עולמות מופלאים

שלום לך, אני רוצה להזמין אותך לצלול יחד איתי לעולמות מופלאים באמצעות ספר זה. אפשר כמובן לקרוא את הספר מכריכה לכריכה בצורה ליניארית, אך זהו ספר שונה, רב־ממדי, שילווה אותך במהלך היום־יום. ניתן לשלוף אותו בכל זמן, לתרגל את התרגילים בסוף כל פרק באופן אקראי, או לפי מה שברצונך לתרגל באותו רגע, ובעיקר לבלות וליהנות, ללמוד ולהתאמן בכיף. אני ממליץ לך לדלג בפרקי הספר להנאתך.

תקווה ואמונה לעולם אינן מחליפות עבודה נכונה

פתח דבר

מהרגע שבו פגשת אותי בלידתי ועד לרגע שבו נפרדת ממני, תמיד ידעת לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון. את זו שלימדת אותי לדון תמיד אנשים לכף זכות ולראות את הטוב והאפשרי בכל סיטואציה, ומשם, לצמוח ולגדול. הרפתקאות רבות היו לנו יחדיו, עת שטיילנו לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הארץ שאותה כל כך אהבת. בהמשך דרכי במעלה גילי, הבנתי עד כמה גדול היה הניגוד בין החיים שנאלצת לעבור לבין תפישת עולמך האוהבת והמכילה. מהכפר הקטן והפסטורלי על גבול צרפת גרמניה בתחילת המאה הקודמת, דרך גילוי העם אליו בחרת להשתייך, והתלאות אותן עברת לאור בחירתך זו עת שברחת מהנאצים ימ"ש, שרדפו אותך מיבשת ליבשת, ולימים, בריחתך מבעל מתעלל בבית. כל זאת, על מנת לתת סיכוי לך ולשתי בנותייך שכה אהבת, דודתי מרים ז"ל, ואימי ריבקה תבדל"א, לחיים טובים יותר. כך היית, סבתי (ממי), אנה קליין ז"ל. כך אזכור אותך תמיד, ותמיד תהיי עימי בכל שאלה ואתגר. תודה לך על כך.

אנה קליין ז"ל 

זהו אינו ספר על חייה של סבתי. קצרה היריעה מלהכיל את חייה ודרכה. זהו ספר המכיל את הרוח והיכולת שלה להעביר ולהבעיר את הרצון והאמונה, שהכול אפשרי ושלכולנו ניתנת האפשרות לשבור את הכבלים שכובלים אותנו, ולגדול בזכותם. אני מאחל לך, בעת קריאת ספר זה, שימצאו לך אותם מדריכות ומדריכים אשר ילוו אותך במסעך, בדרכך, ויחקקו בך את התשוקה לחקור ולמצוא את מלוא עצמך. 

גילוי נאות, איני חוקר ואיני עוסק במדע, אך מאז שאני זוכר עצמי, אני מנסה להבין איך ולמה בני אנוש פועלים. כמאמן שהתחיל את דרכו כעוזר מדריך כבר בגיל 12, הבנתי דבר אחד — ככל שנתרגל ונאמן יכולות מסוימות לאורך זמן, נוכל לשלוט בהן, ואם יכולות אלו שאנו מתרגלים הינן משמעותיות וחשובות, הרי שנוכל להצטיין בתחומנו. 

אני מזמין אותך לצאת איתי למסע משותף לגילוי רעיונות חדשים ומסעירים, רעיונות שפיתחתי לאורך השנים והתגלו כמשמעותיים מאוד לאלה שבחרו לתרגל ולהתאמן לאורם, ולאמץ את תפישת העולם, המושגים והרעיונות שהתוויתי לאורך השנים.

אנו מתחילים במסענו הייחודי על פני כדור הארץ מרגע לידתנו, אם נזכה, במהלך חיינו נפגוש אנשים אשר ידריכו ויכוונו אותנו במסע זה, במהלך השנים חלקם יעזבו אותנו אך יישארו בלבבנו, והשיעורים שלימדו אותנו ימשיכו להדהד בנו עד יומנו האחרון. קריאה מהנה.

בהצלחה לכולנו

יועד אגמון, מאמן קוגניטיבי תגובתי

משהו גאוני חייב להיות גם פשוט וגם יעיל, רק כך הוא ייחשב בעיניי כגאוני

עולמות מופלאים

איך אנחנו לומדים?

היכולת שלנו לאסוף מידע רב, לסנן לעצמנו מתוכו את המידע הרלוונטי, לקבל החלטה ולפעול בדרך היעילה האפשרית, אינה בהכרח רק תכונה מולדת, אלא גם תכונה נרכשת. כדי לרכוש אותה, יש לתרגל אותה וליצור מצבים המדמים את המציאות. יש לאמן יכולות אלו, על מנת למצוא פתרונות יעילים ומשמעותיים. כשנבין איך לתרגל ולאמן את היכולות הללו, נגלה עולמות מופלאים. 

כדי להבין על מה אני מדבר, בואו ניכנס יחד לאימון קבוצה במשחקי כדור: פעמים רבות אני רואה מאמנים המתרגלים שוב ושוב התקפה אל אותו השער או הסל. אלא שבמשחק אמיתי, בכל פעם שהסתיימה ההתקפה, על הקבוצה המתקיפה להפוך במהירות להיות הגנתית ולשמור על הסל או השער שלה בצד השני של המגרש כדי לא לספוג שער או סל. המעבר המהיר בין התקפה להגנה חשוב מאוד, ברמה הפיזית, הטכנית, התפיסתית, וגם הרגשית־קוגניטיבית. מהירות המעבר בין מצב למצב הכרחית ליעילות המשחק ולהצלחה בו, ולכן חשוב מאוד להתאמן במבנה של מעברים ממצב למצב, המדמים את המשחק עצמו, ולא רק לדמות התקפה בנפרד והגנה בנפרד, המעברים הם המשמעותיים בתורת האימון הקוגניטיבי תגובתי. 

כך, באופן אינטואיטיבי, אנו מלמדים ילדים איך לחצות כביש: אומנם נלמד ילד צעיר את ההבדלים בין הליכה במדרכה לחציית הכביש, אך חשוב יותר: נלמד אותו איך עוברים ביניהם באופן בטוח. לא נלמד את כל אחד מהמצבים בנפרד, אלא נשים דגש, לרוב בלי להקדיש לכך מחשבה, על המעבר ממצב למצב. כך, הילד ילמד איך מתנהגים ברחוב באופן שלם ולא במקטעים נפרדים.

אפשר לדרוש מאנשים לעשות דברים שונים ומגוונים, אך אם לא ניתן להם כלים משמעותיים, רק מיעוטם יוכלו להציע תוצאות רצויות. כבר בתחילת דרכי כמאמן, הבנתי שעליי לפתח כלים ותרגילים משמעותיים, שבעזרתם אוכל לאט לאט לסגל לשחקנים תכונות, שלא בהכרח טבועות בהם. לשם כך, יש צורך והכרח לא רק לתרגל מצבי מעבר ותגובה, אלא גם לאמן אותם.

מהו ההבדל בין תרגול לאימון?

אימון הוא שלב מתקדם יותר מאשר התרגול. האימון הוא זה שמייצר מצבים מדמי מציאות.

ניקח כדוגמה איך ילד לומד לעמוד: ראשית, הוא ינסה לחקות אותנו, ייעזר באמצעי עזר, כמו שולחן או ספה, ייפול ושוב ינסה, לקול תשואות הקהל, עד שיצליח לייצב את עצמו ללא אמצעי עזר. שני השלבים הללו הם בגדר לימוד ותרגול. השלב הבא יהיה אימון הטכניקה שנלמדה. בשלב האימון יכנס ממד נוסף, והוא: מתי כדאי לעמוד ומתי רצוי להתכופף או לשבת, וכיצד לעשות זאת כמה שיותר מהר וכמה שיותר יעיל. החזרה על הטכניקה שנלמדה היא תרגול, אך ההבנה מתי ואיך להשתמש בטכניקה במצבי אמת או במצבי לחץ (הרחבה על ההבדל בין לחץ ומתח תוכלו למצוא בהמשך הספר בפרק "איזה לחץ"), או שיפור היכולת לפעול במהירות, זה הוא אימון.

האימון, מטרתו להכין אותנו למצבי מציאות. 

לדוגמה כדי שלא 'נחטוף' או נתפוס כדור במשחק "מחניים" או במשחק "חיי שרה" כבר בשלב הראשון, או כדי שנדע לחמוק מחפץ שעף לעברנו מכל סיבה, אם בגלל שהשתחרר מאיזו משאית, או להבדיל כדי שלא נחטוף כדור בזמן שיורים עלינו, וכדי שנדע להשתלט על כדורסל ולייצר נקודות לקבוצה שלנו. היכולת שלנו לעבור מהר ממצב נמוך לעמידה וחזרה מהירה לשכיבה התחיל ביום שלמדנו לעמוד. האימון לאורך השנים הוא זה שיביא אותנו לשליטה במיומנות שרכשנו כדי שנדע להגיב מהר למציאות משתנה — בחיים ובמשחק. כך, אימון נכון יאפשר לנו לדעת לעבור ממצב למצב בצורה חלקה ויעילה.

כמו מאמני כדורסל רבים, מצאתי את עצמי מעיר שוב ושוב את אותו משפט לשחקנים שלי במהלך אימונים ומשחקים:

"תרים ת'ראש!!!" 

מהר מאוד הבנתי, שלא מספיק להעיר, ואף לצעוק לא עוזר. על מנת שהשינוי יקרה, עליי למצוא דרכים לאפשר לשחקנים שלי להיות מודעים למשחק שלהם, לחברים שלהם, לשחקני היריב, לסימונים שלי מהספסל, ומצד שני, להיות מסוגלים להתעלם מגירויים שאינם תורמים למשחק האישי והקבוצתי. לעיתים אותם גירויים בדיוק יכולים להיות מקדמים או מעכבים בעת ובעונה אחת. יש להבחין בהם ולסנן אותם.

בשורה התחתונה, בין אם אנחנו הולכים ברחוב או משחקים כדורסל מקצועני או כדורגל עם חברים בשכונה, עוסקים באומנויות לחימה או נלחמים בשדה הקרב, אם לא נהיה מסוגלים להיות מודעים לנעשה סביבנו, לאסוף מידע, לנתח אותו, לסנן אותו במידת הצורך, לקבל החלטה ולפעול בהתאם, אנו עלולים למצוא עצמנו מתישהו בצד הפחות נעים של הסטטיסטיקה.

כל נהג שאי פעם אחז בהגה יודע מהי החשיבות של איסוף מידע זה. כל מי שיצא לטיול בטבע יודע שאם לא ישים לב לאן הוא הולך והיכן הוא דורך, הוא עלול ללכת לאיבוד או ליפול. איסוף המידע מתרחש באמצעות מגוון החושים להם אנו מודעים, אך גם באמצעות חושים שאליהם איננו מודעים.

מעניין לדעת כי מלבד חמשת החושים שכולנו מכירים, אנו משתמשים בחושים נוספים המסייעים לנו גם הם בהתנהלות היום־יומית. יש להיות מודעים אליהם כדי לפתח אותם, ואני לא מדבר כאן על חושים "על־טבעיים". על כך ארחיב בהמשך. 

חוש השמיעה הוא חוש מאוד דומיננטי ביכולת שלנו להגיב מהר, אך הוא גם חוש שלעיתים קרובות לא מאפשר לנו להגיב נכון למידע שאנו קולטים. במהלך האבולוציה, חוש זה היה אחראי להציל אותנו מפני חיות טורפות וסכנות אחרות. שמיעת רחשים בעשב או קול דרדור אבנים במפולת הרים הצילו אותנו לא אחת במהלך אלפי השנים שהאנושות התקיימה. גם כיום אנו משתמשים בו באופן לא מודע בעת חציית כביש, ובעבודות רבות.

יתרונו המשמעותי של חוש השמיעה הוא שניתן לקבל דרכו מידע בטווח של 360 מעלות במרחב הסובב אותנו. אף שחוש השמיעה הוא אינסטינקטיבי, ולרוב אנו גם מגיבים אליו בצורה זו. התגובתיות שלנו לחוש השמיעה היא תגובה לא רצונית, העוברת ישירות למוח הקדמון, ללא מעבר דרך היכולת שלנו לנתח מידע ולקבל החלטה מושכלת כתגובה ראשונית אליו. 

גם חוש הראייה הוא חוש עוצמתי, אך בניגוד לחוש השמיעה, הוא מחייב לרוב פיענוח של מה שנקלט דרך העיניים. כל דבר שאנו רואים מחייב פיענוח כדי שנגיב אליו. ככל שהוא פחות מוכר או מובן לנו, כך הפיענוח לוקח זמן רב יותר. בניגוד לחוש השמיעה, חוש הראייה מוגבל לשדה הראייה שלנו, התופס פחות מ־180 מעלות במישור האופקי וכ־100 מעלות במישור האנכי, וגם בתוך שדה זה יש נקודות 'עיוורות', או ברורות פחות. כדי לקלוט מידע שנמצא מחוץ לשדה הראייה, עלינו להזיז את הראש או את הגוף. 

כשאנו הולכים ברחוב ורואים מרחוק פטריית עשן, אנחנו מנסים להבין מה אנו רואים, ורק כאשר כמה שניות מאוחר יותר נשמע פיצוץ, אנו נבין.

המידע השמיעתי אולי עובר לאט יותר בחלל, אך מפורש מהר יותר במוח שלנו מאשר המידע החזותי. זו אחת הסיבות שיש פחות טעם ללמוד ולהתאמן ב"פיענוח" מידע שמיעתי, אלא יש יותר צורך לתרגל ולהתאמן בפיענוח מידע חזותי, ואת התגובות אליו. המוח מזהה אינסטינקטיבית רעש מסוכן, אך מזהה ויזואלית סכנות רק אם הן מוכרות לנו מראש.

כולנו מכירים מה קורה כשאנחנו שומעים מאחורינו אופנוע: אנחנו ישר זזים הצידה (זו לא תמיד התגובה הנכונה). אך כשאנחנו רואים קורקינט מגיע ממולנו, לוקח לנו זמן להגיב ולהחליט מה לעשות, האם לעמוד במקום ולתת לו לעקוף אותנו, או לפנות לו את הדרך ולאיזה צד לזוז. לעיתים היסוס זה נגמר בתאונה.

כשאתם במסיבה עם חברים, ותוך כדי ריקוד מישהו צועק את שמכם, תשמעו ותסתובבו אוטומטית לבדוק מי קורא לכם. אך אם מישהו יחזיק שלט גדול עם שמכם עליו, לא תדעו זאת עד שתסתובבו במקרה לאותו כיוון, וגם אז, תצטרכו לקלוט זאת, לעבד את הנתונים ולהבין שמתכוונים אליכם לפני שתגיבו. המוח לא תמיד קורא את הטקסט שמולו, בעוד שהוא כמעט תמיד מבין את מה שהוא שומע.

כך ברחוב, כך בכדורסל, כך באומנויות לחימה, וכך גם במצבי לוחמה.

לעומת השמיעה והראייה, חושי הטעם והריח חבויים אצלנו, וכבר כמעט אינם משמשים אותנו לזהות מצבים משתנים או מצבי סכנה. גם כשיש שרפה, לוקח לנו זמן ארוך יחסית לזהות רק באמצעות חוש הריח שמשהו נשרף, ולפענח האם זו שרפה או המנגל של השכן במרפסת. כאן יסייע לנו חוש הטעם, שבאמצעות הקולטנים המתאימים, מזהה אם מה שנשרף הוא טעים.

גם אחרי שזיהינו שזו כנראה שרפה, חוש הריח לא משדר לנו כיוון ברור, ועלינו להשתמש בשאר החושים שלנו כדי לפענח את מקור הריח ומקום השרפה.

מהם החושים הנוספים שהזכרתי קודם?

ישנם חושים נוספים שמתקיימים בגופנו, ואחד המרכזיים שבהם הוא החוש הקינסטטי, האחראי לזהות את מנחי הגוף והתנועות שלו. חוש זה, שהתחדדותו מתחילה סביב גיל 10, מאפשר לנו לדעת אם גופנו אינו מאונך או אם ידינו אינן מאוזנות בפרישה לצדדים. מקורו של המונח ביוונית: "קיו" — תנועה, ו"סטזיס" — תפיסה, כלומר תפיסת התנועה. החוש הקינסטטי נשען על מידע שמגיע מהגידים, השרירים והמפרקים, ומאפשר לנו לתפקד גם ללא שימוש בחוש הראייה, תוך ויסות כוח, תזמון ותנועות במרחב. החוש הקינסטטי, רקמת הפאסיה והאימון הקוגניטיבי תגובתי קשורים זה בזה, ומשפיעים באופן ישיר על תפקוד הגוף. הפאסיה, רשת גמישה של רקמות חיבור שעוטפת את השרירים, העצמות והאיברים, מספקת תמיכה מבנית ומעבירה מידע תחושתי למוח, מה שהופך אותה לשחקן מרכזי בחוש הקינסטטי. כאשר הפאסיה בריאה וגמישה, היא משפרת את שיווי המשקל ואת תחושת הגוף, אך פאסיה מתוחה או פגועה עלולה להגביל תנועה ולפגוע בתחושות. שילוב של אימון קוגניטיבי תגובתי — המשלב תרגילים פיזיים ומנטליים — עם עבודה ממוקדת על הפאסיה ועל כל מערכות הגוף, יוצר גישה הוליסטית לשיפור התנועתיות. אימונים כאלה מחזקים את הקשר בין המוח לגוף, משפרים את התיאום השרירי ומסייעים למניעת פציעות, תוך שיפור התפקוד היום־יומי ותחושת האיזון הגופני. 

חוש מעניין נוסף הוא חוש תת־המודע (עליו ארחיב בהמשך). פחות מקובל לכנותו חוש, וזהו חוש חמקמק, שחלקנו מייחסים לו יכולת 'על־טבעית'. זהו חוש כיוון הפועל באמצעות קליטת מידע מבחוץ, עיבודו ותפיסתו. חוש זה מזהיר אותנו מפני סכנה אף מבלי שהמידע כבר הגיע למודעות שלנו. הוא זה שגורם לנו להסיט את הרכב שנייה לפני שרכב אחר 'מוריד' לנו את המראה; הוא זה שמספר לנו, מבלי להסתכל, כי בזמן ריצה להתקפה מתפרצת יש שחקן קרוב מאוד שעומד לחסום לנו את הקליעה, למרות שאף חוש מודע אחר לא קלט אותו עדיין. כדי שיפעל עלינו לתת לו לפעול. בשלב מסוים, אחרי תרגולים חוזרים ונשנים, אנחנו צריכים פשוט לתת לגוף שלנו להגיב, לסמוך עליו ולא להגביל אותו. ניתן לקרוא לכך אינטואיציה או ניחוש מחושב, או מגוון שמות נוספים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהוא קיים, ושאם נדע לשלוף אותו בזמן ולסמוך עליו, נוכל להיות יעילים יותר בתגובות שלנו. 

החוש הנוסף והאחרון עליו אדבר, הוא 'תחושת הבטן', או המוח השני. כיום, חוקרים רבים מתייחסים למערכת העצבים הבטנית השולטת במערכת העיכול שלנו ובפעילותה, כמקום מרכזי לעיבוד נתונים בגוף, וזאת בגלל הכמות העצומה של עצבים שנמצאים בקיבה עצמה ובמערכת העיכול. מערכת זו מכילה שתי שכבות עצבים הקולטים גירויים לא מודעים ומשדרים אותם למערכת העצבים הראשית. לכן מערכת זו נקראת כיום על ידי חוקרים "המוח השני". גם דרך מערכת עצבים זו אנו קולטים מידע חיצוני, הבא לידי ביטוי בתחושות, כמו: "פרפרים בבטן" או התכווצות מהירה, מפחד מפני משהו שלא תמיד הצלחנו לזהות מהו. 

"תרימו ת'ראש ועולמות מופלאים יתגלו בפניכם!" כמאמן כדורסל, זהו אחד המשפטים השגורים בפי במהלך השנים. כשאני עובד עם שחקנים, התפקיד שלי, כמאמן, הוא לתת להם כלים על מנת שיוכלו להרים את הראש ולהיות מודעים לסביבתם, יהיו יעילים יותר בתנועה שלהם, ולא פחות חשוב, יוכלו להיות חלק מהקבוצה, כך שהמשחק הקבוצתי ישתפר ויאפשר לנו, כקבוצה, להיות יעילים יותר גם מול קבוצות חזקות יותר. 

בצעו דברים פשוטים יותר עם הכדור ומשמעותיים יותר במשחק, זהו חלק בסיסי מתפיסת האימון שלי לאורך השנים.

אם לא נתרגל זאת, ולא נתאמן על כך, אם לא נלמד את הגוף שלנו והמוח שלנו להיות מודעים לסביבה שלנו ולהגיב אליה במהירות, היכולת שלנו להיות יעילים בצורה משמעותית ועקבית לא תיכנס לפעולה. נקבל איבודי כדור במשחק, איבוד שיווי המשקל על המדרכה בזמן הליכה, איבוד המשקפיים, הארנק או הטלפון (רחמנא ליצלן), כי לא שמנו לב לאותה תזוזה בזווית העין שנועדה לרמוז לנו: 'היי, איבדת משהו!'.

היכולת שלנו להגיב למצבים משתנים היא פועל יוצא של מספר מרכיבים, ביניהם חידוד חוש הראייה בכלל, והראייה המרחבית בפרט. סדרת תרגילים זו מצוינת לאימון התפישה המרחבית ותרגול רשתית העין והיכולת שלנו לאסוף מידע במרחב, להיות מודעים לכמה שיותר ממנו, ובהמשך להיות מסוגלים לסנן את המידע החשוב והמידע הלא רלוונטי.

בתרגיל האחרון נאמן גם את הזיכרון המרחבי, מה שיוכל לעזור לנו לזכור היכן שמנו את המפתחות שלנו.

המשך הפרק זמין בספר המלא