צולול

פִיתְחַאוּוי (א)

לא רציתי להיפגש עם פִיתְחַאוּוי אחרי ששמעתי שהוא עוזב לבלגיה. תמיד זה אותו סיפור: אלו שמצליחים לעזוב הם החכמים ביותר, דוברי העברית הרהוטה ביותר, אלו שהצליחו לחסוך ולהתקמבן. שמשאירים מאחוריהם קהילה ענייה, אבודה ומפוררת, עם שדרת הנהגה מתרוקנת תדיר. אז שלחתי את מיכאלה, הבת שירות החדשה, לעזור לו עם הפיקדון ועם הסידורים הפיננסיים, והתעלמתי מההודעות הקוליות המרובות שבהן הציע שנשב לאינג'רה. נכון, פיתחאווי ואני מיודדים, אבל בדיוק בגלל זה החלטתי לסנן אותו. גם אני צריך לשמור על גבולות כדי לא להשתגע בעבודה הזו, אם בכלל אפשר לקרוא לששת אלפים שקל האלה בחודש עבודה.

אבל פִיתְחִי–מלך–הזייפנים לא פראייר. הוא ארב לי באינג'רה של טֶסְפָה, מאחורי המשרד שלנו, איפה שהוא יודע שאני אוכל ארוחות צהריים בימי רביעי, אחרי הליוויים לרשות ההגירה. התיישבתי, הוא התיישב מולי, גיחך ואמר: "אתה לא יכול לִיתְחָמק ממני זה. אני רוצה לָגיד לך שלום."

הכרנו בקורס עברית שהעמותה ארגנה. המורה מעיין, בעמידת הרקדנית–לשעבר התמירה שלה, בחולצתה הכחולה, כתבה על הלוח אות אחרי אות. אך לא לפי הסדר ־ היא כתבה רק עיצורים פשוטים, כשבכל פעם היא ביקשה מהתלמידים להגיד מילים שמתחילות באות הזו. ב' זה "בית". ג' זה "גזר", "גירוש", "גמבה". ח' ־ "חָתוּךְ", "חציל", "חופש". נ' ־ "נֶבֶּה–שָנַן", "נרקוּמנים", "נבְטוּטים." מה? הסתובבתי לראות מי הגאון שאמר את זה. אלף מילים ייתנו לי בנ' ואפילו לנבטים לא אגיע, שלא לדבר בכלל על נבטוטים. ברשימת השמות הופיע "פיתחאווי פִיטְסוּם", אבל כולם קראו לו פיתחי.

זה היה קורס ייעודי למבקשי מקלט: אחרי שנים של עבודה במטבחים, האריתראים בארץ מדברים בשצף של דִיש וּוֹשֶר אבל לא יודעים קרוא וכתוב. הם מדברים תיגְרִינית, שפה שמית שקצת דומה לעברית: פעם אחת, אחרי שליוויתי את פיתחי לרשות ההגירה, ראינו מכוניות יוצאות לטסטים ממתחם הרישוי ליד קניון איילון, ופיתחי הצביע על אוטו עם ל' בראשו ושאל אותי איך קוראים בעברית למי שמראה לאנשים כיצד לנהוג, או עובד עם ילדים בבית ספר. אמרתי לו: "מורה," והוא ענה לי בקופצניות וברי"ש מתגלגלת: "וואו וואו, אצלנו בתיגריניה זה לגמרי אחרת. אצלנו קוראים לזה מלמד." את המילה האחרונה הגה במלעיל. מעיין, מורה מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר, באה לכיתת הלימוד שבמרתף העמותה שלנו שבוע אחר שבוע, להעביר את הקורס שהיא פיתחה. בתור עובד העמותה לא עשיתי שם הרבה, רק ישבתי ורשמתי נוכחות.

אחרי שהשלמנו את כל העיצורים, בשיעור השני כבר הגענו לא', אות קשה, כי אפשר להגיד אותה בכל מיני דרכים. המורה שנוררה מילים, והאסוציאציות שפעו: התלמידים אמרו ־ "אני" ו"אפריקה" ו"אוֹלוֹהים", ואחרי "אהבה", "ארוחה" ו"אצלנו", פיתחי אמר: "אָחוּלִיוֹת." למעיין לא היה מושג על מה הוא מדבר.

"נו אחוליות, כמו שאומרים כל הזמן!" הוא רקע בעצבים. הסוליות, של הנעל? לא. חו"ל? גם לא.

הייתי אמור להחריש בשיעורים, רק לרשום נוכחות, אבל התפרצתי בגלל האאוריקה. אולי הוא לא עבד בבר סלטים, אלא בדוכן מיצים!

"סליחה מעיין, נדמה לי שפיתחאווי מתכוון לאשכוליות."

"אוף איתך," אמר פיתחי בהרבה תסכול. "מה קשור עכשיו פירות?"

מעיין הציעה לו לשים את המילה במשפט.

פיתחי הסכים: "נו, בֶּמֶת, מה אתם כולכם לא מבינים? או שזה זה, או שזה לא אחוּלִיוֹת."

המורה ואני צחקנו, פיתחי מלך הזייפנים צחק איתנו גם. ומאז הבנתי שזה לא יכול להיות, אנחנו חייבים להפוך לחברים. הוא היה הכוכב של השיעורים: הוא העמיד פני ציני ומריר, אבל קרע את התחת כדי לשלוט בכתיבה. אחרי שיעור וחצי כולם הבינו שעליו אפשר לסמוך, ולכן בכל פעם שמישהו איחר הוא סימס מראש לפיתחי, שדיווח לי בתחילת כל שיעור מי הולך להתעכב הפעם. כך התחלנו להתקרב.

ככה זה כנראה. כשהתחלתי לעבוד עם פליטים קיוויתי להכיר את האחר, להזדהות עם מי ששונה ממני באופן מוחלט וטוטאלי ולעזור לו מתוך דאגה לזולת וביטול העצמי. ובכל זאת, בסופו של דבר הפליטים שאני הכי אוהב, שלהם אני עוזר הכי הרבה, שאני חש הכי בנוח איתם ־ הם אלו שחולקים איתי את אותם תחומי עניין, או לפחות את אותה הנטייה לצפות עם סיגריה בסרטונים מידעיים ביוטיוב.

גם אני עשיתי קולות של ציניקן אבל בעצם התחנפתי למורים. למדתי בתיכון צפון תל אביבי, אליו נסעתי בוקר בוקר בקו 25, עליו עליתי בין השקמים של קינג ג'ורג', ליד מטה הליכוד. בעולם האמיתי הייתי כל כך חנון וכל כך מוזר, הילד המופרע של כיתת המצוינות השכבתית, שרק מתוך נימוס כל בני הדודים שלי חשבו שאני או אוטיסט או הומו. שיננתי שמות של ערי בירה במקום לשחק בכדור, הבהלתי בני גילי כשבמקום פרנדז עשיתי בינג' לסרטים של גודאר, ועד שבכיתה י"א פגשתי את שרון לא היה לי כלום עם בנות. אבל בתוך כיתת המצוינות שלנו, עם ההיררכיות המעוותות שלה, אני הייתי הילד הרע. בתור היחיד בכיתה שידע לקחת לריאות ־ כבר מכיתה י' עישנתי בשרשרת. הלכתי בראש חצי מגולח ואך ורק עם חולצות שחורות, שמעתי ברעש פּאנק, ועשיתי היסטוריה מקומית כשהפכתי ליחיד בכל תולדות ל"ב מחזורינו המצוינים שעשה במתמטיקה שלוש יחידות בלבד.

אמא אחרת אולי הייתה שואלת למה הבן שלה מתנהג ככה; למעשה, אולי אם אמא שלי הייתה שואלת ־ לא הייתי מתנהג באופן הזה. אבל לאמא היה ברור שהכול הצגה, כי למרות השלוש יחידות ־ השלמתי בגרות בהצטיינות רבה. וכמו שכולם בכיתה שלי צחקו על נדב שהוא דביל אפילו שבכל כיתה אחרת הוא בטח היה זוכה בְּמאיות ־ כך אני נהניתי מקטגוריית הפרחח, קטגוריה שמישהו מתוך שלושים ילדי הכיתה שלנו פשוט היה צריך לאייש, כנראה.

פיתחי נקט בטקטיקות דומות. הוא העמיד פני מזלזל כשיצא להפסקות סיגריה במהלך השיעורים של מעיין, והודיע שעל הזין שלו כל הסוֹפיוֹת. אם כותבים "טיפ" עם פ' רגילה בסוף, אפשר מבחינתו לכתוב ככה גם "לשטופ." ובכל זאת, מכל תריסר תלמידי הקורס ־ רק פיתחי היה זה שלא החמיץ אף מפגש, רק פיתחי היה זה שהקליט למעיין וואטסאפים עם שאלות, ופעם אחת, כשהצטרפתי אליו להפסקת סיגריה, ראיתי שגם במהלך ההפוגה הדקלרטיבית שלו מהשיעור הוא יושב ומסתכל ביוטיוב על סרטון שמלמד איך קוראים לכל איברי הגוף, אחד אחד, כולל הפנימיים והזניחים. כשביקשתי ממנו מצית, הוא בדיוק הופתע לגלות של"כוּלית" התיגריני קוראים בעברית "כליות".

כשהוא התיישב מולי במסעדה, פיתחי מלך הזייפנים עדכן את טספה שאת האינג'רה צריך לעשות לשני אנשים. אחר כך הוא עבר לעברית, ושאל אותי אם מה שרייצ'ל סיפרה לו נכון.

ראשית כול ־ נלחצתי. רייצ'ל גרינשפן היא מתנדבת אמריקאית שלנו, ולא רק שהיא לא באמת יודעת עברית ־ היא גם בטוחה שהיא מבינה כל מילה שאומרים כבדי המבטא, ולכן מרוב רצון טוב היא בדרך כלל רק מטעה את הפונים שלנו, שגם ככה מסתבכים גם עם טפסים פשוטים. שתגיד תודה שאנחנו מזייפים לה שעות.

השבתי לפיתחי בגעיית צחוק מזויף, "אין לי מושג על מה אתה מדבר, פיתחאווי, אבל היא בטח ממציאה."

"אז למה אתה תמיד הולך ככה, דן, עם ספרים ונוֹאוּט בּוּק?"

"מה רייצ'ל אמרה? שאני יודע לקרוא? טוב, אז אולי הפעם היא לא מְצָ'קְלפת."

"היא אמרה שאתה כותב זה. שאתה סיפרת שגם בלילה אתה עובד, וכותב כל מה שהאריתראים סיפרו לך."

"איזו בת אלף. אל תדאג פיתחי, באמת אל תדאג. רייצ'ל מבולבלת, ואל תאמין לה. זה היה בהדרכה. פעם בכמה חודשים אנחנו נפגשים כולנו, ומישהו מדריך אותנו, מנסה ללמד אותנו איך לעשות שיהיה קל יותר בעבודה. וכן, חלק סיפרו שהם עושים מדיטציה, למשל, וגם אני רציתי לתת רעיון לְמה שאפשר לעשות אם קצת קשה בעמותה, אז אמרתי שלפעמים גם לכתוב עוזר."

"אז מה, דן. אז אתה לא כותב עלינו?" שאל פיתחי, והאכזבה נצנצה באישוניו.

"הכול טוב. גם אם אני אכתוב זה יהיה בלי פרטים ושמות."

"מה אתה רוצה אז שאתה כותב זה?"

"אתה יודע," עניתי, "העבודה פה יכולה להיות כואבת לפעמים. קשה לישון בלילה. אז המנכ"ל שלנו, הוא סידר לנו איזושהי סדנה. ושם נתנו לנו כל מיני טריקים שעוזרים בהתמודדות, שעוזרים להפריד בין העבודה לחיים הפרטיים." הגבות המבולבלות רמזו שפיתחי לא ירד לסוף דעתי, אז המשכתי. "ברור, כשאני במשרד אני עובד ־ וכשאני עם חברים אני לא עובד. אבל אני עדיין חושב על העבודה. והעניין הוא להצליח לצאת מהעבודה גם במחשבות, לא רק בגוף. לכן בהדרכה אמרו לנו, למשל, לא לענות למיילים אחרי שיוצאים מהמשרד ולא להיכנס לנווה שאנן מחוץ לעבודה, וחוץ מזה נתנו לנו גם טיפים להרגיע את הראש, כמו נגיד לכתוב יומן או לעשות מדיטציות. ואני, מה לי ולמדיטציות. אז בסדנה, כשכל אחד היה צריך להגיד מה הוא מתכוון לעשות כדי שיהיה לו יותר קל מעכשיו והלאה, הבטחתי לעצמי שאני אעשה נואוט בוק שבו אני אכתוב לפעמים. אבל אל תדאג, סתם אמרתי. עוד לא באמת התחלתי את זה, וההדרכות לא באמת עוזרות. רק קניתי מחברת, לא כתבתי מילה. וגם אם אכתוב, אין מה לדאוג. זה רק דרך לעזור לי בעבודה, בלי פרטים אישיים, בלי בעיות."

"אבל רייצ'ל אמרה לי שרק אתה כותב ככה. שלא כולם עושים זה."

"פיתחי, אני ממש ממש מצטער. תאמין לי, רייצ'ל הזאת שוב לא הבינה. זוכר שיום אחד היא אמרה לך ששבוע הבא משרד הפנים סגור כי יש כריסטמס, ואז אתה סתם פספסת את התור? עזוב את זה, היא קוקו."

"כן, אני כבר יודע זה. פה אין חג כריסמס, ורייצ'ל לפעמים ממציאה. אבל יש לה לב טוב ואני מאמין לה ברצינות."

"בסדר בסדר, לא התכוונתי ללכלך," מיהרתי להפטיר. נסחפתי ־ החוק הראשון שלנו בעמותה הוא שאסור לנו להכפיש קולגות, בטח ובטח שלא מול פליטים. איכשהו עם פיתחי יש לי נטייה להפר את הכללים. מצד שני, החוק השני שלנו בעמותה הוא שאסור לגלות דברים שאמרנו בהדרכות ־ בתחילת כל אחת מהן, גם רייצ'ל נשבעה לשמור על סודיות הדברים. "התכוונתי רק להגיד שאני מבטיח לך, פיתחי, באמת–באמת, שאני לא שמרתי עליך כלום. מה שאתה מספר לי על החיים שלך נכנס לי עמוק–עמוק בלב, אבל לא מגיע לאף מקום אחר. לא למשרד הפנים ולא לאו"ם ולא לבלגיה. אני נשבע לך, אני לא שומר עליך מידע אף פעם בלי שתדע, וכל מה שאמרת לי נשאר תמיד בסוד."

"תגיד לי דן מה אתה, צוּלוּל? בגלל זה אתה לא רוצה פתאום לראות אותי? אתה מִתפָּחֶד פתאום ממשרד הפנים? אני כבר יש לי כרטיס למטוס זה. מה אכפת לי בכלל האו"ם, משרד הפנים? עוד שבּועיים אני בבלגיה. אז אני שואל אותך שוב, באמת לא כתבת כלום על כל הזיופים שלי זה?"

"אני מצטער אם נבהלת, פיתחאווי. אבל באמת לא סיפרתי שום דבר לאף אחד."

"אז חבל מאוד זה. ויופי שאני תפסתי אותך ככה. ושאפילו שאתה אַדְגִי צִ'ינַאוּוי ושאתה לא עונה אנחנו מִידָבְּרִים." הוא לטש בי שתי עיניים ודרש בעוצמה, מצווה יותר מאשר אומר: "תוציא את הנואוט בוק שלך עכשיו."

"מה? למה?" עניתי, והפעם הבלבול נשקף מעיניי.

"עכשיו אתה תוציא זה, ואתה תוציא את העיפרון, ותקשיב כל מילה שאני אומר. ותִיסדר יפה זה, ותִיסדר לי את כל המילוֹת והמילים. ואחרי שאני כבר בבלגיה, עם אשתי, אחרי שאף אחד לא יודע מי זה פיתחי–דֶה–בֶּסט–פוֹרגֶ'ר. תחכה עד שכבר יגרשו את כולם חזרה לאפריקה, מנווה שאנן ומבָּרְדֶסְגָץ. ואז תשלח את מה שכתבת עליי לכל הישראלים, שידעו כולם שהיה פה פעם בנווה שאנן אחד פיתחי–מלך–הפורג'רים, שחי אצלם ואומר להם תודה."

פיתחאווי (ב)

הסיפור של פיתחי נפתח רגיל. כמו רוב האריתראים שהתגלגלו לארץ, הוא נולד באזור צָנְעֲפֶה ־ עיר דרומית, שממנה יצא נתיב הבריחה שהוביל לנגב. שלושים, ארבעים, אולי מאה אריתראים כבר סיפרו לי שלצנעפה קוראים ככה כי היא "פִי צַנְעַא" ־ כלומר שממש מעבר לים האדום, מולה, אפשר לראות את העיר התימנית. רק פיתחי אמר לי שזו שטות, שאי–אפשר לראות משם כלום. רק חול מגעיל.

עד גיל שבע–עשרה הוא למד ועזר. שלישי מבין שלל אחים ואחיות, אבא שלו עזב וחזר ־ עד עכשיו לא הבנתי אם בגלל ה"צבא", בגלל הכלא, או כמו אבא שלי, סתם בגלל צרות רומנטיות ־ והיה שם בתמונה איזה דוֹד שעזר לגדל אותו אבל גם נזקק בעצמו לעזרה, שאיבד איזו גף במלחמה הגדולה. בכיתה י"ב עזב פיתחי למחנה סָאווָה: כל השמיניסטים במדינה הועברו לשם, למעין פנימייה צבאית שבלי לעבור בה אי–אפשר להשלים בגרות.

"השנה הזה זה כמו מה שאתם קוראים אותו טירונות, ובסוף הולכים ישר לצבא. ולצבא באריתריאה אין סוף, ואין כסף. וצריך לנקות ולִבְּנות דברים ואין חופשים וזה ולפעמים חוזרים הביתה רק בגיל חמישים. אז הרבה מנסים לברוח בסוף כיתה י"א, כי הבית ספר בסאווה זה כבר בעצם ככה צבא. אני חשבתי לעשות תְּ'זה גם, רציתי זה, אבל שהייתי בכיתה ט' אח שלי הגדול ניסה לברוח. בהתחלה תפסו אותו והוא חזר אחרי שבּועיים, עם רגליים שבּורות. אחר כך הוא ניסה לברוח שוב, הפעם בלי לָגיד לנו. אני חושב הוא מת זה, אולי תפסו אותו, כי הוא לא כתב לנו כלום. אז הוא בטח ירו בו בגבול ולא הגיע למצרים."

הוא דיבר באותיות מתגלגלות ואני רשמתי במחברת המרובעת, בשולי המנה העגולה. רק בסופי משפטים, בין פאוזות, הצלחתי להרפות מהעט ולבלוע חתיכה. האוכל התקרר, אבל הריח המתובל התפשט ומילא.

"בבית ספר אני הייתי כל הזמן מצייר במחברות. זה עוזר לי להקשיב וזה גם המזל שלי. שאני עושה ת'זה טוב ולא מתבייש. כי בכיתה י"ב המפקדים המורים שלי כבר ראו זה. תבין, באריתריאה כבר אין אוניברסיטה, כי היו בה הפגנות. אבל יש קולג'ים, וגם בצבא צריך דיזַיינֶרים, אז שלחו אותי לקולג' שאני ילמד דיזיין, שיהיה לי איך לעזור להם שמה. ומי שהולך ללמוד אחרי בית ספר בקולג' ־ הוא לא צריך ללכת לצבא ישר. אז הלכתי לקולג' והייתי מבסוט.

"בקולג' בסדר. אחר כך אתה צריך להיות בצבא הרבה זמן, אבל בקולג' הזה בסדר. הדיזיין באריתריאה זה של אותיות: אין אצלנו מוזיאונים, תערוכות, זה, כמו בישראל. יש בצֶ'רְץ' תמונות של ישו אבל זה מָשוּ אחר. שמה בקולג' אני למדתי איך לכתוב אותיות גְעֵז הכי יפה, כמו שיש בצ'רץ', וגם קצת אותיות אנגלית אני למדתי. לכל אותִיָיה שלנו יש נקודות וקווים שמחברים, יש שבע צורות. זה אני למדתי. אבל אני הייתי קצת צולול, לא חשבתי מה שאומרים, וציירתי במחברות שלי מה צֶ'בא לי."

פיתחי קלט כנראה שטספה, הבעלים של האינג'רה, מאזין לנו. היו במסעדה רק חמישה שולחנות ־ וארבעה מתוכם היו ריקים. לטספה היה סינר לבן, ברקע היה רדיו עם מוזיקה תיגרינית, ועל הקיר הייתה טלוויזיה ששידרה חדשות מערוץ אתיופי, אבל היא הייתה על מְיוט. על כל השולחנות היו מפות לבנות, לבנות כמו הסינר של טספה, ועל המפות היו כיסויי ניילון שקופים ועבים, שמנעו ממחיות העדשים הצונחות מפיסות הטֶף להכתים את המפה הצחורה.

פיתחי חייך אל טספה והגביה את יד ימין שלו, בה פיסת אינג'רה ספגה קצת שירוּ, תבשיל חומוס צהבהב, ובלע אותה בגרונו בסיפוק מופגן. טספה החליש קצת את הרדיו, יצא מהבר, והתיישב בשולחן הסמוך אלינו, ליד הטפט הירוק–זהוב–אדום, כורה אוזן. פיתחי הוריד את היד, והרים את הקול.

"יום אחד אני חזרתי לחדר שלי בקולג' וראיתי שכל הדברים מבּולגנים, הבגדים קרועים, זה, והמחברות מבּוּלבּוּלוֹת וחלק לא שם. וואו וואו מה שעשו זה. חיכה לי שם המשטרה הסודית, והם לקחו אותי עם העיניים ועשו לי הליקופטר. זה ־ שקושרים את הידיים לרגליים מאחורי הגב, ותולים אותך מאיפוֹשוּ, אפשר גם מעץ, אבל אותי תלו מִתקרה. כמו מנורה, בתחתונים, והחבל כבר עשה לי כואב בכל הגוף, ולא ידעתי מתי בוקר ומתי חושך ולא ידעתי אפילו מתי יורידו אותי זה.

"ובהתחלה זה כּוֹכָךְ כוכך כּוּאב, אבל אז הצלחתי לישון על החבל. וידעתי שזה טוב זה, זה אומר שאני מִתְרגל והכוּאב זה כבר מאחוריךָ. ואני חשבתי וואו וואו, הליקופטר זה עינוי שאח שלי הגדול גִירמַאי אמר, זה קלי–קלות זה. ואם זה ככה כוּאב ־ אז מה הם עוד יכולים לעשות. וכל יום הורידו אותי לעשות פיפי ולֶכוֹל, ואחרי שבּועיים הורידו אותי כדי לעשות פיפי וכבר לא קשרו אותי הליקופטר שוב.

"אני שאלתי אותם למה אתם עושים לי הליקופטר," הוריק פיתחי את פחית הקולה בטרם המשיך, "אבל הם היו מרביצים אותי שהייתי תלוי, וכיבו עליי סיגריות, אז לא שאלתי עוד פעם זה. אולי זה בגלל האותיות שציירתי, הדיקטטור שלנו רצה לעשות שפה שלנו תיגְרִינְיָה פשוט, ומחק שלוש אותיות. זה אותיות שלא ממש צריך, כמו טֶת ותָף בעברית שאפשר להגיד לאחד מהם ביי–ביי. אז אִיסִיָאס ביטל שלוש אותיות, שיש בספרים העתיקים. ובמחברת אני התאמנתי הרבה על אותיות, עם נקודות, וכתבתי גם אותיות שאסור."

האינג'רה התחילה להתרוקן. הערמות הקטנות שעל הטֶף נבלעו, ונשארה לנו רק תחתית הלחם הרטוב. סיימתי את המנגולד בעודי מלקק בחוסר נימוס את אצבעותיי, מצמיד את ארבעתן ללשון הלחה שלי אחת אחרי השנייה ־ את כולן חוץ מהזרת. כל כך הרבה צבעים מתערבבים על האינג'רה, אבל היא עצמה אפורה. כמו בניין בשכונה. והעבודה במרכז אולי לימדה אותי איך ליהנות מאוכל אריתראי, אבל לא איך לאכול אותו תוך הקפדה על כל המניירות. פיתחי לא גינה בעיניו את ההתלקקות שלי אלא הישיר מבט אל המרחק, כמו נואם מתורגל ומאופק שמדקלם את אותו הטקסט בפעם השישית, או כמי שמנסה להסתיר בכוח כמה מכאיבות לו מילותיו. כשהוא סיפר על אחיו ועל העינויים ־ קולו רטט ועלה. פיתחי הוא אחד שלא מפחד מכלום, לכן הוא הפך לזייפן כזה נודע. אבל הוא הבין שכבר לא נשאר לו ממה לפחד, כנראה, רק אחרי שהתעללו בו בלי הכרה. הישרתי מבט והמשכתי להקשיב לו.

"ובקולג' ציירתי גם ארץ גדולה, ארץ יפֶה. היו לי הרבה ציורים של ארץ חלומות כזה במחברת. עם תרנגולות והרים וגם הרבה רחובות. והיה גם רחובּ גדול שיוצא אל הים, ומחוץ לים, אחרי, ראו עוד ארץ חדש כזה, עם עיר גדולה יפה, עם מגדל, ככה מטושטש קטן. ואני חושב אולי הם במשטרה הסודית ראו את כל הציורים שלי של העיר זה וחשבו אולי אני עושה מפה, אולי אני רוצה לבּרוח בים האדום.

"שחזרתי לקולג' אחרי החקירה כבר ידעתי שאני צריך לצאת. חזרתי ללמוד בכיתה ואף אחד לא שואל, הכול בסדר, כולם יודעים שזה קורה ככה לתלמידים. אבל שאני התכוונתי לצייר כבר לא אֶצלחתי זה, כי ראיתי עכשיו שמרגלים עליי בכּל מקום ופּיחָדֶתִי מאוד, וגם לצייר סתם תרנגולת או לכתוב באותיות יפות. אבל לא הצלחתי לעשות ציורים אז גם לא הצלחתי להקשיב בשיעורים. אז גם ידעתי שאני כבר לא יהיה טוב יותר בדיזיין זה שמה, ולא הייתה לי ברירה. אז חיכיתי וחשבתי איך לברוח."

צלצול מעורר פרץ ברעש מתוך הטלפון שלו, ובישר שכבר שתיים ועשרים. פיתחאווי מיהר למשמרת במטבח, אך רק אחרי שהתעקש לשלם. זה מין טקס כזה שמבקשי מקלט רבים מציעים בתום תהליך הליווי, להזמין אותי לסעודה. וההזמנה הזו תמיד היא הרבה יותר מהודיה ־ אז נגמרת ההיררכיה ויכולה להתחיל החברות. אבל לא היה בה שום צורך, פיתחאווי ואני כבר היינו חברים. ובכל זאת נתתי לו להזמין. טספה לא חייב על הקולה, ואני שילמתי רק טיפ נדיב, ואמרתי לפיתחי שדיר באללק הוא לא מבקר כאן אחרי שהוא מתאזרח בבלגיה. שאני לא צוחק, שדיר באללק הוא ישכח שהוא השאיר כאן חברים. הוא השתתק, התנער, ואמר שמה אני מדבר, עד עכשיו בכלל לא רציתי לפגוש אותו. צחקתי במבוכה. עצוב היה לי לחשוב שעוד רגע הוא כבר לא יהיה כאן, וידעתי שההקנטה שהוא סנט בי נכונה. באותה נשימה הוא הבטיח לי שאני עוד לא צריך להתגעגע כי בשבועות הקרובים, האחרונים שלו בארץ, הוא יבוא אליי שוב, להמשיך את הסיפור שלו. נעמדנו, הוא לחץ לי את היד וטפח לי על השכם, חבש את כובע האֶן–בִּי–אֶיי ־ והלך.

בדרכי חזרה למשרד הגבהתי מבט מעל לרוכלי הרחוב. נו, העיקר שבכיתה י"א עשיתי דרמה כשהוציאו את כל הכיתה לכמה ימים של גדנ"ע. אמרתי שאני מסרב לקחת חלק במיליטריזציה של התיכון, שהמטווחים הם ממש פשיזם. איזה שטויות. השווצתי לכל החברים כשהיועצת זימנה לשיחת נזיפה את ההורים ואמרה שאסור לתת לתפוח מקולקל אחד להרוס את כל הכיתה. אמא ואבא הסתערו עליה כמו לביאים, ככה שבסוף בגלל דימוי רקוב אחד היועצת עצמה היא זו שננזפה, והתחננה לסליחה מההורים. איפה זה איפה סאווה. מרד נעורים עם כפית זהב בתחת. המשכתי ללכת, וכשמבטי נתלה בטיח המתקלף ובצמרות המפויחות, שאלתי את עצמי מי מהעצים גדול מספיק כדי שאפשר יהיה לתלות אותי עליו בהליקופטר.