28 יום לעצמך

הקדמה

החיים לא מושלמים

הספר הזה מראה איך העולם נפתח לפנינו ברגע שאנחנו מבינים שאף פעם לא נצליח לארגן את החיים. הוא מראה איך, בדרך נס, דווקא כשמפסיקים לחפש בקדחתנות דרכים לשיפור הפרודוקטיביות, הופכים הרבה יותר פרודוקטיביים; וכמה הרבה יותר קל לעשות דברים נועזים וחשובים ברגע שמשלימים עם העובדה שלעולם לא נספיק לעשות אפילו קומץ מהם (ושלמעשה, לא באמת חייבים לעשות אותם). הוא מראה כמה מרתקים, ואפילו קסומים, נעשים החיים כשמשלימים עם העובדה שהם בני־חלוף ובלתי צפויים; איך תחושת הבדידות פוחתת כשמפסיקים להסתיר מאחרים את הפגמים ואת הכישלונות; ועד כמה משחרר להבין שהקשיים הכי גדולים בחיים כנראה לא ייפתרו במלואם.

בקיצור: הספר הזה מראה מה משתנה כשקולטים שהעובדה שהחיים שלנו כבני אנוש מוגבלים — בעידן של מטלות והזדמנויות אינסופיות, לנוכח עתיד לא ידוע, לצד בני אנוש אחרים שמתעקשים על אישיות משלהם — אינה בעיה שצריך לנסות לפתור. 28 פרקיו הם מדריך כיצד לפעול בעולם בדרך אחרת, שאני מכנה "אי־פרפקציוניזם" — השקפה משחררת וממריצה המבוססת על האמונה שהמגבלות שלנו אינן מכשולים בפני קיום משמעותי, שצריך להתגבר עליהם באופן יומיומי בדרך לאיזו נקודה דמיונית שבה נגשים את עצמנו סוף־סוף. להפך, דווקא כשמשלימים עם המגבלות ומתעמקים בהן, אפשר לחיות חיים שפויים, חופשיים ומפעימים יותר, שההישגים והחיבורים האנושיים בהם רבים יותר — במיוחד ברגע ההיסטורי הנפיץ ומעורר החרדה שאנו חיים בו.

אם תחליטו לקרוא את הספר בקצב המומלץ של פרק ביום, פחות או יותר, אני מקווה שהוא ישמש לכם מעין "ריטריט מחשבתי" בעיצומם של החיים — דרך לחיות את הפילוסופיה הזאת כאן ועכשיו וכתוצאה מכך לעשות יותר דברים שחשובים לכם, במקום לתייק אותו כעוד שיטה שתנסו ליישם פעם, אם יהיה לכם רגע פנוי. אחרי הכול, כפי שנראה, אחד מעיקרי האמונה של האי־פרפקציוניזם הוא שלעולם לא יגיע היום שבו כל הדברים "ייפתרו", ונוכל סוף־סוף לחיות חיים נמרצים, מלאי משמעות והישגים. עבור בני־תמותה, הזמן לחיות כך הוא עכשיו.

לכן, אני באמת מקווה שהספר יועיל לכם. אבל עם יד על הלב, כתבתי אותו בשבילי.

בסוף שנות העשרים לחיי התחלתי לעבוד ככתב צבע של ה"גרדיאן" בלונדון. בכל בוקר, כשהגעתי למערכת, הקצו לי נושא כלשהו שמוזכר בחדשות — גורל הפליטים הנמלטים ממשבר גאופוליטי מתגלגל, נניח, או למה שייק ירוק נעשה פופולרי פתאום — והתפקיד שלי היה להפוך אותו לכתבה בת אלפיים מילה, שעושה רושם אינטליגנטי ומציגה את התמונה הגדולה, עד חמש אחר הצהריים. שעה או שעתיים לפני הדדליין, העורך היה מתחיל לשוטט ליד השולחן שלי, להקיש באצבעות בעצבנות ולתהות בקול רם למה עוד לא סיימתי. התשובה (שללא ספק נתתי לו בכמה וכמה הזדמנויות) היתה שכתיבת כתבה בת אלפיים מילה, שעושה רושם אינטליגנטי, על נושא שקודם לא ידעתי עליו כלום, בשבע שעות בול, זאת משימה מגוחכת בעליל. ואף על פי כן נאלצתי לבצע אותה — ולכן ימיי ב"גרדיאן" עברו עלי בתחושה שידי על התחתונה, שאני במרוץ נגד הזמן ושאני חייב להתעשת מיד כדי לסגור את הפער.

לא שאני יכול להאשים את העורך שלי. בשלב ההוא בחיי כבר הכרתי מקרוב את ההרגשה של מרדף אחרי הזנב של עצמי. למעשה, מעטות התחושות המוכרות לי מימי בגרותי יותר מההרגשה שאני מפגר מאחור וצריך להיאחז בציפורניים כדי להפיק תוצר שעומד בסטנדרטים מינימליים, וכך להימנע מאסון לא מוגדר שעלול להכות בי בכל רגע. לפעמים הרגשתי שכל מה שחסר לי הוא עוד קצת משמעת. בפעמים אחרות הייתי בטוח שהתשובה טמונה בשיטה חדשה לניהול משימות ויעדים, שאפַתח ברגע שאסיים את הכתבה על השייקים. בלעתי ספרי עזרה עצמית, ניסיתי לתרגל מדיטציה והתעמקתי בפילוסופיה הסטואית, אבל החרדה שלי גברה בכל פעם שהתברר שהטכניקה החדשה לא מביאה לתוצאות הרצויות. ומעבר לאופק ריחפה כל הזמן הפנטזיה שיום יבוא ו"אשתלט על העניינים" — ה"עניינים" היו כל דבר, מריקון תיבת הדואר הנכנס שלי ועד להבנה איך מצליחים בקשר רומנטי. ואחרי שאשתלט עליהם, החלק המשמעותי באמת בחיי, כלומר החלק האמיתי באמת, יתחיל סוף־סוף.

היום אני יודע מה שלא ידעתי אז, והוא שאני לא לבד בהרגשה הזאת. ממש לא לבד. מאות שיחות ותכתובות מייל שניהלתי מאז 2021, השנה שבה פרסמתי ספר על האתגרים שבניצול יעיל של הזמן, שכנעו אותי כי התחושה שעוד לא פיצחתי את העניין הזה של החיים — ושאני צריך להתאמץ יותר ויותר רק כדי לא להידרדר עוד יותר — היא כמעט אוניברסלית בימינו. האנשים הצעירים שפגשתי נראו ממש מבועתים מהצורך להשליט סדר בחייהם, ואילו המבוגרים נחרדו מהעובדה שלא הצליחו לעשות זאת עד גיל ארבעים או חמישים והתחילו לתהות אם יצליחו
אי־פעם. היה ברור מעל לכל ספק שצבירת עושר או מעמד לא פותרת את הבעיה — וזה הגיוני, כי בעולם המודרני הצלחה חיצונית כרוכה לא פעם בתחושה שאנו נלכדים יותר ויותר במאמץ הנואש לעמוד בקצב. "האנשים המצליחים ביותר", כפי שציין היזם והמשקיע אנדרו וילקינסון, "הם פשוט הפרעת חרדה מהלכת, רתומה לפרודוקטיביות".

הצורה הנפוצה ביותר של חרדה שאני מנסה לתאר כאן היא עניין מציף לחלוטין: התחושה שיש יותר מדי דברים לעשות בזמן העומד לרשותנו. אבל היא לובשת גם צורות אחרות. היא יכולה לבוא לידי ביטוי כתסמונת המתחזה, כלומר האמונה שכולם ניחנו ברמה בסיסית של מומחיות חוץ מאיתנו, ולא נפסיק לפקפק בעצמנו עד שנשיג את הרמה הזאת. או שהיא מתבטאת בתחושה שטרם פיצחנו את צופן היחסים האינטימיים, כך שלמרות כל ההישגים האחרים שלנו, אנחנו מרגישים מובסים לנוכח המורכבויות המבלבלות של עולם הדייטים, של חיי הנישואים או של ההורות. תחושת ההשתרכות מאחור יכולה להתבטא גם באמונה שעלינו להתאמץ יותר כדי לפתור את המשברים המקומיים והעולמיים, ואין לנו מושג מה אנחנו, כפרטים, יכולים לעשות כדי לשנות את המצב הקיים. המוטיב החוזר בכל צורות החרדה האלה הוא הרעיון שקיימת דרך להתקיים בעולם, דרך לתפוס שליטה על מצבנו כבני אנוש במאה העשרים ואחת, ושטרם מצאנו אותה. ולא נירגע עד שזה יקרה.

אבל הנורא מכול הוא שנדמה כאילו המאמצים שלנו לפתור את הבעיה רק מחריפים אותה. בספרי "4,000 שבועות"1 כיניתי את אחת הגרסאות של החרדה הזאת בשם "מלכודת היעילות". תיארתי שם איך ככל שמתמודדים באופן יעיל יותר עם זרם בלתי פוסק של משהו, בדרך כלל נעשים דווקא עסוקים ולחוצים יותר. המייל הוא דוגמה קלאסית: אנחנו נשבעים לעצור את השיטפון ומתחילים לענות במהירות רבה יותר, ובכך גוררים עוד תגובות, שגם עליהן ניאלץ בדרך כלל להגיב. חוץ מזה, כך יוצא לנו שם של אנשים שמגיבים במייל, ולכן אנשים נוספים מחליטים לשלוח לנו מייל. יתרה מזאת, בזמן שאנחנו מתאמצים להתמודד עם הכול, הימים שלנו מתמלאים במשימות חשובות פחות — כי האמונה שלפיה חייבת להיות דרך להספיק הכול גורמת לנו להירתע מקבלת החלטות קשות ולא לקבוע לְמה באמת ראוי להקדיש את זמננו המוגבל.

השיחות שקיימתי עזרו לי גם לזהות סוגיה עמוקה יותר, והיא שהמאמצים הבלתי פוסקים לאחוז בהגה גוזלים מאיתנו את תחושת החיוּת שבשבילה שווה לחיות מלכתחילה. הימים מאבדים את מה שהסוציולוג הגרמני הַרטמוּט רוֹסָה מכנה בשם המוצלח "תהודה". תחושת החיוניות נעלמת, וחרף כל המאמצים, אנחנו מצליחים פחות ופחות להגיע לתוצאות הרצויות. זה קורה אפילו כשהניסיונות שלנו לשלוט במצב נוחלים הצלחה. אנחנו מצליחים לתרגל מדיטציה בכל יום, ופתאום זה משעמם אותנו נורא. אנחנו מצליחים לקבוע בילוי עם בת או בן הזוג — כי כולם אומרים שחשוב לשמור על הגחלת — אבל שנינו מלאי רגשות אשם, ופתאום השיחה נהפכת לריב, והערב נגמר בתחושת כישלון. בימיי כ"גיק פרודוקטיביות" תמיד מצאתי שיטות חדשות לארגן את חיי. בכל פעם שהורדתי את האפליקציה הרלוונטית, או קניתי את הציוד המשרדי הדרוש, התרגשתי כמעט עד שיכרון חושים: אני עומד על סיפם של דברים נפלאים! אבל כעבור יום או יומיים לוח הזמנים החדש נראה לי מדכא וחסר חיים, עוד רשימת מטלות שאני צריך לצלוח, ונמלאתי טינה כלפי הטמבל שהעז להכתיב לי איך לחלק את זמני — אפילו שהטמבל היה אני.

הדוגמאות האלה שוליות. אבל אובדן החיוּת גם מסביר את מגפת השחיקה, שאינה רק עניין של תשישות, אלא גם של ריקנות, הנובעת משנים של דרבון עצמי לעשות יותר, כמו מכונה, ומתחושה שכל מה שאנחנו עושים אף פעם לא מספיק. אפשר אפילו לטעון שאופי החיים הפוליטיים המודרניים, שרק נעשה זועם וקונספירטיבי יותר ויותר, הוא ניסיון נואש של אנשים רעבים לתהודה, להרגיש משהו.

הבעיה הבסיסית, כפי שרוסה מתאר אותה, היא שהכוח המניע של החיים המודרניים הוא הרעיון השגוי והמסוכן שאנחנו יכולים וצריכים לשלוט יותר במציאות — וששלוות הנפש והשגשוג שלנו תלויים בשליטה הזאת. כך, אנחנו חווים את העולם כסדרה אינסופית של דברים שאנחנו אמורים להשתלט עליהם, ללמוד או לכבוש. אנחנו שואפים להביס את תיבת הדואר הנכנס, לחסל את רשימת הקריאה או להשליט סדר בלוח הזמנים. אנחנו מנסים להגיע לכושר או לריכוז מיטביים ומרגישים חובה לשפר ללא הרף את כישורי ההורות שלנו, את מצבנו הכלכלי או את הבנתנו באירועי העולם (גם מי שטופח לעצמו על השכם כי העדיף חברוּת על פני עשיית כסף, למשל, עדיין עלול לגשת לכך מתוך כוונה לעשות בתחום הזה את המרב, לדרבן את עצמו לרכוש חברים נוספים, או להשתפר בשמירה על קשר — כלומר, להשיג עוד שליטה בחיי החברה שלו). התרבות מעודדת את דוקטרינת השליטה במגוון דרכים. ההתפתחויות הטכנולוגיות תמיד מבטיחות שנצליח סוף־סוף להשתלט על עומס העבודה — בעת כתיבת הספר הזה, עוזרים וירטואליים שמבוססים על בינה מלאכותית הם צו השעה — והכלכלה ההיפר־תחרותית מעודדת אותנו להשתמש בהן, רק כדי להשאיר את הראש מעל המים.

המשך הפרק זמין בספר המלא