מסע נשי אל גיל המעבר

[1] הדרכים הנפרשות לפנייך

ארתור שופנהאואר, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, היטיב לתאר את הגיל הבוגר יותר בחיינו: "אופיו של אדם מתאים לשלב מסוים בחייו הבוגרים. לפיכך בשלב זה הוא במיטבו."

בתרבות המערבית פרק החיים של גיל המעבר ממותג רע וזוכה לפרסום שלילי. שעה שהנעורים והפוריות נתפסים כמלאֵי חיים וחיוניות שעתיד מרהיב לפניהם, הגיל המבוגר נקשר לתשישות, זִקנה ומוות, וכמו לא־רלוונטי כלל לעתיד.

למעשה, בהגיעך לתקופה רבת־משמעות זו, את כבר טַיֶילת ותיקה במסע החיים, מלאת רשמים וחוויות מהדרך שעשית. עלית וירדת עם מחזורי חייך, השקפת מפסגות וירדת לעמקים. הורמונים התרבו והתמעטו בך, וגופך הגיב להם כפי שהגיב לתחנות שחלפת בהן. עברת שינויים גופניים ורגשיים רבים, למדת להכיר את עצמך במופעים מגוונים. מן הסתם חווית שנים של מחזורים חודשיים שלימדו אותך דבר או שניים על עצמך, ביקרת במחוזות הפוריות, אולי הָרית וילדת. אולי התמודדת עם אתגרי פוריות, אולי עברת הריונות קלים. עיתים פעמה בך תשוקה סוערת, עיתים היא כבתה. למדת להכיר את השינויים הרגשיים הנלווים לשינויים המחזוריים שעברת. למדת לזהות דפוסים הקשורים לגופך. עשית חתיכת דרך!

והנה משהו מחייב אותך לפתע לעצור, ללמוד את עצמך מחדש. גופך ונפשך משתנים ומגיבים לשער החדש שנפתח בפנייך. הבחירות שלך בשלב זה ישפיעו על איכות חייך, יסייעו לך לדייק את צעדייך בשבילים החדשים והמרתקים שמצפים לך. באמתחתך ניסיון רב, ונשים רבות צועדות לצידך.

גיל המעבר בהיבט תרבותי

התנסחות תרבותית מעידה על תפיסת עולם ועל דרך ההסתכלות שלנו על תקופות בחיינו. בערבית, למשל, גיל המעבר נקרא "סין אל יאס" — גיל הייאוש. כל מילה מיותרת... בעברית הוא נקרא עד לא מזמן בשם המעליב "גיל הבּלוּת" (על פי בראשית יח, יב: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה"), משל זהו צמיג מרופט שעקב בְּלאי ראוי להיפטר ממנו. למרבה המזל, האקדמיה ללשון העברית התקדמה עם רוח התקופה ועם פרק חיים משמעותי זה ואישרה תחילה את המונח "חדלון וסת", ואחר כך "תום וסת" או "גיל המעבר". ובאנגלית — Menopause (מנופאוזה: מיוונית, מנו=חודש, פאוזה=הפסקה), משמע "הפסקת הווסת" או בפשטות ״Change of Life״ (שינוי בחיים).

אך לא תמיד זה היה כך. במסורות שבטיות במשך דורות נחשבו הנשים המבוגרות חכמות השבט. הן כמו אצרו את "הדם החכם" — דם הווסת, ונהנו ממעמד של בעלות ידע רב, שהגיע זמנן להעניק ממנו לשבט ולנשים הצעירות בו. בתרבויות הקלטיות נחשבה הנערה לפרח — האֵם היא הפרי, ואילו האישה המבוגרת היא הזרע שמכיל ידע, תבונה וכוח. תפקידה בגיל המעבר היה לזרוע את זרעי תבונתה בקרב בני שבטה. בתאילנד, למשל, גיל זה נקרא "לא עוד תינוקות". בתרבות זו נשים מקבלות בברכה את פרק הזמן הזה בחייהן ורואות בו שחרור מעול גידול הילדים.

מעטפת שתיקה ובלבול תרבותי, חברתי ואפילו רפואי אופפים את התקופה המשמעותית הזו שבפנייך. אין עדיין מרפאות ייעודיות לגיל המעבר, אין עדיין התמחות ברפואה ייעודית לתקופה זו ואין די מידע נגיש לאישה שצועדת בדרך המתעתעת. אך למעשה זהו לב מסע החיים, ואת מוזמנת ליהנות מהדרך, גם אם תצטרכי לערוך לא מעט שינויים בחייך. זו הזדמנות נהדרת עבורך לערוך לעצמך ממש מין "טקס מעבר", אבן דרך במסע שלך.

הגדרות וחיפושים

על פי מילון אבן שושן שינוי הוא "הפיכה למצב אחר או לתנאים אחרים". ואילו מעבר הוא "מקום לעבור בו... כמו על גשר, הליכה אל עבר מקום מסוים". מעבר הוא אפוא גם מקום שאפשר לעבור בו, וגם שינוי או מִפנה.

שינוי הוא אירוע שחל ברגע מסוים בחיים, כמו למשל קבלת הווסת הראשונה או הפסקתה. ומַעבר הוא כל מה שמתרחש בחייך כשאת ערה לשינוי שעברת, למשל כשאת מבינה כי הווסתות ימשיכו לפקוד אותך בכל חודש. ברור לך שאת עוברת שלב בחיים, את כמו פוסעת על גשר שמעביר אותך מגדה אחת של חייך, שאותה הכרת היטב, אל הגדה השנייה שמעבר לנהר. אל הלא־ידוע. זה מסקרן אך גם מעורר חששות, כי עלייך לסגל עתה הרגלים חדשים, לפתח קשרים חדשים, לרקום תובנות חדשות. אַת ניצבת במקום חדש!

מַעבר דורש מאיתנו לעבד בתוכנו את השינוי. אך גם — ואולי בעיקר — לאבד מתוכנו את מה שאיננו צריכים להמשיך לשאת איתנו, גם אם התרגלנו אליו שנים. חלק מאיתנו ינשור כמו עלה בשלכת. אך חלק יישאר ער, מתבונן, סקרן, מקשיב בדריכות לרחש העדין של צניחת העלה על האדמה.

כדי שמשהו חדש ייוולד בחיינו, נצטרך לא פעם לוותר על המוּכּר, להשיל משא שנסחב אחרינו/עלינו/בתוכנו מתוך הרגלים ישנים. לא קל להרפות מדברים מוּכּרים, לוותר עליהם. גם אם הם מכבידים, הם ההרגלים שלנו, הם שהופכים אותנו למה שאנחנו. אך עם שטף התסמינים מגיע הרגע שבו לא ניתן עוד לאחוז ולהיאחז בכוח. חייבים לשחרר. וכשהתובנה שעלינו לוותר ולהרפות מחלחלת לתוכנו, לא פעם מחלחל איתה גם פחד. פחד מהלא־ידוע, מלהתגלגל אל מקומות שטרם דרכתי בהם. פחד מההגדרה החדשה שלי את עצמי ללא ההרגלים שלי. מי אוּכל להיות בלעדיהם? וההרגלים החדשים, שעדיין עלומים, מי הם יאפשרו לי להיות?

בעברי הרחוק הייתי אדם מעשן. אני זוכרת כמה מוזר היה להפסיק לעשן בעקבות ההיריון של בני הבכור (שהיום הוא כמעט בן 30). הפסקת העישון נעשתה מבחירה חופשית שלי אבל בתוכי עדיין חיה הנערה המעשנת. משהו בדמות הזו עדיין מגדיר קטע ממסע חיי. אני זוכרת את התובנה שנחתה עלי, שיותר לא אצא לחצר עם סיגריה, לא אתיישב עוד בשקט עם עצמי ואבהה בעשן המגיח מפי. היו אלו רגעי שקט וקסם עבורי. מי אהיה בלי ההרגל הזה, שהוא חלק ממני? ואֵילו הרגלים חדשים יחליפו אותו? גרוע ככל שהיה, אהבתי את הרגעים שלי איתו.

שינוי — פחד וסבל

לעיתים שינויים מחייבים גיוס של כוחות רבים, כמו למשל בהחלפת מקום עבודה, מעבר דירה, דיאטה או גירושין. לכל שינוי כזה מתלווה מגוון של תחושות ורגשות. מקצתם מרגשים, אך מרביתם נטועים עמוק בשורשי הפחד. זה אנושי לחוות פחד לקראת שינוי ובמהלכו. פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ומורה רוחנית אמריקנית, רואה בפחד תגובה טבעית לאמת. היא ממליצה לנסות לייצר אינטימיות איתו בהיותו תגובה טבעית לבלתי נודע. למרות אינסטינקט השיתוק שבו, הפחד משינוי אינו צריך לשתק, אלא לשמש צידה לדרך. דווקא כשמכבדים את צרכיו, הופך הפחד לדחף אל הבלתי נודע. והבלתי נודע הוא הרגע הבא. זו הזדמנות נהדרת להקשיב לבקשה עמוקה העולה ממרתפי נפשנו; הזדמנות להקשיב באומץ לקולות חדשים, לעיתים ישנים אך מהוּסים, שהגיע זמנם לראות אור, העולים מתוכנו ומבקשים לקבל ביטוי בעולם שלנו.

ויליאם ברידג'ס, מומחה למעברים ולהתחלות חדשות, רואה במחצית השנייה של החיים הזדמנות לשבור את ההתניה החברתית שהביאה אותנו עד הלום בהצלחה רבה, ולעשות דבר מה שונה בתכלית. לדבריו, עונה זו בחיים היא המותאמת ביותר לחלקים העמוקים של הנפש.

נשים רבות חלקו איתי את התחושה שלפתע הן מוצאות עצמן בתקופה מוזרה, מבולבלת, בסערה פנימית המערבלת כמעט כל רובד בחייהן. עולות בהן תהיות רבות לגבי מצבן, לגבי חייהן, אך הן מסתירות זאת בבושה, ממעיטות לשתף אפילו את הקרובים להן ביותר. הן מרגישות חסרות אונים מול עצמן, מול הסביבה ואף מול הסביבה הרפואית. הן שואלות את עצמן מה עובר עליהן, האם השתגעו? אולי עת לקחת הורמונים? מה עושות חברותיהן? מה עשו האימהות שלהן? הדודות? אינספור שאלות, שמשום מה לרוב אינן נשאלות בקול רם. והשאלות האלו משאירות את הנשים בהצפה גופנית, רגשית, תודעתית, שאינה זוכה לביטוי.

הן מנסות להמשיך כרגיל. אחת מתלמידותי הגדירה זאת כך: "ניסיתי כל יום מחדש לכבות את השריפות שהציתו את חיי." אך בסופו של דבר משהו בגוף מגיב בעוצמה כזאת לשינוי, שהוא עוצר אותנו ומחייב התייחסות מעמיקה, פנייה לעזרה — לגורם רפואי או לייעוץ הולם אחר. שלב זה בחיים מעורר תסמינים רבים המאתגרים את הגוף והנפש וגורמים אי־נחת ואף כאב, שאם לא יטופלו כהלכה, יובילו לסבל רב. סבל הוא בן לוויה צמוד לכאב; אך בניגוד לכאב שהוא מוחשי, סבל הוא פרשנות אישית העולה בהתאם לדפוסי התודעה.

ג'ק קורנפילד, מורה בודהיסטי מוכר ומוערך שהקים מרכז רוחני בקליפורניה שבו ביקרתי, טוען כי בניגוד לכאב, הסבל אינו בלתי נמנע. אפשר להשיג חופש מסבל אם נרפה מהתגובות שלנו, מהפחדים ומההיאחזויות. כלומר, שינוי שניצוק אל חיינו ישנה את היחס שלנו למצב, ובכך גם את המצב עצמו. שכן הפחד מכך שהמצב יישאר כמו שהוא לנצח, רק מעצים את הסבל. אבל הפחד הוא רק פחד; הוא לא אמת ולא מציאות. על פי תפיסתו, אם ניתן תשומת לב לגוף, לסימנים שהוא שולח לנו, נזכור מי אנו באמת. אם נקשיב לגופנו, נוכל לחיות את החיים במלואם, שכן הוא מביא איתו ריפוי, תבונה וחופש.

איתות של תסמינים

הגוף בהחלט זקוק לקשב. יותר משלושים התסמינים של גיל זה מאתגרים את תשומת הלב שלנו. מקצת התסמינים אינם מתקשרים אצלנו תמיד עם גיל המעבר, ואף רופאים אינם קושרים אותם בהכרח לגיל זה, כגון דליפות שתן ודלקות בדרכי השתן, כאבים באגן, כאבי מפרקים ושרירים, בעיות בתפקוד בלוטת התריס, צניחות איברים (המעוררות התלבטות לגבי ניתוחים וטיפולים שונים), יובש בעיניים, בפה ובעור, השמנה. התסמינים המוכרים יותר הם גלי חום והזעות לילה, הפרעות שינה, בעיות רגשיות כמו התקפי חרדה, יובש בנרתיק וירידה בתשוקה מינית, חוסר סבלנות, עצבנות, בלבול וחוסר ריכוז, דכדוך ודיכאון, ירידה בצפיפות העצם ותחלואה לבבית.

וזה עוד לא הכול. ישנם תסמינים נוספים כמו מיגרנות, בעיות עיכול וחניכיים, כאבי שדיים ואפילו סחרחורות, אובדן שיווי משקל והחמרה באלרגיות (שהיו רדומות אולי), ואז, כשהתסמינים מחמירים, אין ברירה. חייבים לעצור רגע, להבין מה קורה פה, איך זה שהכול משתבש כל כך, לאן נעלמו חיי כפי שהכרתי אותם ומה עלי לעשות.

חשוב להבין שכאשר התסמינים מפוענחים באופן שגוי, את יכולה למצוא את עצמך עוברת מבדיקה לבדיקה, מרופא לרופא, כשלמעשה לא בהכרח תקבלי את הטיפול הנכון והמתאים עבורך.

לעצור לרגע

גיל המעבר הזה אינו פשוט. הוא גורם לאנשים מסביב לזקוף גבה מול התנהגויות חדשות שלנו; הוא מעלה בנו קולות, שמא השתגענו. אך דווקא הסערה הזו היא מתנה הכרחית להמשך מסע מרתק. או בלשונה של פמה צ'ודרון, עלינו לראות בכאוס חדשות טובות.

אצל רוב הנשים המודרניות פרק הזמן של גיל המעבר ממושך יותר מפרק הזמן של שנות הפריון. וטוב שיש לנו סיבה לעצור רגע. נשים וגברים בגיל זה מתחילים להבין בתאי גופם ממש את זמניות החיים, ואינם מקבלים עוד כמובן מאליו תכנים שזרמו באופן טבעי בחייהם. התחושה הגופנית מבהירה להם כי דפוסים רבים חייבים להשתנות. הגוף אינו פועל עוד כמו פעם, משהו בו מבקש תשומת לב. וזו הזדמנות של ממש לשרטט את גבולותינו מחדש. הסערה הזאת מעניקה מוטיבציה לתרגול, להתמדה, לשינוי.

כ-70%—86% מהנשים יחוו לפחות תסמין אחד מתוך יותר משלושים הקיימים. רובן יחוו זאת בעוצמה שלא תאפשר להן להמשיך לנוע במסלול הרגיל ולרוב הן לא יקבלו ייעוץ הולם מהרופא שלהן. רופאי משפחה הפוגשים נשים רבות אינם שואלים, ונשים אינן מדווחות. רופאי נשים לא פעם אובדי עצות, משום שחלק גדול מהתסמינים אינם קשורים קשר ישיר לרפואת נשים. העצות והמידע שיקבלו מנשים אחרות לא בהכרח ייטיבו את מסען הייחודי. עצה מחברה זו מתנה, אך היא אינה תחליף לייעוץ מקצועי.

ממחקר שערכה עמותת "נשים לגופן" עולה כי 51% מהנשים לא התייעצו עם שום גורם מקצועי, פשוט מתוך מבוכה. וכשכבר מתייעצים, התשובות מעורפלות. מעבר לדיווח אישי סובייקטיבי, עדיין אין בדיקות חד־משמעיות לבעיות המלוות גיל זה. בדיקות הורמונאליות, במיוחד בשנים הראשונות, עלולות לבלבל — התוצאות יכולות לתעתע. פעם הן יהיו בטווח הנורמה, פעם ייראו חריגות וחוזר חלילה.

הביציות שלך

הביציות — תאי הרבייה — מכילות מטען גנטי קדום הניזון מההיסטוריה המשפחתית. במשך שנים הן התכוננו ועמלו ליצירת הדורות הבאים שלנו בהשפעת האסטרוגן, ולפתע הן אינן פוריות עוד. הן כמו נספגות בתוך השחלות ואוספות איתן את תבונתן הרבה, כדי שלא נצטרך ללדת ולטפל בעוד ועוד ילדים, אלא נוכל לסייע לילדינו ונכדינו, ובעיקר — נוכל להקשיב לצרכים העמוקים העולים מתוכנו. מדובר בשנים שבהן אנחנו יכולות להרגיש נמרצות וחיוניות עד מאוד, רוצות לשנות שלל דברים בחיינו. אך גם רוצות פחות, באופן כללי...

אצל רובנו הנשים, ההערכה העצמית והזהות הפנימית תלויות במערכות היחסים שלנו עם הקרובים לנו. לכך אחראי ההורמון אסטרוגן. והשחלות הן האחראיות העיקריות להפרשתו. הורמון זה הוא שמפעיל אותנו בדריכות כשהתינוק שלנו רעב, כשהוא זקוק לנו, כשבן הזוג שלנו מבקש מאיתנו מגע. אנחנו נענות מתוך צו ביולוגי. המחזוריות החודשית מניעה אותנו סביב תנודות הורמונאליות של חוץ ופנים.

חוויתי זאת על בשרי שנים רבות. כשהתקרבתי לגיל 50, משהו בי השתנה. הרגשתי קצרת סבלנות לצרכים של אהובַי, ציפיתי שהם יושיטו יד במקומות שבהם היה ברור כי אני אחראית בלעדית. משהו השתנה ביחס שלי לבקשות של כולם מסביבי.

כל חיי חיפשתי כלים שידייקו שינויים וקשיים שאני עוברת. והנה גופי קצר הרוח אינו יכול להכיל תחושות שבעבר מילאו אותו סיפוק. ידעתי שגיל המעבר מתדפק על גבולות גופי, ושעלי להתמסר לשינוי. ככל שחשפתי בפני תלמידותי את העומסים שאני חשה, כך נשים ביקשו לשמוע ולהבין יותר. הבנתי עד כמה התרבות שלנו מתנערת מהגיל המשמעותי הזה.

מַעבר להתחלה

תקופת חיים מיוחדת זו היא הזדמנות בשבילך להביט על עצמך מחדש. הסיפור הנשי, כפי שיוצג בספר זה, יאפשר לך לספר את סיפור חייך בנוסח שונה מעט בהשפעת השינויים שאת חווה. זהו גם סיפור חברתי קולקטיבי המושפע מרבדים רבים של תפיסת האישה בתרבות שאנו משתייכות אליה, של תפיסתך את עצמך. ועולה השאלה אם את שלמה עם הערכים והאמונות שלאורם צמחת.

פָּן נוסף שאת מוזמנת לחקור — ולממש — הוא הפן הרוחני של חייך על כל המאוויים שנבטו בך לאורך השנים. תוכלי לדייק את השאיפות שלא העזת להשמיע עד כה, לדייק את הביטוי האישי שלך שקשור קשר ישיר למצבך הבריאותי ומשפיע על התסמינים שתחווי. תכירי את ההיבט הרפואי של תקופה זו על שלל תסמיניו כולל דרכי טיפול אפשריות שיקלו עלייך. תצטרכי לבחון איזה טיפול נכון לך — אין טיפול אחד נכון.

ובעיקר את מוזמנת לחקור את פרק הזמן הזה בחייך על גבי מזרן התרגול. היוגה הנשית תסייע לך לבחון את מארג החיים היומיומי שלך באופן צלול, ללא הסחות דעת; לנקות רעשי רקע, עצות, דעות ורעיונות שאינם בהכרח מתאימים לך; להקשיב לצרכים האותנטיים שלך ושל גופך; ולהבין את האיזון הדרוש בין כל הרבדים שמוזכרים לעיל: סיפור חייך האישי, סיפור חיי הנשים סביבך, הסיפור של משפחתך, הסיפור החברתי והתרבותי כמו גם הסיפור הכלכלי (נשים עדיין נספרות פחות במערכת המקצועית והכלכלית), הסיפור הרפואי המורכב שלך כאישה (קראי בהמשך על רפואה מגדרית), וכמובן הסיפור הרוחני של חייך.