חירשת בדיוק כמוך

1

אימא רצתה שאבוא איתה לרופאת המשפחה.

היא שאלה אם אני פנויה ביום שלישי, היום החופשי הקבוע שלי, וידעתי שבהתאם לתסריט הקבוע שלנו היא כבר בכוננות סירוב.

בשנה האחרונה אימא מבקשת ממני לעזור לה בשיחות מול שומעים כשבעבר הסתדרה בעצמה. היא יודעת שאני מתעצבנת מהבקשות האלו, אבל בעיניה היא הקורבן החירש בעסק הזה, ולכן היא נעלבת גם אם אני מהנהנת עם הראש לחיוב ומחייכת את החיוך הכי גדול שלי. בפעמים הנדירות שהעזתי לסרב, היא האמינה שעשיתי זאת משום שאני בת אנוכית להורים חירשים שחושבת שיש לה עיסוקים חשובים יותר מאשר להיות איתה ולעזור לה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתייצבת מייד לשירות. אין לי כמעט חיי חברה — מה שמותיר לי שפע של זמן פנוי שמאפשר לי להיות המתורגמנית האישית שלהם בהתראה קצרה מאוד. גם העובדה שאני שוכרת דירה ברחוב המקביל לבית שלהם לא מזיקה.

אני יודעת שאין שום סיכוי שבעולם שאצליח להסביר לאימא שהדבר שהכי חשוב לי הוא שלה ולאבא תהיה תחושה שהם יכולים להסתדר גם בלעדיי. בשביל שזה יקרה אימא צריכה להשתכנע שהשומעים הם לא כאלה גרועים. נכון, הייתה לה התחלה ממש קשה עם המשפחה שלה, אבל אם היא רק תנסה, בטוח שהיא תגלה שפה ושם יש אנשים — אומנם נדירים מאוד — שיכולים לראות מעבר לחירשות שלה.

סימנתי שאני יכולה לבוא איתה. רק העיניים הבוגדניות שלי התגלגלו טיפ־טיפה כלפי מעלה, והיא מייד הבחינה בתנועה הקלה. אימא שאלה למה אני שוב עושה פרצוף. ניסיתי להסביר שזה רק ביקור שגרתי אצל ד"ר ברקוביץ', הרופאה הנחמדה שמבינה כל מילה שאימא אומרת. היא נעלבה וסימנה שלא צריך וסליחה בכלל שהיא ביקשה ממני. רדפתי אחריה למטבח ואמרתי שבוודאי. אני רוצה מאוד ללכת איתה.

בין חנופה לשכנוע חשבתי לעצמי שאולי אימא צודקת, אולי אי אפשר לבטוח ברופאים שומעים, אולי גם ד"ר ברקוביץ' תהפוך להיות מפלצת חסרת סבלנות אם לא אהיה נוכחת בחדר, אולי הדוקטור נחמדה רק כשאני שם כדי להשגיח? אולי כל הרופאים הם בעצם כמו הגינקולוגית הסתומה שביקרנו לפני יותר מעשר שנים.

גם אז ההמתנה לרופאה התחילה בטקס השגרתי — אימא פצחה בסדרת התנצלויות, ואילו אני חייכתי את החיוך הכי גדול שלי וסימנתי שאני ממש בסדר עם העובדה שאני צריכה לעזור להם.

~חבל לי שאת צריכה לבוא איתי לכל מקום.~ את המילים "כל מקום" אימא סימנה בתנועת יד ענקית שחובקת את כל העולם.

~את יכולה להסתדר לבד ואת יודעת את זה,~ הידיים שלי השיבו אוטומטית. ~את מדברת ברור וקוראת שפתיים ממש טוב, יותר טוב מהרבה חירשים שאני מכירה.~

~אני כן, רק שהם אף פעם לא מצליחים לדבר ברור.~ "הם" זה כמובן כל השומעים. ללא יוצא מן הכלל.

אחרי עשרים דקות של רפרוף במגזינים עתיקים של "לאישה" ובהייה בדלת הלבנה הסגורה, הגיע התור שלנו להיכנס. התרוממנו מכיסאות העינויים — אני, בת השש־עשרה שאף פעם לא הייתה אצל גינקולוגית, ראשונה, ואימא שלי, שברגעים האלו תמיד הופכת להיות הבת שלי, נעמדה מאחוריי.

רופאה עם מבט חסר סבלנות ישבה מאחורי שולחן מתכת.

"למי מכן יש תור?" היא שאלה בשפתיים צרות.

"לה," עניתי והפניתי את הראש לכיוון אימא שתראה שאני מדברת עליה.

"אז את יכולה לחכות בחוץ עד שנסיים," היא נבחה עליי.

"קוראים לי קרן ולאימא שלי קוראים מלכה משולם והיא חירשת, אני פה כדי לתרגם בשבילה," יריתי את המשפט במהירות, לפני שתשליך אותי החוצה.

"אוי," הרופאה, שלבשה שמלה פרחונית ומעליה חלוק לבן פתוח, נאנחה אנחה של צער, "אז מתי זה קרה?"

"מה?" התבלבלתי.

"החירשות שלה." הרופאה הסתכלה רק עליי. אפילו שבריר של מבט לא הופנה לכיוון המטופלת שלה.

הכרתי היטב את ההתנהגות הזאת. מהרגע שאימא קוטלגה כחירשת היא כבר לא חלק מהשיחה.

"מלידה," עניתי. הידיים שלי הזיעו מרוב עצבנות.

"אז איך הסתדרתן כשהיית קטנה?" השאלה הברורה, מה שכל שומע רוצה לדעת בשלב הזה של ההיכרות — איך הסתדרנו? איך היא, הנכה החירשת, הצליחה לגדל ילדה?

מרתק יותר מתוכנית בערוץ הטבע.

משכתי בכתפיים. לא היה לי כוח לדקלם, בפעם המיליון, את אותן התשובות. עד היום אני לא מבינה באיזו זכות היא או כל שומע אחר יכולים לחטט כך בפרטיות חיינו.

"את מבינה אותה?"

המשכתי לשתוק. איך היא בכלל הצליחה להתקבל ללימודי רפואה שלא לדבר על לסיים אותם, חשבתי לעצמי. כמעט השבתי, אני מנחשת ולפעמים מצליחה לקלוע למטרה, אבל המשכתי לשתוק.

אימא נגעה ביד שלי, אצבעותיה חסרות סבלנות, על פניה סימן שאלה גדול.

~סתם הרופאה מפגרת,~ סימנתי.

~תפסיקי,~ אימא הניחה בכוח את שתי ידיה על הרגל הקופצת שלי.

הפנים שלה לבשו חיוך גדול.

החיוך שאני הכי מתעבת. החיוך שאומר לכל השומעים שהכול בסדר. אף על פי שאני לא מבינה אתכם ואין לי מושג מה קורה פה, הכול יופי טופי. אני חלילה לא רוצה להטריח אתכם עם הקושי שלי לשמוע אתכם. אני ממש מודה לכם שאתם מרשים לי להיות כאן... ושתדעו, אני לא מתכוונת לעשות שום בעיות.

"מה היא אומרת?" הרופאה שאלה אותי.

"היא רוצה לדעת אם את יכולה לדבר ברור, היא קוראת שפתיים מצוין."

"זה בסדר, את הרי מתרגמת בשבילנו." לא חשבתי שתגיב אחרת.

~היא רוצה לדעת מה הבעיה,~ סימנתי לאימא.

~יש לי דלקת,~ אימא השיבה בביישנות שהביכה את שתינו.

לאחר היסוס קל אמרתי, "יש לה דלקת למטה."

סוף סוף גוש הקרח נזכרה שהיא הרופאה בחדר הזה.

היא לא הסתכלה על אימא שלי בזמן שביקשה לדעת כל מיני פרטים אישיים מאוד על ההיסטוריה הרפואית שלה.

היא שאלה, אני תרגמתי, אימא ענתה, אני תרגמתי. הרופאה המטומטמת הקלידה במחשב ושוב שאלה. אני עדיין לא ויתרתי, וחיפשתי בכוח את המבט של הרופאה לכיוון הפציינטית.

אימא שלי לא הפסיקה לחייך.

"זה בטח ממש לא קל בשבילך," אמרה הדוקטור בנימה של רחמים כשהבדיקה וההסברים לגבי הטיפול נגמרו.

"זה בסדר. אני רגילה."

רגילה לאנשים חסרי רגש כמוה.

כמו בכל פעם שזה קרה לנו, דמיינתי איך אני צורחת על הרופאה שהיא בן אדם נורא, שאסור לאנשים כמוה לטפל באנשים אחרים. איך היא מעיזה לבטל ככה, בלי להניד עפעף, את אימא שלי?

~הרופאה הזאת ממש נחמדה,~ אימא סימנה באושר כשיצאנו משם חמושות במרשם.

~באמת?~ עניתי, לא ממש מופתעת. אצל אימא שלי שומעים לא נחמדים הם כאלה שמקשים על הנכות שלה, וכאלה לא חסרים לנו.

~אני חושבת שהרופאה מטומטמת,~ לא התאפקתי. אז עדיין לא לבשתי את שריון האדישות שלי.

אימא שאלה למה אני כועסת. ובלי שום קשר להסבר המפורט שלי, היא הגיעה למסקנה המתבקשת מאליה — אני כועסת רק משום שהוכרחתי לבוא איתה ולעזור לה.

2

השעה הייתה רק שבע וחצי בבוקר, וכבר הייתי לבושה ומוכנה לעבודה. הרווחתי ביושר רב חצי שעה שלמה להתפנקות. יצאתי אל המרפסת הקטנה שצמודה לסלון עם כוס הקפה והעיתון. רוח קרירה נעימה קיבלה את פניי ברמיזה על סיום החמסינים. התיישבתי ליד שולחן הפסיפס העגול שהשתלט כמעט על כל המרפסת, וכהרגלי דפדפתי ישר למודעות האבל.

לפני שבועיים הבטחתי לעצמי להפסיק עם חיפוש המתים שלי ולהתחיל לקרוא את העיתון מההתחלה כמו כל אזרחית שפויה, אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד אפילו יום אחד.

יש שתי קבוצות של אנשים שמתחילות לקרוא את העיתון היומי מהעמודים של מודעות האבל, והן שונות לחלוטין זו מזו. הקבוצה הראשונה, ואני בתוכה, היא הקבוצה המוגנת — זאת שהמוות לא יודע על קיומה. היא מורכבת מבני המזל המשועממים והמשעממים, אלה שמחפשים את הצינור העוקף כדי לחוות עולמות של אנשים שיש להם טיפה יותר חיים — לפחות עד שהם מתים. זה לא כזה תענוג להימנות עימה, אם כי זה עדיף מלהימנות עם הקבוצה השנייה — הקבוצה שלרוע מזלה, אדון מוות פוקד אותה על בסיס קבוע. קבוצה שמרוב דאגה וכדי להקדים תרופה להלוויה, המשתייכים אליה פותחים בכל בוקר את העיתון כדי לארוב למוות, לפני שהוא יתנפל עליהם ברגע של שאננות. 

רונית, השותפה הראשונה והיחידה שלי הייתה שייכת לקבוצה השנייה. 

לפני שלוש וחצי שנים הבנתי שאני חייבת לעזוב את הבית ומה שנקרא להצמיח לעצמי כנפיים. חשבתי שעדיף לי לגור עם עוד מישהי, משום שאם אגור לבד, ביום האחד והיחיד שאשכח לנעול את הדלת יגיע לבניין שלי פורץ נואש שירצח אותי מפני שלא מצא אצלי יהלומים או זהב, ולמוחרת רקסי כבר יאכל את העיניים שלי — כי זאת הדרך של חתולים להתנקם ברווקות זקנות שמשעממות אותם. למזלי, הגופה לא תירקב, כי אימא תגיע אליי כעבור פחות משעה מכיוון שלא עניתי להודעות ממנה. מניסיון, היא תשלח לפחות שלוש הודעות לפני שתרוץ אליי הביתה.

אימא המסכנה, לראות אותי במצב כזה... זו יכולה להיות טראומה לכל החיים, והסיכוי שהיא תלך לטיפול פסיכולוגי דומה לסיכוי שלי לנחות על הירח. מעולם לא שמעתי על חירשים שהולכים לטיפול. אולי זה בגלל הדעות הקדומות, אולי בגלל חוסר ההבנה בנוגע לתועלת שבטיפול, ואולי משום שהם צריכים להגיע עם מתורגמנית מה שבהחלט פוגע באינטימיות של הטיפול.

ההחלטה לעזוב את הבית התבשלה אצלי במשך כמה חודשים, אבל חוץ מלהקיף מודעות בעיתון לא עשיתי שום דבר. עד שיום אחד ראיתי מודעה תלויה על עמוד חשמל — בחורה בגילי חיפשה שותפה לדירת שלושה חדרים בשכונה. גם בגילי וגם בשכונה, מייד הבנתי שזה סימן ברור מהיקום. אחרי פגישת היכרות עם רונית שבה התרשמתי שהיא נינוחה, שקטה וחשאית, החלטתי לעשות את הצעד הנועז. רק אחרי שחתמתי על חוזה השכירות הודעתי להורים שלי שאני עוזבת את הבית.

חוזה חתום או לא חוזה חתום — אימא סירבה בתוקף.

נלחמתי כמו אריה שמבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו לצאת מהכלוב. אחרי כמה סבבי התשה, שכללו מבטים פגועים בתוספת הפניות גב, אימא החליטה פתאום לוותר. הסיבה לשינוי לא הייתה הנחישות וכוח הרצון הבלתי מעורערים שהפגנתי במהלך הוויכוחים, וגם לא הידיעה שאעבור לגור במרחק חמש דקות ממנה, אלא בגלל החברים שלה, שבזכותם — או ליתר דיוק, באמצעות רכבת הרכילות הדוהרת — אימא הגיעה למסקנה המצערת שזה לא נורמלי שבחורה בגילי המופלג עדיין תגור עם ההורים שלה. כעבור שבועיים עזבתי את הבית רשמית. אימא שלי הכריזה על אבל לאומי שהסתיים רק כשהבטחתי שאת הכביסה אני עושה אצלם, ושאני לא קונה אוכל בחוץ אלא לוקחת ממנה קופסאות עם אוכל. 

רונית ואני חלקנו, לתקופה קצרה מאוד, סלון עם ספה פרחונית דהויה, שולחן עץ מתנדנד שעליו טלפון אלחוטי בצבע אדום, ואת הודעות האיוב שלה. אצלה אסון רדף אסון באוטוסטרדה ללא מחלף יציאה. כבר בתחילת דרכה היא הייתה יתומה — אבא שלה נהרג במילואים ברצועת הביטחון בלבנון כשהייתה בת פחות משבוע. מה קרה בעשרים וחמש השנים הבאות אני לא יודעת, אבל בחודשים המעטים שחלקנו דירה שאר קרובי משפחתה התאדו מהעולם בזה אחר זה, כאילו עשויים טיפות טל זעירות שנמצאות תחת השמש הקופחת.

בדרך כלל הודעות האיוב התקבלו בשעות הערב המוקדמות. אני לא חושבת שכל חסרי המזל המקורבים לרונית החליטו למות או לחלות בסרטן פראי במיוחד דווקא בשעות בין הערביים. פשוט אלו שהעבירו את ההודעה בשמם — בכל זאת הם עצמם היו עסוקים בלהתאשפז או בלהיקבר — החזיקו בדעה שהזמן הכי טוב להרוס לקרובת משפחה את היום הוא לקראת הערב, כשהיא חוזרת הביתה מיום עבודה ארוך, וכל מה שהיא רוצה זה לראות בטלוויזיה את הג'יפ של הטובים עושה סלטה משולשת באוויר ואת כולם יוצאים ללא פגע.

היו היפחות הנוראות כשהודיעו לרונית על דודה נערצת שרק לפני שלושה שבועות גילתה שחלתה בסרטן ופתאום איננה. והיה גם המקרה המוזר של יואב שנראה שנלקח היישר מסדרת מתח אפלה. יואב בן הדוד המושלם, שפעם אחת זכיתי לראות בלי חולצה, עדיין לא הספיק להזדכות על מדי הצבא וכבר נעלם בכינרת. גופתו של השחיין המצטיין, בעל הכושר הגופני שמעל הממוצע, שסירב לסיגריות וגם לאלכוהול, התגלתה בין השיחים שעל גדת הכינרת לאחר שלושה ימי חיפושים. עד היום אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה לבחור ששרד קרבות בסמטאות ג'נין, אבל טבע כשהוא צף על מזרן מתנפח. כך או כך, ברגע שסבתא של יואב קיבלה את הבשורה הרעה, הכבד שלה החל להצמיח גרורות במהירות מסחררת. חצי שנה לאחר מכן רונית נאלצה ללכת להלוויה נוספת.

בכל פעם שאחת הבשורות הרעות ריסקה את האופטימיות השברירית של רונית, היא הייתה נשארת לשבת ללא תנועה למשך זמן רב, רגל אחת קבורה מתחת לישבן, הטלפון טמון עמוק בתוך סבך השיער המקורזל, הראש מורכן. היו רגעים שחששתי שהגוף שלה יאבד את יכולת התנועה שלו, וכמו ספל פורצלן פרחוני היא תתרסק לאלפי חתיכות קטנות. הדמעות שזלגו מעיניה היו העדות היחידה למה שקרה.

למודת ניסיון, נהגתי לרוץ להביא קופסה של טישו רך שרונית קנתה במיוחד לאירועים האלו. לאחר מכן הייתי משחררת בעדינות את הטלפון. לפעמים הייתי צריכה להרגיע איזו דודה מבוהלת שרונית בסדר, היא רק צריכה כמה דקות (או יותר נכון, כמה שעות ובקבוק יין) כדי לעכל את הבשורה. הייתי מבטיחה שרונית תתקשר כשהיא תוכל לדבר.

אחרי שהייתי משחררת את הטלפון מהיד הקפוצה ומניחה שם את הטישו הרך, נהגתי לרוץ למטבח כדי להכין כוס תה, כפי שנהוג לעשות ברגעי משבר. היו רגעים שחשבתי שאולי אני צריכה לנגב את הדמעות מהפנים הקפואות או לשלוח יד לאיזה חיבוק קטן באזור הכתפיים, אבל משימות מהסוג הזה היו מעבר לכישוריי. במקום להצמיח שורשים של אי־תפקוד בסלון, הייתי נבלעת בחדרי, מחכה שרונית תתעייף או תשתכר ותלך לישון בחדר שלה.

רונית הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם התחביב הממכר של קריאת מודעות אבל. בכל בוקר, לפני שיצאה לדרכה, היא הייתה מרפרפת במהירות מסחררת על הכותרות של העיתון. רק אחרי שהיא הרגישה שמילאה את חובתה, הייתה מתעמקת בכל מודעת ומודעת אבל, בניסיון לפענח אם מישהו במאגר המתים החדש קשור אליה בדרך כלשהי.

לאחר תקופת שותפות קצרה ועצובה מאוד התבקשה רונית לחזור לבאר שבע כדי לעזור לאימא שלה שחלתה באלצהיימר — לפני גיל שישים, כמובן. 

רונית עזבה אבל אני המשכתי בקריאת מודעות האבל, מנהג שאני עצמי חשבתי למגונה בערך כמו להציץ עם משקפת בחלונות של אחרים. ואימא, לוּ הייתה יודעת, הייתה מתעבת ממש. אם היא הייתה מגלה את הסוד הנורא הזה, היא הייתה חוטפת מיגרנה מהשאלה הכי גדולה שלה — מה היא עשתה לא בסדר שיצאה לה בת כזו? הרי מעצם המחשבה על מוות או צפייה באסונות טבע (התוכניות הכי אהובות עליי), אני פותחת חריץ שדרכו השטן הערמומי יכול לזעזע את חיי הבטוחים. 

אני מתגרה בגורלי המבורך. השומע. 

כדי לא להיתפס על חם, היו תקופות שביקשתי ממנה לשלוח הודעה לפני שהיא קופצת לבקר אותי, אבל היא כמובן התעלמה. לכן בכל יום לפני שאני יוצאת לעבודה אני מקפידה לאסוף את כל העדויות להתנהגות בלתי רצויה: עיתון פתוח בעמוד מודעות האבל, בקבוקי בירה, הקסדה של הווספה. על הווספה היא כמובן כבר יודעת מזמן, אבל קל יותר לשכוח שהיא קיימת אם לא פוגשים בקסדה.

הבוקר הגורל הערמומי החליט לנשוף בעורפי. היד שלי רעדה ומעט קפה נשפך על העיתון כשנתקלתי במודעת האבל. כבר המשכתי לסרוק מודעה אחרת, כשהמילים חלחלו לתודעתי.

"אנו משתתפים באבלה של משפחת כהן על פטירתו של האב והבעל היקר אלכסנדר כהן," היה כתוב במודעה. על המודעה הייתה חתומה קהילת החירשים.

זה בטוח אבא של צביקה, חשבתי. כמה חירשים בשם אלכסנדר כהן נפטרים בחולון בטרם עת? כמה מהם שייכים לקהילת החירשים? כמה מהם מספיק חשובים כדי לקבל מודעה כזאת גדולה?

מייד אחר כך אמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות עם המודעה הזאת. צביקה לא היה רוצה שאשתתף בצערו. צביקה ואני לא מדברים כבר יותר מעשר שנים.