הנרות בערו עד כלות

1

לפני הצהריים השתהה הגנרל זמן רב במרתף היקב. הוא יצא לשם לפנות בוקר עם הכורם, שכּן שתי חביות יין החלו לתסוס. השעה כבר הייתה אחרי אחת־עשרה כשסיים את מלאכת מילוי הבקבוקים וחזר הביתה. בין עמודי האכסדרה, שריח טחב עלה מרצפתה הלחה, עמד הצייד שלו והושיט מכתב לאדון שהגיע.

"מה אתה רוצה?" שאל בזלזול, ונעצר. הוא הסיט לאחור את כובע הקש שחבש, ששוליו הרחבים הֵצֵלו כליל על פניו הסמוקים. זה כמה שנים שלא פתח מכתבים ולא קרא בהם. את דברי הדואר שהגיעו נהג לפתוח אחד ממנהלי המשק במשרדו של מנהל הנכסים, והוא גם מיין אותם.

"שליח הביא אותו," אמר הצייד, עומד עמידה נוקשה.

הגנרל זיהה את כתב היד. הוא לקח את המכתב ושם אותו בכיסו. אחר כך נכנס לאולם הכניסה הקריר, ובלא להוסיף מילה הגיש לצייד את כובעו ואת מקלו. מכיס הסיגר שלף את משקפיו, ניגש לחלון, ובאפלולית, באור שהסתנן מבעד לחווקי התריסים הסגורים למחצה, התחיל לקרוא את המכתב.

"חכה," אמר מעבר לכתפו לצייד, שעמד ללכת עם המקל ועם הכובע.

הוא תחב את המכתב בכיסו.

"שקלמן ירתום את הסוסים לשעה שש. ללַנדַאוּאֶר, כי עומד לרדת גשם. שילבש את מדי השרד. גם אתה," אמר בהדגשה פתאומית, כאילו הכעיס אותו דבר־מה. "ושהכול יבריק. תתחילו מייד לנקות את הכרכרה ואת הרתמה. תלבש את המדים, ברור? ותתיישב על המושב ליד קלמן."

"אני מבין, הוד מעלתך," אמר הצייד, עיניו נעוצות באדונו. "לשעה שש."

"תצאו בשש וחצי," אמר, והניע את שפתיו ללא קול כאילו הוא מחשֵב את הזמן. "תתייצב ב'נשר הלבן'. כל מה שעליך להגיד הוא שאני שלחתי אותך, ושהכרכרה הגיעה לקחת את האדון הסרן. חזור על דברי."

הצייד חזר על דבריו. הגנרל הרים את ידו והביט בתקרה, כאילו ביקש לומר עוד משהו. אבל הוא לא אמר דבר ועלה למעלה. הצייד, עומד עמידת דום זקופה, הביט אחריו בעיניים מזוגגות וחיכה עד שהאיש הגוץ ורחב הגרם נעלם מאחורי העיקול של מעקה האבן בעל הפיתוחים.

הגנרל נכנס לחדרו, רחץ את ידיו וניגש אל הדוכן הגבוה והצר, שהיה מחופה לֶבֶד ירוק, מוכתם בכתמי דיו. שם היו מונחים עט וקסת וערימת מחברות עטופות בשעוונית בדוגמה של משבצות שחור־לבן, סדורות בקפידה בדיוק של מילימטר, שבכמותן כותבים תלמידים בבית ספר את חיבוריהם. באמצע הדוכן עמדה מנורה בעלת אהיל ירוק. הוא הדליק אותה, כי בחדר שרר חושך. מאחורי התריסים המוגפים, בגינה הכמושה, השדופה והצמוקה בער הקיץ, מוציא את חמתו בפעם האחרונה, כמו פירומן שבזעמו חסר התכלית שולח אש בכל סביבתו בטרם יסתלק אל העולם הגדול. הגנרל שלף את המכתב, החליק את הנייר בקפידה, ובאור החזק, משקפיו על חוטמו, קרא פעם נוספת את השורות הישרות והקצרות, שנכתבו באותיות מאורכות. הוא קרא, ידיו שלובות מאחורי גבו.

על הקיר היה תלוי לוח שנה עם ספרות בגודל אגרוף. 14 באוגוסט. הגנרל הסיט את ראשו לאחור וספר. 14 באוגוסט. 2 ביולי. הוא חישב את הזמן שעבר מאז אותו יום רחוק עד היום. ארבעים ואחת שנים, אמר לבסוף בחצי קול. בזמן האחרון דיבר אל עצמו בקול גם כשהיה לבד בחדרו. ארבעים שנה, אמר אחר כך, נבוך, כמו תלמיד בית ספר המסתבך במבוכים של שיעור לא צפוי. הוא הסמיק, הסיט את ראשו לאחור ועצם את עיניו הדביקות. צווארו התנפח והאדים מעל צווארון מקטורנו שצבעו כעין התירס. 2 ביולי 1899, יום הציד, מלמל. אחר כך השתתק. מודאג השעין את מרפקיו על הדוכן, וכמו תלמיד המשנן את שיעוריו בהה שוב בנוסח המכתב, בשורות הספורות שנכתבו בכתב יד. ארבעים ואחת, אמר לבסוף בקול צרוד. וארבעים ושלושה ימים. כן, בדיוק.

עכשיו, רגוע יותר, החל לצעוד בחדר הלוך ושוב. תקרתו של החדר הייתה מקומרת ונתמכה במרכזה בעמוד. האולם הזה היה בעבר שני חדרים, חדר שינה וחדר הלבשה. לפני הרבה שנים — הוא חישב רק עשורים, לא אהב את המספרים המדויקים, כאילו כל מספר הזכיר לו דבר־מה שמוטב לשכוח — ציווה להרוס את הקיר בין שני החדרים. נשאר רק העמוד, שתמך בקימור האמצעי. הבניין נבנה לפני מאתיים שנה, בנה אותו פלוני ספָּק של הצבא, שמכר שיבולת שועל לחיל הפרשים האוסטרי ועם הזמן זכה בתואר אצולה. הגנרל נולד כאן, בחדר הזה. החדר האחורי, החשוך יותר, שחלונו פנה לגן ולבנייני המשק, היה של אמו, ואילו זה, המואר והמאוורר יותר, שימש חדר הלבשה. לפני כמה עשורים, כשעבר להתגורר באגף הזה והרסו את הקיר שהפריד בין החדרים של אמו, התרחבו אלה והפכו לאולם אפלולי. שבעה־עשר צעדים מהדלת עד המיטה, ושמונה־עשר צעדים מהקיר הגובל בגן עד המרפסת. הוא ספר אותם הרבה פעמים וידע בדיוק. הוא חי בחדר הזה כמו אדם שהתרגל להיקפה של המחלה. כאילו נתפר החדר על פי מידותיו. חלפו שנים, אך הוא לא עבר לאגף האחר של הטירה, שם הייתה שורה של טרקלינים בצבעי ירוק, כחול וארגמן, עם נברשות זהב. והחלונות השקיפו אל הגן, אל עצי הערמון, שבאביב השתרגו אל בין סורגי המרפסות בנרותיהם הוורודים וניצבו בחצי מעגל ביהירות, במלוא תפארתם הירוקה־כהה, בחזית האגף הדרומי של הטירה, שמלאכים שמנים החזיקו במעקות האבן של מרפסותיו. כל בוקר, גם בחורף, גם כשירד גשם, הוא נהג ללכת ליקב או ליער או לנחל של דגי הטרוטה. וכשחזר הביתה עבר דרך אולם הכניסה, עלה לחדרו וכאן אכל.

"ובכן, הוא חזר," אמר עכשיו בקול רם בעומדו באמצע החדר. "ארבעים ואחת שנים. וארבעים ושלושה ימים."

וכאילו התישו אותו המילים האלה, כאילו רק עכשיו הבין מה רב הוא הזמן, ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים, פקו ברכיו. הוא התיישב בכורסת העור בעלת המשענת הבלויה. על השולחן הקטן, בהישג ידו, הייתה מונחת מצילה של כסף, והוא צלצל.

"שֶנִינִי תעלה למעלה," אמר למשרת. אחר כך, בנימוס: "אני מזמין אותה."

ככה ישב, בלי לזוז, מצילת הכסף בידו, עד שניני נכנסה.

2

ניני הייתה בת תשעים ואחת והגיעה מהר. בחדר הזה נשאה את הגנרל בחיקה. היא הייתה בחדר הזה כשנולד. בת שש־עשרה הייתה אז ויפה מאוד. נמוכה אך חסונה ושלווה, כאילו צפן גופה סוד כלשהו. כאילו הסתירה משהו בעצמותיה, בדמה, בבשרה, סוד שאי אפשר לגלות לאחרים, אי אפשר לתרגם לשפה זרה, כיוון שהמילים אינן מסוגלות לשאת אותו. היא הייתה בתו של דוור הכפר, בגיל שש־עשרה ילדה ילד, ומעולם לא סיפרה לאיש של מי הילד, היא הניקה את הגנרל כי היה לה שפע חלב. כשאביה גירש אותה מהבית היא באה לטירה. לא היה לה דבר מלבד הבגד לגופה, ותלתל משערו של הילד המת בתוך מעטפה. כך היא הגיעה לטירה. הגיעה לשעת הלידה. את לגימת החלב הראשונה ינק הגנרל מהשד של ניני.

כך היא חיה בטירה, בשקט, שבעים וחמש שנים תמימות, תמיד חייכה. שמה נישא מחדר לחדר, כאילו ביקשו דיירי הטירה להסב זה את תשומת לבו של זה לתופעה.

הם אמרו: "ניני!" כאילו אמרו: "מדהים, יש בעולם גם משהו אחר חוץ מהאנוכיות, מהיצרים, מהשחצנות, ניני...", וכיוון שהייתה בכל מקום שהיה נחוץ, אף פעם לא ראו אותה. וכיוון שתמיד הייתה עליזה, מעולם לא נשאלה איך היא יכולה להיות עליזה כשהגבר שאהבה הסתלק, והילד שבעבורו נוצר החלב מת. היא הניקה את הגנרל וגידלה אותו, וכך חלפו שבעים וחמש שנים. לפעמים זרחה השמש מעל הטירה ומעל המשפחה, ואז, באור הבוהק, הם הבחינו, מופתעים, שגם ניני מחייכת. אחר כך מתה הדוכסית, אמו של הגנרל, וניני רחצה בבד טבול בחומץ את מצחה הלבן, הקר, של האישה המתה, שהיה מכוסה זיעה קרה דביקה. ויום אחד הביאו הביתה את אביו של הגנרל על אלונקה, כי נפל מהסוס, והוא המשיך לחיות עוד חמש שנים. ניני טיפלה בו. היא קראה לפניו בצרפתית, וכיוון שלא שלטה בשפה הזו, קראה רק את האותיות. היא לא ידעה כיצד מבטאים את המילים, לכן קראה את האותיות לאט לאט, בזו אחר זו. אבל החולה הבין גם ככה. אחר כך התחתן הגנרל, וכשחזרו מירח הדבש חיכתה להם ניני בשער הטירה. היא נשקה את ידה של האישה החדשה והגישה לה ורדים. גם אז היא חייכה, הגנרל נזכר לפעמים ברגע ההוא. אחר כך מתה האישה, זמן רב אחר כך, כעבור עשרים שנה, וניני טיפלה בקבר ובבגדיה של האישה המתה.

לא היה לה בבית הזה לא תואר ולא מעמד. כולם פשוט זיהו את כוחה. רק הגנרל ידע, בלי לתת על כך את הדעת, שניני כבר עברה את שנתה התשעים. אבל איש לא דיבר על כך. כוחה של ניני פשט בבית דרך האנשים, הקירות, החפצים, כמו זרם חשאי שמניע את הדמויות על הבמה הקטנה של תיאטרון בובות נודד, את האביר יאנוֹש ואת המוות1. לעתים חשו שאילולא כוחה המלכד כול של ניני היו הבית והחפצים שבו מתפרקים כמו אריגים ישנים, שמתפוררים ונהרסים למגע פתאומי. אחרי שאשתו מתה, נסע הגנרל. בתום שנה חזר ומייד השתכן בחדר של אמו באגף הישן של הטירה. את האגף החדש, שבו התגורר עם אשתו — הטרקלינים הצבעוניים עם ריפוד המשי הצרפתי שכבר הלך והתפורר, חדר העבודה הגדול עם האח ועם הספרים, גרם המדרגות עם קרני האיילים, תרנגולי הבר וראשי היעלים המפוחלצים, חדר האוכל רחב הידיים שמחלונותיו היה אפשר להשקיף על העמק ועל העיירה, ומרחוק, על המתווה הכחול־כסוף של ההרים, חדרי האישה וחדר השינה הישן שלו שבקרבת חדר השינה שלה — הוא הורה לנעול. זה שלושים ושתיים שנים, מאז מתה האישה והגנרל חזר ממסעו בחוץ לארץ, עברה רק ניני בחדרים האלה, והמשרתים שאחת לחודשיים ניקו אותם.

"שבי, ניני," אמר הגנרל.

האומנת התיישבה. היא הזדקנה בשנה האחרונה. אנשים שעברו את גיל תשעים מזדקנים באופן שונה מבני החמישים והשישים. הם מזדקנים ללא מרירות. פניה של ניני היו חרושי קמטים וּורודים — ככה מִתבלים בדים איכותיים במיוחד, בדי משי בני מאות שנים, שבמלאכת האריגה שלהם משקיעה משפחה את כל תבונת הכפיים שלה ואת כל חלומותיה. בשנה שעברה צמח לה תבלול בעין אחת. העין הזאת הייתה עכשיו עצובה, אפורה. העין האחרת נשארה כחולה, כמו האגמים הנצחיים בינות להרים הגבוהים בחודש אוגוסט. העין הזאת חייכה. ניני לבשה בגד כחול כהה, תמיד אותו בגד, חצאית לֶבֶד וחולצה מחוברת אליה. כאילו בכל שבעים וחמש השנים לא תפרה לעצמה שמלה.

"קונרד כתב," אמר הגנרל, וכבדרך אגב הרים את המכתב גבוה. "את זוכרת?"

"כן," אמרה ניני. היא זכרה הכול.

"הוא כאן, בעיר," אמר הגנרל חרש לאומנת, כאילו ביקש לבשר לה חדשה חשובה ביותר ואינטימית. "הוא לן ב'נשר הלבן'. הערב יבוא, שלחתי את המרכבה להביא אותו. הוא יסעד כאן את ארוחת הערב."

"איפה, כאן?" שאלה ניני בשלווה. עינה הכחולה, הערנית והחייכנית הביטה בחדר סביב.

זה שני עשורים שלא קיבלו כאן אורחים. את פני המבקרים, אדונים בעלי מעמד בכיר מהמחוז ומהעיר, ואת פני האורחים שהגיעו לציד, ולפעמים גם לארוחת הצהריים, קיבל מנהל המשק במעון הציד, שם התכוננו בכל עונה לקבלת אורחים. בכל שעות היממה ציפו להם חדרי השינה, חדרי האמבט, המטבח, חדר האוכל הגדול שנועד לציידים, האכסדרה הפתוחה, שולחנות העץ הכפריים. בהזדמנויות כאלו ישב מנהל המשק בראש השולחן ואירח בשם הגנרל את הציידים או את האדונים הבכירים. איש כבר לא נעלב, כי ידעו שאדון הבית אינו מופיע בציבור. רק הכומר היה נכנס לטירה פעם בשנה, בחורף, ואז נהג לרשום בגיר על המשקוף את האות הראשונה של השמות קספר, מלכיאור ובלתזר2. הכומר שהביא לקבורה את בני הבית. אף אחד אחר לא. מעולם.

"בצד ההוא," אמר הגנרל, "אפשר?"

"ניקינו שם לפני חודש," אמרה האומנת. "אפשר."

"בשמונה בערב, אפשר?" שאל הגנרל בהתרגשות, במין סקרנות ילדותית במקצת, ונרכן קדימה בכורסה. "באולם הגדול. עכשיו צהריים."

"צהריים," אמרה האומנת. "אם כך, אגיד להם עכשיו. עד שש יאווררו, אחר כך יערכו את השולחן." שפתיה לאטו, כאילו היא מחשבת. היא חישבה את הזמן, את המטלות הרבות. "כן," אמרה לבסוף בשקט ובהחלטיות.

הגנרל בחן אותה בעניין, מטה את גופו קדימה. חייהם זרמו יחד, מיטלטלים בקצב החיים האיטי של גופם הזקן כל כך. הם ידעו זה על זה הכול, יותר ממה שיודעים אם וילדהּ, יותר ממה שיודעים בעל ואישה. השותפות שאיחדה את גופיהם הייתה אינטימית יותר מכל מגע גופני. אולי חלב האם הוא שגרם לזה. אולי משום שניני הייתה היצור החי הראשון שראה את הגנרל ברגע היוולדו, בתוך הדם והלכלוך, כמו שאנשים נולדים. אולי משום אותן שבעים וחמש השנים שבהן חיו תחת קורת גג אחת, אכלו את אותם מאכלים, נשמו את אותו אוויר. עבֵשוּת הבניין, העצים תחת החלונות, הכול היה משותף. ולכל אלה לא נמצאה הגדרה. הם לא היו אחים ולא נאהבים. הם ידעו במעורפל שיש גם משהו אחר. סוג מסוים של קרבת דם, שהיא חזקה וסמיכה יותר מזו של תאומים ברחם. החיים ערבבו את ימיהם ואת לילותיהם, הם ידעו איש על גוף רעהו, איש על חלומות רעהו.

האומנת אמרה:

"אתה רוצה שזה יהיה כמו פעם?"

"כן," אמר הגנרל. "בדיוק כמו פעם. כמו בפעם האחרונה."

"טוב," אמרה קצרות.

היא ניגשה לגנרל, רכנה אל היד הענודה טבעת, המגוידת, הזקנה, המכוסה בהרות ונשקה לה.

"תבטיח לי," אמרה, "שלא תתעצבן."

"אני מבטיח," אמר הגנרל בשקט, בצייתנות.