העולם התחתון 2 - סנואו

פרק 1

אולי הוא רגיש יותר, אולי המכות שלו מוחצות יותר, אולי הוא חזק יותר, אבל אין מתאגרף חכם ממני.

— פלויד מייוות’ר ג’וניור

סנואו

סנט פטרבורג, רוסיה

שלוש שעות לפני הטיסה, אני מקבל הודעה לטלפון שלי.

עשר בלילה. מבשלת הבירה הישנה.

מיקום התחרויות של מועדון הקרב נוקדאון נשלח תמיד ברגע האחרון. לא מפני שהמשטרה באמת תטרח לבטל את הקרב, אלא כי זה מוסיף נופך של מסתורין ועניין.

הצופים אוהבים להרגיש שהם חלק ממשהו סודי ואסור.

אגרוף מחתרתי הפך להיות פופולרי בסנט פטרבורג, מה שאולי הפך אותו לרווחי אפילו יותר מהוקי. לא עבור המתאגרפים, כמובן, אלא בשביל המארגנים והבוסים של הברטווה שמנהלים את כל העניין.

אני יודע בדיוק איפה נמצאת מבשלת הבירה. התחריתי שם בעבר.

היא נמצאת בקצה מחוז פרימורסקי, בקצה הצפוני של העיר.

אין לי מכונית, אבל מאייר יאסוף אותי.

מאייר הוא המאמן והמדריך שלי. אני עובד איתו מאז שהייתי בן שתים־עשרה. הוא זקן יותר ממשה רבנו. כחוש, קירח, תמיד מרכיב משקפיים מרובעים עם מסגרת פלסטיק, וחובש כובע שטוח. הלסת התחתונה שלו בולטת מעבר לשיניו העליונות, היא נשברה כשנלחם באחד הקרבות והוא מעולם לא תיקן אותה.

היום הוא לא נראה ככה, אבל פעם נהגו לקרוא לו מאייר חסר הרחמים. הוא תמיד נלחם בהגינות ומאזן הניצחונות שלו היה 12–48 והוא מעולם לא הפסיד קרב בנוקאאוט, אבל היה אסטרטג מצוין וקשוח מאוד.

הוא מאמן טוב, ואין ספק שהוא לא מרחם עליי. אני חושב שהוא החמיץ את הייעוד האמיתי שלו — להיות אחראי על העינויים בק־ג־ב. אין מצב שהאימונים שלו עומדים בקריטריונים של אמנת ג’נבה.

למאייר יש עור עבה ושרירים קופצניים. הוא עדיין מסוגל להנחית מכת אגרוף. והוא יכניס לי אחת כזאת, אם לא אהיה מרוכז כמו שצריך בזמן האימון.

הוא מגיע במכונית הישנה שלו, צופר מהרחוב מחוץ לדירה שלי. אני יודע שהוא לא רוצה לטפס במדרגות. אני לוקח את התיק שלי ויורד בריצה למטה.

גם בום־בום נמצא במכונית, יושב במושב האחורי. הוא השותף שלי לאימונים. אנחנו מתאמנים ביחד במכון כפפות הזהב של מאייר. הוא מתאגרף מאז שאני מתאגרף, אבל הוא לא מתחרה, רק שותף ותיק למסע. הוא מתאגרף בינוני, אבל אפשר לסמוך עליו שיופיע לקרב אימונים גם בהתראה קצרה.

למען האמת, הוא קצת מטומטם, אבל אני אוהב אותו. הוא מה שנקרא 'נגרר' — נלחם לאט ובקצב יציב, שומר את הידיים למעלה ונע קדימה ללא הפוגה. יש לו תמיד תספורות נוראיות שהחברה שלו עושה לו, היא מתיימרת להיות סטייליסטית אופנה. האוזניים שלו בולטות ויש לו קעקוע של דונלד דאק על הכתף. הוא תמיד מסבך אותי בצרות עם הפה הגדול שלו. ובכל זאת, הוא חבר.

"הלו!" אומר בום־בום כשאני פותח את דלת המכונית ומתיישב במושב הקדמי.

בום־בום אוהב כל דבר שקשור לאמריקה. הוא מנסה לדבר כמו שמדברים בסרטים האמריקאיים שכל כך אהובים עליו, אבל האנגלית שלו איומה.

"טי דוראק. איזה טיפש אתה, בום־בום. האנגלית שלך איומה," אומר מאייר.

"מאיפה אתה יודע?" אומר בום־בום.

"הוא התאגרף באמריקה שלוש שנים," אני מזכיר לו.

"ובניגוד אליך, המוח שלי לא עשוי מגבינה שוויצרית," אומר מאייר בשלווה. "כך שאני זוכר כמה דברים."

"כן? זכרת להביא הפעם את דלי היריקות?" מקניט אותו בום־בום.

מאייר שכח להביא אותו בקרב האחרון שלי. בזמן האחרון הוא שוכח כל מיני דברים. לפעמים, מתאגרפים מאבדים את חדות המחשבה כשהם מזדקנים. בסופו של דבר, המכות בראש גובות מחיר.

אני לא רוצה לחשוב שזה מה שיקרה למאייר. הוא המשפחה היחידה שיש לי. הוא צריך להישאר בדיוק כמו שהוא. חם מזג, תובעני ועקשן מכדי למות.

"יש לי בתיק כל מה שאני צריך," אני אומר במהירות.

אני לא צריך הרבה דברים לקרבות מחתרתיים. תחבושת לעטוף בה את כפות הידיים, זוג כפפות ומגן לפה.

מאייר נוהג לאט. לא שהפיאט העתיקה שלו יכולה לנסוע מהר יותר, גם כשדוושת הגז נוגעת ברצפה. הנסיעה למבשלה מתארכת בעשר דקות יותר ממה שהיא אמורה.

המבשלה הישנה עמדה ריקה במשך שלושים שנה, אבל לא מפני שהיא הפסיקה לפעול — סנט פטרבורג היא עדיין בירת ייצור הבירה של רוסיה. פשוט, בירה בלטיקה בנתה מפעל חדש וגדול יותר במרחק כמה רחובות מכאן. הם מעולם לא טרחו להרוס את המפעל הישן, והם משכירים אותו למסיבות ולפעמים לקרבות אגרוף לא חוקיים.

אם כי לא ייצרו פה אפילו ליטר אחד של בירה כבר עשרות שנים, ריח מעופש של שמרים עדיין ממלא את האוויר. אפשר לראות ניצנים זעירים של עשבים לכודים בחריצים של המדרכה השבורה.

שני מאבטחים עם מראה של שור שומרים על הדלת. אנשים עומדים בתור ומחכים, כי השומרים מכניסים בכל פעם רק שלושה או ארבעה אנשים ומחפשים אצלם אלכוהול או נשק. אנטולי קרופין לא רוצה בפנים קטטות — פרט לאלה שבזירה. והוא רוצה לוודא שכולם יקנו ממנו את המשקאות שלו במחירים מופקעים.

הכניסה עולה אלף ומאתיים רובל. תשעה־עשר אלף — אם רוצים מקומות קרובים לזירה. מאייר, בום־בום ואני לא משלמים כלום, כי השומרים יודעים שאני נלחם הערב. אני מתאגרף בקרבות מחתרתיים כבר שנתיים. השיא שלי הוא 0 — 32 עם עשרים ושישה נוקאאוטים. עוד כמה ניצחונות ואזכה בהזדמנות להתמודד במשקל כבד.

הצופים שמחכים בתור בוחנים אותי מלמעלה למטה. הם יודעים שאני מתאגרף. לא קשה לדעת — אני גדול, חסון, ועל עצם הלחי הימנית שלי יש חבורה דהויה מהקרב האחרון. הם בטח מנסים להעריך את מצב הרוח שלי, להבין עד כמה אני מוכן לקרב, למקרה שירצו להמר עליי.

הם לא יוציאו ממני כלום.

המתאגרפים האחרים קוראים לי סנואו, כי אני קר רוח.

אני לא מסגיר שום דבר.

כשאנחנו נכנסים פנימה, המבשלה כבר חצי מלאה. עד לתחילת הקרבות, היא תהיה מלאה עד אפס מקום. קרבות האגרוף המחתרתיים הפכו פופולריים יותר ויותר.

אני מבחין בשינוי בקהל שמגיע לקרבות. פעם היו רק בריונים ואנשי מאפיה, אבל עכשיו ישנה עלייה ברמה. ליד הבר, אני מבחין בראפר די מפורסם, מוקף בחבורה של בחורות גבוהות ורזות בשמלות מיני מנצנצות — הן בטוח דוגמניות. בצד השני של החדר אני רואה טיפוסים ספורטיביים מגולחים בקפידה, ואני די בטוח שראיתי אותם משחקים בקבוצת הכדורגל של סנט פטרבורג.

הסלבריטאים סוג ב' האלה מתחככים בסביבה הקשוחה של הקרבות, כי היא גורמת להם להרגיש אותנטיים או מגניבים. הם מרגישים נועזים.

מאחר שממש גדלתי ברחובות של סנט פטרבורג, אני לא מוצא שום דבר מגניב בעוני ובאלימות.

אבל מה אני מבין, לעזאזל.

אני מתאגרף כי אני טוב בזה.

אבל אני גרוע בשיחות עם אנשים. אני יודע איך אני נראה מבחוץ. גדול, מפחיד ולא אנושי אפילו. אנשים חושבים שהמוח שלי ריק ממחשבות ושאין לי רגשות. גם המתאגרפים האחרים קראו לי בשמות כמו איש הקרח, סנואומן, המעניש, פטיש הגרניט. בסופו של דבר, השם סנואו תפס.

לא הייתי טוב גם בבית הספר. הלכתי לשם לתקופה קצרה. ניסיתי לקרוא ספר והמילים היו מתערבבות לי מול העיניים. הייתי קורא את אותו המשפט עשרים פעם, בלי ששום דבר ייכנס לי לראש.

אבל כשאני מתאגרף, זה הפוך לגמרי. אני מבין את כל מה שקורה. אני יודע מה הולך לקרות כאילו אני יכול לחזות את העתיד. אני יכול לקרוא את כוונותיו של היריב שלי טוב יותר מכל ספר. הזמן זז לאט והמוח שלי זז הרבה יותר מהר ממנו.

הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא להתאגרף. יש כל כך הרבה הזדמנויות לפגוע באנשים — ברחובות ובזירה. אני מעדיף לעשות את זה בזירה.

בום־בום, מאייר ואני הולכים לחדר ההלבשה המאולתר כדי להתכונן לקרב. הלילה מתוכננים שישה קרבות. אני לא משתתף בקרב המרכזי, אלא בזה שלפניו.

אני עובד קשה כדי לטפס בשלבים. אם אנצח הלילה, אולי אצליח להיכנס לאחת התחרויות של קרופין. שם נמצא הפרס הכספי הגדול.

כשאתה רק מתחיל להשתתף בקרבות, זורקים אותך לזירה עם איזה מתאגרף שיכור. הזוכה מקבל שבעת אלפים רובל — כסף קטן. אבל אם אתה מצליח והקהל אוהב אותך, מכניסים אותך לקרבות עם מתאגרפים מנוסים. ואז אתה מתחיל להרוויח עשרים ושלושים אלף רובלים. לא רע ללילה של עבודה. זה כסף שיכול להספיק לשבועיים, או אפילו לחודש אם גרים בדירה מחורבנת כמו שלי.

אבל הכסף הגדול נמצא בתחרויות. הפרסים שם גדולים וראוותניים. שרשרת זהב באורך שלושים סנטימטר, עשרים וארבעה קראט. שעון רולקס מפלדת אל־חלד — אמיתי, לא איזה זבל מסין. ומי שמנצח בתחרות הופך למתאגרף מוביל, שכשיר להתמודד בקרב אליפות.

אני מתיישב על הספסל בחדר ההלבשה, שפעם היה קפטריה ועכשיו עמוס בעשרות מתאגרפים אחרים, כולם עסוקים בחבישת הידיים שלהם, במתיחות, בהנפת אגרופים באוויר בניסיון להכין את עצמם נפשית לתחרות.

לכל אחד יש את הפמליה שלו. חלק מהבחורים הביאו איתם רק מלווה אחד, מאמן או מדריך. לאחרים יש שישה או שבעה חברים ומתאגרפים עמיתים, שמעסים להם את הכתפיים ובודקים אם יש קרעים בכפפות.

מאייר לא מעסה לי את הכתפיים, זה בטוח. הוא ממטיר עליי הוראות בלחש, כדי שאף אחד לא ישמע. אלה דברים שכבר דיברנו עליהם, אבל ברור שהוא יזכיר לי אותם עוד עשרים פעם.

"הבחור שאתה מתחרה מולו עכשיו הוא צייד ראשים. הוא ילך על הפנים שלך וינסה לנצח אותך בשלב מוקדם. אתה חייב להחזיק את הכפפות שלך למעלה ולשמור ממנו מרחק. יש לך יד ארוכה יותר, אז אל תיתן לו להיכנס למרחב שלך, אלא אם זה מה שאתה רוצה."

אני מהנהן.

אני מתמודד מול בודי־באג. הוא התחיל להתאגרף הרבה לפניי. הוא לא כוכב, אבל הוא לוחם חזק. חזה רחב, כתפיים רחבות. הוא מרושע ועמיד לחבטות קשות. הוא עובד אצל קרופין בתור אוֹכף1.

קרופין מנהל את התחרויות. למעשה, הוא מנהל חלק נכבד מסנט פטרבורג. הוא אחד מחמשת הבוסים הגדולים של הברטווה. בפסגה נמצא איוון פטרוב, עם הכלה החדשה שלו. מתחתיו, עם שטחי טריטוריה בערך שווים, נמצאים סטפנוב, זולוטוב, קוּזנסקי וקרופין. סטפנוב מנהל את הסחר בהרואין, זולוטוב את כלי הנשק, קוזנסקי את חוזי הבנייה, וקרופין את הצד הדרומי של מחוז אדמירלטיסקי, שבו אני גר.

אני לא מתיימר לדעת משהו על הברטווה, אבל אני לא חושב שמשפחת קרופין משתייכת לאצולה כמו שאר המשפחות. או לפחות, לא נראה שאנטולי קרופין מגיע ממשפחה עשירה. הוא נראה כמו מישהו שהגיע מהרחוב, כמוני. וזה אומר שכל גרם של כבוד וכוח שיש לו נרכש בזכות להב של סכין, או קנה של אקדח.

"היי!" מתפרץ מאייר. "אתה מקשיב לי?"

"כן," אני אומר. "כמובן."

"עוד מעט מתחילים. אתה החמישי בתור."

אני מהנהן שוב. ברור שאני כבר יודע את זה, אבל זה נותן למאייר הרגשה טובה, כשהוא עובר שוב ושוב על הפרטים. לעזאזל, גם לי זה נותן הרגשה טובה.

בום־בום חובש לי את הידיים. הוא גולם בהרבה מובנים, אבל אין ספק שהוא יודע איך לעטוף את כפות הידיים לקרב. הוא מהדק את החבישה מספיק כדי להקנות לי תחושת ביטחון, אבל גם בצורה גמישה מספיק שמשאירה לי תחושה טבעית.

מאייר בודק את הכפפות שלי. אלה כפפות סטנדרטיות למשקל של שמונים ושלושה קילוגרם, ואין בהן שום דבר מיוחד פרט לעובדה שהן לבנות. אני תמיד לובש לבן. הרבה מהמתאגרפים אוהבים שחור או אדום — הם חושבים שככה הם נראים מאיימים. אבל דם נראה טוב יותר על לבן. אף אחד לא אוהב לראות את הדם שלו על הכפפות שלי.

אני שומע את מנהל התחרות מחמם את הקהל. לפעמים יש לפני הקרב הופעה של אקרובטים או מוזיקאים. הערב יש רק די־ג'יי. האולם מלא, כמו שציפיתי. כשנכנסנו, ראיתי שיש זירה ראויה, כמו שצריך. לפעמים יש רק גדר מפח על הרצפה.

"מרגיש טוב? מרגיש חזק?" שואל אותי מאייר.

אני מהנהן שוב.

"מאייר, הוא במצב מצוין. תראה כמה הוא שמח," אומר בום־בום.

"בום־בום, תסתום כבר, חתיכת ראש כרוב," אומר מאייר. "אני יודע שהוא בסדר. אם הוא היה מקשקש כמוך, הייתי חושב שיש לו נזק מוחי."

"אה, יכול להיות," מתלוצץ בום־בום. "חטפתי כמה פגיעות חזקות בשבוע שעבר."

"חטפת יותר מכות מפיניאטה," אומר מאייר. "אין לי מושג איך ניצחת בקרב."

"התשתי אותו עם הפנים שלי!" אומר בום־בום ומחייך. "פגעתי באגרוף שלו עם הלסת שלי. זה תמיד מצליח."

"והרבה פעמים לא מצליח," אומר מאייר בפנים זועפות.

באופן מוזר, הריב ביניהם מרגיע אותי. אני לא מדבר הרבה, אבל אוהב לשמוע אנשים אחרים מדברים.

מנהל התחרות קורא לזוג המתאגרפים הראשון. אני לא מזהה אף אחד מהם — בעיקרון, הקרב הראשון שייך לחובבנים. חימום. לפעמים, לשם השעשוע, המארגנים יצמידו שני בחורים שיש ביניהם ריב. נגיד, זוג מאפיונרים זוטרים משכונות יריבות. או החבר לשעבר והחבר החדש של איזו בחורה. זה הופך את הקרב לאישי יותר, ללהוט יותר.

בדרך כלל, המתאגרפים החובבים אינם מיומנים במיוחד. הם נכנסים לזירה כשהם מנופפים בידיים. לפעמים הקרב נמשך רק דקה, כי מישהו מקבל אגרוף חזק. בפעמים אחרות, הקרב מסתיים בהיאבקות.

הדבר המצחיק הוא שהם מתחילים את הקרב כאויבים הכי מרים זה של זה, ובסוף מסיימים אותו בתור חברים. בסופו של דבר, חצי מהזמן הם מיישבים את ההדורים, ובמסיבה שאחרי התחרות הם קונים בירה זה לזה, גם אם שניהם מוכים ומדממים. הקרבות יוצרים רמה מסוימת של כבוד הדדי.

אני מניח שאפשר לקרוא לזה שירות לציבור. אף אחד לא הולך למות בזירה, בהשוואה לקטטה מגעילה ברחוב. זה מקום טוב לפרוק בו עצבים.

לקרבות יש שלושה סיבובים, כל אחד מהם נמשך שלוש דקות. רק תשע דקות בסך הכול, אבל כשאתה נמצא בתוך הזירה ההרגשה היא שהם נמשכים נצח.

בדרך כלל, קרב החימום לא מחזיק סיבוב שלם. אחד הבחורים מקבל אגרוף ונופל על התחת ולא רוצה לקום יותר. בפחות משתי דקות הכרוז קורא לזוג המתאגרפים הבא.

עכשיו מאייר מתחיל להתעורר. הוא תמיד נהיה עצבני, לא משנה נגד מי אני נלחם. ככל שהקרב מתקרב, הוא הופך מתוח יותר, אם כי הוא מנסה להסתיר זאת. הוא מתפרץ על בום־בום ומתעצבן עליו שהוא לועס לו מסטיק באוזן.

"תירק אותו!" מאייר דורש.

"אבל רק התחלתי ללעוס אותו," בום־בום מתבכיין. "וזה האחרון שלי."

"תירק אותו!"

"בסדר, בסדר."

בום־בום הולך לחפש פח אשפה.

בקרב השני משתתפים שני כוכבים עולים. אחרי שלושה סיבובים, הקרב מסתיים בהחלטת הקהל. באגרוף חוקי, אם אין הכרעה בקרב, המנצח נקבע בפסיקה של שלושה שופטים שמבססים את ההחלטה על סמך הנקודות. כאן, הכרוז מרים את ידו של כל אחד מהמתמודדים בתורו. מי שזוכה בקריאות העידוד הרמות ביותר הוא המנצח.

ברוב המקרים זו החלטה הוגנת, אבל אני לא אוהב להשאיר שום דבר ליד המקרה. אני מכוון לנוקאאוט. בכל פעם.

זוג המתמודדים השלישי תופס את מקומו בזירה. מאייר מתחיל לצעוד מצד לצד.

הַרָבּי הפרוע מתיישב לידי.

"היי, סנואו," הוא אומר.

"היי," אני אומר.

"מול מי אתה מתאגרף?"

"בודי־באג," אני אומר לו.

הרבי שורק. "קרב חזק," הוא אומר. "אתה מתקדם בעולם האגרוף."

אני מושך בכתפיי.

"אתה הבא בתור?" אני שואל.

"כן," אומר הרבי. "סידרו לי את פייב פיסטס."

"אה," אני גונח. "אז אין לך בעיה."

"מה קורה, סנואו? מה נסגר איתך, סנואו?" אומר פייב פיסטס שעומד ממש מאחוריי.

"טוב, אבל זה נכון," אני אומר ומושך שוב בכתפיי.

הרבי הפרוע מתאמן במועדון האגרוף היהודי. הוא המתאגרף הכי ממושמע שראיתי אי פעם. המועדון היהודי שוכן באותו מקום מאז אלף תשע מאות ועשרים, ימי הזוהר של האגרוף היהודי־רוסי, כשאגדות כמו ברני רוס, בני לאונרד ורובי גולדשטיין שלטו בענף הספורט הזה. החולשה הבערך יחידה שיש לרבי היא שהוא קטן אפילו בשביל משקל קל, והוא לא מתאמן בשבתות בגלל שמירת השבת.

"בהצלחה," אני אומר ונותן לו כיף עם הכפפות.

הרבי מסתלק. פייב פיסטס הולך אחריו בצעדים כבדים, אבל ממשיך לנעוץ בי מבטים.

מתוך חדר ההלבשה, אני שומע את הכרוז מפרשן את הקרב. "הרבי הפרוע מתחיל בצעד נכון וצמוד. יש לו עבודת רגליים קלאסית. הו! אגרוף ימני של פייב פיסטס, אבל הרבי מצליח להתנער ממנו."

גם בלי הכרוז, אני יודע מתי אחד המתאגרפים חוטף מכה חזקה, כי הקהל שואג ומריע.

הקרב ממשיך לסיבוב השלישי, שבו הרבי מכניע את פייב פיסטס ומפיל אותו לרצפה עשרים שניות לפני הצלצול האחרון.

פייב פיסטס מסוחרר ומטושטש כל כך, שהמאמן שלו ואחיו נאלצים לסחוב אותו. אני לא מספיק להגיד לו 'אמרתי לך'.

לא שהייתי אומר.

עכשיו תורי. עדיין לא ראיתי את בודי־באג. הוא בטח בצד השני של חדר ההלבשה, שומר מרחק. לא אכפת לי. אני יודע איך הוא נראה ואני יודע איך הוא נלחם. ראיתי אותו בזירה כבר שלוש פעמים. חוץ מזה, ראיתי כמה קרבות שלו ביוטיוב. הוא העלה אותם בעצמו.

באותה מידה, הוא יכול היה לתת לי חוברת הדרכה שתלמד אותי איך להביס אותו.

החוזקות שלי כמתאגרף ידועות לכול. אני גדול, חזק ויש לי מכת צד ימנית קטלנית, אחת הקשות במשחק. אבל בעיקר, יש לי תזמון טוב.

אני מחפש דפוסים. לכל מתאגרף יש את הטריקים הקטנים שלו, את התרגילים המועדפים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב, בייחוד כשהקרב נהיה קשה. אתה מצליח להבין מה הולך לקרות. המקלט הבטוח של היריב שלך הופך לכישלון שלו.

חדר ההלבשה רועש וצפוף, אבל כשאני נכנס אל החלל המרכזי, החום, העשן וההמון עוצמתיים פי עשרה. המוזיקה הולמת בקול רם כל כך, שהיא גוברת כמעט על כל דבר אחר. הקהל שואג ומשולהב מהקרבות הקודמים.

הכרוז מכריז על בודי־באג ועליי. אני בקושי שומע מה הוא אומר. בודי־באג זוכה לעוד כמה תרועות, כי הוא נמצא במשחק זמן רב יותר ויש לו הרבה חברים בקהל, בעיקר אנשים של קרופין.

לא אכפת לי בכלל. בתוך הזירה, אף אחד לא יכול לתמוך בך.

בודי־באג מטפס ראשון לזירה ומחכה שגם אני אעלה.

הוא נראה מטומטם ופראי כשהוא מנמיך כלפיי את ראשו כמו שור. הצוואר שלו קצר כל כך שהכתפיים שלו כמעט נוגעות באוזניו. יש לו מצח ניאנדרטלי וחיוך מלגלג ובוטח.

אין ספק שהוא בחור גדול — כנראה שוקל מאה ועשרה קילוגרם — אבל הוא קצת רך מסביב לבטן.

בקרב אגרוף חוקי יש שבע־עשרה דרגות משקל נפרדות. באגרוף מחתרתי יש רק שלוש: משקל קל, בינוני וכבד. עם מאה ותשעים הסנטימטר שלי ומאה ושמונה הקילוגרם שאני שוקל, אני שייך למשקל כבד. מעולם לא התחריתי במשקל אחר.

אבל לי אין בטן רכה. אני מוצק כמו גוש קרח.

השופט מקריא לנו את החוקים. בלי בעיטות, בלי נשיכות ובלי מכות מתחת לחגורה. אנחנו אמורים להצמיד כפפות, אבל בודי־באג מסרב.

החברים של בודי־באג צוחקים. מהפינה שלי, אני שומע את מאייר צועק, "סנואו, תלמד אותו קצת נימוס!"

הפעמון מצלצל וכל העולם מתפוגג ברקע.