מלכת השוקולד

״Non, je ne regrette rien״

פרולוג

על החוף בתל אביב האוויר קר, לצידי חברים ואני צוחקת מבדיחה שלא שמעתי. ראשי זז לאחור בתנועה מפתה, כולם מסביבי מחייכים. פתאום שעון החול שיצרתי בכף יד אחת נעצר. אני מתבוננת כיצד גרגרי החול עומדים בין שמיים וארץ. התמונה משתנה, כולם זזים לאט, כמו בהילוך איטי בסרט, בזמן שליסה מעבירה את כף ידה על המותניים שלי ומתעכבת על הקימורים, ואני... בקושי נושמת. היא משרטטת עיגול סביב הטבור שלי, הסרעפת עולה ויורדת במהירות. האם אני מלאה מדי ואיך זה שאני מתרגשת. הפרצופים מיטשטשים, פני השמיים נצבעים בכתום זרחני. המים מגיעים באיטיות אל כף ידו של גל, הירח מתקדם וגדל, זרת נוגעת בזרת.

לפתע נפערים השמיים, ברק חוצה אותם לרגע ונעלם, אף אחד לא שם לב חוץ ממני. אני מתבוננת בהם, עדיין זזים לאט מדי, מישהו מותח את החוטים, משהו לא בסדר בתמונה. הכול נגמר, זה הזמן לקחת את הגיבורה ולהעביר אותה למקום אחר, היא לא באמת יכולה להיות כאן, היא לא אחת של חבורות, היא אחת שלא תדע גם אם היא תהיה נאהבת. לפתע מתוך הפצע הפתוח בשמיים נשלחת אלי קרן שמש, סנה בוער, והדמות שלי מתרוממת ומתחילה ללכת כאילו מישהו נותן לה יד בלתי נראית. "הֵי את! תעצרי עכשיו!" ואז אני רואה, הם כולם נהיו גמדים, אפה הנשרי של ליסה מתעקם מעט כשהיא מתחילה לחייך.

"בואי אחרי!" שחר מגיחה משום מקום, שערה סתור על פניה, היא מרחפת אלי מעל המים, הרוח שורקת בחוזקה, אני מנסה להתרומם. ליסה מביטה בי, חצי חיוך, קצות פיה חתוכים, אל תלכי איתה. כל אחת מושכת לכיוון אחר. אם הן רק היו מבינות מאיפה אני באה, תמיד מוקפת בנות, ברגע שהבנים עזבו אותנו לישיבות, והפכו לתלמידים "חכמים" ואנחנו נשארנו מאחור, טיפשות, מיותמות, מתחילות לטפס אחת על השנייה. גל, מצידי השני, מגעו חם, תופס בכף ידי, "בואי נלך יחד." אני מושיטה לו את ידי ולא מגיעה אליו, שנינו מותחים את זרועותינו לזרוע אחת ארוכה, אצבע אל אצבע, נוגע לא נוגע ואני מבחינה פתאום שמישהי רוכנת אל גופו, מענגת אותו והם הופכים לגוש גדול, מושכים למטה, כמו החוטאים בציור הפרסקו של מיכלאנג׳לו.

אני יודעת פתאום, חץ של ודאות, אין לי ברירה אלא לקום וללכת בעקבותיה של שחר. "חכי לי, בבקשה אל תלכי," אני קוראת אליה וקולי לא נשמע. אני לא מתאימה לכאן בשום אופן, אני לא מתאימה לשום מקום ומעולם לא התאמתי, עומדת, כנציב המלח, איני יכולה לחזור אחורה, הכוהנים בבית הכנסת לא יתפללו על נשמתי הבוגדנית. רק היא מבינה ומקבלת אותי כמו שאני. שחר מתקדמת ואני אחריה, כמעט משיגה אותה, המזח שורט את כפות רגלי, שחר רצה קדימה, מתאחדת עם קו האופק. מישהו קורא בשמי מהחוף: "טליה, תחזרי! חשוך שם!" נשמעת זעקה. אפילו לא שמתי לב שכבתה השמש בינתיים וגווני הכתום הפכו סגולים כהים, המים מתנפצים והמלוח בשפתי ודמות שחורה לפני. אני רודפת אחרי צל, הסלעים נשברים ממכות הגלים, לפני בור, הרחקתי לכת. מישהו עוד מנפנף מהחוף, לא, אני מדמיינת, הרי הם ממשיכים לצחוק שם, כבר לא בהילוך איטי, מלטפים אחד את השנייה. אני נחתכת, עקבותי דם, איני רואה דבר, מנסה לחזור אלא שכוח מסוים מושך אותי, גופי מכופף נגד הרוח ואיני יודעת מה לוקח אותי לתוך הים, לקצה זנבו הזוהר של הירח.

אולי זה בסדר? מיד אגיע אל הקו המנצנץ במים והצעקה תשתחרר ולא אצטרך עוד לחשוב את אותן המחשבות ולהרגיש את הצער. אני מתחילה להתפשט, צרחות מהחוף, הם כולם מאחורי רוצים לקפוץ למים, משפריצים בכבדות, חבורת כרישים מוכי כלבת. חושבים שהם יכולים להפוך אותי לחלק מהם אם אטרוף ואשסע בשינַי את הדגים הקטנים ואקרע ואבעט שוב ושוב בצלעות העולות ויורדות.

מעלי ענן של גשם מתחיל להשיל מתוכו טיפות גדולות מדי, האבנים חלקות יותר ויותר והבגדים נרטבים, מכבידים עלי ואני רועדת מקור, עוצמת את עיני ושפתי נפרדות, "מודה אני אלוהי ואלוהי אבותי." אני זורקת את החולצה אל הים, מקלפת מעלי את המכנסיים שנתקעים בקיפולי הגוף המסורבל. "למה מסורבל?" קול מוביל אותי מבחוץ ואני רואה פתאום; אני במקלט התיאטרון ולא בים. שוב הלכתי מהר מדי, קליפות הנפש שלי נשרו מהר מדי כמו הבגדים, ואדם שואל, "הכול בסדר? טליה! אם את לא מרגישה בטוחה — אפשר להפסיק." ליסה וגל מביטים בי מהמעגל, עיניהם בוהקות, רק שפתיו היפות של ניב קוראות אלי, "הישארי." אני נכנסת אל תוך הגיבורה שלי, קופצת איתה יד ביד לתוך החשכה שבים. הכול בשביל להפסיק את הכאב.

פרק ראשון

רגל אחת שלי בצד "הנכון", זה של הילדות הטובות, והרגל השנייה כבר באוויר החופשי ואני עומדת שם, תקועה על החומה, וחושבת שבכל זאת הייתי צריכה להצטער. בני אדם מרגישים משהו כשהם עוזבים מקום שהיה חלק מהם מאז שהם מכירים את עצמם.

חודש לפני סוף כיתה ח׳ ואני מבינה פתאום שכלום לא יחזור להיות אותו דבר. מולי חומת הבטון של בית הספר היסודי, עליה ציור בצבעי פסטל דהויים ואני גבוהה מכולם, מרגישה את המגע המחוספס של חצאית הג׳ינס בין רגלי ודוחפת אותה אפילו יותר פנימה, שלא יראו לי את התחתונים, ושהירכיים שלי לא ישתפשפו על האבן.

מעניין איך יסתכלו עלי מעכשיו, כשאחליט אהיה בוודאי "האחרת". מאז שאני עם יעלי, החברות הוותיקות יותר, אפילו לא מנסות. התרחקתי כבר מזמן מעתליה הנהדרת, פאר היצירה של אמא שלה ושל העולם, שמנגנת פסנתר כמו מלאך ומקבלת ציונים טובים מכולם וגם, כמובן, רזה מכולן. התרחקתי מבית הספר, הפסקתי אפילו להכין שעורי בית, אבל הציונים עדיין בסדר.

יעלי מגלגלת קבוצת שערות דקה סביב האצבע שלה. "טליה, נו, בבקשה, תקפצי כבר!"

הרגליים שלי חסרות תחושה, הירכיים נמעכות, לבנבנות עם פלומה כהה, השומן נשפך. יעלי צודקת, התעכבנו מספיק, תכננו את זה כל כך הרבה זמן ועכשיו אני נתקעת.

מרחוק אני רואה חבורת בנות רצה בשיעור התעמלות, עורי בוער, איך לא חם להן עם טרנינג ארוך!

אני נזכרת בריצות שמקיפות את בית הספר, עד שהחלטתי שדי, כל מה שאני צריכה זה לרמוז למורה כי הגיע הזמן הזה בחודש. בפעמים הראשונות באמת לא הצלחתי לרוץ! פחדתי שהתחבושת לא תספיק. הנה אני, צעירה בכיתה ה', רצה במכנס הקצר, האפור עם הפס הלבן, אל השיעור והמחנכת מהכיתה המקבילה עוצרת אותי, קולה חד, האם הדם עבר את התחבושת והכתים את מכנסי?! אני משותקת. היא יורקת עלי מילים שאני לא זוכרת, אבל המבט שלה בירכיים שלי צורב. אסור לחייך, אני חוטאת, מפתה. השלכתי את המכנסיים הקצרים באותו היום למכל האשפה, במורד הבניין. אמא שמה לב שחסרים לי מכנסיים קצרים להתעמלות, היא אומרת שנקנה חדשים ואני בוחרת ב"מכנסי בנים" עד הברכיים.

אמא חושבת שאני מסוגלת להחליט לבד וסומכת עלי שאדע מה לעשות: "לפעמים חייבים לבחור עם הרגש ולא עם ההיגיון." אבא מרים גבה, כל חייו הוא חוקר, אוסף מידע, הוא יכול להישאר ער לילות ארוכים כשהוא כותב מאמרים חדשים. פעם הוא לא אכל איתנו ארוחת ערב שלושה ימים, כי הוא נתקל בבעיה מתמטית: "מתמטיקה היא הפילוסופיה של החיים," הוא מנסה להלהיב גם אותי, ללא הצלחה. הוא בקיא בתחומים רבים, אבל אחד מ"תענוגות השבת" שלו, זה לחזור ולקרוא בתנ"ך המרופט שלו, "הספר הכי טוב בעולם, חד־משמעית!" אני מביטה באבא, לעיתים רחוקות הוא יוצא מגדרו. אני חושבת על המצוות שלמדנו בשיעור דינים, מצוות שמישהו הסיק מתוך "כתבי הקודש," אבל מי אמר שמי שכתב אותם ידע מה הוא עושה... ששש, אסור לשאול! אבל הראש שלי לא מפסיק. מה אם אני עושה טעות שאי אפשר לחזור ממנה.

אני חושבת על השיחה בין ההורים לפני מספר ימים, אבא הופיע בסלון בשיער סתור, משקפי הקריאה מתנדנדים בשרשרת החוט, אמא מארגנת באיטיות את השולחן הגדול לארוחת ערב.

"הופכים את תיכון קציר לאולפנה! זה סופי! היית מאמינה?" הוא שואל.

"ברור," אומרת אמא, החיוך הפנימי לא משתנה, "זה התבשל עוד כשאנחנו למדנו שם ורוב התלמידים מהמחזור שלך ושלי סיימו את התיכון ויצאו בשאלה."

"אני פשוט מקווה שהרב לווינשטיין ימשיך ללמד מתמטיקה ושצוות המורים יישאר ברמה גבוהה!"

"לווינשטיין?!" אמא נדהמת, "הוא הראשון שהייתי מוציאה משם, כבר אז הוא לא הסיר את מבטו מהחצאיות שלנו וזה קרה לפני שנים, כשהוא רק התחתן!"

"אני בטוח שאת טועה," אבא אומר, "והילדה לא חייבת להאזין להצהרות מוגזמות."

אמא ממשיכה, בלי לעצור. "גם בנוגע לרמה הגבוהה של המורים, אני לא בטוחה שאני מסכימה," היא פורשת בתנועות חותכות את המפה.

אני רוצה לעזור לה, משהו קרה. אמא, אל תתעקשי, את לא רואה? אבל לא יוצא לי קול.

"בחינוך הדתי שואפים למצוינות! תיכון קציר הוא תיכון ברמה גבוהה מאוד, אולי הכי גבוהה בארץ!"

אמא ממשיכה בשלה. "מורה צריך קודם כול להיות בן אדם, לחנך לערכים טובים ולא לציונים גבוהים."

"השכלה זה הדבר הכי חשוב בחיים, ואם יש משהו בחיים שלי שאני מצטער עליו..." אבא נעצר, אבל אני יודעת בדיוק איך המשפט מסתיים: זה שלא סיימתי את הדוקטורט שלי.

וזה בגללי, גם אם אמא אומרת שאני מדברת שטויות, אבל כשנולדתי אבא היה לקראת סיום התזה שלו. "...ואז את נולדת, והוא עבר למחקר על הנסיכה שלו," אמא צוחקת.

אבא מתיישב בכורסה שלו, אבל מתרומם מיד ולא אומר דבר, אולי הוא שכח את הספר שלו.

אני רואה מתחת לחיוך של אמא, היא טועה בסדר של הצלחות בארון.

"הפעם אני לא מוכנה לוותר!" היא נועצת את דבריה.

אני מחפשת רמז בגבו השקוע כל־כולו במדף הקלסרים בספרייה הגדולה.

אני מכניסה קסטה של מחזות זמר לטייפ, בא לי לרקוד ממש כמו כשהייתי קטנה. האם אני יכולה להרים את מבטם, לשלוף אותו מתוך הרצפה. תראו אותי! אני רוצה לצעוק. אבל אז אני מחליטה להפסיק להתחמק, הזמן נגמר, הקול שלי נשמע גבוה:

"את זוכרת, אמא... שדיברנו על התיכונים השונים?"

"כן," היא עונה, "יש את התיכון הטכנולוגי, זה שצמוד לשק"ם בגבעתיים."

אבא מסתובב פתאום. "זאת לא אופציה!" הוא נעצר, אני רואה שהוא רוצה לומר משהו ואז מתחרט וממשיך לחדרו, הוא חייב לאחוז בספר, והספר שלו לא כאן. אמא כנראה סידרה את הדברים. אני מבחינה בזווית העין בערמת ספרים על השולחן במטבח, ומופתעת, אולי הם מיועדים למסירה.

"זאת לא אופציה מועדפת, אבל זה תיכון קיים," אומרת אמא בקול שקט, אבל החיוך הקפוא לא תואם את עיניה.

"גם לא ללמוד בכלל זאת אחת האפשרויות הקיימות!" עונה אבא בטון שאני לא מכירה וממשיך לצעוד במסדרון בגב זקוף, מכבה את הדוד ב"קליק" זועם. אבא השקט והטוב.

"תיכון אמירים!" אמא ואני אומרות כמעט ביחד ואבא נעצר.

"תיכון מעולה, נחשב מספר אחת ברמת גן," אמא אומרת ואני ממשיכה אותה. "חייבים ציונים גבוהים כדי להתקבל אליו!" אני מוסיפה, כאילו נזכרתי הרגע:

"...ושמעתי שיש שם מגמת תיאטרון ייחודית, שמעלים בה מחזות של שייקספיר."

אגרוף כף היד נפתח, אני מכירה אותו הכי טוב בעולם, הוא אף פעם לא כועס עלי. הוא חוזר לסלון ומתיישב בכורסת הקריאה שלו. נראה שהציונים הגבוהים פגעו בניסיון להמשיך להזעיף פנים, לתיכון היה שם של בית ספר לתלמידים מצטיינים.

"זה התיכון הכי נחשב ברמת גן, הבת של מירה סיימה אותו בהצטיינות וקיבלה מלגה ללימודי הנדסה בטכניון," אני צופה בלהטוטנית.

אמא נוגעת בכתפי, "ואת... תפסיקי לדאוג, עוד נמשיך לדבר על זה, יש לך זמן." היא הולכת חזרה למטבח, ומותחת שפתיים לחיוך.

חשבתי על האופציה ללמוד באמירים כבר מזמן. יעלי סיפרה לי על בת הדודה שלה, שלמדה איתנו ביסודי אבל עברה ללמוד שם. היא הייתה רואה אותה כל יום עם חבריה, הן גרות בדירות שכנות בבית צמוד קרקע. גם אני ראיתי אותה לפעמים, היא הפכה לאט לאט לאחת מהם: ג'ינס הדוק, עם חבר צמוד, שערה בתספורת קארה קצרה וצבעו אדום. יעלי סיפרה שהיא שיחקה בתפקיד ראשי בהצגה במגמת התיאטרון בשנה האחרונה שלה בתיכון. יוליה של שייקספיר. יעלי ואמא שלה הוזמנו להופעה ואני שמעתי הרבה על הדמות השברירית, בשמלה הדקה, עומדת על פיגום בבמה, במרפסת בחדרה ועל פניה דמעות אמיתיות, יעלי נשבעה! ראיתי אותה מול עיני, יפה יותר ממה שאפשר לחלום, בוכה מאהבה, אני מערבבת אותה בראשי עם מריה שראיתי בסרט ומוסיפה את אופליה, אותה פגשתי במחזה המלט, המחזה השייקספירי היחיד בספרייה של אבא.

"שלום, נעים מאוד, אני טל," כך אציג את עצמי בתיכון החדש! אולי טלי, כן! טליה החדשה והמשודרגת! טליה שליבה ופיה שווים, ולא טליה שנוגעת בעצמה וחושבת כל היום על בנים, אבל עושה כאילו היא מתפללת. בוקר בוקר אני יושבת באותה פינה באולם הענקי שהוסב לאולם תפילה. המקום הקבוע שלי ליד החלון, צמוד לווילון הארוך שמוסט הצידה ונותן לי מסתור. יעלי שומרת לי עליו, היא תמיד מגיעה לפני. אני שוכחת לפעמים שאני נכנסת אל אולם התפילה, שפתי לעומת זאת, עדיין נעות, כמו של כולן ובאיזשהו שלב אני מתרוממת לקידות, לאותו ריקוד אלילי. אני רוצה את יעלי איתי אבל באותה נשימה, אני רוצה להיות חדשה.

האם יעלי בכלל תצליח לשכנע את אמא שלה להצטרף אלי לתיכון אמירים? אמא של יעלי עשתה הכול עבורה, אבל מאז שאבא שלה מת, היא עבדה ללא הפסקה והתיכון הזה כל כך רחוק מהבית שלה. אבא שלה היה מאוד חולה, שלוש שנים, הוא תמיד שכב במיטה בחדר השינה וזה היה התחום היחידי שמעולם לא דיברנו עליו. היא כמו התעלמה מנוכחותו הקבועה של המוות בביתה.

זה לא שאני שונאת את בנות הכיתה, אותן בנות שלומדות איתי יחד עוד מהגן, חלקן ממש נחמדות וטובות, אפילו עתליה, מלכת הכיתה המעצבנת, כולן סך הכול מסוג האנשים המחונכים והטובים שיקומו באוטובוס ל"והדרת פני זקן". אבל הן לא יודעות מי אני ואני גם לא מנסה להסביר להן. חוץ מזה, גם כשאני מנסה לדמיין את עצמי באולפנת קציר, אני לא מצליחה.

תיכון קציר, עוד לפני שהפך לאולפנה לבנות בלבד, היה המקום בו האהבה שלהם התחילה. אמא, שישיסטית בקוקו חום גבוה, שערה המלא מתנופף ברוח ואבא, כנראה השמיניסט הכי חתיך בתיכון, מלווה כבר אז בחבר׳ה הדתיים שלו. אני רואה אותם בדמיוני — החבורה של אבא, מול חבורת הבנות שאמא מובילה, אמא היא ריזו מ"גריז" בקוקו גבוה, בצעד גאה, בריקוד מפתה, שהרי חברותיה, הבנות כבר "לא מאוד דתיות" כמו שאמא מספרת. אמא הייתה מסוג הבחורות שגברים נלחמו עליהן, אבא היה צריך לפלס את דרכו אליה דרך הנחיל המזמזם סביבה. בנים מול הבנות, עדיין לא התחלקו זוגות־זוגות לתיבת נוח. אבל אני לא רוצה להינצל מהמבול, לפעמים נדמה לי שאני מחכה שהוא כבר יתחיל.

כאן בבית הספר מדברים על יום הדין, היום בו אלוהים בוחן ובודק ומחליט מי ייכתב בספר החיים ומי בספר המוות. כשהייתי קטנה, אולי בכיתה ג׳, בליל שישי אחד, ישנתי חזק והתעוררתי בפתאומיות, גופי מוטח קדימה. חשבתי שאני שומעת קולות בבית, לא היה בזה שום היגיון. בדרך כלל הייתי קוראת לאמא לבוא, אבל בפעם הזו קמתי לחפש אותה, דורכת בכפות רגליים קרות על רצפת המסדרון, משתרכת בין הצללים שמשחקים על הקיר. כשאני מתקרבת אני מגלה את האור בסלון: האדום נכנס בצהוב בעיסה צבעונית מהבהבת, כמו מתקן בלונה פארק. אוזנַי מצפות לדממת השבת ונדרכות כשרעש זר חודר לאוזני ובעינַי הבזק של אור, הורי בסלון יושבים זה לצד זה על הספה והשלט ביניהם. עיניהם הזגוגיות נעצרות לעוד שבריר שנייה במסך אחרי שהם רואים אותי. אבא קם ראשון, אוסף אותי אל זרועותיו ואמא מכבה במהירות ובשתיקה את המסך, ניגשת למיטתי ומסיטה את השיער הדבוק ללחיי, מנשקת את מצחי ומכרבלת אותי בתוך הפוך החם.

בבוקר הייתי שקטה, מילים כמו חטא מרחפות מעלי בכיתה ובבית הספר. החמור מכול הוא לחלל את יום השבת לקודשו וזוכרו שבו כולם נחים ומי שחוטא עונשו כרת. האם כולנו עומדים למות?! כמו מי שלא צם ביום כיפור. כולם מנסים לצום ורק אמא אומרת שזה בסדר ושאפשר לא לצום כי לרוב האנשים זה מסוכן: "פיקוח נפש וילדים קודמים לשבת וחג," כל הילדים רבים ביניהם מי צם יותר זמן ואיכשהו תמיד עתליה מצליחה לצום יותר מכולם. הייתה לה שליטה מדויקת בגוף שלה, ברצונות שלה, באופן שהיא נשאה את גופה בגאווה, ראשה מתנשא מעל כולם.

אני רוצה להסביר לאבא, אני תמיד מחכה לאישור שלו כדי לדעת שמה שאני עושה זה בסדר והוא תמיד מאשר. אני רואה אותו עומד ליד הספרייה שלו, מנסה להחזיר ספר בחזרה למדף, אבל הספרים צפופים מדי. הוא מוציא חבילה של קלסרים דקים, מלאים במאמרים פרי עטו, ולמרבה הפלא מביא שקית פשוטה, של קניות, ודוחף אותם פנימה. הספרייה הישנה הולכת ונחלשת, הוא בטח רוצה להקל על המדפים העמוסים.

עוד לפני גיל עשר הוא כבר הרשה לי להציץ בכל הספרים שהוא קרא, גאה בסקרנות שלי. "את כמוני!" — אני רואה את בת דמותי הקטנה, שרועה על הרצפה בחופשת קיץ חמה במיוחד, המזגן מקולקל או סגור בשביל לחסוך, וכשנמאס לה לצפות בשידורים החוזרים של החינוכית, היא מגלה את הספרייה הגדולה. עד כה ההיכרות בינינו לוותה בקריאות של אמא שמבקשת: "טליה, תתרחקי מהמפלצת החומה הגדולה, שלא יעוף עלייך ספר כבד." עם הזמן, אני הקטנה מגלה עניין רב יותר ויותר בספרים בספרייה עד שהטלוויזיה מרגישה מיותמת ואמא מתחננת: "טליה, תניחי קצת את הספרים בצד, לפחות מדי פעם."

אחר צהריים אחד, הייתי כבר בת אחת־עשרה בערך, לבד בבית, אמא הייתה בדרכה חזרה מהעבודה. רוח מבקרת במרפסת, נושפת על וילון השמנת בסלון שהופך לגברת עם שמלה מפוארת. אני נתקלת בשולחן הקטן לצד הכורסה של אבא והספר שהוא קורא נופל בחבטה. אני מרימה אותו, בחרדת קודש, ממהרת להחזיר את הסימנייה למקום הנכון, מציצה בכריכה ובשם הספר ואז פותחת אותו בעדינות וקוראת את המשפט הראשון: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה — אומללה בדרכה שלה". אני זוכרת בדיוק מופלא את היום ואת המשפט הזה, שגרם לי לעצור ולהבין שאני לא יכולה לשייך את המשפחה שלנו לצד המאושר, מה שאומר שאולי אנחנו שייכים לצד השני. אני מניחה את הספר בחזרה, מנסה לדייק את תנוחתו.

עכשיו אני עצמי הגברת בשמלת הנשף, מסתובבת בתוך הווילון. הבד עוטף את פני ואני ממשיכה להסתובב, הבד מתחיל להתהדק סביב הצוואר וחוסם את נשימתי. אני כבר גדולה מדי ולא יכולה לשחק כך, כמו ילדה קטנה, תכף הווילון ייקרע, הווים הקטנים ייתלשו מהמסילה.

פעם, כשהייתי קטנה, ראיתי את אבא עוטף את אמא ברוך בחיבוקים, ומנשק אותה בעונג על השפתיים. בעיניים נוצצות חיבקתי אותם וביקשתי גם אני אחר הנשיקה הרכה על השפתיים, אבל אמא הסבירה שזה משהו שרק מבוגרים מאוהבים עושים. אבא ואמא היו הזוג המושלם, כך כולם אמרו! הייתי גאה בתמונות החתונה שלהם על המדף במזנון. הם נראו כמו זוג מהסרטים, אמא יפה בסגנון של אליזבת טיילור עם עיניה החומות־סגולות ואבא חתיך כמו ג'יימס דין, הזוג המושלם מחייך אלי מהתמונות.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא