבת על מדרגות הכניסה לבניין הדירות שלי. היום עברתי לגור עם מי שתהיה השותפה שלי במעונות למשך שלוש השנים הבאות, סברינה. אחרי שאבא שמע שאני מבלה יותר זמן במסיבות במעונות מאשר בשיעורים, הוא החליט לשלם על דירה מחוץ לקמפוס. דירה שאוכל "להתרכז" בה ולקבל את התואר הראשון "כמה שיותר מהר" כדי שתהיה לו סיבה להתגאות בבת שלו. אימא, לעומתו, רק מקווה שאחזור הביתה — אל הכנסייה שחונקת אותי כל החיים והיישר אל זרועותיה, כדי שהיא תוכל ללוש אותי כחומר ביד היוצר ולהפוך אותי לאדם המושלם. אולי אם איכנע, היא תפסיק לנדנד לי על כל הדרכים שבהן אני מוציאה לה שם רע.

כשמסך הטלפון שלי נדלק ואני רואה את השם של אבא מופיע על המסך, אני שומטת את השיער הג'ינג'י הקופצני שלי. אני אולי אוהבת את פלורידה, אבל פלורידה לא אוהבת את התלתלים שלי. אני מנגבת את הידיים הדביקות שלי על ירכיי השזופות ועונה לשיחה.

"היי, אבא." החיוך שאני מדביקה על הפנים מכאיב לשרירי הלחיים שלי.

"רבקה. התמקמת בדירה?" הפנים שלו רציניות ועיניו הירוקות, הזהות לשלי, נועצות בי מבט קפוא ומצמרר.

"בטח. סברינה הגיעה לפניי ובחרה את החדר הטוב יותר, אבל אני מעריכה את תוספת המרחב. זאת אחוזה יחסית למעונות."

"יופי, יופי. אספר לאימא שלך שהכול בסדר. היא לא יכולה לדבר עכשיו, היא מכינה צלי לארוחת ערב, יש לנו אורחים."

אני נלחמת בדחף לגלגל עיניים. ברור שאימא עסוקה בלבדר את האורחים שלו.

"זה בסדר." אני מסלסלת את הקצוות המפוצלים שלי בקצות האצבעות. "אבל תקשיב, אבא... לפני שאתה מנתק, יש משהו שרציתי לספר לך."

הוא זוקף גבה, הסימן היחיד לכך שהוא מקשיב.

הבטן שלי מתכווצת, ואני מהססת ומתה לנתק את השיחה במקום להגיד את מה שאני חייבת להגיד.

"קדימה, רבקה ג'ין, דברי. אני אדם עסוק."

צחוק מתוח מבעבע במעלה גרוני ואני מחניקה אותו. "אני מתכוונת להישאר כאן קצת אחרי סוף הלימודים. גם סברינה נשארת, כך שזה לא יהיה שינוי גדול מדי."

הוא שותק.

משהו בתוכי מתרגש מהמחשבה על כך שלחץ הדם שלו עולה בגלל הדברים שאני אומרת. מגיע לו. הוא חושב שהוא יכול לשלוט בכול.

"אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילי, אתה מבין? וחוץ מזה, ככה לך ולאימא יהיה איפה להיות כשתרצו לצאת לחופשה."

אולי אם אדגיש את היתרונות בשבילו, הרעיון יחליק לו טוב יותר בגרון. אני אוהבת ללחוץ קצת על הכפתורים שלו, אבל בסופו של דבר הוא מחזיק במושכות של חיי ועדיין לא מצאתי דרך לחתוך את החבל.

"החום עלה לך לראש ויצאת מדעתך, ילדה? לא שילמתי על ארבע שנות קולג' בעיר החטאים הזאת כדי שתירקי לי בפרצוף כשיגיע הזמן לחזור הביתה."

הלב שלי שוקע.

"החיים שלך כאן, בשוגרלייק, עם הכנסייה, עם המשפחה שלך."

הכנסייה. אפילו ממרחק אלפי קילומטרים היא נועצת את הציפורניים שלה בכל חריץ אפשרי וחונקת אותי בנוכחותה.

אני שואפת אוויר בחדות ודוחפת את המילים שלי החוצה עם האוויר. אני מפחדת שאם לא אגיד אותן עכשיו, לא אגיד אותן לעולם. "החיים שלי יהיו במקום שבו אבנה אותם, ואני בוחרת לבנות אותם כאן."

הלסת שלו מתהדקת ונראית נוקשה עוד יותר מכפי שנראתה בתחילת השיחה. החזה שלי נצבט בגעגוע לתמימות שהייתה בי כשהייתי ילדה, כשחשבתי שאבא הוא הדבר הכי קרוב לאלוהים. בעיניי, הוא היה יכול ללכת על המים. אבל הוא מי שהעיר אותי מהחלום הזה, אפילו אם הוא לא יודע את זה. הוא הראה לי את הסיוט במילים החלולות הנאמרות מעל במת הכנסייה וחשף את אשליית האהבה במערומיה.

הוא יכול לשנוא את הבחירות שלי כמה שהוא רק רוצה. גם אני שונאת את הבחירות שלו.

"רבקה ג'ין. אני לא משלם לך כדי שתתחילי חיים חדשים. יש לך כבר חיים. את חוזרת הביתה, וזה סופי."

"לא. זה לא." אני מנסה להפיק קול נחוש, אבל אני בטוחה שאני נשמעת כפוית טובה. כמו תמיד.

"אם ככה, את לבד בעסק הזה."

אני קופצת במקומי והשיער שלי נתפס בטבעת. זה מושך לי בשורשים ואני מתכווצת מהכאב. "מה זה אמור להביע?"

"אם את לא מתכוונת לחזור הביתה, לא אשלם עלייך."

הוא לא מתכוון לכך. הוא כבר שילם את שכר הלימוד שלי. הוא לא יכול לקבל את הכסף בחזרה. חוץ מזה, חשוב לו הרבה יותר ממני לראות את השם שלי על תעודה. ההבדל היחיד הוא שבאמת הייתי רוצה לעשות איתה משהו, והוא רק רוצה לתלות אותה על הקיר בשביל היופי. עוד גביע להוסיף לארון הגביעים שלו.

"כן, בסדר, אבא. מה שתגיד." אני מגלגלת עיניים בכוח.

"את חושבת שאני צוחק? בואי נראה לאן תגיעי עם הגישה הזאת כשלא יהיה לך כסף לשלם שכר דירה. תתקשרי אליי כשתחזרי לחשוב בהיגיון."

קליק.

אבא הוא מחרב שמחות.

המילים האחרונות שהוא אומר הורסות את הסיפוק שאני בדרך כלל מרגישה כשאני מכעיסה אותו. לרגע לא חשבתי שהוא יפסיק לשלם עליי, ועכשיו שזה קורה, אני לא בטוחה איך אני מרגישה. במידה מסוימת אני שמחה על ההזדמנות לצאת לחופשי, שזה הדבר היחיד שרציתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל ברגע הבא המחשבות שלי מתחילות להתרוצץ ואני מבינה בכמה דברים הוא שולט, גם באמצעות הכסף שלו וגם באמצעות אגרוף הברזל שלו.

שכר דירה. אוכל. צורכי חיים בסיסיים.

אני מתחילה להתנשם ומנסה לחשוב איך לצאת מהמצב. אין לי שום תוכנית גיבוי, אבל אסור לי להיכנע. לחזור לשוגרלייק זה כמעט המדור הכי גרוע בגיהינום. אני מסרבת לחיות כמו חיה לכודה על פי צו של אלוהות מזויפת ואדם שחושב שכל מה שהוא אומר זה קדוש. אני יודעת איך החיים האלה נראים. אני רק צריכה להסתכל בעיניים של אימא.

פאקינג לא, תודה.

"אז מה תעשי?" סברינה מעבירה את אצבעותיה בשערה החום עם הפסים הוורודים.

אני מושכת בכתפיים וזורקת את משולש הפיצה האכול למחצה שלי בחזרה לקופסה. אני יודעת שאני צריכה לאכול יותר, אבל הבטן שלי מתהפכת בכל פעם שאני חושבת איך אבא אמר שהוא מפסיק לממן אותי.

בדיוק סיפרתי לה ולידיד שלי ג'רמי מה קרה בשיחה עם אבא שלי. הם ממש תומכים בי, אבל הם לא יודעים יותר מדי על שוגרלייק. נחמד שאנשים לא שופטים אותי על דברים שעשיתי בעבר, ועל המשפחה שלי, לכן אני אוהבת לשמור על הפרדה מוחלטת בין החיים שלי שם לחיים שלי בפלורידה.

הזמן היחיד שבו אני מרשה לעולמות האלה להתערבב הוא כשאני מדברת עם אחותי בנפש. החברה הכי טובה שלי, אלינה מיי קרסון, הידועה יותר בשם לי. אני מכירה אותה מלידה, ומאז אנחנו בלתי נפרדות. בשבילה הייתי מוכנה לזחול על זכוכיות שבורות ולוהטות. אבל אפילו היא לא סיבה מספיק טובה לחזור לשם.

ניסיתי לשכנע אותה מיליון פעם לעבור לגור בפלורידה. כל מה שיש לה בשוגרלייק זה אבא בדיכאון והזיכרון של אח שלה, שנטש אותם לפני שאימא שלהם נקברה. אבל היא מקובעת בדרך שלה, ויש לי הרגשה שהיא תישאר בשוגרלייק עד יומה האחרון. כשאני חושבת שזה גם מה שיקרה לי, אני מרגישה שלולאה מתהדקת לי סביב הגרון.

"לא יודעת," אני אומרת לסברינה. "אמצא עבודה, כנראה. לא שיש לי זמן עם כל הקורסים שלי הסמסטר, אבל אמצא פתרון." אני מחייכת בתסכול וחושבת על המערכת שלי.

"אולי תמצאי עבודה באוניברסיטה?" ג'רמי מצטרף.

אני מסתכלת עליו ממקומי השקוע לאחור בספה.

הוא מכווץ את הגבות וחושב על העוני הצפוי שלי, ובבת אחת אני מכירה תודה על החברוּת שלו. נפגשנו בשנה הראשונה שלי בקולג' באחת המסיבות הרבות שגררתי את סברינה אליהן. העפתי מבט אחד בעיני השקד שלו ובשיער החום הכהה והייתי אבודה. חצי לילה נמרחתי עליו, על כל המטר ושמונים סנטימטרים שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שמישהו אמר לי לא לסטוץ.

כשחזרתי ביום שני שלאחר מכן לקורס מבוא לפסיכולוגיה וראיתי אותו יושב בשורה האחרונה, הנחַתִּי את התחת המרוצה שלי בכיסא לידו ודרשתי ממנו להתנצל על כך שהוא גרם לי לאונן כל סוף השבוע. הוא צחק ואמר לי שאני לא הטיפוס שלו. התברר שבאותו לילה הוא נמרח על בחור אחר בגובה מטר ושמונים סנטימטרים. גיליתי את זה רק הרבה אחר כך, כמובן, אחרי שהוא סמך עליי מספיק כדי לשפוך את הלב. או אולי כשנמאס לו מהניסיונות שלי להסתער על הזין שלו. בכל אופן, הוא השביע אותי לסודיות. הוא שחקן כדורסל שמקבל מלגה ומפחד ממה שיקרה אם אנשים יגלו שהוא הומו. אני יודעת איך ההרגשה להיות לכודים בציפיות של אנשים אחרים, לכן נשבעתי לו אמונים ומאז התקרבנו עוד יותר.

"איזו עבודה כבר יכולה להיות לי באוניברסיטה, אם אפילו לא סיימתי את התואר?" אני נושפת בכעס.

ג'רמי מושך בכתפיים. "מנהלי קבוצות בקבוצות כדורסל הם סטודנטים, ואני יודע שמשלמים להם."

אני מכווצת את האף. "לא צריך לאהוב כדורסל בשביל לעבוד בזה?"

הוא מגחך. "כנראה."

"אבל זה לא רעיון רע," סברינה אומרת.

"לי זה נשמע כמו רעיון מחורבן," אני ממלמלת. "אני לא יודעת שום דבר על כדורסל."

"יש לך רעיונות יותר טובים?" הוא פוער את עיניו. "חוץ מזה, אם תהיה לך עבודה בקמפוס, לא תצטרכי לשלם על דלק. המשכורת בטח לא מדהימה, אבל אולי זה יספיק לך."

אני נאנחת כי אני מבינה שאין לי ממש ברירה. או שאלך על זה או שאתחיל לחפש משהו מחוץ לקמפוס ואקווה שהשעות יהיו גמישות. אני נכנסת למחשב שלי באי־רצון ושואלת את היועץ שלי מתי אפשר להיפגש.

יכול להיות שלאזן בין עבודה ללימודים יהיה קשה נורא, אבל זה עדיף על חזרה הביתה.