הקדמה
אין לי מיליונים בבנק.
זה דבר שנראה לי שחשוב שנבהיר לפני שאתם מתחילים לקרוא את הספר הזה.
אין לי מיליונים בבנק, אני לא קופץ קוונטית מהמיטה בבוקר היישר אל המדיטציה שלי, על המקרר שלי לא תלויה רשימת ההזמנות היומית מהיקום, אני לא מדליק קטורת, לא פותח בקלפים או יודע שהכל מדויק בשבילי והכל לטובה.
אני לא האנשים האלה.
ואם הרמתם את הספר הזה מהמדף, לא כל שכן קניתם אותו מכספכם, אני מנחש שגם אתם לא.
אני מנחש שגם לכם, ממש כמוני, יש צרות ודאגות וחששות וכעסים, ומדי פעם אפילו, לא עלינו, מחשבות שליליות או ימים שבהם כלום לא הולך.
אני מנחש — או לפחות מקווה — שאין שום סיכוי שאתם רואים מכתב ממס הכנסה, או עומדים בפקק באיילון, או מגלים שמכונת הכביסה הציפה לכם את הבית, או מקבלים הודעה מהגננת באמצע היום, ואומרים לעצמכם, ״או! מעניין איך התפנית החיובית והמופלאה הזאת תשנה את חיי לטובה!״ ומיד רצים לכתוב על זה במחברת ההודיה שלכם.
אני מנחש שאין לכם מחברת הודיה.
אני יכול להרגיע אתכם שגם בסוף הספר הזה לא תהיה לכם.
מה עוד אני מנחש?
שזה כנראה לא הספר הראשון שאתם קוראים על שפע. אני מניח שגם אתם, ממש כמוני, עברתם ב״הסוד״ פינת ״חוק המשיכה״ בואכה ״חשוב והתעשר״. אולי אפילו גררתם את עצמכם לאיזה קורס או שניים, והייתה תקופה בחייכם שבה החלטתם לקחת את העניין ברצינות ולהיות האנשים האלה — מודים, מרוצים, שמחים בחלקם, מאושרים, מזמנים, רואים את הטוב והחיובי, ומתקשרים ליקום בכל סוף שבוע כדי לדרוש בשלומו.
אני מנחש שאחרי שעה וחצי של ניסיונות כנים הבנתם שאתם לא האנשים האלה וגם לא תהיו.
וחשבתם שהבעיה אצלכם.
והגעתם למסקנה שיש אנשים — רובם מופיעים ממש עכשיו בשיווק הממומן ברשת החברתית החביבה עליכם — שהחיים שלהם מושלמים ושכל מה שהם רוצים ומזמנים לעצמם מתגשם. ומהצד השני של החיים, יש אתכם.
שלא לומר, אותנו.
ושלאנשים כמונו — קוטרים, חרדתיים, פסימיים, דאגנים, רגילים — זה פשוט לא יכול לקרות.
ובכן, הרשו לי לבשר לכם שאתם טועים.
הספר הזה שונה מכל מדריך שפע שקראתם בעבר, בין היתר כי הוא אינו מדריך כלל וכלל. אני לא אלמד אתכם לזמן באמצעות כוח המחשבה בלבד כי אני לא צ׳ארלס אקסבייר מאקס־מן, וגם אתם לא. אני לא אבקש מכם לראות את הטוב בכל דבר, כי אני בעצמי לא מצליח לראות את הטוב ברבים מהדברים שקורים לי, אפילו כשהם באמת טובים. הספר הזה לא יעמיד פנים שהבעיה שלכם היא מעט מדי חומר, ושאם רק תחליפו את האוטו או תוסיפו עוד אלפיים שקלים בחודש למשכורת או תגורו בבית גדול יותר או תשקלו חמישה קילוגרמים פחות, זה יפתור לכם את כל הבעיות בחיים.
ישנם מאות, אם לא אלפי מדריכים, שילמדו אתכם ששפע הוא כסף וכסף הוא שפע, והיקום הוא הג׳יני מאלאדין שרק מחכה שתלחשו לו באוזן איזה סכום בדיוק אתם רוצים. אבל האמת היא, שאם האושר והכסף שלכם תלויים בלבקש אותם ללא הפסקה מגורם אחר, אתם לא עוסקים בשפע.
אתם עוסקים בקיבוץ נדבות.
אל תטעו בי: למרות המעטה הציני מעט, על מדף הספרים שלי יש מאות ספרי שפע שאגרתי מאז התקף החרדה הראשון שלי בגיל 23, ואני אוהב את הרעיון של שפע כפי שהתקבע בתרבות המערבית, כי איך אפשר שלא? מי לא רוצה לזמן לעצמו דברים מהיקום כאילו מדובר בסניף ענק של אמזון או להיות בהודיה כל היום? מה יכול להיות רע בזה?
שום דבר.
אבל שום עצה בספרים האלה מעולם לא התאימה לי. אני לא יודע להיות אופטימי מטבעי, ואני לא לובש לבן אף פעם כי אפשר לספור את השניות עד שאני אכתים את הבגדים. אני לא גדול בהודיה, ולעומת זאת ענק בלראות את השלילי בכל דבר, וקוטר בלתי נלאה אפילו כשדברים כן הולכים לפי התוכניות. קראתי את כל ספרי השפע והעזרה העצמית כולם, ובאובססיביות רבה, כדי לנסות ולהיפטר מהתקפי החרדה שלי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נשאו בחובם את אותו המסר בדיוק: לזכות בשפע זה קל. כל מה שאני צריך לעשות הוא להיות ההפך המוחלט ממני.
ועד כמה שניסיתי, לא הצלחתי.
לכבוד יום הולדתי ה־40, ואחרי 17 שנים של התקפי חרדה מייסרים, נחתה עלי ההבנה שהמדריך שאני מחכה לו לעולם לא יגיע, והחלטתי לנצל את כל הידע העיתונאי והספרותי שלי ולצאת למסע משנה חיים, שבסופו חלמתי להגיע רק למסקנה אחת: גם לאנשים כמוני יכול להיות שפע, והם לא צריכים לעבור כריתת אונה או לשכוח את כל מה שהם יודעים על החיים כדי להשיג אותו.
אני גאה להגיד שהצלחתי.
היום אני יכול להגיד בגאווה שאני האדם הזה שיש לו שפע.
וכשתסיימו לקרוא את הספר, אני מקווה שגם לכם יהיה.
1
לא הרבה אנשים יודעים מהו הצליל המדויק שמשמיעים החיים שלך כשהם פוגעים בקרקעית.
רוב האנשים — וכך חשבתי בעצמי — יחשבו שמדובר ב״בום״ או ב״טראח״. אבל רק מי שהגיע אל רצפת הבטון הקרה והמטאפורית שאחריה אין לחיים עוד לאן להידרדר מכיר את רעש התחתית המדויק שאין לטעות בו: צפצוף משאית שנוסעת רוורס בחמש וחצי בבוקר מתחת לחלון.
על אף שלא הייתה ארוכה במיוחד, הנפילה הזאת אל תחתית התהום הייתה אינטנסיבית, ובלי שום עצירות בדרך.
ראשון התרסק העסק שלי בקורונה, והמשכורת שלי ירדה לאפס.
אחר כך האישה שהתחתנתי איתה ואני סיימנו את נישואינו.
ואז עזבתי את הבית המשותף שבנינו, וגיליתי שכדי להישאר קרוב לילדַי הדבר היחיד שהכסף שלי יכול לשכור באזור שבו התגוררנו הוא דירה מעופשת עם חצי חלון בסלון, נטולת שקעי חשמל למעט אחד, מעלית שצריך לטפס שתי קומות רק כדי להגיע אליה, ושכן שהתחביב שלו הוא לדפוק על הקיר המשותף שלנו ולצרוח ״שקט שיהיה שם״, גם אם השעה ארבע לפנות בוקר וכולם ישנים.
או לפחות הילדים ישנים. אני הייתי עסוק בלבכות בשעות האלה.
כשחשבתי שלא יכול להיות גרוע מזה, הבית שפתחתי לסדנאות הכתיבה שלי בניסיון להתאושש ובו השקעתי את כל חסכונותי הוצף בגלל נזילה מהקומה שלמעלה, וביום החשוב ביותר שהיה לי בעסק החדש הגעתי שעתיים לפני הקהל הרב שנרשם לאירוע, רק כדי לגלות מים עד הברכיים ואת כל הציוד היקר שלי והרהיטים שלי שוחים להם בנחת באגם היפה שנקווה.
טלפון אחד לביטוח גילה שחרף העובדה שמחשבים בהחלט עונים להגדרה ״מוצר חשמלי״, עבורם זהו ״ציוד טכנולוגי״, וזאת הגדרה שונה בתכלית וביטוח שונה בתכלית. איש מנציגיהם הרבים שדיברו איתי לא טרח לספר לי את זה כמובן, וכך ציוד בשווי 87 אלף שקלים, הכולל שלושה מחשבים משוכללים מאוד ושתי מצלמות משוכללות עוד יותר, שקע למצולות באותו היום. אבל מובן שלא הכל שחור ויש גם טוב, כי הביטוח זיכה אותי על טוסטר, מכונת קפה וקומקום בסכום כולל של 387 שקלים.
תודה, יקום!
ובדיוק כשישבתי בסלון — אם אפשר לקרוא למסדרון הצר ההוא ככה — ולא הצלחתי לישון בגלל לחצים איומים בחזה וכאבים שהתפשטו בכל הגוף, וחרדת מוות אמיתית מפחד שהבנק לא יכבד את חיובי האשראי של החודש והילדים שלי ואני נתגלגל לרחוב, נשמע מחוץ לחלון הקול המוחלט והברור שמבשר שיותר נמוך מזה אין.
ביפ.
ביפ.
ביפ.
והאמינו לי כשאני אומר את זה, אין דרך איומה יותר לגלות שהחיים הגיעו אל הקרקעית המוחלטת מאשר בהרמוניה של צעקות בערבית, מנוף ומערבל בטון שבישרו, שלושה שבועות אחרי שעברתי לדירה ושלושה שבועות וחצי אחרי שבעלת הדירה נשבעה שלא מתוכנן אף פרויקט ברחוב בשנים הקרובות, שהבניין שלידי נכנס לפרויקט שיפוצים של תמ״א 38.
ושבכל יום בין חמש וחצי בבוקר לשש בערב אני אהיה חלק מהאטרקציות המדהימות המכונות ״איך מרגישים כשקודחים לך עם פטיש אוויר בתוך קרום המוח״ ו״איך זה לגור בתוך ענן אבק אפילו שכל חצי החלון בבית סגור לאורך כל היום״.
אני זוכר את הרגע המדויק שצנחתי על הספה, ניסיתי להדליק את האור, אבל גיליתי שלכבוד תחילתה של התמ״א הפסיקו את החשמל לכל הבלוק, וחשבתי לעצמי — או לפחות נדמה לי שחשבתי, כי לא הצלחתי לשמוע את המחשבות של עצמי — שזהו.
אחרי שנים של חרדות ופחדים החיים שלי צללו באופן מוחלט וודאי לנקודה שבה כל מוסכניק ממוצע היה מסתכל עליהם וקובע, ״זה טוטאל לוס״.
מתוך הספרייה שמעתי את מאות מדריכי השפע שקניתי במהלך השנים מתגלגלים מצחוק. ״איזה לוזר!״ הם קראו. 17 שנים עברו מאז שקניתי את ספר העזרה העצמית הראשון שלי וניסיתי לתרגל בעזרתו ולשנות את חיי. כתבתי מנטרות, זימנתי זימונים, ניסיתי לראות את הטוב וחשבתי שפע, ולאן הגעתי?
זהו? ככה זה נגמר?
אני באמת חף משפע?
זה רגע משונה לנסות להתחיל לדבר עם היקום. קודם כל, כי לדבר איתו תמיד היה הקו האדום שלי. דבר שני, כי גם אם הוא יענה אני ממילא לא אשמע עם כל המקדחים האלה. ובכל זאת, ברגע הכי לא אפשרי והכי לא שפעי שאפשר לחשוב עליו, ובקול שקט שלא היה לי מושג שאני יודע לדבר בו, עצמתי עיניים והבטחתי לעצמי בשקט שהחיים שלי יהיו טובים מעבר לכל מה שאפשר לדמיין.
תהיה לי אהבה גדולה.
יהיה לי בית יפה.
הילדים שלי ישמחו לבוא אלי ולא ישאלו רק מתי חוזרים לאמא.
העסק שלי יתרומם שוב.
אני אחזור לכתוב.
ואם הכל ילך לי, אם אני סוף סוף אצליח, אני אכתוב את המדריך שהייתי צריך לקרוא ברגע הזה.
והמחשבה הזאת לבדה הפיחה בי כוחות נפש אדירים שלא ידעתי שיש לי.
ארבע שנים אחרי הלפנות בוקר ההוא, אני עדיין מתקשה להגיד מה הגיע קודם במקרה שלי: השפע או הספר. אחרי הכל, הסדר ההגיוני של הדברים הוא שיהיה לך שפע בלתי נגמר ואז תכתוב איך עושים את זה, ולא שתחליט לכתוב ספר לאנשים נטולי שפע בזמן שאתה בעצמך די בטוח שהדירה הרעועה שלך עומדת לקרוס מרוב שיפוצים.
ואולי, אבסורדי ככל שיהיה, אין דוגמה טובה יותר לשפע מאשר הסיפור הזה.
האם זימנתי את הספר הזה? כנראה שלא. כלומר, יכול להיות שכן ואני לא פוסל את הרעיון על הסף. אבל חוץ מלחשוב אותו, עשיתי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו וחיפשתי אותו בכל פינה אפשרית. במסגרת התחקיר לספר נפגשתי עם מכשפות מצד אחד, ועם פרופסורים לחקר אנרגיה שחורה מצד שני, התנסיתי בכל שיטת טיפול קונבנציונלית, וגם בכאלה שממש לא, קראתי מאות מחקרים וספרים רק כדי לגלות שבדיוק כמו עם מפתחות האוטו שלי, השפע היה במקום הכי הגיוני, אבל גם האחרון שחשבתי עליו.
אני לא יודע אם אני יכול, או רוצה, להתחייב שתסיימו את הספר עשירים, מאושרים ונטולי דאגות. הלוואי שזה מה שיקרה, אבל אז יתברר שהספר הזה כנראה עבד לכם טוב בהרבה משהוא עבד לי. אני לא עשיר, לפחות לא על פי ההגדרה המילונית השטוחה, מאושר בחלק מהזמן ובחלק לא, וברשימת הדאגות שלי יש מאות, אם לא אלפי סעיפים.
ובכל זאת, יש לי שפע.
אבל רגע לפני שאספר לכם איך מצאתי את השפע הפרטי שלי ואזמין אתכם לצאת למסע דומה משלכם, אני רוצה שנניח לשפע הפופולרי ונבין למה הוא מעולם לא עבד ולא יכול לעבוד עבור אנשים כמונו. לשם כך אנחנו צריכים להציץ אל המקום שמסביר את זה טוב מכל מקום אחר.
ואני מדבר, איך לא, על "שומרי משקל".
2
כשהשורות האלה נכתבות, שומרי משקל על שלל סניפיה בישראל כבר סגורה ומסוגרת, וטוב שכך. אבל כשאני החלטתי לעשות דיאטה היא הייתה ה־דבר. ואני, במשקל 119 קילו, בהחלט הייתי זקוק לאיזשהו דבר, כי המצב שלי הלך והחמיר.
מאחר שתמיד הייתי ילד מלא, שזאת דרך חיננית להגיד שהייתי ילד שמן, פגשתי את הדיאטנית הראשונה שלי כבר בכיתה ה׳. לאורך השנים ניסיתי אין ספור דיאטות: דיאטה ״רגילה״, דיאטת סנדוויצ׳ים, דיאטת חלבונים, דיאטת אטקינס שרק יצאה אז והפכה ללהיט. ובכלל, אם הייתה איזושהי שיטה לדיאטה, היו סמוכים ובטוחים שהייתי הראשון לנסות אותה, בידיעה ברורה ומוחלטת שברגע שאגיע למספר היעד הדמיוני שהצבתי החיים שלי יהיו מושלמים.
מגיל צעיר הייתי אובססיבי לאוכל. סיימתי ארוחה ומיד חשבתי על הארוחה הבאה. אכלתי בלי שום קשר לרעב. כל עוד גרתי בבית של ההורים העניין הזה היה תחת שליטה מסוימת, אבל כשיצאתי לעצמאות ולדירה משלי בגיל 22 התכוונתי לטרוף את העולם, ומה אני אגיד לכם, לקח לי זמן להבין שהביטוי הזה מטאפורי.
לא אפרט כאן את הרגלי האכילה המביכים והחולים שפיתחתי, אבל תאמינו לי שדרושות לא מעט עבודה ולא מעט פחמימות כדי לשקול 119 קילו. ואני, מאז ומתמיד ובכל תחום, ידעתי לעבוד.
לשומרי משקל הגעתי אחרי שהייתי בהודו. לא תכננתי לטוס להודו כי הודו היא בדיוק כל מה שאני לא מחפש במדינה אחת, אבל ״ידיעות אחרונות״ שבו עבדתי שלח אותי מטעמו למשימה עיתונאית, ואני קפצתי על ההזדמנות, על המטוס ועל דוכן הפאניר הראשון שנקרה בדרכי.
זה, כך התברר לי, היה רצף פעולות שמאוד לא מומלץ לנקוט.
בדיעבד, רוב הזיכרונות שלי מהודו כוללים אסלות או ניסיונות נואשים להגיע לאסלות, והכרה שברגעיה הטובים הייתה רק קצת מעורפלת. אבל ב־14 ימים השלתי כמעט עשרה קילוגרמים ממשקלי, ובאופן משונה למדי, זאת הייתה זריקת המוטיבציה והעידוד שהייתי צריך.
כשחזרתי לארץ החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח, ונרשמתי לשומרי משקל.
יש לא מעט סברות למה שומרי משקל התרסקה: אמרו עליה שהיא בסיסית מדי, שהיא הייתה לא מסעירה, שהפשטות שלה קברה אותה. אולי זה נכון, אבל אם אתם שואלים אותי, העובדה שהיא הייתה כת כפייתית והפרעת אכילה בהתהוות היא קצת יותר משמעותית. שומרי משקל הייתה עבורי מקום חולה, אובססיבי, קשוח, משפיל ומרושע.
וזאת כנראה הסיבה שהצטיינתי בה כל כך.
השקילה הייתה בכל יום שלישי בשמונה וחצי בערב, והיום שלפניה היה סיוט מתמשך. כדי לשמור על הישגי השבוע ולציין כמה שיותר קילוגרמים שירדו ממני, בחרתי את מכנסי הג׳ינס הרזים שלי (אם לא ידעתם כמה כל פריט לבוש בארון שלכם שוקל לא באמת הייתם בשומרי משקל) וחייתי על מים ותפוחים. הכל כדי לא לעלות.
ולא ששאר הימים היו טובים בהרבה.
אולי היום, עם כל האפליקציות, זה היה יכול להיות דיסקרטי. אבל כשהייתי בן 26 העולם התנהל עם שני גביעי אשל וחוט, ולכן לכל חבר בשומרי משקל היה שמרדף עם חוברת ענקית ובולטת וגליל נייר ארוך, גדול יותר אפילו מהעמודים של ״הארץ״, שבו התבקש לכתוב באובססיביות יתרה כל דבר — ואני מתכוון לכל דבר — שאכל. בתיק שלי היה גם משקל מתכת אדום קטן כדי לשקול את המנות, ואפילו אם לקחתי ביס מעוגה הייתי צריך להעביר אותו קודם דרך המשקל, להוציא את גליל הנייר העצום, לדפדף בחוברת עד האות ע׳ כדי לבדוק את כמות הנקודות, ולכתוב: ״עוגה, 14 גרם — 1.5 נקודות״.
ואם זה נשמע לכם מסויט ומופרע וחולה, זה בגלל שזה בדיוק מה שזה.
למעשה, היום אני יכול להגיד ששומרי משקל, ממש כמו גלגוליה המודרניים, הייתה רחוקה מלהציע איזשהו פתרון אמיתי. היא רק הציעה לקחת את הפרעת האכילה הבעייתית שלך ולהמיר אותה באחרת. זה הכל. ועלי זה התלבש יופי.
מפגשי המתנ״ס של הקבוצה היו, בניגוד לטענות בהספדים עליה, סוערים מספיק. משקל לבן גדול ממדים ניצב באמצע החדר, ואחרי זמן מה בקבוצה גם הופיע לי גם בסיוטים. כולנו היינו יושבים במעגל בשקט מופתי, ומירנה המדריכה הייתה קוראת לנו אחד אחד. כל מי שהיה מגיע היה חולץ נעליים ועולה ברגליים רועדות.
מירנה הייתה משחקת עם המשקולת.
מזיזה אותה לצד אחד.
ולצד שני.
מעקמת את השפה.
משחקת עם המשקולת עוד קצת.
ובסוף מכריזה בקול רם, ״עומר ירד 700 גרם השבוע!״ וכולם היו מוחאים כפיים.
זה היה התרחיש אם ירדת במשקל.
מי שהיה עולה במשקל באותו שבוע והעז להגיע לשקילה היה שומע אופרה אחרת לגמרי. מירנה הייתה מכווצת את הפרצוף, נאנחת ואומרת, ״אלון עלה״, בלי להגיד מספר, וכותבת לו בשקט רועם את המספר החדש.
בהתחלה היינו מוחאים כפיים גם למי שעלה במשקל כי כל הכבוד שהוא הגיע והעיקר התהליך, אבל מירנה גדעה את מחיאות הכפיים האלה מהר בצעקות, ״לא! לא! אנחנו לא מוחאים כפיים לשמנים!״
אחר כך היא עברה על גליל הנייר האישי מול כולם והקריאה בקול רם חלקים נבחרים ממנו, תוך כדי שהיא מביישת ומבקרת את האיש על שהעז להכניס לפה מאכלים שיש בהם קלוריות. ואם האוכל שלכם הוא לא דבר שמביך אתכם, דמיינו מישהי מקריאה לקבוצה של אנשים זרים שאמורים להיות קבוצת תמיכה את חיובי האשראי או את הפנטזיות המיניות הכמוסות שלכם, ועל כל דבר שואלת ״בשביל מה היית צריך את זה?״ ונוזפת בכם בפומבי.
מי שרק התחיל בתהליך היה מנסה לענות לה. מי שהיה מורגל במירנה היה משפיל מבט ושותק, כי ידע שזה הרע במיעוטו.
כעת בוודאי תשאלו למה לא להחליף מדריכה, ואני אענה שניסיתי שתיים אחרות, ומירנה הייתה בעלת הלב הרחום והחנון מכולן. מדריכה אחת הכריחה את כל מי שעלה במשקל לעמוד כל הפגישה, ומדריכה אחרת חבטה במשמינים על האף במלפפון, גזר או קישוא.
לקח לי זמן — וזה קרה הרבה אחרי שנמלטתי משם — להבין ששומרי משקל לא עבדה על נקודות או על ירקות או על אורח חיים בריא כפי שהיא עצמה הצהירה, אלא על דבר אחד בלבד, מנוע אחד חזק מאין כמוהו שקל להפעיל אצל כולנו: אשמה.
צריך להיות די עיוור או די דפוק או שניהם יחד כדי לשקול כמעט כפול — ולעיתים אפילו יותר — מהאישה ששוקלת אותך, להיות גבוה ממנה בשלושה ראשים, ובכל זאת לתת לה לחבוט בך עם קישוא או לעלוב בך כאילו זו דרכו של עולם.
נוסף על כל אלה, וכנראה החשוב מכולם — אי אפשר לרדת במשקל כל הזמן. למעשה, ירידה רצופה במשקל שנמשכת למעלה משישה חודשים, גם אם בהליך דיאטטי, נחשבת על פי כל לקסיקון רפואי לתופעה מדאיגה ומלווה בקריאה להתחיל סדרת בדיקות. הגוף הוא מכונה מורכבת, כולנו יודעים את זה. מדעית, אי אפשר לרזות בכל שבוע לאורך זמן. אלא שלהודות בכך זה סלוגן שפחות עובד בברושור, מדבר על המילה המפחידה ״תהליך״ ולא מאפשר להכות אנשים בירקות שורש. חמור מכך, זה לא מעורר את מנגנון האשמה, שהוא המנוע הכלכלי האמיתי שמאחורי ההצלחה של שומרי משקל.
ירדתי יותר מ־30 קילו בשנה וחצי בתוכנית. השיטה התאימה לי בול והתיישבה נהדר על האופי החולה שלי.
ונכון, הייתי רזה יותר. אבל לא הייתי בריא יותר בשום אופן.
התנהגויות מוזרות התחילו להופיע אצלי כמה חודשים לתוך קבוצת התמיכה. התחלתי לרוץ באובססיביות כדי להרוויח עוד ארבע או חמש נקודות. התחלתי לפורר מנות ולהפריד מרכיבים. אם ידעתי שיש לי חתונה או אירוע אחר הייתי מפסיק לאכול 48 שעות לפני ושותה רק מים עם חומץ. כל מאכל שאי פעם עשה לי טוב יצא מהתפריט. המחשבות על מירנה משפילה אותי מול כל הקבוצה, דבר שקרה לי פעם אחת יותר מדי, לא יצאו לי מהראש. חשבתי על אוכל כל הזמן בדיוק כמו פעם, והעובדה שחשבתי על קינואה וכוסמת לא הפכה את זה לטוב או לבריא יותר. אוכל עדיין נשאר מרכז החיים שלי ומרכז המחשבות שלי, ועכשיו הוא אמלל אותי בדרך אחרת.
ולא, לא נראיתי טוב יותר. לפני כן הייתי אולי שמן ומוזנח, אבל עכשיו נראיתי כחוש וחולה.
שנה וחצי לתוך החברות בשומרי משקל הנפש שלי קרסה סופית. זה קרה כשאבא שלי חגג יום הולדת והחליט שנצא כולנו — הוא, אמא שלי, אחותי ואני, למסעדה מזרחית לכבוד המאורע.
הסלטים הגיעו לשולחן בקצב מסחרר, ואני, שהנחתי את המשקל האדום על השולחן, מדדתי ביס אחרי ביס וכתבתי בגליל הנייר שהיה על הברכיים שלי כי לא היה מקום על השולחן: ״סלט כרוב ללא מיונז, 4 גרם — 0.5 נקודות״, ״סלט ירקות עם שמן ולימון, 10 גרם — 0.5 נקודות״. אילצתי את צוות המסעדה לומר לי את כל המרכיבים בכל סלט (״אז תלך בבקשה לטבח ותשאל אותו כמה כפות מיונז בדיוק יש בסלט העגבניות כי זה קריטי״), והייתי לא רק בלתי נסבל אלא בעיקר אומלל מאוד.
הרסתי את הערב, עצבנתי את כולם, ואת רוב האירוע ביליתי בחוץ על ספסל, אחרי שאמרתי ששבעתי ובעצם גוועתי ברעב.
באוטו בדרך חזרה חשבתי לעצמי שזאת לא נראית לי כמו התנהגות שפויה במיוחד.
עצרתי בתחנת דלק.
השלכתי את החוברת, את גליל הנייר ואת המשקל לפח שמצאתי שם.
קניתי כריך עם שניצל.
זרקתי חצי ממנו לפח, אבל זה סתם כי הוא היה מאוד לא טעים.
ומעולם לא חזרתי לפגישה של שומרי משקל.
מניסיוני האישי כבן אדם אני יכול להעיד שככל שזה נוגע אלי אני תמיד מחפש את הפתרון הקל, אבל כמעט אף פעם לא מוכן להיישיר מבט לבעיה. לכן, כל מה שרציתי הוא שמישהו ייתן לי כבר את המתכון להרזיה ואת שורת הצעדים הקסומה למראה שתמיד חלמתי עליו, בלי לשאול שאלות כמו, למשל, איך הגעתי למצב שבו אני נראה ככה מלכתחילה.
עכשיו נשאלת השאלה למה הדבר דומה.
אה, כן, אני יודע.
כל אחד ממאות מדריכי השפע שקראתי הציע שיטה הכוללת שלבים ברורים וקלים לביצוע, אבל אף לא אחד מהם אמר, ״תקשיב, כדי לפתור את זה באמת אתה תצטרך לגעת בחלקים השחורים ביותר בנשמה שלך״.
ובעצם, למה להגיד? זה לא נעים, זה כואב, זה מלכלך, זה לא פרקטי, זה כרוך בהמון עבודה ולא ידגדג את רשימות רבי המכר. קל בהרבה לייעץ למכור את הפרארי שלך ולנעוץ קלישאות כמו ״אם אתה רוצה לחיות חיים רגועים ומשמעותיים יותר, אתה צריך לחשוב מחשבות רגועות ומשמעותיות יותר״, שזה ציטוט משמעותי לגמרי מעמוד 57 של הנזיר שמכר מאות מיליוני עותקים ברחבי העולם. ומה אני אגיד לכם, זה מפתה כל כך.
ראיתי את ״הסוד״ יותר מ־30 פעמים. קראתי אותו שש פעמים לפחות, מהפעם הראשונה שנתקלתי בו בצבא ועד הפעם האחרונה שהייתה לפני חמש או שש שנים. אם מעולם לא נתקלתם ב״הסוד״, השיטה פשוטה עד כאב: השלב הראשון הוא לבקש ולדמיין את הדבר, כאילו הוא חלק מחייך ממש.
השלב השני הוא להאמין (״אל תפקפקו לרגע באמונתכם בסוד. רגשות של פחד, כעס או עצב יכולים לשבור את אמונתכם״).
השלב השלישי הוא כמובן לקבל.
לא קיבלת? טעית באחד השלבים. נתת לרגש שלילי להיכנס לתודעה ולכלכת אותה. אתה אשם בכך שאין לך את כל מה שאתה רוצה בחיים. רק אתה.
רק אתה.
רק אתה.
זאת שיטה יעילה מאוד משתי סיבות: האחת, היא לא שואלת שאלות קשות, ואין בה שום חשיבות למבנה נפשי או לתודעות שונות. והשנייה, היא מעבירה את כל האשמה אליך. רק חסר שרונדה בירן, מחברת הספר, תצא ממנו ותכה אותך בקישוא וגמרנו.
העובדה היא, והיא נבדקה והוכחה בעשרות מחקרים שונים, שאנחנו לא יכולים לשלוט במחשבות שלנו. אנחנו יכולים להתבונן בהן בעזרת מדיטציה, אנחנו יכולים לשנות תהליכי מחשבה וחשיבה, אבל את המחשבות עצמן אנחנו לא יכולים לשנות. על פי מחקר שערך הפסיכולוג ד״ר ג׳ורדן פופנק באוניברסיטת קווינס באונטריו ונעשה על ידי סריקות מוח, בראשו של אדם ממוצע עוברות כ־6,200 מחשבות ביום. על פי מחקר של הקרן הלאומית למדע, כ־80 אחוזים מהן, אם ירצה ואם לא, יהיו שליליות. זה היה כך מאז ומעולם, ושום סטיקר של ״תחשוב טוב — יהיה טוב״ לא יצליח לשנות את זה.
אבל להאשים את תורת השפע הפופולרי בדמגוגיה זולה ובשיווק פשטני זה קל מדי ויספר רק חצי מהסיפור, ואפילו לא את החצי המעניין שלו. כי השאלה המעניינת באמת היא השאלה: אז למה?
כי אם המידע שמחשבות שליליות הן חלק בלתי נפרד ממוח בריא ומתפקד הוא זמין ואמין ומהימן ומוכח מחקרית, אז למה יש תורה שלמה שמבוססת על להפוך אותן לאויב מספר אחת ולגרום לכם לעשות משהו שהוא לא רק על סף הבלתי אפשרי, אלא גם לא נחוץ ויש אפילו שיטענו שלא בריא?
כי המנגנון של השפע הפופולרי הוא בדיוק אותו מנגנון של שומרי משקל, והוא מונע ומופעל ומתפרנס מאותו גורם בדיוק: הוא סיפור טוב.
והבעיה איתו היא שהוא סיפור טוב מדי.
וזה תמיד סיפור פשוט ומפתה על פתרון קסם קל ופשוט לכל הבעיות שלך, אם רק תעקוב אחר השלבים. אבל הקסם האמיתי של הסיפור הזה הוא שברגע שהוא נכשל — והוא תמיד נכשל — הוא כבר השתיל בך את התפיסה שזאת אשמתך בלבד. אתה לא עקבת מספיק טוב אחר השלבים. אתה לא האמנת מספיק. אתה לא ניסית מספיק. תמיד אתה.
וככה זה עובד: בהתחלה מספרים לך סיפור מפתה על פתרון פשוט — אם רק תספור נקודות, אם רק תחשוב חיובי, אם רק תדמיין מספיק חזק. אתה נכנס פנימה מלא תקווה, וברגע שאתה בפנים, מתחילים להפעיל את מנגנון האשמה. כשלת? זאת אשמתך. לא הצלחת? לא התאמצת מספיק. עלית במשקל? בטח אכלת משהו אסור. המחשבות השליליות חזרו? כנראה לא באמת האמנת. וככה, סורג אחרי סורג, הסיפור המפתה הופך לכלוב, ואתה הופך להיות האסיר והסוהר גם יחד. זה גאוני, אם חושבים על זה, כי איך תצא מכלא שאתה עצמך בנית?
אין לי צל של ספק שאם אתם רוצים לרזות ותזנחו את כל מה שאתם אוכלים עכשיו לטובת ירקות מאודים, דגים רזים, פחמימות מלאות וכוסמין, תרדו במשקל. יתרה מכך, אם תוסיפו לתפריט העינויים הזה ריצה של שעה מדי יום, אין לתאר את השיפור העצום שיחול בגופכם.
אבל בהנחה שאתם אנשים ששואבים הנאה כלשהי מהחיים, במשך כמה זמן תוכלו לעשות את זה? שבוע? שבועיים? חודש? חצי שנה? כמה זמן יעבור לפני שהקיצוניות השנייה שעברתם אליה תאמלל אתכם בדיוק באותה דרך, אם לא חמור מכך, והאשמה המתודלקת היטב אצלכם גם ככה תתניע ותעשה בכם שפטים?
אני משוכנע שתצליחו לענות בעצמכם על כל אלה, אבל עכשיו כשאתם יודעים שאני אובססיבי לאוכל אני חש בנוח להאכיל אתכם בכפית ולהגיד שהשיטה ב״הסוד״, ב״הנזיר״ ובשומרי משקל היא אותה שיטה בדיוק: לזרוק הצידה את האופי שלכם, את האינדיווידואל שאתם, את הדרך שבה אתם חושבים ואת נסיבות החיים הייחודיות שלכם, להתעלם מהם לחלוטין, לגרום לכם לנסות לשלוט בהכל, כולל במה שאתם לא יכולים לשלוט בו בשום אופן — ולהאשים אתכם כשאתם לא מצליחים לעשות זאת.
ואז התחלתי לשאול את עצמי איזה אנשים יציעו דבר שכזה ולמה המנגנון הזה מוכר לי כל כך. ואת התשובה לשאלה הזאת, ששינתה את נקודת המבט שלי על העניין כולו, מצאתי במקום האחרון שחשבתי לחפש בו: בהתקפי החרדה שלי.