לב של מגדלור

פרק א'

היציאה מאולם הקונצרטים לכיכר העיר הלבנה, בשעת צהרים של יום שישי חורפי, הייתה מסורבלת וממושכת. עוד לפני שהסתיים המופע - בנגינת הדרן של פסנתר בודד - נשמע צקצוקם הצורם של חלקי מתכת ופלסטיק קשיח בעת חיבורם מחדש של מקלות הליכה, מפרקים נפתחים בכיסאות גלגלים והליכונים, שקצות רגליהם האחוריות מכוסות, למניעת החלקה, בחצי כדור טניס צהוב.
רק לאחר מכן החלו מחיאות כפיים נלהבות, שגברו עם הקידה העמוקה של מנצח התזמורת הצעיר. חלק מהנוכחים עדיין עטו מסכות פנים, זכר לימים הנוראים של המגפה שגזלה מהם בסערה את חדוות החיים. הקהל הגדול עשה את מיטב המאמצים, לאורך המעברים שבין שורות הכיסאות, כדי להגיע במהירות מרבית לאוטובוסים ולמוניות שהמתינו ברחוב הסמוך, על מנת להספיק לחזור לפני רדת החשיכה, לבית או לדיור המוגן.
צוואר בקבוק נוצר בדלתות הזכוכית החיצוניות, שפתחם צר המידות החמיר את מצבם של מאות הממהרים הנדחקים. המתיחות והדאגה שעל פניהם האפילה על יופיו והדרו של קונצרט שהסתיים בסימפוניה השישית, הפתטית, של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, יצירתו האחרונה של המלחין הדגול, שעליה אמר בעצמו: "ללא הגזמה, את כל נשמתי נתתי ביצירה הזו".
לאחר דקות ארוכות וצפופות, משהצליחו להדחק החוצה רעיה נצמדה לזרועו של פליקס, הרימה אליו את מבטה. היא זיהתה מצוקה בעיניו ובכל זאת הצליחה לחייך אליו כאומרת, תהיה סבלני, אהובי, גם אתה כבר לא נער, תיכף נגיע לבר קרוב. תקבל כוס יין חם שתרכך אותך.

***

הם התיישבו על שני כסאות מוגבהים בפינת הבר והזמינו את הסנגרייה החמה. לאחר התלבטות קצרה גם נכנעו לריחות הגריל, והזמינו ונגסו בשני המבורגרים עסיסיים, מלווים בסלט חסה. מראה הלעיסה הממוקדת של השניים שעשע את הברמנית שהושיטה לשניהם, עם חיוך שופע חן, מפיות נייר לחות.
לאחר שסיימו את זלילתם, דממה מעיקה השתררה ביניהם. רעיה הניחה את ראשה על כתפו של פליקס, עצמה את עיניה והמתינה למוצא פיו. אלא שהוא, כפי שידעה מעל עשור שנים, לא היה חובב של שיחות נפש כשהוא נסער, והשתיקה במצבי דחק לרוב הייתה שותפתו הנאמנה ביותר.
רק לפני כחודש החיו מחדש את הסיפור הקצר של אהבתם האסורה והסוערת מלפני עשר שנים, באותו ליל מטריות, בתחילת ינואר 2023, הלילה בו החלה המחאה הפוליטית הגדולה בתולדות המדינה כנגד קואליציות גוש הימין. בזמן שחלף מאז התחברו זה לזו בעוצמה של שני אחים אבודים, וחילקו את זמנם בין דירתו שבירושלים לדירתה בתל אביב.
נראה היה שסגנון החיים שאימצו התאים ונעם להם; פליקס התקבל בחום לחבורת ידידיה האקדמאים של רעיה בשכונת הצפון הישן, והיא רוותה נחת מהימים שהעבירו בשכונת מגוריה המשיקה לרחוב עמק רפאים, בעיר הקודש, אותה נטשה והשאירה מאחור, יחד עם לא מעט חברות וחברים. גם המפגשים בין משפחותיהם התנהלו ברוגע. ילדיהם, הורי נכדיהם, קיבלו בהבנה ובתמיכה את הזוגיות החדשה. מעבר לשיקולים מעשיים של נוחות וחלוקת האחריות להורה בודד, ארבעת הילדים של שניהם התלהבו מלבלובה המאוחר של אהבה, חמלה ואפילו רומנטיקה.
מהארוטיקה העדיפו להתעלם.

סערת ההפיכה המשפטית שהונחתה על הציבור הליברלי-דמוקרטי, הרעידה את המדינה כולה ולא פסחה על חיי היום יום שלהם. כפי שהבטיחו אחד לשני - לא החמיצו אף הפגנת מחאה. מדי מוצאי שבת ולא פעם גם בימי חול, יצאו לצמתים ולזירת ההפגנות בצומת קפלן, או ליד הכנסת ובית המשפט העליון בירושלים, כשהם מניפים דגלים, שרים את ההמנון בכוונה טהורה, דומעים ומרגישים בכאב גדול כי עתידה של המדינה האהובה שלהם עומד על פני תהום שחורה ומפחידה. הם לא העלו בדעתם את אפשרות הקיום של הפלא הציוני תחת משטר רודני, שאיננו דמוקרטי וחופשי. למעמקי ליבם המבוהל חדרה הבעתה, כי חיי ילדיהם ונכדיהם מאוימים על ידי סכנה ממשית של השתלטות הימין הקיצוני, הגזעני והמשיחי על כל ממדי החיים, ועליהם מוטלת האחריות להושיע. הדמוקרטיה, התברר להם בעליל, בנויה ונתמכת על ידי חוקים וערכים שהופכים אותה לשברירית עד אימה.
לילותיהם המשותפים במיטה החמה, הפכו, בזחילה חרישית, טרופים יותר ויותר. למזלם, הקרבה הנפשית והפיזית הקלו מעט על מצוקתם, שהגיעה לשיאה בלילה של ה-26 במרץ 2023, בו ראש הממשלה הדיח את שר הבטחון, שניסה בכוחותיו הדלים לבלום במקצת את תהליך ההפיכה הממארת.
עם היוודע בכלי התקשורת, באותה שעת לילה מאוחרת, על אודות המזימה הנכלולית לגרש את שר הבטחון ממשרדו, זינקו שניהם ממיטתם. הם לקחו מעיל ראשון שהיה זמין, לבשו אותו מעל בגדי השינה, חבשו כובע צמר, נעלו נעלי התעמלות והצטרפו לרבבות האזרחים ששעטו על הכביש המהיר וחסמו אותו לתנועה. צעירים וקשישים צעקו בגרון ניחר, "ד-מ-ק-ר-ט-י-ה", הציתו צמיגים וצעדו שלובי ידיים עד עלות השחר.
המחאה הצליחה - המהלך הדורסני נבלם והשר השפוי הוחזר לכיסאו.
היה זה ניצחון גדול ומרשים לשבט המחאה, כזה שלא נראה כמותו, שהעניק מחדש תחושה של שוויון וערבות הדדית, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

מאחר ושתיקתו של פליקס התארכה מעבר למוכר לה, היא סרקה באצבעותיה את צווארו החסון ופתחה באמירה יזומה: "מה מציק לך נשמה שלי? הרי נורא טוב לנו ביחד ואתה פתאום חמוץ כל כך שאני כבר מודאגת. דבר איתי. זה היה חלק מההסכם שלנו, על הכול מדברים וחולקים, בלי סודות ובלי שתיקות, זוכר? אני כבר לא הפסיכולוגית שלך ואתה לא המטופל שלי, בחרנו לשרוד ביחד את שארית חיינו".
הוא ענה בקול רם, נוקשה ובלתי מוכר, "אנחנו חייבים לקבל החלטה על שינוי משמעותי בחיים", ומיד החל לבחון את פניה שכן הם החווירו בבת אחת והשפתיים, עם חיוך טור השיניים האהוב, הפכו לכמעט בכי.
"אני לא מצליח להשתלב בשגרת ההזדקנות יחד עם החברים שלך. הקונצרט היום המחיש לי את הסגנון של שארית חיינו ולא טוב לי עם הסידור הזה; עוד סדרת הרצאות משמימות, ערבי תרבות ומועדון קריאה, קורס ברידג'''', מועדון הסרט הטוב שתמיד מלווה בהסברים של מומחה מתנשא, ארוחות ערב שמתחרות זו בזו - אין לי סבלנות לזה יותר. אני מבין שכל הפעילות הזאת מגיעה מכוונה טובה. ההזדקנות המאיימת היא חלק מהחיים, גם המוות המתקרב. צריך לשאוף להנאה שלווה בישורת האחרונה, אבל לצערי אני מרגיש נחנק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*